כללי
באם במהלך ביקורכם באלסקה חשקה נפשכם באמת בחוויה שונה מכל המתואר בבלוגים, במאמרים ובספרי ההדרכה, סעו ל – Barrow, או Utqiagvik כפי שהיא מוכרת בשפת ה – Inupiat (האסקימוסים). זוהי הבירה הרשמית של המחוז הצפוני ביותר באלסקה על גבול האוקיינוס הארקטי – The North Slope Borough, מחוז ששטחו כ – 245 אלף קמ”ר וחיים בו פחות מ – 10 אלפים איש. יתרה מזאת, זה הישוב הצפוני ביותר בארה”ב ונמצא בקרבת Cape Barrow – הנקודה הצפונית ביותר באמריקה ונקודת המוצא לחלק ממסעות העבר לקוטב הצפוני.
בעיירה הקטנה הזו חיים כמעט מחצית מתושבי המחוז, ורובם המכריע הינם אסקימוסים. לא תראו במקום איגלו (שנעלם כבר לפני עשרות רבות של שנים מהאזור) וגם לא תוכלו למכור לתושבים המקומיים קרח, אבל צפויה לכם חוויה ייחודית, במיוחד באם תגיעו בעת ארוע משמעותי בעיירה דוגמת אחד הפסטיבלים הגדולים.
מה יש לראות במקום?
האמת שאין הרבה אתרי תיירות סטנדרטיים. כל האזור שטוח לחלוטין ללא גבעה קטנה. אפילו בסוף חודש יוני חלק משמעותי מהיבשה עדין קפוא וקרחונים מכסים שטח גדול מחופי האוקיינוס הארקטי. מזג האויר, שבאלסקה ידוע כהפכפך, עוד בעייתי יותר באזור זה וגם בחודשי הקיץ ניתן לפגוש טמפרטורות הנושקות ל – 0 מעלות עם רוחות וגשמים. עם זאת, ישנם גם במהלך הקיץ ימים לא מעטים בהם מזג האויר נאה.
להלן רשימה כללית של יעדים לביקור:
- מרכז התרבות של ה – Inupiat (האסקימוסים) – חלק מרשת הפארקים של ארה”ב, למרות שמדובר במבנה/מוזיאון, הכולל סרטים ואינפורמציה, תמונות ותצוגות מעניינות על האסקימוסים. בצמוד לבניין ישנו סטודיו שבו עובדים אמנים מקומיים ומיצרים יצירות אמנות מקוריות ומעניינות, במיוחד גילופים על מזיפות של לוויתנים ועל שנהבים של ממותות, שעדיין מתגלים באזור לעתים תכופות. ראו www.nps.gov/inup/index.htm
- Point Barrow – הנקודה היבשתית הצפונית ביותר בארה”ב נמצאת כ – 15 ק”מ צפונית לעיירה וניתן להגיע אליה אך ורק בטרקטורון ובליווי של אסקימוסי מקומי, שכן הטריטוריה הינה אזור שבטי מוגבל לתנועה. הנסיעה הינה דרך רצועת חוף צרה, כשבצד אחד נמצא ים Chukchi ומצידה השני לגונת ענק מלאה קרחונים, המחוברת לאוקיינוס ונקראת לגונת Elson. פוינט בארו עצמה כנקודה גיאוגרפית מפרידה בין שני ימות השייכות לאוקיינוס הארקטי – ים Chukchi וים Beaufort. האזור נקרא “סוף העולם” וגם נראה כך. רצועת החוף מכוסה בכמויות גדולות של שלדי לוויתנים שנצודו על ידי האסקימוסים (ראו בהמשך), המון קרחונים משני צידיה, צבעי אפור/כחול של ים משולב עם לבן וחול זיפזיפ גס. חוויה מיוחדת במינה.
- דובי הקוטב – למי שמתמזל מזלו ומגיע במהלך חודש מאי, בעיצומה של עונת ציד הלווייתנים, יש סיכוי סביר לפגוש ביונק הלבן והיפהפה הזה המתגורר על הקרחונים ובמהלך יוני – יולי כבר נודד צפונה לאזורים קרים יותר. הדובים מגיעים לההנות משיירי הלוייתנים שנצודו על ידי האסקימוסים המקומיים וניתן לצפות בהם מטווח בטחון.
