יום שבת 20/7
זהו, היום המלחיץ הגיע. התעוררנו בשבע בבוקר, סיימנו לארגן את המזוודות ואת הדירה. ואף צילמנו אותו למזכרת. בתשע וחצי (הרכבת ברבע לאחת אבל אני רציתי לצאת מוקדם) יצאנו ברגל לכיוון תחנת RER שנמצאת ליד כנסיית נוטרדאם. כל אחד גרר מזוודה והיו לנו 3 תיקי גב עלינו. ירדנו לאט במדרגות ואחר כך עידו עזר לרותם ולי במדרגות הנעות. עלינו ל-RER והגענו לגר-דה-נורד. לאחר קצת חיפושים מצאנו את אולם ההמתנה ליורוסטאר (שנמצא למעלה). מילאנו את הטפסים להגירה. יש לשים לב לא לעמוד בתור לפני שמילאתם את הטפסים (השאלות הן מתי אתם עוזבים, איפה תשהו וכו'). התחלנו לעמוד בתור. עברנו את הבידוק ואת ביקורת הדרכונים (בעצם הכניסה לאנגליה מתבצעת כאן). וחיכינו. העלייה לרכבת הייתה מסודרת. מצאנו את הקרון שלנו, העמסנו את המזוודות. הקרון לא היה מלא ואפשר היה לעבור מקום אם רוצים יותר מקום לרגליים. מראש הזמנו מקום שיש בו שולחן באמצע, ובדרך אכלנו כריכים וחטיפים.
אפי חוגג היום יום הולדת ונחגוג לו בערב, הזמנו מקום במסעדת ריינפורסט אבל יום ארוך עוד לפנינו. אורך הנסיעה שעתיים ורבע. הקרון ממוזג ובסך הכול היה בסדר חוץ מאשר קצת לחץ באוזניים. הרכבת נוסעת מהר מאוד, החלק של המנהרה מתחת לים לא נמשך הרבה זמן.
הגענו ללונדון. הלכנו לחפש את תחנת הרכבת שבה אפשר לקנות טרוולכארד שבועי. לאחר בדיקות והשוואות שעשינו בבית מצאנו שהטאוולכארד יהיה לנו הכי טוב גם בגלל ההנחות שהוא נותן (קיים כרטיס נוס, אוייסטר, שהוא כרטיס נטען ואם לא רוצים להשתמש בהנחות אז גם הוא כדאי). עמדנו בתור הלא נכון, טוב ששאלנו אם זה הכרטיס שנותן הנחה ומיד הפנו אותנו לתור אחר. היינו צריכים את תמונות הפספורט לצורך כרטיס זיהוי אבל על הטרוולכארד עצמו אין תמונה.
רציתי לקחת מונית, לפחות לבדוק מה המחיר ואם כולנו ניכנס לתוך הקופסה הקטנה הזו. הלכנו לעמדת המוניות, חשבנו שבתחילת שורת המוניות יש איזה סדרן כמו בארץ, שאפשר לשאול אותו את השאלות הללו. המונית נראית כמו קופסה קטנה. שאלנו את הנהג הראשון בתור. הוא אמר שהמחיר יהיה בין 25 ל-30 פאונד ושאין בעיה להכניס את כולנו. ובאמת נכנסנו וישבנו בנוחות כאשר ליד הנהג אין מושב אבל מקום ריק לכל המזוודות, מאחוריו יש שלושה מושבים ומולם עוד שניים. כך שישבנו בנוחות ונסענו למלון בהמרסמית'. וכמו שהנהג אמר המחיר היה 30 פאונד כולל טיפ שהשארנו לו.
הדירה לא נמצאת במבנה של המלון, את זה ידענו כבר. שילמנו במלון ומשם לקחו אותנו לדירה שנמצאת כמה בתים משם בקוטג' טורי אנגלי. באותו מבנה יש למלון דירה נוספת בקומה למעלה.
אנחנו היינו בקומת הקרקע. לקוטג' אפשר להיכנס רק עם המפתח של החדר וכך גם לדירה עצמה. יש חדר מרווח לילדים, שתי מיטות יחיד גדולות (הוא נראה גדול יותר מאשר באינטרנט), יש להם ארון בגדים, שידות ומקלחת ושירותים משלהם. לנו יש חדר שינה, עם שידה, ארון, מקלחת ושירותים. יש מכונת כביסה שגם מייבשת, היא נמצאת במחסן ואפשר להפעיל אותה ולסגור את הדלת וזה לא מפריע גם בלילה. יש סלון די מרווח ומטבח מאובזר מאוד ואפילו מזגן נייד. התלהבנו. ההתלהבות שככה כשראינו שהצינור קצר מדי והמזגן רועש כך שאי אפשר לישון איתו. אבל לפחות הוא יכול לקרר אותנו כשאנחנו בדירה. הא..שכחתי...גם בלונדון חם. רכבות מטרו עוברת די קרוב לכאן, אבל התרגלנו. החום הפריע יותר מאשר המטרו. ברחוב הראשי ממש שתי דקות הליכה יש קניון ובו הרבה חנויות ומסעדות. חמש דקות מאיתנו תחנת מטרו מרכזית. המרחק לעיר בערך עשרים דקות עד חצי שעה. את כל זה ידענו. לא ידענו שיש ברחוב הראשי גם בתי קזינו. בסך הכול בדיעבד השכונה הייתה בסדר אבל גם בגלל המרחק וגם בגלל הקזינו החלטנו לא להשאיר את הילדים לבד אלא רק אם הולכים לקניות בסביבה.
