הנסיעה להודו הייתה בגדר חלום שלי הרבה שנים. זהו מסלול הטיול אותו עשינו (אני ובעלי). לאחר שהצבתי אולטימטום אבל הבטחתי טיול נוח, מפנק, בתנאים היאים לגיל 50+. האמת היא שהיה מאוד מפנק, אבל את הודו אי אפשר להוציא מהודו...
מכיוון שחיפשנו נוחות, פנינו לג'ולי ההודי, שמאוד אוהב ישראלים וזה סייע בתכנון הטיול ושידך לנו את מנוז', הודי מקסים, צנוע ועדין ודובר אנגלית סבירה, שהיה הנהג שלנו בחלקו הראשון של הטיול.
טסנו מהארץ לניו דלהי ומשם טיסה לאודייפור. טיילנו ברכב באזור רג'סטאן (אודייפור, ג'ודפור, ג'ייפור, פושקר) ועד לעיר אגרה, משם חזרנו לניו דלהי ולקחנו רכבת לרישיקש. מרישיקש טסנו לגואה וחזרה לניו דלהי לטיסה לארץ.
הודו מדינה מרתקת, בשלושת הימים הראשונים לאחר הגעתנו להודו לא נרדמתי, בקושי נשמתי. הראש עבד, המוח היה עסוק בעיבוד- המראות, הקולות, הריחות. הכל צבעוני מאוד, רועש מאוד, ומריח, פעם טוב ופעם פחות.
ההודים שנתקלנו בהם היו פחות מנומסים ושקטים, הבדלי המעמדות בהודו מאוד בולטים ואנחנו כתיירים היינו לא פעם להפתעתנו האטרקציה המרכזית. כמטיילים מבוגרים (ולא תרמילאים), תמיד ציפו שנקנה מה שמציעים לנו, שניתן טיפ על כל שרות שלא ביקשנו (כמו לסחוב לי בכוח את הטרולי על אף שיש לו גלגלים), היו אנשים שביקשו שנשלם בשביל להצטלם איתם. העניים שם כל כך עניים, שזה ברור.
מצד שני... ההודים רצו להצטלם איתנו, שנדבר איתם באנגלית, ואמרו ש-israel is very strong country ושאנחנו Very smart nation. היה ברור שנראינו להם שונים ומשונים עם השיער הבהיר והבגדים הישראלים לגמרי שלנו.
יום 1 נחתנו בניו דלהי אחרי דרך טיסה ארוכה עם קונקשין ארוך, בשדה התעופה התעכבנו בתור ארוך לסדר את הויזה ומנוז' הנהג חיכה לנו כמעט שעתיים, לא זז (ולנו לא היה לא סים ולא וייפיי) עד שניפגשנו.
את היציאה משדה התעופה לא אשכח לעולם! הגעתי להודו!!! הופתעתי מהלבוש המסורתי בכל מקום, הופתעתי מזה שלוטשים בנו עיניים ללא בושה, ביציאה מהשדה פקק תנועה שלא זז. בחוץ קופים (!) ופרות, מקבצי נדבות שנוקשים על חלון הרכב, בתים מהודרים בשדרה יפה (בתי קונסולים ומיליונרים), פארקים ירוקים מטופחים וגם לכלוך.
מנוז' הביא אותנו למלון שג'ולי בחר עבורנו. אני רציתי ליד המיין באזאר והוא התעקש על אזור הקונאט פלייס (Connaught Place), התפשרנו על קצת מזה וקצת מזה. האזור יוקרתי, רשתות מזון אירופאיות, שדרות יפות ומגוננות והמלון נראה כמו ארמון עם תקרת הקפלה הסיסטינית בותיקן. בלובי פסנתר כנף ונשים לבושות בסארי מהודר ממשי וגברים בחליפות. וייפיי בתשלום נוסף, מים במחיר מופרז.
יצאנו לחפש מים וברחוב מאחורי המלון מצאנו את החבר'ה מבלים ברחוב, הכל מאוד מלוכלך, מחירים מצחיקים ואנשים שמחים. זאת הודו. עניים מאוד ועשירים מאוד.