- עדרי הקאריבו – אנחנו לא ראינו, אבל מפי המקומיים שמענו שחלק מאחד העדרים הגדולים של הקאריבו שנודדים מהאזור הדרומי של אלסקה לצפונה במהלך הקיץ, שוכן כ – 15 עד 20 ק”מ מהעיירה. גם למקום מושבם של הקאריבו יש להגיע עם אסקימוסי מקומי. אמור להיות מחזה מרהיב.
ואולם, החוויה המעניינת ביותר הינם האנשים. העיירה עצמה מהווה מקום ייחודי להתוודע לתרבותם של האסקימוסים, לשמוע על בעיותיהם וכיצד הם מסתגלים לחיים המודרניים ולהכירם מקרוב. אין הזדמנות טובה יותר לעשות זאת, מאשר ליטול חלק באחד משני הפסטיבלים הגדולים שנערכים במקום בחודשי הקיץ, ועל כן הייתי ממליץ לכוון הביקור למועד אחד משני אירועים אלה.
כמה מילים על האסקימוסים
בארה”ב בכלל ובאלסקה בפרט, לקרוא לתושבי צפון המדינה “אסקימוסים” אינו נחשב פוגעני וגם הם עצמם משתמשים במונח זה, אם כי מעדיפים שיקראו להם Inupiat. לעומת זאת, בני עמם בקנדה ובגרינלנד (השייכת לדנמרק) סולדים מכינוי זה והוא נחשב בעיניהם גזעני – לך תבין את נפש האדם.
בכל מקרה, מדובר ביושבי החבלים הצפוניים של מזרח סיביר, אלסקה, קנדה וגרינלנד, שמקורם בצפון מזרח אסיה, הם בעלי תווי פנים מונגולים/אסיאתיים וחלקם הגרו לפני אלפי שנים לטריטוריות הצפוניות של יבשת אמריקה בעת שהיה רצף יבשתי או לחלופין בעת החורף כשכל האזור היה מכוסה קרח. האסקימוסים של אלסקה, קנדה וגרינלנד מכונים היום כקבוצה בשם Inuit, ולצידם הקבוצה הסיבירית שנקראת Yupik ולהם קרובים מעטים גם בטריטוריה של אלסקה. ב – Barrow מרביתם נוצרים ובעלי נטייה בסיסית לאהדת ישראל.
היסטורית, הם התקיימו בתנאי אקלים קשים ביותר ועיקר עיסוקם היה בציד של לוייתנים וחיות אחרות וכן בדיג. בשל העובדה שנותרו מעט ישובים אסקימוסים באלסקה, הם קבלו היתר מיוחד מהאגודה הבינלאומית המפקחת בנושא ( International Whaling Commission) להמשיך ולצוד לוויתנים תוך ההתניות הבאות:
א. ציד הלוויתנים יבוצע אך ורק על ידי אסקימוסים וכן רק בשיטות המסורתיות, קרי באמצעות הרפון.
ב. מין הלוויתן המותר לציד הוא אך ורק מסוג Bowhead (לוויתן קשות ראש) או Beluga – אלו לוויתני מזיפות (אוכלי פלנקטון בלבד) שהאסקימוסים נהגו לצוד מאז ומתמיד.
ג. בכל שנה (שתי עונות ציד – אביב וסתו) מותר לצוד עד 25 לוויתנים
מכיון שהלוויתן קשות הראש הוא הגדול מבין השניים, ובעל שכבת השומן העבה ביותר מכל הלוויתנים, הוא גם הפופולרי ביותר לציד. זהו לוויתן ארקטי שלא נודד לאזורים החמים בחורף (ומכאן השומן הרב שצובר), ואוכלוסייתו באזור של אלסקה אינה נמצאת כלל בסכנת הכחדה. יש לזכור שמאז ומתמיד שימש הלוויתן מרכיב עיקרי בדיאטה של האסקימוסים ומקור ייחודי לצריכת אבות המזון.
מי שמגיע ל – Utqiagvik מבין מהר מאד שהקפטנים של סירות ציד הלוויתנים הם האנשים הנערצים בעיירה. מקצוע זה נחשב מסוכן ודורש אומץ לב (רק בשנה שעברה נהרגו שנים בעת ציד לוויתן).