הפעם לא פרקתי קודם את המזוודות אלא יצאנו לקנות אוכל בסופרמרקט. את מה שהיה לנו בפאריז השארנו בפאריז. עכשיו צריך לקנות מצרכים למשך השבוע. ערכנו קניות בסיינסברי שמעכשיו יהיה הסופרמרקט שלנו וגם בפאונדלנד, שזו חנות "כל דבר בפאונד" ויש בה גם מוצרי מזון (דרך אגב לא ראינו חנויות מהסוג הזה בצרפת). אחר כך סידרתי את המזוודות, הילדים גלשו באינטרנט ואמרו שהוא מהיר וטוב, סוף סוף. יצאנו לכיוון כיכר פיקדילי, לריינפורסט קפה. אומנם חשבנו שנטייל קצת קודם ואולי ניסע באוטובוס קומתיים אבל לא הספקנו.
עברנו בתיאטרון ליריק כי חשבנו שנוכל כבר לקחת את הכרטיסים שהזמנו למחזמר אבל הם אמרו שזה רק ביום המופע. הלכנו לאכול בריינפורסט. מסעדה שכבר חגגנו בה יומולדת בלאס וגאס, פעמיים. ריינפורסט הבריטית מוצלחת פחות. השירות פחות טוב. המתנו הרבה זמן למלצרית, אחר כך למנות, אחר כך למים שביקשנו. לאט לאט המסעדה התרוקנה (שתבינו הזמנו מקום לשמונה ורבע כך שהשעה הייתה בערך תשע וחצי). הודיעו לנו שסוגרים את החנות עוד מעט ואם נרצה לקנות משהו אז עכשיו. אבל לא הודיעו לנו שסוגרים את מכונת המילקשייק. הזמנתי מילקשייק לקינוח והמלצרית חזרה ואמרה לי שהמכונה סגורה. מאכזב ולא שירותי. לא השארנו טיפ גדול גם ככה שילמנו הרבה ביחס לתמורה שקיבלנו. זו הייתה חגיגת יום ההולדת של אפי. יצאנו לכיכר פיקדילי העמוסה, נסענו קצת כדי לחוות את אוטובוס הקומתיים. ירדנו ליד הביג בן , צילמנו כמובן, ולקחנו מטרו חזרה לדירה.
יום ראשון 21/7
קמנו בשבע וחצי ויצאנו בתשע וחצי לאחר ארוחת בוקר. את הבאגטים קנינו אתמול כי ידענו שביום ראשון המקומות נפתחים מאוחר, אם בכלל. התעכבנו כי רותם נזכרה שקר לה וחזרנו להביא לה ז'קט. ירדנו במטרו לפי התכנון והלכנו לחפש את תחנת ה-DLR כדי להגיע לגריניץ'. למרות כל התכנונים מראש לא הצלחנו למצוא את התחנה, בהתחלה הלכנו לכיוון הלא נכון אחר כך לקח לנו זמן למצוא כי גם בתוך התחנה צריך ללכת המון. אומנם הDLR מהירה אבל עד שמוצאים אותה כבר היה אפשר לשוט באוטובוס הימי.
הגענו לגריניץ', הלכנו למרכז המבקרים ומשם למוזיאון הימי המרשים. הכניסה חופשית. ליד זה נמצא ארמון המלכה ובו גלריה לאומנות לשם כבר נכנסנו רק אפי ואני. השעה הייתה בדיוק אחת. השעון צלצל. לא שמנו לב לשעה כי באחת רואים את כדור הזמן נופל. בגלל זה כל האנשים היו על הגבעה. התחלנו לטפס. על הגבעה נמצא קו האפס וגם הפלנטריום. העלייה לא הייתה קלה אבל הנוף מהגבעה מקסים. ויתרנו על הכניסה לראות את קו גריניץ הדמיוני והלכנו, לבקשתה של רותם לפלנטריום. גם שם פספסנו מופע שהתחיל כמה דקות קודם לכן וחיכינו 45 דקות למופע הבא. המופע בפלנטריום היה הסבר על מציאת הכוכבים בשמים והיה מעניין.
התכנון היה ללכת לאכול בשוק, כשהגענו לשוק ונכנסנו אליו, היה צפוף מאוד ולא נעים. רק אפי רצה להישאר להסתובב ולאכול שם, אבל הוא היה במיעוט. אכלנו במסעדת ננדוס שזכורה לנו לטוב מהארץ. בארץ היא נסגרה לצערנו. פה הם מתנהלים בשיטה אחרת, מקבלים תפריט והולכים להזמין את האוכל בקופה (יש רק קופה אחת ותור ארוך) משלמים כמובן. בדרך לוקחים לשולחן סכו"ם, רטבים וכדומה. המלצרית מביאה את האוכל לשולחן כשהוא מוכן. המחיר קצת יקר לכל השירות העצמי הזה. לפחות יש ריפיל לשתייה.
החלטנו לוותר על אזור הרכבל והארנה ולפי התכנון רצינו לחזור באוטובוס הימי. היה תור ארוך לקניית הכרטיסים, אמרו לנו שלפחות חצי שעה המתנה. בינתיים הייתה בצד עוד עמדה של שייט, הלכתי לברר והיא הסבירה לי שהם שייט ולא אוטובוס ימי. המחיר 4 פאונד, לעומת שלושה וקצת באוטובוס הימי (אחרי הנחת טראוולכארד). השייט אמור לצאת בעוד חצי שעה. החלטנו לקחת אותו במקום להמתין בתור לכרטיסים של האוטובוס הימי. קנינו כרטיסים וירדנו למזח ואז אמרו לנו לרדת לספינה. היא יצאה רבע שעה לפני הזמן המתוכנן. עדיין לא היה ברור לנו מה ההבדל ביניהם, אחר כך הבנו שהאוטובוס הימי הרבה יותר מהיר אבל שלנו מרווח יותר ואין תחנות בדרך. נהנינו מאוד מהשייט על התמז, מהמראה של הבתים היפים והמיוחדים, חלקם חדשים וחלקם ישנים – הבריטים יכלו לנצל סוף סוף את מרפסות השמש שלהם כי היום היה באמת יום שמש חם. ראינו את הגשרים כולל הטאוור ברידג' המפורסם ואת לונדון איי. כולנו נהנינו, היה נעים ורגוע.
