כבר מספר שנים אנחנו משתדלים אחת לשנה “לאפסן” את הקטנים אצל ההורים ולצאת לטיול תרמילאי בסולו.
בכל הטיולים אנו נעזרים (רבות) באתר זה, ובכל פעם אני מבטיחה לעצמי שכשאחזור אשתף את חוויותיי כדי לסייע לאחרים. אולם, בכל פעם המציאות ושגרת היום יום גורמות לי לשכוח את הבטחותיי.
הפעם אני עומדת במשימה – הנה סיפור הדרך שלנו בקירגיסטן המדהימה:
באוקטובר האחרון יצאנו (כאמור זוג נשוי בשנות ה30 המאוחרות) לטיול בקירגיסטן.
למה קירגיסטן אתם שואלים?
"קירגיסטן ? מה זה ? איפה זה ? המצאת מדינה ? הם מוסלמים לא?" אלו רוב השאלות שקיבלתי כשסיפרתי שזה היעד הבא שלי. התגובות הללו והשילוב של מדינה מוסלמית על "דרך המשי" (אליה אנו מורשים להיכנס בקלות יחסית), בה האנשים מלוכסנים, וכן ההשפעות התרבותיות והקולינריות הקשורות במיקומה במרכז אסיה היו הגורם העיקרי לרצון לבקר בקירגיסטן.
יחד עם זאת היו גם לבטים. הם התעוררו כשהבנו שמזג האוויר עלול להוות בעיה למימוש כל מה שברצוננו לראות שם.
העונה העיקרית לטיולים במדינה היא עונת הקיץ, לקראת ספטמבר מזג האוויר מתחיל להתקרר ולהיות לא יציב. כתבנו למספר סוכנויות טיולים בקירגיסטן לגבי האפשרויות השונות לטיולים בעונה זו (אם מקומי אומר שזה אפשרי אז למה לא) אולם גם הסוכנים לא "הביאו את הבשורה" ולא היו אופטימיים מידיי לגבי האפשרויות.
אני מטבעי אופטימית, ועד היום בדרך כלל מזג האוויר במדינות בהן ביקרנו (גם אם לא היינו בעונה) האיר לנו פנים.
לכן בעוז רב, בחרנו להתעלם ולא לתת למזג האוויר להשפיע על התוכניות (בכל זאת, חופשת החגים זמן אידיאלי בו גם ההורים שלנו לא עובדים ויכולים לשמור על הילדים).
אז לטיול יצאנו.
עלינו ב 2/10 לטיסת לילה של איירופלוט דרך מוסקבה ובצהריי יום שיש ה 3/10 נחתנו בבישקק. השמש זרחה והיה נעים מאוד וכבר הרגשתי שעשינו בחירה נכונה שלא נכנענו לאזהרות לגבי מזג האוויר.
את הגסטהאוס ללילה הראשון הזמנו עוד מהארץ ב"רדיסון גסט האוס", על פי טיפ שהשגנו כאן באתר (פרטים מפורטים כולל כתובת ועלות שלנו ניתן למצוא ב1001 טיפים). משפחה נחמדה שסייעה לנו גם בהמשך. יצאנו מאולם היוצאים תוך כדי הסתערות של נהגי מוניות שניסו לשדל אותנו לנסוע איתם לעיר כי "אין תחבורה ציבורית... "
החלפנו כסף, יצאנו מהאולם והלכנו ישירות למרשרוטקה שעומדת מחוץ לאולם היוצאים (בצד שמאל באם הטרמינל בגב שלכם) לכיוון בישקק.
הערה: יש מרשרוטקות בשדה לפחות עד השעה 2100 (בניגוד למה שכתוב בלונלי פלאנט). עלות הנסיעה במרשרוטקה לעיר היא 20 סום לאדם. מונית רוצה 500 לזוג...
כבר בנסיעה זו נחשפנו לטוב ליבם והחמימות של העם הקירגיזי, פנינו לנהג (כמובן לא ידע מילה אנגלית) והראנו לו את הכתובת אליה היינו צריכים להגיע. הנהג התקשר לבעלת הגסט האוס, הבין בדיוק היכן הבית נמצא והסביר לנו (לפחות כך הבנו) שהוא לא מגיע לשם. כשהגענו לעיר הנהג סימן לנו לחכות, לאחר שירדו כל הנוסעים הוא פשוט לקח אותנו לגסט האוס מבלי לדרוש דבר.
חוויות מהסוג הזה ליוו אותנו לכל אורך הטיול.
אנחנו לא אנשים שאוהבים ערים, בדרך כלל משתדלים להיות כמה שפחות בעיר גדולה וכך גם היה בטיול זה. הסתובבנו אחר הצהריים קצת בעיר והיה ברור לנו שלמחרת נצא מהעיר, לכיוון קרקול.
אכלנו ארוחת ערב במסעדה טובה מאוד לא רחוק מהגסטהאוס בשם “פאיזה” (מסתבר שמופיעה בלונלי החדש) מסעדה זולה וטעימה בה נחשפנו לראשונה לאוכל המקומי.