אין הרבה מקורות פרנסה בעיירה ורוב התושבים מועסקים במתן שרותים שונים. הם עדיין דוברים את השפה המקורית ושומרים כמיטב יכולתם על המסורת, וזאת למרות נסיונות של עשרות שנים על ידי מסיונרים נוצריים ושלטונות ארה”ב להכריחם לנטוש את השפה והמסורת שלהם ולהפוך ל”מתורבתים” (עובדה זו נכונה, אגב, לכל תושבי אלסקה המקוריים).
פסטיבלים
כאמור, במהלך הקיץ מתקיימים במקום שני פסטיבלים מסורתיים גדולים:
א. Nalukataq – פסטיבל סיום עונת ציד הלוויתנים, המתקיים בסוף יוני בסמוך ליום הארוך ביותר בשנה. במהלך פסטיבל זה באה לידי ביטוי המסורת המרשימה בקהילה האסקימוסית שנשמרת עד היום – שיתוף וחלוקה של השלל שנתפס בין כל חברי הקהילה. הקפטנים של הסירות שהצליחו לצוד לוויתנים במהלך עונת האביב עורכים משתה עירוני הפתוח לכל, במהלכו הם מאכילים על חשבונם את כל הקהילה במגוון תבשילים מקומיים (רובם מבוססים על בשר הלוויתן) וכן מחלקים לכל התושבים שקים מלאים בבשר ושומן לוויתן לטובת הצריכה השנתית שלהם.
בדרך כלל, הפסטיבל נמשך יומיים – שלושה, כשבכל יום 2-3 קפטנים כאלה (על משפחותיהם המורחבות) אחראים על המשתה. יש גם לזכור שכל לוויתן שנצוד שוקל לפחות כ – 30 טון ויש כאלה המגיעים ל – 50 טון ויותר, ועל כן כמויות הבשר והשומן המחולקות הינן עצומות. זו ההזדמנות למי שפילל לכך, ליטול חלק ב”אכול כפי יכולתך” של בשר לוויתן נא או מותסס (זה האחרון נקרא בשפה המקומית Mikiyak , התססתו נעשית בדם הלוויתן וטעמו “מיוחד”), או לחלופין לנגוס בשומן לוויתן ( Maktak בשפה המקומית).
לאחר סיום המשתה הגדול הזה (הכולל לשמחת כולם גם שולחן קינוחים מצוין, שחלקו עוגות וממתקים וחלקו “גלידה אסקימוסית” – תערובת מוקפאת של בשר טחון ושומן קאריבו), מתקיים אחד הארועים המרכזיים שעל שמו נקרא הפסטיבל. זהו טקס ה – blanket toss – מעין טרמפולינה שנבנית במיוחד לאירוע, והשמיכה שבאמצעותה מקפיצים את האנשים עשויה מעור קשה של כלבי ים. מכיוון שהשמיכה אינה גמישה במיוחד, האנשים שאוחזים בה מסביב הם אלה שדואגים להקפיץ בצורה מתואמת את כל מי שבחר לקפוץ (לגבהים לא מבוטלים, יש לציין). העיירה כולה משתתפת בטקס זה וראשונים קופצים כמובן הקפטנים. יש לציין עוד שרבים מהתושבים מקפידים להגיע בתלבושות מסורתיות הכוללות בעיקר מעילים גדולים וחמים עטופים בפרוות חיות ונעליים/מגפיים מעורות ופרוות מקושטים בעיטורים צבעוניים. גם מקומם של הילדים לא נפקד באירוע וכמויות גדולות של ממתקים מחולקות להם. כאמור, בשל המסורת של שיתוף וקהילתיות, דאגה לזולת ובמיוחד לכאלה שאין ידם משגת לספק את מזונם, כולם מגיעים להשתתף בחגיגה הזו, יושבים ואוכלים יחד ומזמינים את כל המסתובב במקום להצטרף אליהם. זוהי הזדמנות יוצאת דופן להתוודע לאנשים הללו ולגלות מעט את עולמם, כמו גם לשמוע סיפורים על ימים עברו ועל הקשיים של התמודדות עם המודרניזציה.
לאחר שמסתיימים המשתה והטרמפולינה (בסביבות 9 – 10 בלילה, שזה למעשה עדין יום כי במקום זורחת שמש חצות בתקופה זו של השנה), עוברים כולם לאולם סגור שם חוגגים בריקודים ומוזיקה אסקימוסית, שעיקרה תיפוף ושירה. גם כאן, מגיעים רבים במצעד תלבושות מרשים הכולל פרוות ומגפיים. האירוע כולו מסתיים בדרך כלל לאחר חצות.