יצאנו לחפש אוכל ובמשך 20 דקות של הליכה, ליווה אותנו נהג טוק טוק שלא התייאש והציע שרותיו. בסוף נכנענו, אז שיחטוף אותנו, נו מילא... הנהג לקח אותנו למסעדת יוקרה וגם חיכה לנו ביציאה. כנראה הרוויח את ארוחת הערב במטבח האחורי. זוהי הודו.
יום 2 טיסה לאודייפור. מסתבר שלאחר שמנוז' הפקיד אותנו במלון הוא בילה את הלילה בנסיעה וחיכה לנו בשדה התעופה באודייפור.
העיר יפיפייה, בנויה סביב אגם מלאכותי, בו ארמון (שהפך למלון). המבנים יפים, האגם קסום, הרחובות מלוכלכים, בעיקר בצואת פרות שרובצות להנאתן בכל פינה, או באמצע הכביש, או חוצות את הכביש, או עוד לא החליטו. התנועה מטורפת, כאוס אחד גדול של מכוניות, טוסטוסים, טוקטוקים, אופניים, עגלות, משאיות ופרות. כולם צופרים ללא הפסקה בקקפוניה מטורפת. ואיכשהו לא קורה אסון.
רג'סטאן היא ארץ המלכים. עד לקבלת עצמאותה של הודו שלטו כאן מלכים, בנו ארמונות רבים וחיו באושר ובעושר. בהמשך הוצע להם בנדיבות להישאר עם נכסיהם, אך להתפרנס בכוחות עצמם. בשל כך, אלו פתחו את הארמונות למבקרים בתשלום, או הפכו אותם למלונות יוקרה.
המלון אליו הגענו אכן קיבל אותנו כראוי לבני מלוכה, חדר קסום ומרפסת גג מרשימה.
בערב מופע מחול מרשים במבנה מרשים והכל מרשים אותי. אין בתים פשוטים, אין בגדים פשוטים, הכל ואו. ופרות.
יום 3 ביקור בארמון המדהים ביופיו, הפיתוחים, הפתחים, הצבעים, הציורים והמראות והנוף. מדריך מקומי מספר על משפחת המלוכה ועל החדרים השונים.
ומשם המשכנו לשוק המקומי. הצבעים, האנשים הצבעוניים, הרעש מטורף. מדריך מקומי ליווה אותנו והסביר על המאכלים, המנהגים, האמונות. המשכנו לשוטט...
נכנסנו לסדנא של תכשיטים ושל ציירים- מקסים , לא זול, מלכודת לתיירים. ליד, גן ציבורי קסום. מזרקה וציורי קיר.
בהמשך עלינו לארמון המונסון היפה שצופה על העיר והאגם, לשם עולים המקומיים לראות את השקיעה. ומבקשים להצטלם איתנו ... ויש תור...
יום 4 יוצאים לדרך לג'ודפור, בדרך עוברים בכפרים, בשווקים, במקדש של הקהילה הג'יינית. אני מודה שעל דת הג'ייניזם לא שמעתי עד ליום זה. הג'יינים הם אנשים צנועים ומתחשבים ומקפידים על הימנעות מפגיעה בחרקים וחיידקים. בין היתר, הם נימנעים מצריכת ירקות שורש, משום שתלישתם מהאדמה מלווה בפגיעה באורגניזמים שחיים בקרבת השורש באדמה ומובילה ל"הרג" של הצמח. ולכן מסתפקים בצומח שגדל מעל האדמה. המקדש היה מרהיב ביופיו.
אחר הצהריים הגענו לעיר ג'ודפור. המלון מפנק, מציג מופע של נגנים ורקדנים.
יום 5 ביקור במבצר העיר המרשים. הוא עצום ובו בניינים וסימטאות ולקחנו מדריך מקומי כדי ללמוד על המקום. בדרך עצר אותנו אב גאה וביקש שננהל שיחה עם בתו בת ה-10 שלומדת אנגלית אך אין לה עם מי לתרגל. בכלל, המקומיים מתלהבים מאיתנו, לוחצים יד, מצטלמים איתנו, שולפים משפט באנגלית שלמדו והכל בלגאן ורעש מהומה וצבעוני.