מומליצה בחום על הלחם שלהם (נאן), המאנטי והשישליקים.
בגסטהאוס פגשנו שלושה גרמנים שסיימו את הטיול שלהם בקירגיסטן. הם סיפרו לנו על המסלול שעשו, על העובדה ששינו מספר פעמים את התכניות שלהם בשל “פאסים” מושלגים במסלולים וחשש קל החל להתגנב לליבנו. בנוסף הם יידעו אותנו שרוב הלינות ביורטה שניתן לעשות במדינה כבר נסגרו, אולם באגם "סונג קול" היורטות של ה CBT יישארו עד ה10/10. חשבון קצר הוביל אותנו להבין שבאם אנחנו רוצים לחוות את חווית הלינה אצל משפחה ביורטה (homestay) עלינו לשנות תכניות .
4/10 קמנו לבוקר גשום בטירוף, בעלי (שמכיר אותי דקה או שתיים) יודע כמה אני לא מחבבת גשם הסתכל עלי במבט של "איך בדיוק תצאי עם תרמיל על הגב בגשם כזה?..."
מבלי שיאמר מילה עניתי לו "אנחנו פה, הזמן קצר והמלאכה רבה אז יאללה לדרך".
וכך לאחר החלפת כסף קצרה מצאנו עצמנו צועדים בגשם שוטף לכיוון תחנת האוטובוס בה נעלה על המרשרוטקה לכיוון קוצ'קור – הכפר ממנו ניתן לארגן סיורים לאגם "סונג קול".
את המרשרוטקה לקחנו מה west bus station , בעלות של 250 סום לאדם.
אחרי נסיעה של כחמש שעות הגענו לקוצ'קור. כפר קטן בלי ייחוד כלשהו. בכפר ישנן מספר סוכנויות בהן ניתן לארגן טרקים, טיולי סוסים וג'יפים לכיוון האגם ואטרקציות נוספות בסביבה.
המרשרוטקה מורידה מרחק הליכה קצר ממשרדי הסוכנויות למיניהן. צעדנו לכיוון הסוכנויות על פי התיאור של הלונלי. ושוב התבררה לנו הבעייתיות של העונה – למעט משרדי ה CBT כל הסוכנויות כבר נסגרו וייפתחו שוב באפריל...
גם ה CBT טען שהוא סוגר סופית שבוע לאחר מכן.
לאחר ברור קצר לגבי האפשרויות העומדות לפנינו בהתאם לתנאי מזג האוויר (מוטיב שיחזור רבות) ארגנו דרכו טרק סוסים של שלושה ימים לאגם.
פרטי הטרק: יוצאים עם מדריך שדובר אנגלית בסיסית ב shared taxi לכיוון הכפר kyzart שם חוברים לסוסים והמדריך מצייד עצמו במצרכים לארוחת הערב והבוקר הראשונות (צהריים של היום הראשון אנחנו היינו צריכים להביא). משם מתחילים. היום הראשון כולל רכיבה של 4-5 שעות לshelter שם מעבירים את הלילה הראשון. (בעונה הלינה יכולה להיות גם ביורטות או באוהל פרטי ).
ביום השני רכיבה של 5-6 שעות לאגם ולינה ביורטה.
ביום השלישי אמור להגיע ג'יפ לקראת 11:00 להחזיר אותנו לקוצ'קור , נסיעה שאמורה להיות כ4 שעות.
עלות כוללת 18000 סום לשנינו עבור הכל למעט ארוחת צהריים ומונית ביום הראשון.
ייתכן ובעונה ניתן להתמקח על המחיר או להשיג בזול יותר מאחת הסוכנויות האחרות אבל לנו לא היו הרבה ברירות וסגרנו.
את הלילה העברנו בגסט האוס שמצאנו במקרה. היינו אמורים ללכת לגסטהאוס של ה CBT ברחוב בשם St.Shamen 14 אולם המנהל ב CBT לא ציין בפניניו שישנם שני רחובות בשם זה בכפר. הלכנו לכיוון שהנחה אותנו, שאלנו אנשים בדרך והכווינו אותנו לרחוב, אולם מספר 14 לא היה בנמצא. בעוד אנו הולכים בגשם שלא פוסק, ראינו על אחד הבתים שלט guesthouse - נכנסנו.
מדובר בחדר זוגי עם אמבטיה ושירותים משותפים, מים חמים והכי חשוב - נקי מאוד. לאחר התמקחות סיכמנו עם הגברת על 950 סום לשנינו כולל ארוחת ערב ובוקר. מסתבר שזה היה "דיל" ממש טוב, הגסטהאוסים של ה CBT משלמים עמלה לCBT וקשה יותר בשל כך להתמקח על המחיר.
