למי שתמה, הרי התשובה לשאלה - מה חיפשנו (ומצאנו) בחרבין, אשר בפינתה הצפון-מזרחית של סין בצמוד לסיביר, היא: את פסטיבל הקרח והשלג, שלמען צפייה בו מגיעים למקום הנורא הזה, מדי חורף, רבבות. למה נורא – מייד תבינו.
כמעט שהחמצנו את הטיסה. מזל שבצהרי יום ג' "גיליתי" שיום ה' שעה 0030, זה בעצם יום ד'. לאחר שהייה קצרה בטרמינל של בייג'ינג, ממריאים לחרבין. הטמפרטורה הממוצעת בחורף חרביני היא °16.8-, אבל העיר חששה כנראה שניעלב, אם תתייחס אלינו כאל ממוצעים, ולכן קבלה את פנינו במינוס °25. חבל שבמלוננו בן המאה, שבפתחו שני פסלי שוורים עשויים קרח,
לא 25+, אלא יותר קרוב ל-40+, בלא כל אפשרות ויסות. למה בטכנולוגיה של המאה ה-21 אי אפשר להגיע לפחות לממוצע?
חרבין, עיר קטנה ואנשים בה מעט – רק כ-5 מיליון. בנוסף לפסטיבל, בו עוד ידובר, מלאה העיר, שמרכזה העתיק מזכיר הרבה יותר את סנט פטרבורג מאשר עיר סינית,
בפסלי קרח על כל צעד ושעל.
סה"כ – יופי שפשוט לא יתואר. כך גם הקור, מה גם שכל מה שבשבילו הגענו עד הלום נמצא במרחבים פתוחים. התכוננו היטב, גם מנטאלית וגם תלבושתית (בגדים תרמיים וכו'), אבל זה לא הספיק. תוך שניות אתה מאבד תחושה בכל איבר חשוף, דוגמת יד שכפפתה הוסרה כדי לצלם, וברגליים גם. אבדן תחושה הוא השלב הטוב יחסית לכאב שבא בעקבותיו.
התחלנו בפסלי הקרח, מעשה ידי אמנים ממדינות שונות, שבפארק בלב העיר,
כשלעובדה גיאוגרפית זו משמעות לא מבוטלת מבחינת הקיפאון (שלנו- לא של הפסלים). הפסלים מקסימים, שבראותנו אותם לא ידענו עדיין שזו תצוגה למתחילים. משם המשכנו ל"אי-השמש", הנמצא מחוץ לעיר על גבעה חשופה לארבע רוחות השמיים. לפי הרוחות שנשבו אלה לא 4 אלא 16 לפחות. אכן, באי השמש הייתה שמש, אך הקור התעלם ממנה. הלוואי ואנחנו יכולנו להתעלם ממנו. הייתי משוכנע, על-פי ניסיון העבר, שמי שעלול לסבול מקור זו האסיאתית שלי (כן, בת-ים זה באסיה) ולא אני, שאת 9 החורפים הראשונים של חיי ביליתי בטמפרטורות לא גבוהות בהרבה מאלה החרביניות. למרבה ההפתעה, תלמה התמודדה עם הקור הרבה יותר טוב ממני ולא סבלה כמוני מהתקפי צמרמורת. אני הייתי במצב מובהק של היפו (לא היפופוטם – היפותרמיה) ועדיין התמודדתי עם הקור טוב יותר מאשר 3 גברי הקבוצה הישראלית, שפגשנו שם, שבשלב מסוים החליטו שמה רצונם לראות בהקדם אפשרי זה החדר המחומם במלון ולא פסלי שלג, קרח או כל דבר קפוא אחר. אנחנו ראינו את חלקם הארי של פסלים נפלאים אלה. כדי לראות את כולם נחוץ יום שלם.
בטרם ירדה חשיכה על העיר (זה קורה בסביבות 1530) נסענו ל"מנה" העיקרית: עיר שלמה, לרבות טירות, מקדשים, פגודות וקתדרלות, העשויה כולה קרח (הם מקימים אותה מחדש מדי חורף). מדהים – זו לשון המעטה,
כשלתיאורה בתאורה לא מספיק אוצר המילים.