כשירדנו בווסטמינסטר עידו הציע ללכת היום ללונדון איי. כשהלכנו על הגשר היו המון אנשים, ממש צפוף, אבל בכל זאת החלטנו ללכת לראות מה מצב התור. אמרו לנו שהתור בערך עשרים דקות וזה נראה לנו סביר. קנינו כרטיסים (70 פאונד לכולנו, יקר !!!) הלכנו לראות סרט תלת ממד חמוד מאוד אבל למה האולם בעמידה?? ויצאנו לחכות בתור. הגלגל נוסע לאט מאוד, הוא בעצם לא אמור לעצור, עולים עליו בזמן שהוא נוסע. נכנסנו לקפסולה ביחד עם עוד 20 איש ופתאום הבנתי לאן הכנסתי את עצמי. אני אהיה שם גבוה!! איזה פחד!! עמדתי לי בצד, בעמדה שממנה רואים את הגלגל ופחות את האופק. אחרי כמה דקות עצרנו למשך די הרבה זמן (טוב, אולי אלה היו רק כמה דקות שנראו לי כמו נצח?). הודיעו לנו משהו ברמקול אבל לא שמענו כלום. גלגלי המוח שלי התחילו לעבוד ולפחד. עידו אמר שחבל שלא נתקענו יותר גבוה. בסופו של דבר לאחר עשר דקות הגלגל התחיל שוב להסתובב. היה יפה אבל יקר.
כשירדנו מהגלגל הצעתי לחזור באוטובוס גם בגלל העומס של שבת במטרו וגם כדי לחוות נסיעה כזו (נסענו קצת אתמול אבל זה היה פחות מעשר דקות). מצאנו אוטובוס להמרסמית' ועלינו לקומה השנייה. זו בהחלט הייתה חוויה נחמדה אך ארוכה מאוד. כמעט שעה. מה שהיה נחמד זה שגיליתי שאנחנו קרובים לאצטדיון צ'לסי. וזהו ספוילר לתוכניות שעומדות להשתנות בעתיד.
סיימנו את היום בתשע בארוחת ערב בדירתנו החביבה. הלכנו לישון בעוד לילה חם וקשה. החלון הפתוח והקרירות שבחוץ לא נכנסו לדירה (הילדים שישנו כשהחלון שלהם סגור דווקא לא התלוננו על החום). הרעש מהחימום של הגז מפריע מאוד. אבל בסופו של דבר היינו עייפים ונרדמנו.
22/7 יום שני
אפי ואני התעוררנו בשבע. אכלנו ארוחת בוקר ובערך בשמונה הערתי את הילדים. יצאנו די מוקדם, בתשע בבוקר. הפעם נסענו בקו דיסטריקט שהיה רגוע יותר ופחות עמוס מפיקדילי. הגענו לכיכר טרפלגר, הצטלמנו והלכנו לראות את החלפת משמר הפרשים. תפסנו עמדה בצל וראינו את החלפת המשמר. בסך הכול הטקס לא מעניין במיוחד, אבל זה חלק מהמסורת שלהם ונחמד לראות את זה.
משם הלכנו דרך פארק סנט ג'יימס לארמון בקינגהאם. שם מתקיימת החלפת המשמר המסורתית. תכננו מראש שלא נראה את ההחלפה כי צריך להגיע ממש מוקדם בבוקר ולהמתין ליד הגדרות. הצפיפות הזו לא התאימה לנו. מה שהיה נחמד זה שראינו בדרך את התזמורת ואת החיילים צועדים ממש קרוב אלינו כשהם בדרכם לארמון, וזה היה יותר טוב מהארמון. חוץ מהמוני אנשים היו מחוץ לארמון גם הרבה אוהלי תקשורת, עיתונאים וצלמים שחיכו ללידה של התינוק המלכותי. הנין של מלכת אנגליה, שיום אחד כנראה יהיה מלך בעצמו. הדוכסית הובהלה לחדר הלידה בבוקר. המשמר עבר ואנחנו הלכנו בפארק בחזרה לכיוון מוזיאון צ'רצ'יל.
המוזיאון – חדרי המלחמה של צ'רצ'יל, נמצא בבונקר שממנו ניהל צ'רצ'יל את המלחמה בגרמנים. מחיר הכניסה כלל הנחה של 1+1 מכרטיס הטרוולכארד. לשמחתנו הייתה הדרכה קולית (אודיו גייד) גם בעברית. ההסברים היו מעניינים בקולו של קריין מוכר שלא זיהינו. התחלנו ללכת בין חדרי הבונקר, לפי המספרים, ושמענו הסבר איך התנהלו הדברים בזמן המלחמה. החדרים שוחזרו או הושארו כפי שהיו בעבר (המיטות, הטלפונים, החדר הסודי ועוד) באמצע הדרך נמצא מוזיאון צ'רצ'יל. שם, בצורה יפה מאוד ואינטראקטיבית אפשר ללמוד על חייו של צ'רצ'יל שהביא הרבה שינויים לבריטניה מלבד היותו היחיד שנלחם בהיטלר. אפשר להסתובב חופשי במוזיאון ולהביט בפריטים המעניינים ואפשר להמשיך להקשיב להסברים. אנחנו בחרנו להסתובב חופשי ולקרוא על מה שעניין אותנו. אחר כך המשכנו ללכת בבונקר, לטעמי בהמשך ההסברים היו ארוכים מדי ולא היה בהם צורך. אפשר בהחלט להאזין רק לכמה שורות על כל חדר אבל מלבד זה המוזיאון מומלץ.