הערה – כשהמקומיים נוקבים במחיר לגבי כל דבר, הם בדרך כלל מדברים על מחיר לבן אדם. אותנו זה בלבל בהתחלה אז רצוי לשים לכך לב.
5/10 קמנו לבוקר מדהים. השמש זרחה השמיים היו בהירים ויצאנו לדרך בשמחה רבה. המדריך הגיע בזמן, מצאנו מונית די מהר וכשהגענו לקיזרט כבר חיכו לנו הסוסים מוכנים ליציאה. הרכיבה ביום הראשון הייתה מרהיבה ביופייה. הרים עם פסגות מושלגים, נחלים זורמים ושמש חמימה הפכו את היום לנפלא. גם הרכיבה עצמה לא הייתה קשה במיוחד. אנחנו לא מנוסים כלל ברכיבה על סוסים אבל הסוסים היו רגועים ויחסית ממושמעים (המדריך סייע כשהם לא נשמעו לנו).
הגענו אחר הצהריים ל"שלטר" והמדריך החל בהכנות לקראת ארוחת הערב.
פדיחה הראשונה (והאחרונה רצוי לציין) של המדריך הייתה כאשר גילה באותו המעמד שאין לו גפרורים להדליק אש!!!
אין גפרורים=אין אוכל ואין חימום בלילה....
אנחנו לא אשים מעשנים ואין עלינו אמצעי הצתה בדרך כלל וקצת התחלתי לדאוג.
לאחר שהוא הפך את הבקתה הוא מצא חפיסה עם שני גפרורים אחרונים. כמו בסרט מתח, הראשון נשבר ונשאר גפרור אחד... למזלנו הניסיון השני צלח והדלקנו אש (אבל לבוקר לא נשאר...)
מניסיוננו, בטיולים שכאלה, לא תמיד יש מספיק אוכל ו/או הוא לא בהכרח טעים. אבל באופן מפתיע ארוחת הערב הייתה גם טעימה וגם היה יותר ממספיק :). הלכנו לישון שבעים ועייפים וקמנו למחרת הפעם לבוקר קודר.
6/10 אין גפרורים להדליק אש ולכן אין תה ו/או ארוחת בוקר, אז יצאנו לדרך מוקדם. היום השני של הרכיבה הוא עלייה ל"פאס" של 3100 מטר ולאחר מכן רכיבה לכיוון האגם.
ברגע שעלינו על הסוסים התחיל מבול מטורף שלאחר זמן מה הפך לברד ולקראת ה"פאס" לשלג.
לחזור לקיזרט לא היה הגיוני מכיוון שזמן הרכיבה זהה לכפר ולאגם ולכן המשכנו. כך רכבנו כל היום במשקעים משתנים בין גשם ברד לשלג עד האגם. חוויה רטובה ביותר אך חוויה.
למזלנו (האופטימיות לפעמים עוזרת) כשהגענו לאגם יצאה השמש וראינו אותו ואת ההרים הסובבים אותו במלוא תפארתם.
מחנה היורטות ממוקם בסמוך לאגם, המחזה מדהים. על רקע היורטות הלבנות רואים את מיי האגם בגווני כחול וטורקיז משתנים, הרים מושלגים מכל עבר ושדות מראה ירקרקים צהובים. הנוף הזה היה בהחלט שווה את היום הרטוב שעברנו.
טיילנו קצת סביב האגם, התחממנו ליד האח ביורטה ודיברנו קצת עם המשפחה במקום. הם מנהלים את היורטות של ה CBT ונמצאים שם ממאי עד אוקטובר כל שנה. בערב אכלנו בחברתם ופרשנו לישון.
7/10 בשעת בוקר מוקדמת קמנו יצאנו מהיורטה וראינו שהכל לבן. ירד שלג שלא נמס – משמע קר מאוד מאוד. אחרי שגמרתי להתלהב מהמחזה הלבן התחלתי קצת לחשוש שמא הג'יפ שאמור לבוא לאסוף אותנו לא יגיע.
לפני שיצאנו לטרק נאמר לנו על ידי ה CBT שישנן שתי דרכי גישה לאגם. אחד המעברים היה חסום משלג, הנהג יאלץ להגיע אלינו מהמעבר השני ולכן הנסיעה תהיה ארוכה יותר מהרגיל. השאלה ששאלתי עצמי עכשיו היא האם המעבר שהיה פנוי לפני שלושה ימים עדיין פנוי או שגם הוא נחסם מהשלג....
תוך כדי הרהורים בעלי הסב את תשומת ליבי לעובדה כי המשפחה שמנהלת את האתר החלה לפרק את היורטות, אנחנו היינו הטיילים האחרונים לעונה והם מתחילים לרדת מההר לכיוון הכפר. פעולת פירוק זו מעניינת לכשעצמה.
זמן לא רב לאחר מכן לשמחתי הרבה הג'יפ הגיע, הנהג היה גבר בסביבות שנות ה60 לחייו, כמובן לא ידע מילה אנגלית, ולאחר שהעמיסו שמיכות וכריות שיצאו מהיורטות לבגאז' שלו יצאנו לדרך.
