את הטיפוס לאיילנד פיק תכננתי במשך קרוב לשנה. עוד בזמן שאחותי הייתה שם שנה לפניי, כבר ביקשתי ממנה שתברר לי מחירים בסוכנויות כדי שיהיה לי מושג מול מה אני מתמודד לפחות מבחינה כלכלית.
כל עניין טיפוס ההרים התחיל אצלי עוד בדרום אמריקה שנתיים קודם לכן כאשר טיפסתי לפסגת 'הוואינה פוטוסי' בבוליביה. לא מדובר בפסגה שקשה טכנית לטיפוס והקושי העיקרי הוא הגובה והאויר הדליל. ההצלחה והחוויה שם פתחו לי את התיאבון וביחד עם קורס טיפוס שעשיתי בפרו העניין שלי בתחום רק גבר וחיכיתי להזדמנות להמשיך עם התחביב.
ההזדמנות הגיעה כשהחלטתי שאני טס לנפאל באוגוסט 2015 קצת אחרי סיום המבחנים בסוף השנה הראשונה ללימודים ,והיה ברור לי שטיפוס הולך להיות חלק משמעותי בטיול.בעצם, החלק הכי משמעותי בטיול שבעיקר לשמו טסתי. החלטתי לטפס לקראת סוף הטיול בחודש אוקטובר 2015 מאחר והטיסה שלי מהארץ הייתה בסוף אוגוסט שאז מזג האויר פחות אידאלי לטיפוס בהרים וכדאי לחכות מהבחינה הזאת לחודשים אוקטובר- נובמבר שבהם תנאי הטיפוס יותר טובים וכך גם סיכויי הצלחת הטיפוס. האיילנד פיק נמצא בשמורת sagarmatha שהיא שמורה ענקית בהימלאיה באזור האוורסט שמכילה בתוכה עוד עשרות רבות של פסגות שחלקן מעל 8000 מטרים וחלקן, כמו האיילנד פיק, “רק” 6189 מטרים גובה.ההגעה לאיילנד פיק היא מהכפר צ'וקונג שכדי להגיע אליו יש לסטות מהמסלול של טרק האוורסט בייס קמפ מעט מזרחה ומהכפר עצמו עולים למחנה הבסיס שממנו מתחיל הטיפוס.
חשוב להדגיש שבקטמנדו עצמה יש עשרות רבות של סוכנויות טיולים שיגידו לך שהן מארגנות כמעט כל דבר אך בפועל אין הרבה סוכנויות שמתמחות בטיפוס ומעסיקות מדריכי טפוס שיוכלו להדריך אותך במקצועיות ובבטחון לפסגה ואין מה לעשות, צריך להסתובב הרבה שעות ולנהל הרבה שיחות כדי למצוא את הסוכנות המקצועית והטובה לכך.
אני בחרתי אחרי כמה התלבטויות בסוכנות Himalayam RST שיושבת בפינת רחוב בטאמל,רובע התיירים של קטמנדו (ממש מתחת לסוויסה הצהוב). הבעלים ראנג'אן היה מאוד אדיב ונחמד ועקב חוסר הבהירות לגבי מזג האויר וסיכויי ההצלחה (בזמן שיצאתי לטיפוס עדיין לא הגיעו לפסגה בעונת הטיפוס הנוכחית) הציע לי שאם אחליט עד יומיים מעזיבתי את קטמנדו לקראת הפסגה שאני מתחרט אקבל 60% מכספי חזרה. הופתעתי קצת לרעה מהמחירים אך מאחר ועונת הטיולים הייתה חלשה באופן מפחיד (4 חודשים אחרי רעידת האדמה שהתרחשה בסוף חודש אפריל 2015) ולא מצאתי שותפים, סיכמתי איתו על מחיר של 850$ שהיה הנמוך ביותר שמצאתי.