משם התכנון היה ללכת לכנסיית ווסטמינסטר, החום היה נוראי (מסתבר שזה היה היום החם ביותר בלונדון זה שבע שנים), כאבו לי הרגליים והילדים עשו פרצופים על ביקור בעוד כנסייה. לכן וויתרתי.
אחרי שלא מצאנו מה לאכול באזור חזרנו להמרסמית' שם יש הרבה מסעדות. הלכנו ברחוב וגילינו את KFC שעידו מזמן רצה לאכול בו. הילדים אכלו שם. כשחזרנו לדירה הופתענו לגלות שניקו את החדר. בדרך כלל בדירות אין שירות כזה. החליפו מגבות, ניקו, סידרו את המיטות, רוקנו את הזבל ואפילו שמו את כלים במדיח. בימים הבאים הדחנו את הכלים בבוקר אבל כשחזרנו ראינו שסידרו אותם בארונות. קיבלנו את השירות הזה פעם ביומיים ושמחנו מאוד.
לאחר מנוחה קצרה אפי ואני יצאנו לקניות באזור (זה היה מתוכנן), הילדים נשארו לגלוש. קנינו בבוטס (למה קרם הפנים של גרנייה עולה בלונדון חצי מחיר מאשר בארץ?), קנינו בפאונדלנד ובפרימארק. אחר כך נכנסנו לסופר לקנות ארוחת ערב. קנינו כרעיים עוף ומנות מוכנות של אוכל הודי. הארוחה ההודית עלתה 7 פאונד והייתה יכולה להספיק בהחלט לשלושה (אפילו נשאר קצת). העוף עלה חמישה פאונד ונשאר גם למחר.
בערך בעשר בלילה כשראינו חדשות התבשרנו שהתינוק המלכותי נולד. הוא אומנם נולד כבר בארבע וחצי אבל הודיעו על כך לא מזמן. ליד הארמון היו חגיגות אבל לא היה סיכוי להוציא את הילדים לצפיפות ולדוחק שם. בדקנו אילו תוכניות יש לכבוד התינוק למחר וראינו שבגרין פארק יהיה ירי תותחים. ננסה לשלב את זה בתכניות שלנו למחר.
יום שלישי 23/7
היום אמור להיות יום שקט של טיול בהייד פארק, ביקור בהרודס ובערב הופעה.
יצאנו בתשע וחצי לכיוון הייד פארק אבל היינו צריכים להחליף רכבות ולהמתין הרבה זמן, רק לקראת 11 הגענו לפארק. השמים היו אפורים (אמור לרדת גשם ולקחנו איתנו מעילי גשם) אבל היה חם. שינינו קצת את תוכנית המסלול כדי לסיים אותו בחלק הדרום מזרחי (שממנו היינו אמורים להתחיל) כדי להגיע משם לגרין פארק. נכנסנו מהחלק המרכזי בצפון הפארק ישר לגנים האיטלקיים היפים. אפי הלך לצלם ואנחנו ישבנו על ספסל לאכול. המשכנו לטייל ועצרנו ליד הפסל של פיטר פן וליד גלריית ספרסטין לראות פסל מיוחד שאפשר לטפס עליו. עידו ראה מרחוק משהו נוצץ ורצה ללכת לראות מה זה. כשהגענו ראיתי שמדובר באנדרטה שהקימה המלכה ויקטוריה לבעלה האהוב אלברט שמת מטיפוס. מדובר בפסל גבוה מאוד, מוזהב, מרשים במיוחד ואני כמעט ויתרתי עליו.
באותו רגע החל לרדת גשם זלעפות, לא הספקנו להוציא את מעילי הגשם וללבוש אותם. עד שפתחנו אותם כבר התרטבנו. חצינו את הכביש והסתתרנו מתחת לאלברט רויאל הול עד שהגשם ייפסק. היינו רטובים וקצת מלוכלכים מבוץ אבל המשכנו בתוכניות.
הגשם פסק והחום חזר, יצאנו מהסככה שלנו לכיוון המזרקה שנבנתה לזכר הנסיכה דיאנה. זו לא בדיוק מזרקה רגילה. זה מעין פסל עם מסלול מים ואפשר להשתכשך בו, הרבה ילדים עושים את זה, וגם מבוגרים חולצים נעליים ויושבים.
המשכנו ללכת לאורך האגם והאטרקציה של היום הייתה המון ברווזים, אווזים וברבורים שהיו באגם. רותם ועידו מאוד נהנו שם. התעכבנו שם די הרבה, השעה הייתה אחת ובשעה שתיים רצינו לראות את ירי התותחים.
הגרין פארק נמצא סמוך ליציאה הדרום מזרחית חיפשנו בסביבה משהו לאכול ולא מצאנו. מסביב הכול מלונות יוקרה. החלטנו להמשיך לאכול סנדוויצ'ים וללכת לתפוס עמדה. צעדנו ממש מאחורי התזמורת. התמקמנו במקום טוב וסוף סוף ראינו משהו. דרך אגב החום ייבש כבר הכול ואפשר היה לשבת על האדמה בלי שום בעיה. הסוסים הגיעו וגררו אחריהם את התותחים הקטנים. הניחו אותם בשורה על הדשא, התזמורת ניגנה ולאחר מכן היה ירי של 41 מטחים. כשהסתיים חשבנו ללכת לראות את הארמון אבל היו שם המונים אז רק שלחנו את אפי לצלם את ההודעה המלכותית על הולדת התינוק (הוא צילם מרחוק בגלל התור הגדול שהיה שם לצילומים). אתמול יצאה הודעה רשמית ונתלתה הודעה בחזית הארמון.
למרות הרעב המשכנו להרודס. לא היה לנו הרבה זמן כי יש הופעה בערב וצריך עוד לאכול ולנוח. שוטטנו קצת יותר מחצי שעה. חזרנו להמרסמית' ואכלנו בבופה של פיצה האט (אפי אכל רק כנפיים). היה טעים משביע ולא יקר (8 פאונד לאדם לבופה חופשי).