משם ירדנו לטייל בשוק. היינו ההצגה הכי שווה בעיר כשביקשתי לקנות סארי. הבנות הלבישו אותי , הדביקו בינדי וקראו לחברות להתלהב.
ואיך האוכל? לא משהו, אם תבקשו Not spicy זה פשוט לא ישנה, בקשו Zero spicy ואולי יהיה ניסבל. האוכל חריף ברמות קשות. למדנו לבקש דאל מקאני- תבשיל עדשים וירקות עם אורז לבן שמטשטש את החריפות. באטר נאן זה להיט! כמו מלאווח בחמאה, ממש טעים.
יום 6 נסיעה לפושקר, הרגשה שהגענו למעוז ישראלי של החבר'ה בטיול אחרי צבא והעלינו את ממוצע הגיל מאוד.
פושקר עיר קדושה, בנויה סביב אגם מלאכותי יפה. יש מדרגות לירידה לאגם וטקסי היטהרות במספר מוקדים. אין בשר וביצים. אנחנו מתמקמים במלון שהיה ארמון על האגם, שוב הארכיטקטורה, הריהוט, השרות, ויוצאים לשוטט בעיר. ברחוב המרכזי שרים לנו שירים של עומר אדם ומנסים למכור פלאפל משונה ומזכרות.
בפושקר מסעדות טובות למי שמתגעגע לאוכל מוכר אירופאי. אכלנו איטלקי מעולה, רק לקח המון זמן עד שהגיעו כל המנות (כי לא נשארו תפוחי אדמה, אז הלכו לקנות ואז בישלו ואז צלו...), המסעדות נמצאות על גגות הבתים והטיפוס במדרגות שווה את הארוחה. בפושקר סצנת מסיבות המלוות בכל טוב עם כל הרע. בפושקר ישראלים צעירים שוכרים טוסטוסים ונוהגים בקלילות דעת (נאמר), עברית מדוברת ברחוב ומרגיש פחות טוב.
יום 7 שוטטנו במרכז העיר לקניות ואוכל טעים ואחר הצהריים נסענו לרכבל העולה אל ההר, להשקיף על הסביבה ועל העיר. זה התחיל נחמד, קצת מפחיד, בהמשך הקרון נעצר באמצע הדרך שנתרשם מהיופי. שם נלחצתי ונכנעתי לפחד הגבהים, בסוף לא הייתה ברירה אלא לרדת...
יום 8 נוסעים לג'ייפור, העיר הורודה. העיר העתיקה נצבעה בשנת 1875 בסוג של ורוד, המסמל הכנסת אורחים, כהכנה לביקור משפחת המלוכה הבריטית. ביקור בבית הקולנוע של העיר היה חוויה אנתרופולוגית מדהימה. מסתבר שזהו אולם קולנוע הגדול בהודו. ראשית, הפאר הרב בפנים לעומת העולב וההזנחה של הרחוב בחוץ. שנית, נראה לי שחשבו שאנחנו סלבים והצטלמו איתנו כאילו היינו כוכבי קולנוע בעצמנו משום מה. הזמנו את מנוז' הנהג שלנו להצטרף והוא שמח. סרט וגלידה. לצפות בו היה יותר מרגש מלצפות בסרט. הקהל צחק ובכה וצעק ומחא כפיים. ביום למחרת מנוז' הציע ללכת שוב לאותו הסרט...
לסרט קראו בומי והוא היה די מזעזע, על בחורה שהנסיך מחזר אחריה אך היא נאנסת ע"י מעריץ סודי קנאי ואז הנסיך היפה אינו יכול לשאת אותה כי היא מחוללת. כמובן שבומי נוקמת והיא יפה ובוכה רוב הסרט. הזיה.