הימים המדוייקים לקיום הפסטיבל נקבעים שבועות ספורים לפני כן, ועל מנת לוודא מועד מדוייק, מומלץ ליצור קשר עם המלון הגדול בעיירה – Top of the World (אימייל [email protected]), שבסמוך לו מתקיים האירוע. למען הסר ספק, מדובר במלון יקר שאין צורך להתגורר בו.
ב. Kivgiq – או פסטיבל השליחים, הינו הארוע הגדול השני של הקיץ (מתקיים בדרך כלל בסוף יולי – תחילת אוגוסט). במקור, היה זה פסטיבל אמצע החורף שמטרתו העיקרית היתה תפילה להצלחת עונת ציד הלוויתנים, אולם הפסטיבל בוטל ונאסר קיומו על ידי המסיונרים הנוצריים בשל הארועים השאמאניסטיים שקוימו בו. רק לפני מספר שנים חודשה המסורת, והיום זה אירוע אזורי שמאחד להקות מחול ומוזיקה אסקימוסיות מכל רחבי המחוז ונמשך מספר ימים, כשרבים מקפידים להגיע בתלבושות מסורתיות. במהלך האירוע החלו להתקיים שוב תפילות של זקני העדה לטובת נשמות אבותיהם.
הגעה, לינה והתניידות
אין אפשרות להגיע יבשתית ל – Utqiagvik, וגם בדרך הים מגיעה למקום דוברת ציוד מקסימום פעמיים בשנה (רק במהלך הקיץ). הדרך היחידה הינה בטיסה מאנקורג' או פיירבנקס. בתקופה שבין מאי לספטמבר ישנן לפחות 2 טיסות יומיות של Air Alaska ומחירן אינו זול – כ – 350 – 400 דולר הלוך וחזור (אם כי ניתן להעביר מזוודות ללא עלות). גם הלינה במקום אינה זולה כ – 200 דולר ללילה לזוג בחדר נוח (ממליץ על King Eider Inn, הנמצא על יד שדה התעופה והוא הזול מבין כל מקומות הלינה שמצאנו בעיירה והחדר כולל גם מטבחון קטן). ישנן בעיירה מספר מסעדות – חלקן מנוהלות על ידי קוריאנים והאוכל סביר בהחלט. כמוכן, יש סופרמרקט אחד גדול אך יקר יחסית.
בעיירה פועל שרות מוניות, שכל נהגיו הינם תאילנדים (הפתעה אמיתית) וישנם מחירים קבועים של 5 – 7 דולר לנסיעה בין היעדים בעיירה עצמה. כעקרון, כל עוד מזג האויר הוא סביר, אין בעיה להתנייד רגלית למרות שהמרחקים לא תמיד קצרים. בשעה שקר, רוח וגשם, עדיף להזמין מונית. אגב, בימי הפסטיבל ניתן גם לתפוס טרמפים.
טיולים והדרכה
ישנן לפחות שתי חברות המציעות שרותי תיירות באזור – אחת מהן במלון Top of the World. מדובר בטיולים יקרים שאינם שווים במיוחד את העלות (הכל באזור זה יקר). ההמלצה הינה לפנות ל – Herman Ahsoak, שהוא אחד מהקפטנים של סירות הדיג. אדם מקסים, סבלני, נעים וידען. הרמן הנ”ל יביא אתכם לביתו, ידאג שתהיו לבושים כיאות לנסיעה בטרקטורונים לאזורים הקפואים האלה, יתן לכם טרקטורון לנהיגה עצמית (כשהוא מוביל) ויגלה בפניכם ככל שתרצו לדעת על עולמם של האסקימוסים, ציד לוויתנים וכל מה שקשור בטבע המקומי. הרמן וצוותו הצליחו כל שנה במהלך 15 השנה האחרונות לצוד לוויתן והוא אחד מהאנשים המוערכים בקהילה. בקשו לראות את הסרט שהוסרט על אחד ממסעות הציד שלו וכן אל תוותרו על ההסבר שלו על ציד בהרפון. בהחלט איש שהוא חוויה בפני עצמה, מעבר לעולם הקסום שיגלה לכם בנסיעה בשטח. טלפון:
1-907-878-2242+ . אינו עושה שימוש במייל או ווטסאפ.