בכלל לגבי הקניות – לונדון זולה מפאריז. בפאריז לא ראינו בכלל חנויות מהסוג הזול כמו הכול באירו או משהו כזה. בפאריז לא מצאתי חנות כמו בוטס שמוכרת גם מוצרי יוקרה אבל גם מוצרים עממיים יותר כמו לוריאל או גרנייה. כל הדברים שקנינו היו מחברות מוכרות, כאלה שאנחנו משתמשים בהם גם בבית, דברים שהיינו צריכים לשימוש יומיומי כמו שמפו ומרכך או דאודורנט שנגמר. כמעט הכול בפאונד. הסיילים בלונדון זולים יותר. בפאריז גם אחרי ההנחה היה יקר.
נחנו קצת לפני ההופעה, המטרה הייתה לצאת בשבע. ההופעה בשמונה וחצי יהיה לנו זמן להסתובב ואולי לשתות קפה. כשהגענו לתיאטרון בשעה רבע לשמונה הכול היה חשוך. מיד הרגשתי שמשהו לא בסדר. הסדרנית שיצאה לקראתנו הביאה לנו את הכרטיסים ואמרה שהמופע החל בשבע וחצי. איזה פאשלה, איך לא שמתי לב? כמובן שכולם כעסו. אבל לא הספיקו כי מיד סדרן לקח אותנו פנימה. למזלנו הושיבו אותנו במקומות שלנו (למרות המבטים הכועסים של האנשים סביב) ולא במקומות מרוחקים כפי שנהוג לעשות בתיאטרון כשמאחרים.
המחזמר טרילר היה בעצם הופעה של שירי מייקל ג'קסון. לא ידעתי שאין עלילה אבל המופע היה מושקע גם בזמרים טובים וגם ברקדנים. שואו יפה מאוד. עידו אמר שהיה בסדר, הוא מראש לא התלהב ללכת. רותם שמאוד רצתה לראות התאכזבה שאין עלילה ואמרה שכל האורות האלה זולים מדי לטעמה. אפי ואני דווקא נהנינו מאוד. הדבר היחידי שהפריע לי היה החום, כן גם שם לא היה מזגן, היה איזשהו אוורור ומדי פעם אפשר היה להרגיש משבון רוח קל אבל לא יותר מזה.
יום רביעי 24/7
היום התפצלנו. הבנים נסעו ל- thorpe park ורותם ואני למוזיאון הטבע ולשופינג.
הבנים יצאו בשמונה וחצי בבוקר.
רותם ואני יצאנו לבקשתה למוזיאון הטבע בשעה תשע וחצי. כמה דקות לפני עשר הגענו. מהמטרו יש מנהרה שמובילה ישר לכניסה למוזיאון. ראינו תור ארוך שהסתבר כתור לכניסה. המוזיאון נפתח בעשר ואחרי רבע שעה של הליכה בתור נכנסנו גם אנחנו. המוזיאון גדול מאוד אך יפה ומסודר. הכניסה חופשית. שילמתי אירו על מפה (תרומה) ורותם בחרה אילו אזורים היא רוצה לראות, ראינו את הדינוזאורים, הרבה בעלי חיים מפוחלצים, היינו באזור האקולוגיה וכדור הארץ ועוד. קצת לפני אחת עשרה כבר התחלתי לדאוג. אפי היה אמור לסמס לי שהם הגיעו לפארק ולא קיבלתי שום דבר. מכיוון שאין לנו תקשורת טלפונית וכל שיחה מאוד יקרה החלטתי רק לחייג צלצול אחד ולנתק. אחרי כמה דקות קיבלתי SMS שהם הגיעו לא מזמן לפארק אחרי נסיעה ארוכה ובגלל מטרו שחיכו בתוכו עשר דקות הם פספסו את הרכבת. לקח להם שעתיים להגיע לפארק. גם שם קיבלנו הנחה של 1+1 בגלל כרטיס הרכבת.
בשעה 12 לרותם קצת נמאס ולי כאבו הרגליים, החלטנו לצאת מהמוזיאון. חשבתי שנשב בחוץ ונאכל סנדוויצ'ים אבל שכחתי אותם בדירה לכן החלטנו לנסוע לכיוון כיכר פיקדילי. שם רותם ראתה דברים שהיא רוצה לקנות. בכיכר פיקדילי נכנסנו לאכול ב-TGI זהו דיינר שאנחנו מכירים מארה"ב. היה טעים אך יקר (בערך 27 פאונד).
נכנסנו לחנויות המזכרות ורותם קנתה פוסטרים של וואן דיירקשן וגם ז'קט של לונדון. אני קניתי מגנטים. נסענו במטרו תחנה אחת לרחוב אוקספורד וחיפשנו את חנות דיסני כדי לקנות מתנות לאחיינים. רותם קנתה חולצות (כן, גם של וואן דיירקשן). הסתובבנו עוד קצת, הסיילים טובים אבל צפוף וחם. בשעה ארבע היא החליטה שהספיק לה, וחזרנו לדירה. הקפה שקנינו לנו בסטרבקס ליד הדירה היה מגעיל גם כשניסינו לשדרג אותו עם סוכר בחדר.
אחרי מנוחה של שעה הלכנו לפרימארק, אנחנו לא צריכים את אוקספורד יש לנו אחת ליד הדירה ושם קנינו. עברנו בסופר וקנינו לנו ארוחת ערב – שתי מנות איטלקיות ומנת מתאבנים הודית הכול עלה 3.15 פאונד. מגוחך כמה שזה זול.
