איסלנד, רק הדג ישיר

יומן איסלנד

הגענו - שדה תעופה נורפיק חצות הלילה

איסלנד נקנת בייסורין

איסלנד הייתה בראש שלי יותר משלושים שנה. בשנים האחרונות דחינו את הנסיעה לאיסלנד בעיקר בגלל בודפסט. היה לנו ביקור מצמרר עד כאב בקור של בודפסט. רחל אמרה שבחורף היא לא נוסעת ובכלל היא לא רוצה לנסוע יותר למקומות קרים. בסוף רחל הסכימה/השלימה – קנינו שני כרטיסים באקספדיה: הלוך, שבת ב- 7 ביולי, ת"א – ברלין- רקיאוויק. חזור, שבת 21 ביולי רקיאוויק – בריסל – ת"א. 837 דולר לכרטיס, הכי זול שהיה ביולי. באי שגדול פי ארבע מישראל גרים בחורף רק שלוש מאות ועשרים או חמישים אלף איש, בשלושת חודשי הקיץ מגיעים עוד מאות אלפי תיירים. יולי הוא שיא העונה והמחירים בהתאם. מצד שני, יולי הוא החודש החם והיבש ביותר בשנה איסלאנדית. רק בחצי מימי החודש יורד גשם (בטיול שלנו היו שלשה ימים של טיפטוף לונדוני ועוד יום נסיעה אחד בגשם) והטמפרטורות הממוצעות בין 5 ל- 13. (היו שעות של 18- 19 - 20 - 21 מעלות ובכלל הבעיה אינה הקור כי אם הרוח) התחלתי לתכנן את הטיול.

הכנסייה הגדולה של רקיאוויק באחת וחצי בלילה

יצאתי לחזר על הפתחים אצל חברים מנוסים ואתרים מנוסים עוד יותר למטייל, מסע אחר, וויקופדיה. התחלתי להתכתב עם הלגה גונר ממוסד משונה שאת כרטיס הביקור שלו קבלתי ממוליק, חבר שהיה שם לפנינו ויופיע כאן בהמשך, ונקרא: המארח שלך באיסלנד. למרות כל ההסברים ההנחיות והטיפים, התכנון היה כמעט בלתי אפשרי. השמות באיסלנדית היו בלתי קריאים ועוד יותר גרוע הם הכילו מלכודות היגוי בלתי מוכרות: P=T , H לפני V לא מבטאים, O עם כובע נהגה D ואלה היו רק כמה דוגמאות שרשמתי לעצמי, כמעט ללא הועיל. תמהתי למה היה צריך אודין אבי האלים את קסמי האותיות הרוניות (16 סימני כתב מהתקופה הוויקינגית שיוחסו להם כוחות נסתרים ורק אדם מיומן רשאי להשתמש באיכויותיהן העל טבעיות) אם הייתה לו איסלנדית קונבנציונלית ובלתי אפשרית באותה מידה. הלגה הציעה לנו מסלול קולינרי של תשעה ימים, שדחינו מני וביי כי שמעו של המטבח האיסלנדי נודע בעולם, אחר כך קבענו לה מסגרת של שבועיים שהפכו לחמישה עשר יום והיא בנתה לנו תכנית מעשה תשבץ בלתי מובן. חיפשתי את השמות במפה, בגוגל כדור הארץ (מפאת דלות האוכלוסייה באטלס של גוגל רואים בעיקר ירוק וירוק וירוק כהה, סמנים למים וקרח אך כל מה שקטן מרקייאוויק או אקוררי הוא כמו מחט בשחת האדירה של איסלנד), ואני מוצא כל הזמן שמות דומים, שמות שונים, שמות של כמעט אבל מעט מאד שמות שכתובים אות לאות בשלמות מוחלטת. אט אט אני צובר שם לשם ועל המפה הישנה שקבלתי מחברה שהייתה שם פעמיים, יש יותר סימנים וצבעים וספרות קוד מכפי שטבע המדפיס. כשנגיע לאיסלנד נגלה סיבוך נוסף: לכל חווה יש חוואי, לכל חוואי יש בית רחוק מהכביש ושביל עפר שמוביל אליו, לכל חוואי יש גם שם שנתנו לו בהתאמה הוריו, יהשוע והאלים. והשם מתנוסס בגאווה מוצדקת על שלט בירידה מהכביש לשביל העפר. למה בגאווה? – כי השלט שווה בגודלו ובגודל הכתב שעליו לשמות כל הישובים באיסלנד. אלא מה? – מפאת גודלם של הישובים שהוא צנוע עד צנוע מאד אין לנו סימנים מובהקים אם הירידה לשביל הארוך מובילה אותנו לחווה הפרטית של יון תורסון או לישוב הידוע (27 תושבים ומפל מדהים ) שנקרא יונתורסונבורטאן