אי אפשר ממש היה לתקשר עם הנהג ולכן לא שאלנו לגבי השלג אבל הנחנו (הנחתי) שבאם הוא הגיע נוכל גם לחזור... הנחה לא כל כך נכונה בדיעבד.
נוסעים בדרך רטובה ובוצית לכיוון הפאס, מידי פעם הג'יפ "זורק זנב" אבל נראה שהנהג מנוסה ויודע מה לעשות. ממשיכים לטפס לכיוון הפאס והכמות הקטנה של השלג שהייתה ליד מחנה היורטות הולכת ומתגברת, בינתיים השלג מתחיל לרדת בקצב מסחרר, סופה של ממש!
קצת לפני הפאס הנהג מאט בשל עדר עצום של כבשים, פרות וסוסים שחוסמים את הכביש, עם ההאטה הג'יפ מחליק ומתחפר בשלג. הנהג מנסה מספר פעמים לצאת אבל לשווא, תקועים!
מה עושים? חופרים!
הנהג יוצא מהג'יפ, מוציא עט חפירה ומתחיל לחפור. בכל מקום שממנו חופר מצטברת מיד כמות מכובדת של שלג כי הסופה לא מפסיקה.
רמת ההיסטריה אצלי מתחילה להרקיע לשמיים, בעלי מנסה להרגיע אותי, להצחיק אותי אבל כמו הגלגלים התקועים בשלג גם הניסיונות שלו הם לשווא...
אני שואלת את הנהג בסימני ידיים וקצת מילים ברוסית שאני מגייסת באם יכול להתקשר למשהו? התגובה הייתה no antenna no phone…
שעתיים כך ניסינו לחפור עצמנו החוצה מהשלג לוקחים תורות בעט החפירה.
אני בשלב הזה בתוך הג'יפ מתאמצת מאוד לא “לאבד את זה” ולהישאר לפחות כלפי חוץ רגועה, ואז שמעתי את בעלי אומר "את יכולה להתחיל להירגע, יש שתי משאיות שבאות לקראתנו".
מתוך ערפילי השלג הגיחו להן שתי ממשאיות גדולות ועוד שני רכבי טרנזיט רוסים ישנים מאוד שזיהיתי ממחנה היורטות. מיד ירדו כ8 גברברים קירגיזיים ואחרי בחינת המצב החלו במלאכת החילוץ של הג'יפ שלנו.
הלחץ שלי נמוג.
לאחר שחילצו אותנו והג'יפ הגיע למקום "בטוח", הטרנזיטים נתקעו והנהג (ואנחנו) סייענו להם להיחלץ. אחת החוויות המשעשעות שעברתי בחיי. מסתבר שמתחת לשלג (כנראה זה שם בדיוק למטרות הללו) ישנם עורות של כבשים. ה"חברה" חפרו בשלג, הוציאו את העורות והניחו על הקרקע כדי שהרכבים שלהם יוכלו לעבור מעליהם. כך רכב נוסע, עובר את העורות, מרימים מהאדמה ושוב מניחים לפני הגלגלים עד שהרכב יוצא מהאזור הבעייתי. שלוש שעות נוספות בילינו בפאס,
הגענו לעת ערב לקוצ'קור עייפים ורעבים.
לאחר שיטוט קל בעיר הבנו שמקום הלינה הראשון היה גם זול וגם נקי ולכן חזרנו אליו. אכלנו ארוחת ערב ב"קריוקי בר" בכפר. אוכל טעים ויש אינטרנט לפרקים במסעדה.
8/10 שוב יוצאים לדרך, על מנת להגיע מקוצ'קור ליעדנו הבא - קרקול הוסבר לנו שצריך לקחת מונית לעיר בשם בליצ'קי ומשם יש מרשרוטקות. בדיעבד גילינו שיש כמה מרשרוטקות יומיות ישירות אבל שעות היציאה שלהן לא כל כך ברורות.
הדרך לבליצ'קי משעממת אולם משם לקרקול נוסעים חלק מהדרך לאורך אגם "איסיק קול" וההרים המושלגים מקיפים מכל הצדדים. השמש יצאה, הנוף יפה ,והנסיעה עוברת בנעימים.
הגענו לקרקול אחר הצהריים וברגע שירדנו מהמרשרוטקה החל לרדת ... ברד!
גושים גדולים של קרח שירדו עלינו ללא רחמים הניסו אותנו למונית הראשונה שמצאנו. פתחנו את רשימת ה"טיפים" לגבי מקומות הלינה בעיר והתחלנו בחיפוש. חלק מהמקומות היו סגורים, חלק פשוט לא נראו לנו והברד בינתיים הפך לשלג.