פארק השעשועים נסגר בשש, אפי סימס לי שהם יצאו אבל אני דאגתי לקראת שמונה ושוב צלצלתי וניתקתי. הם כבר היו ליד הבית. על הצלצולים האלה, ללא מענה, נשלם 54 ₪. פשוט גזל. אפי אמר לי שהם לוקחים כסף גם על זמן אוויר כשלא מדברים ואני לא האמנתי שזה כך.
לכולנו היה יום מקסים חוץ מעניין הנסיעות המייגע. לנסוע ארבע שעות בשביל פארק שעשועים, גם עידו אמר שאולי זה מוגזם.
יום חמישי 25/7
בלילה כמעט ולא ישנו. ירד גשם זלעפות החלון שלנו פתוח כך ששמענו את הגשם וזה הפריע, חוץ מזה שהיה חם. גילינו שכנראה מתחת לחדר שלנו עוברים צינורות המים החמים כי יש מקומות שנוגעים ברצפה והיא ממש חמה. נוסף על כך היה הרעש הקבוע של מחמם המים על גז.
קמנו קצת מאוחר ואפי הלך לקבלת המלון להתלונן על ריח הגז שנראה שהתגבר וגם על כך שמתקן הגז עובד יותר מדי פעמים בשעה ושאל אם במקרה יש להם מאוורר. אחר כך הוא הלך לקנות באגט וכשחזר הגיע גם איש האחזקה של המלון שהביא איתו מאוורר גדול (למה לא ביקשנו קודם?) וניסה לסדר את מתקן הגז שיעבוד פחות פעמים בשעה.
אתמול עידו אמר שהוא ממש רוצה לראות את "ספר המורמונים" והוא מוכן לשלם על זה כל סכום. הוא ואפי חיפשו אבל לא מצאו כרטיסים. היום בבוקר אפי גלש ומצא כרטיס במחיר יקר מאוד (אני אמרתי לו שבאתר הזול לא היו כרטיסים) ועידו רצה לקנות ואפילו ללכת לבד. בהמשך אפי גלש ומצא כרטיס הרבה יותר זול (באתר זול אחר), הוא קנה גם אותו. אם אפשר יהיה לבטל את הכרטיס היקר, עידו ילך לבד ואם לא אז לפחות אפי יהיה איתו באולם.
לא היה אפשר לבטל דרך אתר האינטרנט, גם במשרד אמרו לו שאי אפשר לבטל את העסקה אלא רק מחר הם אולי יוכלו למכור את זה עבורו. היה ברור שלא יצליחו למכור כרטיס בודד בכזה מחיר.
השעה הייתה כמעט אחת עשרה וחצי כשיצאנו מהדירה. על פי התכנון היום אנחנו אמורים ללכת למצודת לונדון ולסיור בסיטי ואולי למוזיאון לונדון (אם כי אמרתי מראש שכנראה תספיק רק המצודה בלי המוזיאון). אפי רצה גם להגיע מאוחר יותר ללסטר סקוור כדי לקחת את הכרטיס הזול שהזמין. כדי לוודא שאכן הכול בסדר.
מחר היינו אמורים ללכת למוזיאון הבריטי (שגם הוא היה בסימן שאלה בגלל התלונות) לקובנט גארדן וללסטר סקוור. בהברקה של רגע החלטתי להחליף בין הימים. בינתיים גם התלבטתי אם להוריד את המוזיאון הבריטי לטובת אצטדיון צ'לסי ואפי אמר שאני צריכה לפרגן לעצמי. זהו, המוזיאון ירד, אימא גוררת את המשפחה לצ'לסי שדי קרובה אלינו כפי שכבר כתבתי. אף אחד אחר במשפחה לא חובב כדורגל, אפי יודע שאברם גרנט אימן פעם את צ'לסי זה כבר הישג לגבי ידיעותיו בכדורגל.
קצת אחרי 12 הגענו לצ'לסי והיה מקום רק לסיור של אחת וחצי אבל החלטנו שאם הגענו נשאר כאן (יותר נכון אפי ואני החלטנו). שילמנו 40 פאונד אחרי הנחת 1+1 של טרוולכארד.
נכנסנו למוזיאון. קנינו בחנות מזכרות לבני הדודים. ישבנו בחוץ לאכול סנדוויצ'ים ונכנסנו לסיור. בסך הכול כולנו די נהנינו שם, גם בלי להיות חובבי כדורגל.
המדריכה שלנו, כריסטינה, הייתה חמודה מאוד. נכנסנו לאצטדיון ואחר כך לחדרי ההלבשה ושמענו סיפורים ואנקדוטות על ההבדלים בין חדרי ההלבשה של המארחים ושל האורחים. ויש הבדלים. מסתבר שחדר האורחים קטן יותר וקשה יותר להסתדר בו. היא אמרה שזה דווקא אחד החדרים היותר מוצלחים בפרמייר ליג אבל גם פה למשל יש לוח והדלת מסתירה אותו. יש שתי מיטות מסג' צרות ולוקרים קטנטנים שצריך להתכופף אליהם. חדר ההלבשה של צ'לסי גדול ומרווח יותר, יש לוקרים גדולים, מיטות מסג' מפנקות, חדר להדרכה, מטבחון ועוד. אחר כך הלכנו לחדר העיתונות שם קיבלנו הסבר על כמה בירה העיתונאים שותים בזמן שיש משחק. הכול על חשבון המארחים כמובן. סיימנו שוב באצטדיון למעלה.