כל דורשי טובתי ציידו אותי בדיוק באותה מפה שכללה אזכורים נפלאים של אירועים ושמות שבינם לבין התמצאות בשטח אין כל קשר: "המקום בו הוצאו להורג הבישוף הקתולי האחרון של איסלנד ושני בניו ב- 1350", "המקום בו צולמו שני סרטים של ג'יימס בונד", "נזירים איריים חיו באי הזה לפני 1100 שנה", " פירטים אלג'יראים תקפו כאן ושבו כששים איש ב-1627", " הקרחון קרוי על שמו של פורע חוק ידוע שאיבד את רגלו כשנלחם בחוואים והצליח להימלט", " הישמרו מפני מפלצת ששוכנת כאן באגם", " מקום ההוצאה להורג האחרונה באיסלנד", "שלושה שבטים חזקים נלחמו כאן את המלחמה הגדולה בתולדות איסלנד", "העלאה על המוקד ראשונה באיסלנד, הקורבן - נזירה שמכרה את נשמתה לשטן ב- 1343", " המקום הקסום שהוא נקודת המפגש של חייזרים על פני כדור הארץ", כהנה וכהנה עובדות מוצקות ששום ניווט באיסלנד לא יכול בלעדיהן. מדריכים על איסלנד -איין, איסלנד היא פרק בספר על סקנדינוויה. הספר הרשמי שמפיקה רשות התיירות האיסלנדית בנוי לפי הגיונו של יומיר ענק הקרח הקדמון שנוצר מתערובת של אש וקרח. העולם נוצר מחלקי גופו שבותרו על ידי האלים. השכל לא היה ביניהם. יש רק איי ויטנס שמציג סדרה של עשיריות נבחרות באיסלנד. גם החומר הכתוב לא קידם אותי הרבה. בסך הכל יש כביש טבעת אחד והוא מקיף את כל האי, לא ממש מסובך. וברובו גם סלול. האתרים המצודדים המזמינים אותך לעצור מסומנים בשלט מיוחד של פרח אבל האם הפרח הוא במרחק של עשרה מטר או עשרה קילומטר מכביש הטבעת? האם הוא מסלול לענקים, לגמדים, לוולקירות על סוסיהן (דמויות נשיות על-טבעיות, שליחותיו של אודין לשדה הקרב לאיסוף הלוחמים עזי הנפש שנפלו חללים כדי להביאם לוולהלה), או לרכב 4X4, להליכה ברגל, לשייט , לטיפוס או רק לסלייפניר, סוסו של אודין בעל שמונה הרגליים? את כל אלה ידענו רק כשהגענו למקום או שלא.

יחד עם שני טיולים ברכב 4X4, מכונית ובתי הארחה עם שירותים צמודים וארוחת בוקר, איסוף מהמלון ומשדה התעופה שילמנו כארבעת אלפים וחמש מאות יורו. (טיול יקר, לסכום זה אנחנו מוסיפים ביטוח סיכוני רכב ב 400 יורו, הוצאות מקומיות באלף שמונה מאות יורו וכמובן כרטיסי הטיסה). גם העברת הכסף בתשלומים לשיעורין הייתה בעייתית בגלל חשדני הביטחון של חברות האשראי: מה פתאום מחייבים בעל כרטיס ישראלי באלפי יורו בדנמרק?

מה נשאר לנו? מסתורין של האנשים והחברות שארגנו לנו את הטיול (וששלחנו להם כל כך הרבה כסף בלי לדעת מיהו ? מהו ?) אז כל הטיול היה בידיה של הלגה גונר שאליה הגענו בעזרת כרטיס הביקור של אינגה שנתן לנו מוליק ושתיהן חברות בגוף שנקרא: המארח שלך באיסלנד. בשדה התעופה חיכה לנו נהג עם שקית נייר כבדה ובה הרבה מאד חומר מכריסטין מחברת נורדיק ויזיטור. שם שמופיע גם על השוברים, הקלסר ועד כהנה וכהנה. אין בודקים בציציות של מתנה כה חביבה וביחוד כאשר כל מה שנאמר והובטח קויים לפרטיו, אבל התעלומה נותרה תעלומה.