בסופו של דבר מצאנו מקום בשם "אלטמירה גסט האוס" שילוב של מלון וגסטהאוס , (הוספתי טיפ עם פרטי המקום ב1001 טיפים). עלה לנו 1000 סום ללילה , חדר זוגי ענק, עם מקלחת חמה ושירותים בחדר, וואי פיי, והכי חשוב במלון יש גנרטור (חשוב לאור הפסקות החשמל הרבות).
המטרה עכשיו הייתה להבין איך אם בכלל נוכל לצאת לטרק לכיוון "אלה קול" ואם לא, מה עושים... בעלת הגסט האוס אמרה שמרכז התיירים כבר סגור וגם ה CBT אבל יש לה חבר שעובד במרכז תיירים והיא התקשרה אליו. כפי שחשבנו, לאחר יומיים בהם ירד שלג באזור האיש אמר שאין אפשרות לצאת לטרק הזה בימים הקרובים וניתן לצאת לטרק רק לאלטין ארשן – המעיינות החמים.
יצאנו להסתובב בעיר בשלג, ביקרנו במסגד הסיני וקפצנו ל"יאק טורס" גסט האוס. בעל הבית שם, ולנטין, הוא המומחה באזור קרקול לטרק ל"אלה קול" וכמו כן יש לו בקתה באלטין ארשן.
ולנטין טען כי לצאת לטרק "המסורתי" בו לילה אחד עושים בשטח והשני בבקתות לא מומלץ במזג אויר כזה. הוא הציעה שנשנה כיוון, נתחיל בעלייה לאלטין ארשן, נישן בבקתה שלו ולמחרת באם מזג האוויר יאפשר, ובאם אנחנו בכושר, ניתן ללכת לאגם אלה קול ולחזור באותו יום בהליכה מאומצת של כ 10 שעות.
בעלי שממש רצה להגיע לשם מאוד שמח.
בינתיים ירד החושך והבנו שיש הפסקת חשמל בכל העיר, נכנסנו למסעדה ואכלנו לאור נרות. לאחר מכן חזרנו לחדרנו.
9/10 אורזים תיק לשלושה ימים, מאפסנים את הציוד בגסטהאוס, מסתכלים החוצה ומבינים שכנראה היום לא ממש יצא לנו להגיע למעוז חפצנו. השלג לא הפסיק כל הלילה וממשיך גם בבוקר. באינטרנט מראים כי למחרת אמור להיות יום יפה. אבל מה עושים עכשיו?
הלכנו לטוריסט אינפורמיישן לקבל מידע מה בכל זאת ניתן לעשות. הבחור הנחמד המליץ לנו בחום לחכות למחר על מנת לעלות לאלטין ארשן, למחרת אמור להיות יום יפה וחבל לעלות 14 ק"מ מבלי לראות את הנוף.... הוא המליץ לנסוע לטיול יום ל"ג'טי אוגוז" ולעמק הדרקון. ההליכה בעמק לא מסוכנת גם בשלג. צרפתי והולנדי ששמעו את המלצתו הציעו לנו להצטרף אליהם ולחלוק מונית לאזור וכך היה.
שמורת הג'טי אוגוז מאופיינת בהרים אדומים מופלאים בשם שבעת השוורים והלב השבור. העמק עצמו יפה, ניתן ללכת בו רבות והוא גם מהווה נקודת יציאה למספר טרקים באזור (כולל הטרק המקורי שרצינו לעשות).
הלכנו כ10 ק"מ בעמק, הבחורים שהצטרפו אלינו היו לחברה נעימה וכשחזרנו לקרקול קבענו לאכול איתם ארוחת ערב.
בערב אכלנו במסעדת "מקסימום" הנמצאת ברחוב הראשי טוגטוגול. האוכל היה מצוין, בשלב כלשהו המסעדה הפכה לדיסקוטק סטייל שנות ה80. והיה בהחלט משעשע.
10/10 על פי כל התחזיות השמש יצאה, וגם אנחנו. יום קודם לכן קיבלנו הסבר מפורט ב "טוריסט אינפורמיישן" כיצד להגיע לנקודת ההתחלה לטרק. לקחנו מרשרוטקה מהבזאר הגדול של קרקול , אמרנו לנהג "אלטין ארשן" והוא הראה לנו היכן לרדת וכיוון אותנו לתחילת המסלול.
העלייה לאלטין ארשן (בקירגיזית פרושה מעיינות חמים) היא עלייה לא קלה בכלל אבל בהחלט יפה. המסלול בין 14-16 ק"מ (כל אחד אומר נתון אחר) ולוקחת בין 4-6 שעות.
כל המסלול במגמת עלייה אולם ה8 ק"מ הראשונים מתונים יחסית ועוברים לאורך נהר, השאר קצת יותר קשים. בשל מזג האוויר המושלג בימים לפני שיצאנו, הדרך הייתה מלאה בבוץ ושלוליות קפואות, דבר שהקשה על ההליכה אבל הנוף מסביב היה שווה כל רגע.
העלייה לקחה לנו 5 שעות (ייתכן ואם לא היה בוץ היה ניתן לבצע בפחות), ולנטין כבר חיכה לנו על השביל המוביל לבקתה שלו.