בשתיים וחצי הסתיים הסיור. נסענו ללסטר סקוור ולקחנו את הכרטיס (יש כמה משרדי כרטיסים לקח לנו זמן למצוא את הנכון מביניהם, כולם רשמיים). הלכנו לכיכר רעבים ונכנסנו למסעדה שנקראת צ'יקיטו chiquito שנמצאת במקום הכי תיירותי שיש. דווקא להם היו מנות מוזלות לארוחת צהריים, כל מנה בין 7 ל-8 פאונד. אם לוקחים ראשונה או קינוח זה 3 פאונד. מנת הבוריטו שלי לא הייתה לי טעימה (עניין של תבלון) אבל שאר המנות היו טעימות וגדולות מאוד. הכנפיים והנאצ'וס למנה הראשונה והקינוחים שהזמנו היו ענקיים. כשנכנסנו למסעדה היא הייתה די ריקה, זו כבר הייתה שעה של אחרי ארוחת צהריים (דרך אגב יש מזגן ולילדים היה קר בסוף הארוחה), כמעט ארבע. כשיצאנו אחרי חמש, המסעדה הייתה די מלאה.
טיילנו בלסטר, נכנסנו לרגע לחנות M&M ויצאנו מיד. כל כך מסחרי והמוני לא מבינה מה יש להתלהב.
המשכנו לקובנט גארדן הלכנו ברחוב הראשי שהיה מלא בחנויות ובאנשים ובאווירה מאוד שמחה. טיילנו עד שהגענו לשוק, השעה הייתה שש וחצי וזו השעה שבה חלק מהדוכנים מתחילים למכור את האוכל בזול יותר. קנינו מנת טארט בפאונד (במקום בשתיים שמונים), קנינו קאפקייקס במחיר מוזל. בגלל שלעידו אין סבלנות לשווקים לא הסתובבנו יותר. החלטנו לא לחזור לתחנת קובנט גארדן שמבחוץ נראה שיש בה המולה והמון אנשים. הלכנו לתחנת הולבורן ובדרך עברנו ליד תיאטראות שמציגים מחזות זמר. ההחלטה על הולבורן הייתה נבונה, ישבנו במטרו מהולבורן כל הדרך עד המרסמית'. חזרנו בשבע וחצי וארזנו שתי מזוודות אחרי ארוחת הערב.
יום שישי 26/7
זהו יומנו האחרון בלונדון. יצאנו בבוקר, לא מוקדם כפי שרציתי, למצודת לונדון. הנסיעה ארוכה מאוד. אחרי קניית הכרטיסים (70 פאונד לארבעתנו), יש תור בכניסה.
אנחנו מצטרפים לסיור המודרך כמה דקות לאחר שהוא מתחיל. המדריך, Yeoman Warder, לבוש בהתאם, מדבר בקול רם, אפשר לשמוע אבל לפעמים קצת קשה להבין. הוא מספר על תולדות המצודה בצורה מעניינת ומצחיקה כולל סיפורים על ההיסטוריה של אנגליה ועל האסירים החשובים ש"בילו" פה במצודה. אחרי חצי שעה ביקשתי מאפי לפרוש מהסיור שעייף אותנו. רק אפי הצליח להבין הכול וליהנות ממנו. המשכנו לבד. טיילנו קצת בחוץ. נכנסנו לראות את תערוכת הנשק – הרבה חרבות, חניתות ושריונות. בחוץ היו שומרים ממשמר המלכה וראינו גם את ההחלפה ביניהם (אני רק חשבתי לעצמי איך הם לא מתבשלים לעמוד ככה עם המדים והכובע פרווה הזה). היו גם שחקנים שהציגו בתוך המתחם. האווירה הייתה נחמדה.
אחר כך עמדנו בתור ארוך מאוד לראות את תכשיטי בית המלוכה. עידו העדיף לעמוד בתור לגלידה. בפנים התור נמשך ועד שהגענו לתכשיטים ראינו כל מיני תמונות וסרטים שאנשים התעכבו שם סתם ויצרו פקק. התכשיטים היו מרשימים מאוד וחבל שלא היה אפשר לצלם.
אפשר לבלות יום שלם במצודה אבל לנו זה הספיק, הזמן קצר ולפנינו עוד כמה דברים. עידו ביקש שנחצה את גשר המצודה המפורסם, אני חשבתי שנלך לגשר המילניום ושם נחצה אבל הרעיון שלו היה טוב יותר. חצינו לצד השני אבל לפני כן גם ראינו את הגשר מורם כדי שאחת הספינות בעלת תורן גבוה במיוחד תוכל לעבור. בצד השני הלכנו לאורך הנהר, היה חם והילדים התלוננו על הליכה מרובה. מאוד נחמד באזור הזה, מזכיר קצת את נמל תל אביב. יש שם בתי קפה, ספינה ישנה מימי המלכה אליזבת וסר פרנסיס דרייק, עברנו ליד פאב the globe ואחריו ראינו שוק נחמד (לא זוכרת את שמו). היה ממש כיף לטייל שם אם לא היינו לחוצים בזמן, עייפים ורעבים סביר להניח שהיינו מטיילים שם עוד. עידו עוד הספיק לאכול סנדוויץ' בסאבווי אבל אנחנו חשבנו שנאכל אחר כך ולא היה זמן. גם לא היה מטרו או אוטובוס שלוקח ישירות לגלרית טייט מודרן, שם הייתה התחנה הסופית שלנו. הילדים וויתרו מראש על הגלריה וישבו למטה. בסך הכול היינו שם קצת יותר מחצי שעה והספקנו בערך קומה וחצי ואהבנו מאוד את מה שראינו (כמה ציורי פיקאסו לאפי). ברור שצריך להיות שם יותר.
גשר המילניום נמצא ממש מול הגלריה, גם שם לאורך גדת הנהר יש אומני רחוב ואווירה נחמדה. חצינו את הגשר והלכנו למטרו. בחמש וחצי הגענו לחדר.
בערב התחלנו להתארגן ליציאה ובסוף החלטנו שרק אפי ועידו יצאו. אפי יבדוק אם מכרו את הכרטיס היקר ויודיע לנו. כמובן שלא מכרו והוא נכנס עם עידו להצגה. אני הייתי רגועה יותר לדעת שאפי עם עידו גם אם הם לא יושבים יחד.