יורם חברי מירושלים בא יומיים לפני הנסיעה לארוחת צהריים, הוא היה באיסלנד יחד עם שני חברים והם לא הסתדרו ביניהם: איסלנד, לא משהו, ברחנו משם באמצע. תזהר מאגם בשם מיוואטן. אל תסע לשם (חודש לפני כן הוספנו בעצתו של מוליק לילה שלישי למיוואטן ובדיעבד היה צורך להוסיף עוד) יש שם כל כך הרבה יתושים, זבובים וברחשים שהם מכסים את עין השמים. הם נכנסים דרך כל החורים, הכילות לראש שהכנו אחרי המסעות בגוואטמלה, לא יספיקו. והכי גרוע שאסור לפגוע בהם כי הם חלק ממחזור החיים בטבע באיסלנד (אחר כך יתברר לנו שהיבחושים הם הפיתוי הקולינרי של להקות ענק של ציפורים וברווזים לבוא לבקר במקום). טלפנתי לרחל ובקשתי שתכין גומיות נוסח צהל לאטימת המכנסים ולשרוולי החולצות, שהרי כילות לראש כבר תפרנו. איפה היתושים? שאלתי כשהגענו לבית הארחה של הפרה במיוואטן החמצתם אותם, הסביר הבחור עם זנב סוס שבקבלה, בשביל לפגוש בהם צריך להגיע במאי. הגומיות והכילות נותרו ללא שימוש.

הגייזר במעגל הזהב

האם היינו מוכנים לאיסלנד? – לא בטוח. כמנהגי לפני כל נסיעה, יצאתי למרפסת ערב, ערב, ועודדתי את הירח להמשיך לגדול. אין כמו אור ירח גדול בלילות ראשונים בחו"ל. ערב, ערב, הייתי צריך להזכיר לעצמי שביולי באיסלנד השמש אינה שוקעת כלל.