ראנג'אן אמר לי שהמדריך שאותו אפגוש בכפר צ'וקונג שנמצא קרוב מאוד למחנה הבסיס של ההר נקרא סונאם והוא מנוסה מאוד. טיפס בערך 15 פעמים לפסגה הזאת והגיע לפסגת האוורסט 3 פעמים (נדמה לי...). בקיצור, מדובר בבחור שאפשר לסמוך עליו.
פרט חשוב שצריך לדעת הוא שדרך ההגעה הנפוצה לשמורה היא בטיסה מקטמנדו ללוקלה שהיא נקודת המוצא לטרק האוורסט בייס קמפ. הבעיה היא שעקב לא מעט תאונות שקרו בשדה בלוקלה,אישורי הטיסות נהיו קשוחים כדי למנוע מקרים כאלה ולכן מספיק שיש קצת ערפל או תנאים לא אידאלים לנחיתה והמראה והטיסה נדחית או מבוטלת. כשאני באתי לשדה התעופה זה היה המקרה והבנתי שאני בבעיה. אחרי המתנה של שעות בשדה, ועקב ההבנה שאם אתעכב בקטמנדו אני עלול להיקלע למצוקת זמן בחזרה ופספוס הטיסה לארץ, החלטתי לשלם יותר כסף (500$ לכיוון במסוק במקום 145$ לכיוון בטיסה הרגילה אם שאלתם) ולהגיע ללוקלה וממנה להתחיל את טרק האוורסט בייס קמפ במסוק!!
אחרי שהמסוק נחת התברר לי שבכלל נחתי בכפר פאקדינג דבר שחסך לי כמה שעות הליכה ביום למחרת שהוא יום הליכה עם עלייה קורעת לעיירה המרכזית בטרק, נאמצ'ה באזאר.מנאמצ'ה אחרי יום התאקלמות שמומלץ מאוד לכל מי שמעוניין להגיע לפסגה המשכתי בטרק ואחרי 3 ימים הגעתי בשעת בוקר מוקדמת לצ'וקונג. כעבור מספר שעות פגשתי בסונאם שבדיוק הגיע חזרה מהפסגה עם ישראלי שהיה הראשון להגיע לפסגה בעונת הטיפוס הנוכחית. הבדל משמעותי ששמתי לב אליו מיד הוא שבניגוד לטיפוס בבוליביה שבו המדריך לא דיבר מילה באנגלית,דבר שהקשה מאוד את התקשורת איתו וגרם להרבה מאוד עצבים, סונאם דיבר אנגלית והיה מאוד סבלני ומסביר פנים, מה שגרם לכל העניין להיות הרבה יותר קל ונחמד.
חשוב להדגיש שלי ראנג'אן אמר שעלי לקחת איתי מקטמנדו את הציוד הנחוץ לטיפוס כמו מעיל מיוחד,מכנסי טיפוס, כפפות ואף קסדה, אבל אחרי שהתעקשתי הוא אמר שאפשר לשכור את כל הציוד בצ'וקונג (מלבד המכנסיים) ובמחיר זול (באזור 1.5 דולר לפריט ליום.שק”ש יעלה טיפה יותר), דבר שחסך לי הרבה מקום בתיק ומשקל על הגב, ובטרק לא קל כמו האוורסט בייס קמפ זה שווה לא מעט.
ביום למחרת המפגש יצאנו לקרחון באזור כדי להתאמן עליו בטכניקות טיפוס שעשויות להיות נצרכות במהלך הטיפוס. אדגיש שבמהלך רוב הטיפוס אין שימוש בטכניקות אלו אולם כדאי מאוד לשלוט בהן כי הן עשויות להיות קריטיות בשלבים הסופיים ובכל מקרה באתם עד לפה, לא תנסו ללמוד דברים חדשים? תאמינו לי שלא תתחרטו וזו גם אחלה חוויה.
במהלך האימון התנסיתי בשימוש בג'ומאר, המכשיר שלמעשה מעלה אותך לאורך החבל.הג'ומאר הוא חד כיווני מה שאומר שהוא לא מחליק כלפי מטה על החבל אלא רק עולה מעלה עליו. השתמשתי בגרזן הקרח,ניתקתי וחיברתי את הקרמפונים והחבלים וסך הכל היה מעניין מאוד. כשחזרנו לצ'וקונג ארגנו את הדברים והתכוננו לעלייה למחנה הבסיס למחרת.