כאמור אלטין ארשן הוא מקום בו ישנן מספר בקתות לטיילים המטרקים באזור. הבקתות פשוטות ללא חשמל ומיים זורמים. הבקתה של ולנטין היא הראשונה בשביל. היא בנויה משתי קומות, קומה עליונה מספר חדרי שינה, אחד זוגי והשאר משותפים, בקומה הראשונה יש מרפסת שמש מקורה המשקיפה על ההרים, מטבח, אזור כינוס גדול בו אוכלים ואח גדול ומחמם.
שירותים "בול פגיעה" בחוץ וכמובן אין מקלחת.
מקלחת אין אבל מעיינות חמים יש! ולנטין (וגם בעלי הבקתות האחרים) ניתבו את המעיינות החמים ובנו בריכות חמות פרטיות אליהן ניתן להיכנס בעלות של 200 סום לאדם. כשאין הרבה אנשים, כמו שיצא לנו, הדבר נהדר. המקום עמד רק לרשותנו.
מבחינת עלויות – אצל ולנטין עלה 200 סום לאדם ללילה, 250 לאדם לארוחת ערב ו150 לאדם לארוחת בוקר. במקום יש הרבה שמיכות וכריות כך שממש לא חובה להביא שק"ש.
ישבנו בערב עם עוד שני זוגות טיילים שהגיעו לבקתה, אכלנו ארוחת ערב טעימה והבנו מולנטין שסופית הדרך לאגם לא תהיה אפשרית כי השלג ממש גבוהה. הוא הסביר לנו שיש עוד כמה אגמים בסביבה אליהם נוכל ללכת.
11/10 פתחנו את הבוקר בשכשוך בבריכה החמימה ולאחר ארוחת בוקר דשנה (ואחרי הסברים של ולנטין כיצד ללכת) יצאנו בליווי זוג צ'כי לדרך לאגם שנקרא "האגם הקטן". לצ'כים הייתה מפה טופוגרפית וGPS והרגשנו בטוחים ללכת בלא ליווי של מדריך.
סיפור הדרך של ולנטין הביא אותנו למחצית הדרך אולם בשלב כלשהו היה עלינו לחצות נהר ובצד השני כבר הכל היה מושלג. האגמים המדוברים הופיעו במפה אבל לא ב GPS והשלג מסביב הקשה על הבנת המיקום. הלכנו והלכנו, טיפסנו וטיפסנו, שלג עד הברכיים במקומות מסוימים. הנוף מרהיב, מזג האוויר היה מצוין הלכנו כ 9 שעות אבל לאגם לא הגענו.
חזרנו לבקתה לגלות שהיא התמלאה בהמון טיילים, העברנו ערב נחמד בשיחות חולין והלכנו לישון.
12/10 שוב פתחנו את הבוקר בבריכה החמה וארוחת בוקר ולאחר מכן התחלנו לרדת מההר. הדרך חזרה לקחה לנו 4 שעות ולמזלנו מספר דקות אחרי שהגענו לצומת בה הורידה אותנו המרשרוטקה בהלוך, הגיע מרשרוטקה לקחת אותנו חזרה לקרקול.
בקרקול הלכנו לטייל קצת בבזאר. בזאר קטן ונחמד, הרבה אוכל רחוב. שישליקים מעולים, סמסה (מאין בורקס ממולא בבשר או תפ"א) וגם מנה שאופיינית לאזור בשם אשלנגפו – מדובר באטריות אורז וביצים המגישים במרק קר מטובל וחריף – טעים!
היעד הבא מבחינתנו היה אוש. על מנת להגיע בעונה זו מקרקול לאוש חייבים לחזור לבישקק. בקיץ ישנן דרכים אחרות אולם נאמר לנו שהן סגורות כעת בשל השלגים. מבישקק ניתן לטוס בטיסה של 40 דק' או לנסוע במונית/רכב פרטי בנסיעה של 12 ש'. אין תחבורה ציבורית לשם (למרות היות אוש העיר השנייה בגודלה בקירגיסטן).
כמו שכבר ציינתי הזמן שלנו היה קצר ולכן בחרנו לנסוע באוטובוס לילה לבישקק, לנסות לכוון לאחת משתי טיסות שאמורות היו להמריא מבישקק בחמש וחצי ושש בבוקר. אוטובוסים לבישקק יש בכל שעה עגולה עד השעה 23:00 בלילה והדרך על פי מספר מקומיים אמורה להיות 6 שעות. בהתאם לנתונים הללו עלינו על האוטובוס של 21:00 - לפי התכנון אמור היה להגיע לבישקק בסביבות 03:00 בבוקר זמן מספיק עבורנו להגיע לשדה התעופה ולקנות כרטיס טיסה.