יום שבת, 7 ביולי, יוצאים

רחל: יוצאים בשתיים וחצי, עם שתי מזוודת מפוצצות וטרולי. נהג המונית מנחש: לאיסלנד?! היו לו כבר נוסעים היום לאיסלנד. מצטיידים בטבק, ובקבוק ג'ין. המטוס חצי ריק, אבל שתי קבוצות ישראליות נוסעות אתנו לאיסלנד וכבר הם ממורמרים שמנעו מהם את הטיול להר לוקי.(מי אם לא לוקי ישבש מה שאפשר לשבש – נלמד בהמשך על בשרנו) השעון זז בשעה ואנחנו מגיעים לברלין וקונים שם ממזנונאי לא נחמד שלושה בקבוקי טוניק במחיר מופקע של 15 יורו ומרוקנים אותו לאחד מבקבוקי המים הריקים שלנו, הגרמנים בודקים בקפידה אבל הטוניק עולה בשלום לטיסה. הטיסה של לופהנזה מלאה כי הרי זוהי שיא עונת התיירות באיסלנד. השעון זז בעוד שעתיים ובשעת חצות לפי שעונו של אודין, אבי האלים, אנחנו נוחתים באור יום ובשמיים מעוננים מאד בקפלוויק. לא ממש קר, רק 11 מעלות, אבל כמו כל הנוסעים האחרים אנחנו שולפים מעילים ויוצאים עם שתי מזוודות מפוצצות וטרולי אל אולם הקבלה. בין הממתינים אנחנו מזהים את הנהג השמן שלנו, הוא מושיט לנו תיק נייר כבד, אבל אנחנו מבקשים ממנו שימתין, רחל מחליפה אלף יורו לפי שער שנראה לנו בטעות כרע מאד (בארץ אמרו 159 קורונות ליורו ואנחנו מקבלים לפי שער של 153 ליורו ובדיעבד זה היה השער הכי טוב שקבלנו). כאן אנחנו נתקלים לראשונה בלוקי, (דמות מיתולוגית תככנית וערמומית שמזימותיה סיבכו את האלים בפרשיות מורכבות וכאובות) לוקי המתעתע והמרושע מסלק מהנמל את הסים לאיפון שלי . אנחנו יוצאים בדרך ארוכה שאינני זוכר אם היא 40 קילומטר או 40 דקות, אבל יש לנו נהג דברן שמספר לנו על נפלאות הארץ ורחל לא ממש מבינה את המבטא שלו ואני מסביר לה את ההוראות שהיו באייוויטנס: כמעט כולם מדברים אנגלית אבל לפעמים במבטא מאד קשה להבנה. בכל מקרה אל תנסו לדבר איסלנדית כי אף אחד לא יבין מה אתם רוצים ממנו, שפה קשה. בסופו של דבר יצאנו מהאי עם מילה אחת שהיא אולי שתיים. כמו בכל הארצות הסקנדינוויות , תודה היא תק! והמהדרין יאמרו בעוז: תק! תק! וכך מתאר לנו הנהג את אשר לפנינו ומצדידנו: “אתם רואים את שלשת השיחים שליד הכביש?! זה היער הכי גדול של איסלנד.” אני זוכר מסיפורי הוויקינגים שפעם איסלנד הייתה מיוערת מאד אלא שהעץ שימש להסקה, לבניית בתים וסירות. כבר באמצע האלף השני נאלצו התושבים לבנות את הבתים מקוביות כבול, להסיק את בתיהם בחורף בזבל פרות ולייבא קורות ועץ מדנמרק ונורווגיה. בספר "פעמון איסלנד" מתוארים גזעי העץ כמטען של הספינות המגיעות לאיסלנד. לפיכך כל כך דרמטי המקום שתופס עץ העולם במיתולוגיה האיסלנדית: (סיפורי המיתולוגיה באים בעיקר מהספר הנפלא המיתולוגיה הסקנדינבית מאת יעקב שרידבהוצאת מפה 2005) במרכז העולם צומח עץ, הוא אוגדרסיל, התומך בשמים, מקשר בינם לבין הארץ ...חיי העץ מתחדשים כל הזמן והוא מסמל את התחדשות העולם וחיי הנצח. עץ זה עובר בכל שלושת המרחבים הנמצאים זה מעל לזה: אוסגרד – משכן האלים, מידגארד – ארצם של בני האדם וניפלהיים – העולם התחתון שבו נמצאת ממלכת המתים. שלושת שורשי העץ מסתעפים לכיוונים שונים. כאן באים נוסחים שונים הכוללים שורש שמגיע לבאר החכמה, אחר לארץ הנחשים ואחד לארץ הענקים. יעקב שריג מתאר את העץ כמקום מחתחתיו מתכנסים השבטים הגרמנים לאספותיהם לקבלת החלטות וחריצת דין. גם הכנסיות הן מבנה שמזכיר עץ רב קורות/ענפים. “כאן מימין היה הבסיס של צבא ארצות הברית ועכשיו על חלק ממנו בנו את האוניברסיטה של רקיאוויק.” כרגיל, אני לא יכול לסתום את הפה ואני מספר לו שהריב המקומי על הקמת הבסיסים מופיע בספר "תחנת האטום" של הלדור לקלסנס. הוא יודע על הסופר זוכה פרס הנובל אבל לא קרא את הספר הזה. רק את אנשים עצמאיים שנחשב לספרו הטוב ביותר אבל לא תורגם לעברית, או פעמון איסלנד שיופיע פה ושם ביומן זה, אלא באיסלנדית יש לו שם אחר Íslandsklukkan. 

“הכריות שאתם רואים מסביב הם לא כבשים אלא לבה שהפכה סלעי בזלת ועליה צמח אזוב, ללכת עליו זה כמו ללכת על כריות אבל צריך להיזהר כי לפעמים אפשר לפול לבור עמוק בין הסלעים.” עד סיום הטיול, זכרנו להזהר כל הזמן, הלכנו על הכריות ולא נפלנו. “באיסלנד יש שלוש מאות ושלושים אלף תושבים ובעונת התיירות באים עוד שמונה מאות אלף.” הוא לא הזכיר המוני צעירים שמגיעים מהיבשת לעבוד באיסלנד בקיץ ואת זה נגלה בהמשך.