מנוז' לוקח אותנו לאכול ברחוב היכן שהמקומיים אוכלים וזה לא בשבילנו... בערב לוקח אותנו למסעדה עם נגנים ורקדנים של התיירים של הביוקר, וגם זה זול.
יום 9 בבוקר נוסעים לבקר במצפה הכוכבים ג'נטאר מנטאר. זהו אזור גדול בו מתקנים שונים לצפייה בכוכבים מהמאה ה-18. לאחר מכן טיילנו בעיר היפה, ראינו את ארמון הרוחות (רק חזית, אין ארמון), טיילנו ברחוב הראשי של העיר ולא הצלחנו ממש לקנות משהו כי בעלי החנויות הציקו מאוד, לחצו ורדפו אחרינו שנקנה רק אצלם.
במרכז העיר ארמון יפה שפתוח בחלקו לביקור ובחלק הסגור למבקרים מתגוררת עדיין משפחת המלוכה.
את היום סיימנו בקצת מנוחה בבריכת המלון. מתחת למלון מרכז קניות נחמד. קנינו מתנות וניפרדנו ממנוז' שלא הרגיש טוב והיה חייב לחזור לדלהי לבדיקות והכרנו את הנהג המחליף שהיה חביב אבל לא משפחה כמו מנוז'.
יום 10 יום נסיעה לאגרה. בדרך עברנו במקדש מיוחד, ממש איפה שצילמו את סוף הסרט של בומי.
עברנו בסדנת הדפסים על בדים שהייתה מרשימה מאוד אך המחירים בשמיים ואחר הצהריים הגענו למלון הכי מפואר שהייתי בו אי פעם. כל כך מפואר שהמים יקרים מאוד, ארוחת הערב במלון יקרה ונראית לא רלוונטית. הלכנו מודאגים לבריכה, שם ראינו שמבקרי המלון, ברובם משפחות של הודים, פשוט מזמינים פיצה מרשת אמריקאית מוכרת.
הזמנו את הנהג ואכלנו ארוחה מפנקת וזולה. הזדעזענו לראות את העוני, הלכלוך והעזובה הכי קיצונית שראינו עד כה וזה לעומת ריכוז מלונות היוקרה הגבוה שבאגרה.
יום 11 קמנו לפנות בוקר וב-5:00 כבר עמדנו בתור בכניסה לטאג' מהאל. ב-6:00 בבוקר נפתח האתר ואנחנו באמת בין ה-100 הראשונים להיכנס. בהמשך היום היו אלפי אנשים! המקום מרשים ומרגש, יופיו עולה על התמונות, מדריך מקומי מספר על רומנטיקה וסכסוכים במשפחות המלוכה.
בשעה 9:30 כבר חזרנו לארוחת בוקר הכי מפנקת שיש במלון. וממשיכים לדלהי. הדרך מעניינת, פרות על הכביש המהיר, משאיות צופרות, In India a driver needs good breaks, good horn and good luck. בתכנית ליום זה היו גם מקדש הלוטוס וגם מקדש נוסף יפייפה בדלהי, אך התור בכניסה הבהיר לנו שזהו לא יום לתיירות ויש חג לאומי וכולם בחופש בימים הקרובים.
הפעם זה המלון שאני בחרתי בדלהי, ליד המיין באזאר וכל הבלגאן. ג'ולי הסוכן ההודי התחלחל מהרעיון אבל אני רציתי הודו. המשכנו את היום בטיול במיין באזאר, קניות של מוצרי טקסטיל שבארץ, כולם ללא יוצא מן הכלל, הורידו כמויות של צבע עד שהתיאשתי... שיטוט ברחובות, ספק אם יש ממה לחשוש, החלטנו שאין. הרחובות מטונפים, האנשים גם, אבל שמחים, והכל בהמון צבע, רעש, המולה וכאוס. טירוף חושי.
משם נסענו לטייל בקונאט פלייס, שהוא יפה, נקי ומסודר. אכלנו בדיינר המבורגר בופלו ולבעלי היקר חזר הצבע לפנים. צריך בשר. עם צ'יפס וטבעות בצל וקולה דיאט.