כשהאוטובוס רק יצא לדרכו ב21:30 עדיין היינו אופטימיים, אולם הדרך לא הייתה 6 שעות כפי שנאמר לנו אלא 8 וחצי שעות. הגענו לבישקק, לטיסות הבנו שכבר לא נספיק ולכן צריך ללכת על אופציה ב' – מונית/רכב. כבר שירדנו מהאוטובוס קפצו עלינו מספר נהגי מוניות התמקחנו על מחיר נסיעה והתחלנו בדרכינו. זמן קצר לאחר שהנהג התחיל לנסוע, בעלי רצה לוודא שהנהג הבין את המחיר עליו סיכמנו וביקש ממנו שוב לרשום לנו את הסכום - כדי שלא יהיו בעיות כשנגיע. אז הבנו שהסכום שסיכמנו עליו מבחינתו היה בעבור בן אדם!!!
ירדנו מהמונית, השעה חמש וחצי בבוקר קצת מבולבלים מה כדאי לעשות, החלטנו לקחת מונית לרדיסון גסט האוס בו ישננו כשהגענו לראשונה לבישקק, ושם לחשוב על ההמשך במקום מוכר ונעים.
הערנו את הזוג הנחמד, הסברנו להם את הדילמה והם הכווינו אותנו.
אמרו לנו שרכבים רבים יוצאים מה"אוש בזאר" לכיוון אוש, אם נגיע בסביבות 07:00 בבוקר לשם נוכל למצוא "הונדה" (הסבר מיד יבוא) ועלות הנסיעה תהיה בן 1000 ל 1200 סום לבן אדם. בינתיים נתנו לנו להיכנס לחדר להתקלח ולנוח (מזכירה כי היינו אחרי 3 ימים ללא מקלחת) - כשיצאנו שאלנו כמה לשלם בעבור החדר והם אמרו שאין צורך כלל ושלחו אותנו לדרכנו עם פתק ברוסית עליו כתוב "בבקשה תיקח אותי לרכב שיוצא לאוש" .
13/10 לקחנו מונית ל"אוש בזאר". בדרך הראנו את הפתק לנהג, והוא אכן לקח אותנו למגרש בו היו מספר רב של רכבים כולם, אבל כולם, מסוג "הונדה" שחיפשו נוסעים לדרך. עלינו על ג'יפ קטן בו היו נהג, אישה ואנחנו. לשמחתנו האישה דיברה אנגלית בהחלט סבירה, וכך הבנו כי הרכב שלה, היא נסעה לבישקק במיוחד לקנות את האוטו וכעט היא מחזירה אותו לאוש. את הנהג היא שכרה למשימה.
ה"דיל" היה טוב לכל הצדדים, היא לא הייתה לבד עם הנהג, אנחנו סגרנו אתה על 700 סום לאדם וכולם היו מרוצים. בדרך התיידדנו והיא אף הזמינה אותנו באותו הערב לישון בביתה.
לאחר כעשר שעות נסיעה (הגברת בעצמה הייתה מופתעת מכמה מהר הנהג נסע, בדרך כלל זה 12 שעות) הגענו לאוש. התקלחנו ויצאנו לאכול אתה ארוחת ערב נחמדה.
14/10 לאחר מספר סידורים (קניית כרטיסי טיסה ליום החזרה לבישקק) לקחנו shared taxi ל"סארי מוגול" במטרה לטייל למחרת ל"פיק לנין". מכיוון שהעונה הסתיימה לא היו מרשרוטקות לכפר והנסיעה הייתה ארוכה בשל עצירות רבות של הנהג. לבסוף לעת ערב הגענו לכפר. מהדרך התקשרנו לנציג ה CBT בכפר אשר פגש אותנו ולקח אותנו לגסט האוס.
הכפר עצמו נראה כאילו נמצא בסוף העולם, אולם יש בו קסם (לדעתנו). מוקף בהרים, האנשים חברותיים, ילדים משחקים בכדור בין פרות וחמורים וכו'.
בררנו אילו אפשרויות עומדות בפנינו להגיע לתצפית הל ההר, בשל מחסור בזמן (ועייפות רבה שלי) נבחרה אפשרות שכירת הג'יפ + 4 שעות הליכה לתצפית וחזרה בג'יפ באותו היום (ניתן לעשות טרק לשם ברגל או על סוסים לישון לילה בshelter ולחזור למחרת).
שאלנו את הנציג של ה CBT באם יש בכפר עוד זוג תיירים כדי שנחלוק בהוצאות הג'יפ ואכן היה.
הלינה בגסט האוס עלתה 600 סום לאדם וארוחת ערב עוד 250 סום. חייבת לציין שהארוחה הייתה דלה מאוד (נשארנו רעבים) וממש לא שווה את הכסף.
15/10 יצאנו עם זוג מלוקסמבורג בג'יפ לפיק לנין, שוב הליכה בשלג עד לתצפית. ההר עצמו עוצמתי מאוד, האגם בסביבה יפה וסך הכל העברנו יום טיול נחמד.