רותם ואני נסענו לטייל קצת בפיקדילי אבל שתינו לא מצאנו את עצמנו וחזרנו די מהר לדירה.
המשכתי לארגן את הדברים לאריזה הסופית. כשארזנו הכנסנו את הבגדים לטרולי שהוא תיק יד וכיווצנו אותם בשקיות אטומות כך שהמשקל הגדול יהיה דווקא על המזוודות הקטנות שאותן לא שוקלים.
בעשר וחצי הם חזרו, עידו נהנה מאוד מאוד, אפי אמר שהיה נחמד אבל לא מצדיק את המחיר. מי שאוהב סדרות כמו סאות' פארק יאהב את ההצגה ואת ההומור שלה. לעידו שישב במקום היקר יותר היה מזגן לאפי שישב קצת יותר רחוק (לא הרבה יותר) כבר לא היה מזגן. ככה זה בלונדון.
לילה אחרון בלונדון, לילה טוב.
יום שבת 27/7
קמנו בשבע. גם הלילה היה לנו חם למרות שישנו עם מזגן ומאוורר. סיימנו לארוז את המזוודה האחרונה אחרי שכולם התארגנו. אכלנו ארוחת בוקר והכנו סנדוויצ'ים לטיסה. בתשע היינו מוכנים ועזבנו את הדירה על כל מזוודותינו לקבלה של המלון לצ'ק אאוט. חיכינו לנהג ההסעה שהזמנו מהארץ על פי המלצה מאתר למטייל. B A TRANSFER . שהיו זולים יותר מכולם. הנהג הגיע בזמן. בעשר ורבע (אחרי פקק קטן) הגענו לנמל התעופה. שילמנו 48 פאונד ועוד טיפ והלכנו לחפש את עמדות הצ'ק אין. כל הטיסות של איזיג'ט מרוכזות במקום אחד. התור זורם. אין בדיקה ביטחונית של אל על למזוודות. אפי אומר שהן עוברות שיקוף בפנים. בינתיים קוראים לנוסעי טיסות אחרות שיגיעו לדלפקים המהירים. אחר כך קוראים גם לנוסעי הטיסה לתל אביב אבל אנחנו כבר קרובים לדלפקים שלנו ולכן לא עוברים לשם. כשהגענו לדיילת היא אמרה שיכולנו לעמוד בספידיבורדינג (בכלל לא ידענו שיש לנו). לא נורא. מסיימים עם המזוודות המשקל בסדר אפי כבר בדק. הולכים לבדיקה ביטחונית של תיקי היד. שם המצב מסובך יותר. אנחנו רואים את השלטים אבל רק למעלה מבינים שאכן מותר לעלות 100 מ"ל נוזל בבקבוק אבל הבקבוק צריך להיות ארוז בשקית אטומה שקונים שם במכונה. לקחנו בטרולי את האפטרשייבים שקנינו כי הבנו שמותר ובגלל המשקל חשבנו שעדיף שיהיו איתנו.
אז מה הבעיה?
הבעיה היא שאין לנו פאונד לקנות שקית, רק שטרות. אפי עוד תרם כמה מטבעות בדרך כדי להיפטר מהן. מה עושים? אני מציעה שנחכה לישראלים אחרים ונבקש פאונד בתמורה לשקלים. פתאום רותם נזכרת שבארנק שלה יש פאונדים. איזה מזל. קונים שקית ומכניסים לתוכה את האפטרשייבים. הכול מתעכב. כולם עוברים בבידוק חוץ ממני, אני מצפצפת, לא ברור למה. כמובן שתיק המסמכים שהיה לי ביד נלקח לבדיקה וכך גם הנעליים שלי ואני עוברת בדיקה גופנית מדוקדקת. לא הייתי לחוצה. עברתי את הבדיקה וחזרתי לחבר'ה שבינתיים ארגנו את הדברים. את האפטרשייבים לקחו לבדיקה פתחו אותם ובדקו את הנוזל.
לא הייתה ביקורת דרכונים. את הבריטים מעניין כשאתה מגיע אליהם ולא מעניין אותם כשאתה עוזב, כנראה. לא היה זמן לדיוטי פרי. ישבנו כמה דקות בזמן שאפי הלך לקנות מים (אתה אלה שהבאנו לא נתנו להעלות לטיסה, בארץ דווקא נתנו), הלכנו לעמוד בתור למטוס. שם ניצלנו את הספידיבורדינג שלנו, שהוא בעצם רק של אפי בגלל המושב היקר שקנינו לו אבל החלטנו לנסות לעלות כולנו ואכן הצלחנו.
הטיסה יצאה בזמן ועברה בשלום. למרות כמות הילדים לא היה רעש ובכי, רובם גם היו רחוקים מאיתנו. אפשר לומר שאיזיג'ט היו מוצלחים מאוד מבחינתנו. אומנם הבאנו איתנו אוכל אבל אפשר לקנות במטוס חטיפים, שתייה וכריכים והמחירים לא מאוד יקרים.
זהו, נתב"ג, חוזרים הביתה.
הייתה נחיתה רכה תרתי משמע. בגלל הנחיתה בשבת (שאין טיסות אל על) לא היו תורים בביקורת הדרכונים וצ'יק צ'ק יצאנו לאולם מקבלי הפנים ולמיקו שחיכה לנו עם המונית הממוזגת.
אחח... התגעגענו למזגן....
שלשום כבר כתבתי לעצמי סיכום אישי לטיול הזה, שלא אעלה אותו בפורום הזה. בקצרה אני יכולה לומר שלא היה מושלם. נסיעה עם מתבגרים היא לא קלה. תכננתי כנראה טיול שהוא יותר מדי "למבוגרים" אבל כל אחד מאיתנו "תרם את חלקו" לאי שלמות הזו. אני מקווה שכולנו נזכור את החוויות הטובות שעברנו ואת המקומות היפים שראינו.