יום 12 בהמלצת ג'ולי יצאנו לבקר בשוק sadar bazar. זו פעם ראשונה שנסענו עם טוק טוק והחווייה מצחיקה עד מחרידה, אבל הגענו בשלום. אזור השוק היה צפוף כל כך, שממש לא ניתן היה להמשיך ללכת בו. יצאנו קצת מאוכזבים וכועסים על התכנית לבלות בדלהי כשיש חג לאומי. ג'ולי הציע לנו לנסוע לקניון, מה שיותר עיצבן אותנו. מה פתאום לבלות בקניון, הרי אנחנו בהודו. אבל הביקור בקניון היה מעניין מאוד. אצילי האלפיון העליון של דלהי מסתובבים בלבוש אירופאי לחלוטין, בג'ינס! וקונים בחנויות מעצבי על ורשתות בינלאומיות. קנינו גלידה במחיר מופקע ולמדנו על פערי המעמדות העצומים בהודו.
יום 13 היום מטיילים עם ג'ולי, שלוקח אותנו לצ'נדני צ'וק. זהו שוק עצום שמשתרע על מספר רחובות וכל רחוב מוקדש לתחום מסויים (שעונים, נעליים, תבלינים וכו') טיילנו בסימטאות ועלינו על גג בניין לתצפית.
משם המשכנו למקדש הסיקים. המקדש עצום בגודלו, יש צורך בהפקדת הנעליים ובכיסוי הראש. בתוכו מתפללים, מנגנים, חפצי קדושה מוזהבים ובחצר בריכה יפה. בהמשך אנו ניכנסים לאזור ההסעדה של המקדש- מפעל מזון מכובד ומרשים שמאכיל כל מי שנכנס. הכל מתופעל עם מתנדבים ותרומות והמוני אנשים מגיעים לשם. ג'ולי טוען שאין באמת אנשים רעבים בדלהי כי במקדשים יש תמיד אוכל. בכל אופן הביקור חובה! ועדיף עם מדריך שיסביר ויכניס למטבח הגדול ולמאחורי הקלעים.
בקצרה הסיקים הם ההודים שלובשים טורבאן על ראשם. במסורת ההודית הם הלוחמים, הגברים אינם מסתפרים, מגדלים את זקנם ונושאים איתם תמיד מסרק, צמיד וחרב (שבימינו התחלפה בסכין קטנה).
נפרדנו מג'ולי והמשכנו לכיוון שער הניצחון והפארק שלידו. כל תושבי דלהי בחופש חוגגים בפארק וזו חווייה נחמדה. והכל צבעוני ורועש.
יום 14 נסיעה לרישיקש, נציג של ג'ולי פוגש אותנו בכניסה לתחנה ודואג שנעלה על הרכבת הנכונה שהמקומות בה הוזמנו מראש. הנסיעה ברכבת מהווה חוויה בפני עצמה. יש דייל שמחלק אוכל ושתיה (אוי לא תודה) ומצפה לטיפ בתום המסע. הנוף מתחלף בירוק וקסום, נחלים וצמחיה אבל ערמות של אשפה והילדים שמשחקים בהן, גם הם חלק מהמראות.
מהרכבת אנחנו מועברים ע"י נהג משוגע ואחותו הקטנה ברכב מקרטע ומגיעים לרישיקש היפיפיה. הנהר בתכלת, המקדשים בכתום, 2 גשרים שמחברים בין 2 גדות הנהר. אוירה של יוגה, שנטי, חומוס פלאפל, נזירים מוזרים והמוני מאמינים שמגיעים להתפלל, להניח מנחה ולטבול בנהר.
יום 15 ממש כייף ברישיקש, אוירה טובה, חנויות חמודות, אוכל שמשמח אותנו. על הגשר יש קופים ופרות וטוסטוסים והמון אנשים ואופניים ותהלוכות בשירי הארי קרישנה.