לאחר ½7 שעות קיפאון (מגיע לנו תואר של דובי קוטב honoris causa), אני מגיע למלון כמעט מאולף (אופס, טעות פרוידיאנית). נופל שדוד ואחרי שנת (גם זו טעות פרוידיאנית) שינה קם כמו חדש וגם רעב. מה הפלא, כשלצהריים אכלנו באתר מרק אטריות חריף מקופסה? צועדים על גבי שכבת הקרח של המדרחוב לעבר "מלך הדמפלינגים המזרחי". אינני יודע מה נותן המערבי, אבל זה המזרחי, שאצלו לא פגשנו אף "עגול עיניים", זיכנו, תמורת שווה ערכם של 52 ₪, ב-36 כיסונים טעימים להפליא, בתוספת סלט, בירה ותה. הבטחנו (לעצמנו) לחזור למחרת, אך בהגיענו ב-2030 התבשרנו שהמטבח סגור.
הסינים אינם משתנים, אם כי יורקים הרבה פחות. ראשון נהגי המוניות, במעבר בין שני אתרי אי השמש, דרש 150 יואן. נהג אחר הסכים להסיענו תמורת 50, אנחנו הסכמנו ל-20, כדי לגלות שהמחיר לפי מונה הוא 8. מאימת המשטרה הם מפעילים מונה בכל נסיעה, אך ללא כל קשר בין תצוגתו לסכום המוסכם או הנסחט. מונית לשדה התעופה הופכת לפתע למונית "שירות", כשמחאותינו נענות בתשובה בלתי מזוהה, משום השמעתה במנדרינית צחה.
ואם במוניות מדובר, הופתענו לגלות את פלאי התחבורה המקומית. מנמל התעופה, המרוחק כ-50 ק"מ מהעיר, נוסעים באוטובוס ציבורי, הנע רק על גבי הציר הראשי, כבשכל אחת מתחנותיו ממתינות לו מוניות, המסיעות את הנוסעים ליעדיהם.
היום השני בעיר - שבת - נועד להיות יום דתי: ביקורים בבית-הכנסת, בכנסיה הרוסית של סנטה סופיה ובמקדש הטאואיסטי. היום היה קר מקודמו. טוב שבחרתי מלון קרוב לבית-הכנסת (תודעה דתית לטנטית?). ידענו שמזה 60 שנה אין בית-כנסת, אבל צריך להיות שם מוזיאון. במקום בית-כנסת/מוזיאון יש בית קפה, מלא במגני דויד, בתמונות של תלמוד תורה וכיו"ב.
האספרסו היה מעולה. פגשנו כאן חיה נדירה: סיני דובר אנגלית (בכל אופן הרבה יותר מאשר אני סינית); וממנו למדנו, שאנחנו בבית הכנסת הישן ושלא רחוק ממנו ("לא רחוק" הוא מושג יחסי בקור של 25-) יש בית כנסת חדש (גם זה יחסית). צעדנו בגבורה ואמנם הגענו לבית הכנסת
בו מוזיאון מרשים של קהילת חרבין.
המשכנו בגבורה לכנסייה, שמזכירה את מיטב כנסיות רוסיה.
גם הכיכר שבה היא שוכנת יוצאת דופן.
הכנסייה משמשת כמוזיאון הארכיטקטורה העירוני. אין כל סיבה להיכנס פנימה (חוכמה לאחר מעשה) – בעצם יש: היא מחוממת ובחרבין יש הצדקה להיכנס לכל מקום מחומם. מראש ויתרנו על נסיעה לבית הקברות היהודי ועם סבו של אולמרט הסליחה. מבצע שלוש הדתות הופסק בעיצומו ומקדש éJil (פירוש השם אינו "מקפא", כפי שהיה מתאים, אלא "גן עדן") יצא מקופח. אמנם מקדשים הם אחת מהתמכרויותינו, אבל בשעה של תחושה, כי אי אלה אברים בגופנו כבר אינם איתנו, הגענו לכלל דעה, ששנ"צ במלון המחומם (מאד, כאמור) תזכה אותנו ביותר merit (אל תגידו, שאינכם יודעים מה זה) מאשר הביקור במקדש.
לסיכום – אחת החוויות הגדולות של כל טיולינו, שבהחלט היה כדאי לסבול בשבילה.