הדרך למחנה הבסיס לוקחת בערך שעתיים וסונאם יצא לפני וכשהגעתי לשם האוהל והציוד כבר היו מוכנים. אחרי ארוחת צהריים קלה וחוסר מעש בולט,פרשתי לישון באוהל לקראת הערב. בניגוד למה שדמיינתי, לא היה קר יותר מדי אבל למרות זאת לא ממש הצלחתי לישון כמו שצריך.
ב-23:20 סונאם העיר אותי ואחרי עלייה על בגדים וארגון הציוד התחלנו לטפס בדרך הארוכה לפסגה. פרט חשוב שצריך לזכור ושחוויתי אותו על בשרי בטיפוס בבוליביה הוא שעקב הקור,המים עלולים לקפוא אחרי זמן מסויים וזה אכן מה שקרה לשלוקר שלי. מזל שחשבתי על זה מראש והכנסתי בקבוק לתוך התיק ועטפתי אותו בגרב כך שהמים נשארו במצב נוזל עד הפסגה.
עד גובה 5900 מטר בערך,השביל הוא דרך חצץ וסלעים ללא שלג.לדעתי בעונת הטיפוס מרץ- מאי שהיא אחרי החורף השלג מתחיל בגובה נמוך יותר אך אצלי זה היה המצב. ההתאקלמות שכללה הליכה ושהייה בגובה גבוה בטרק במשך שבוע ועוד לפני כן את טרק האנאפורנה עשתה את שלה ולא חשתי קושי מיוחד בהליכה בניגוד לטיפוס בבוליביה שהיה לי קשה הרבה יותר.ככל שעלינו גבוה יותר הדרך והמעבר בה היו פחות ופחות נוחים ובשלב מסוים מקלות ההליכה נהיו יותר נטל מאשר עזר ובכל עצירה נהיה יותר ויותר קר.
כשהגענו לקו השלג,קצת לפני עלות השחר, החלפנו את הנעליים ועברנו לקרמפונים.נקשרנו לזוג מטפסים נוסף שטיפס וארבעתינו התקדמנו במעלה ההר בין מערות קרח ויש מצב שגם כמה בולענים שהיו בצידי הדרך. לאחר שעה וקצת של הליכה הגענו לקטע הקשה בטיפוס: קיר תלול למדי בגובה בערך 150 מטר שמצריך שימוש בג'ומאר ובחבלים. למרות תלילותו, במהלך הטיפוס על הקיר אפשר לעצור ולהתיישב ואין מה לחשוש מנפילה למטה. משופע וקשה, אבל לא מאוד נורא.
אני וסונאם התחלנו לטפס בזמן שהצמד שאיתנו הראה סימני תשישות עד שבסוף ויתר וחזר כלעומת שבא. לאחר כשעה בערך של מאבק סיזיפי במדרון הגעתי לסופו והפסגה הייתה ממש בהישג יד.מה שנשאר הוא הליכת סכין זהירה תוך שימוש מרובה בגרזן על קו הרכס כשמשני הצדדים יש מדרון מאיים עד הפסגה עצמה. בשלב מסויים ממש הלכתי על הברכיים מרוב הפחד והקושי בתנועה אבל בסופו של דבר בשעה 07:20 עמדתי על הפסגה עצמה והייתי מאושר.שנה וקצת של תכנונים וחלומות הסתיימה בהצלחה.הנוף מהפסגה מדהים: פסגות מאקאלו, צ'ו אויו,לוטסה, ואמה דאבלאם צופים עליך מגבוה יחד עם עוד עשרות רבות כאלו בפנורמה של 360 מעלות. אחרי בערך 20 דקות של צילומים התחלנו את הדרך הארוכה והקשה חזרה למחנה הבסיס אבל האתגר היה מאחוריי והסיפוק עצום. החוויה הזאת תישאר איתי לנצח.