על גדת הנהר מתקיימים טקסים, והמון אנשים מגיעים ומשתתפים בשירים ויש אש ואמונה שיהיה טוב יותר. אולי בגלגול הבא.
יום 16 רישיקש- יצאנו לטיול מפלים. מזל שלקחנו הסעה ולא המשכנו ברגל כי יש המון להקות של קופים על הדרך וזה קצת מפחיד. העלייה למפלים תלולה אבל מוצלת והדרך יפה ולמעלה אפשר להתרענן מהמים הקרירים.
יום 17 טיסה לגואה. הנהג המשוגע מופיע בזמן ומעביר אותנו בשלום לשדה התעופה. קונקשין בדלהי ונחיתה בגואה. הריזורט מאוד מפנק, הייטקיסטים מבנגלור מגיעים לנפוש אבל לא נשארים לבלות במלון, כך שהוא כמעט פרטי בשבילנו. אנחנו בטרום עונה. מסתבר שכל שרותי החוף סגורים, המסעדות והברים על החוף בהכנות ושיפוצים. בארוחת הערב במסעדת המלון ברור שעוד כמה ארוחות ונרד מנכסנו. מחר נחקור את השטח.
יום 18 אחרי ויכוח עם צוות המלון הנבוך הוציאו לנו 2 מיטות לחוף. הגנים בריזורט מטופחים, הבריכה ממש כייפית והחוף נהדר. פחות מתאים לרחצה בעונה זו, אבל בטיולים ארוכים גילינו עולם שלם של יצורי ים חיים- המון כוכבי ים וסרטנים משונים בקונכיות יפות. ממש נשיונל ג'אוגרפיק. ולקראת ערב בשפל, אפילו יותר.
לא רחוק מהמלון מצאנו מסעדת דגים נהדרת- בעל הבית מציג לבחירה את כל מה שהעלו היום מהים. טרי, נקי, חגיגה.
יום 19 לקחנו טיול יום, נסיעה למבצר כלשהו ואחריו שיט לראות דולפינים. המבצר היה סתמי, השיט היה הזוי. עשרות סירות מנוע שועטות אל הים ברעש מנועים. כשבסירה אחת צועקים ששם יש דולפינים, כל הסירות עוברות לשם, ואם היו דולפינים בכלל, הם ברחו מכל הרעש הזה, ואז עוברים לשם ואז לשם. לא ראינו דולפינים. משם המשכנו לעיר על החוף. רחוב ראשי של חנויות בגדי חוף וחיקויי מותגים. המון חנויות קעקועים (מי עושה קעקועים בגואה? למה?) אכלנו מול הים בבר בריטי, משם ראינו איך רוחצים את הכלים בחבית וברקע פרה על החוף. סוריאליסטי.
יום 20 הבנו שבמלון נורא כייף ושהתעייפנו מהמרוץ, אז נחנו.
יום 21 אפילו הוצאתי ספר שסחבתי. ים, בריכה, ים ובערב מסעדת הבית לדגים ופירות ים.
יום 22 טיסה לדלהי ומשם בחזרה לארץ.
הודו לא דומה לכלום, הרגשתי הלומה ומוצפת ומתרגשת מההתקפה הרב חושית שהיא הודו, וזה לא משנה אם זה בכפרים או בריזורט או במיין באזאר, ברישיקש או בקניון. זה הכל ביחד הודו.
ג'ולי סוכן מקסים, בעל ידע ואמין מאוד, הנהג מנוז' היה נהדר ואני מקווה שיום אחד נשוב להשתמש בשירותיו בהודו. 91-98109-32470+ [email protected]
המלונות בהם התארחנו-
דלהי 1 The royal plaza (בהמלצת ג'ולי)
אודייפור Udai Kothi
ג'ודפור ranbanka palace
פושקר Hotel Pushkar Palace
ג'ייפור hilton double tree jaipur
אגרה ITC Mughal, A Luxury Collection Resort & Spa, Agra
דלהי 2 city star hotel delhi (בהתעקשות שלי)
רישיקש Divine Resort Rishikesh
גואה zuri whitesands resort and casino