חזרנו אחר הצהריים לכפר (לאחר שהג'יפ נתקע בלי דלק וקרא לחילוץ.... טיפ – לוודא כי יש מספיק דלק בג'יפ).
שוב התלבטנו מה לעשות, להישאר לילה נוסף או לנסות לצאת מהכפר ולהגיע לאוש.
מחד הנציג של ה CBT טען שאין דרך לצאת מהכפר אחרי 09:00 בבוקר, אין מוניות ואין מרשרוטקות והרכבים שעוברים בכביש הראשי דלים ביותר. מצד שני באם נגיע באותו הערב לאוש יהיה לנו למחרת מספיק זמן לטייל בעיר לפני הטיסה חזרה לבישקק.
בעוד אנו הולכים בכפר ומתלבטים אנו רואים רכב נוסע לקראתנו עם שלט גדול "אוש" . עצרנו אותו ושאלנו באם יוצא לאוש ? ואכן הנהג השיב בחיוב. קבענו אתו שיאסוף אותנו מהגסט האוס חצי שעה לאחר מכן ויצאנו לדרך.
לאוש הגענו בסביבות תשע בערב, הנהג שבאופן מפתיע דיבר אנגלית טובה מאוד נסע אתנו למספר מקומות לינה בעיר. לצערי המקומות (מההמלצות של הלונלי פלאנט) היו נוראים ואני הייתי "נעולה" על חדר עם מקלחת ושירותים פרטיים. בשלב כלשהו הנהג הציע שניקח מונית (כנראה נמאס לו או לא היה לו נעים משאר הנוסעים ברכב), ואף השיג לנו אחת והתמקח על המחיר עבורנו. לאחר ביקור בשני מקומות (נוראיים) נוספים הגענו לגסטהאוס שלא הופיע בשום המלצה אלא היה צמוד ל"אקו האוס" עליו הומלץ בלונלי. חמוד ונקי עם חדרים גדולים וחדישים בשם Visit Osh Guesthouse (פרטים מלאים הוספתי ל1001 טיפים).
16/10 קמנו לבוקר חמים, יצאנו להסתובב בעיר. כאמור אנחנו לא אוהבים ערים במיוחד ואוש באופן אובייקטיבי עיר שאין בה יותר מידי מה לעשות. אבל באם יש לכם כמה שעות להעביר בעיר אז מהתצפית ב"הר סולימן" יש מבט יפה על כל העיר, והשוק בהחלט נחמד להעביר בו כמה שעות, ובמיוחד לאכול טוב.. בסביבות הצהריים די מיצינו את העיר, הטיסה שלנו בחזרה לבישקק (והביתה) הייתה רק למחרת ולכן הלכנו לסוכנות נסיעות בה קנינו את הכרטיסים לבדוק באם אפשר להקדים את הטיסה.
המטרה הייתה להגיע לבישקק בערב ולנסוע לאלה ארצ'ה, לספוג עוד קצת טבע לפני שחוזרים לארץ.
שינוי הטיסה עבר בקלות יחסית ואפילו בלי קנס גדול מידי ולעת ערב חזרנו לבישקק. בשל עיכוב בהמראה, עלויות לא סבירות של נהגי מוניות בבישקק ובעיקר עייפות שלי, במקום לנסוע ישירות לאלה ארצ'ה נסענו לגסט האוס "שלנו" בבישקק.
הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מעולה בשם "טייזו" אוכל מקומי וגם מערבי. היה ממש טעים.
17/10 קמנו מוקדם, המטרה הייתה לקחת מונית לאלה ארצ'ה (כ40 דק' נסיעה מבישקק) לטייל כשעה ולחזור ישירות ל"אוש בזאר" למספר קניות אחרונות ומשם לשדה.
אחרי התמקחות קלה סיכמנו עם נהג מונית על המסלול ויצאנו לדרך.
אלה ארצ'ה יפה, ניתן לישון שם באוהל או בשני לודג'ים שיש במקום, יש מגוון מסלולי הליכה (בשל מחסור בזמן לא הלכנו כלל) ובאופן כללי נחמד שיש טבע קרוב כל כך לעיר.
ה"אוש בזאר" בבישקק נחמד (אנחנו אהבנו יותר את הבזאר בעיר אוש וכן בקרקול). קנינו מספר מזכרות, חזרנו לאסוף את התיקים מהגסט האוס וכך נגמרו להם השבועיים הנהדרים שלנו בקירגיסטן.
לסיכום, קירגיסטן מדינה נהדרת לטיול המשלבת טבע עוצר נשימה, אנשים חמים ונחמדים ומחירים זולים. בניגוד למדינות במזרח אסיה קירגיסטן רחוקה מאוד מלהיות מפותחת בכל הנוגע לתיירות (לדעתנו זה היה חלק ניכר מהקסם) ובגדול מומלצת מאוד.
מקווים שסיפור הדרך יוכל לסייע למשהו בתכנון שלו.
תהנו
עמית ושרון