מדרחוב ברובע העתיק של רקיאוויק , שתיים וחצי לפנות בוקר

“אנחנו מתפרנסים מדייג, חקלאות (פרות כבשים וסוסים) ותיירות. המשבר הכלכלי עוד נמשך אבל אנחנו מתאוששים.” אכן, בניגוד לכל העולם איסלנד לא החזירה את חובות הבועה, הם נתנו לבנקים לקרוס ופתחו בנקים חדשים, שלחו את המשקיעים הזרים לכל הרוחות, בעולם של אודין ותור אין מקום לסליחות : האיסלנדים הפסידו בבת אחת גם את חובותיהם וגם את חסכונותיהם והתחילו מחדש לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב מאות בשנים – לקבל את אסונות הטבע ולצאת מחדש לעבוד קשה. “כן, גם הממשלה הלכה, לבית הסוהר, יחד עם מנהלי הבנקים” - צוחק הנהג. והעולם הכלכלי (אני משחזר לרחל מאמר שקראתי בדמרקר לפני יומיים) רואה את ההתאוששות האיסלנדית ושואל את עצמו אולי הם צדקו וזו צריכה להיות הדרך. “מימין זה מקום מעניין מאד קוראים לו הלגונה הכחולה.” את זה אפילו אנחנו יודעים, חשבנו להתחיל שם אך בסופו של טיול סיימנו שם ועוד נחזור לסיפור הלגונה הכחולה. אנחנו שואלים אותו על מרכולים ובתי כלבו והוא מפרט לנו את שמותיהם ומונה בהם את הזולים והיקרים ומתי פתוח ומתי סגור ומה קורה ביום ראשון ועוד שאלות לנו והוא כמעיין הנובע. “עכשיו אנחנו נכנסים לרקיאוויק, מימין זוהי הכנסייה המפורסמת, כן אני יכול לעצור, תוכל לרדת לצלם.” אחת וחצי בלילה, אני מצלם בלי פלש, האור עמום משהו כמו בתל אביב חצי שעה לפני השקיעה. “המלון שלכם במדרחוב ואי אפשר להיכנס לשם במכונית אז אני אגיע מסביב.” לא ברור לי בשלב זה מסביב למה, אבל הבתים המודרניים מתחלפים בבתים ציוריים, קטנים, מחליפי צבעים, כאילו יצאו מספרי האגדות, הרחוב כמו המדרכה מרוצף באבני בזלת מסותתות, הגענו.מלון פרון (FRON) לאגאווגור 22. רחל: סוחבים את המזוודות כולן ויורם מקטר כי החדר בחצר מרוחק מהלובי, עולים במעלית לקומה שתיים ויורדים במדרגות לחדר 291. ובכן זה אינו חדר אלא סוויטה שונה מאד מהחדר שיחכה לנו בסוף הטיול בבניין המרכזי. לפני שאני מסדר את המזוודות אנחנו פונים לתיק הנייר הכבד ושולפים ממנו הפתעה אחר הפתעה: אנחנו לא לקוחות של גסטמאוטקן המארח שלך באיסלנד אלא של נורדיק ויזיטור. חסל סדר הלגה ואת פנינו מקדם מכתב של קריסטין. אנחנו ממשיכים לשלוף: ספר-אטלס דרכים רב כרס של יותר משש מאות עמודים, טלפון סוללרי נייד עם מטען שהשיחות בו חינמיות ושיוכיח את ערכו הרב בהמשך, ערמת שוברים לכל השירותים שבדרך (רק שוברי מלון פרון לא היו שם) חוברת מכורכת ומפורטת של מסלול הטיול, פרוספקטים ומפות של רקיאוויק והלגונה הכחולה, ומה שהיה החשוב מכל ושימח ותסכל אותנו כמעט באותה מידה: מפה מפורטת ומסומנת של מסלול הטיול תוך כדי ציון באיזה כבישים לנסוע מה כדאי לראות בדרך, ובאיזה נקודות אנחנו עוצרים ללינת לילה. כמה חודשי עבודה הייתי יכול לחסוך לו הייתה המפה בידי כשהכנתי את הטיול. בשעה שתים ואולי מעט מאוחר יותר, סגרנו את הווילונות הכבדים לחסום את האור המלא שבחוץ והלכנו לישון.

אז ככה, אם עומדים מימין אז אנחנו על הלוח של אירופה ואם משמאל כי אז צריך ויזה אמריקאית

יום ראשון, 8 ביולי, מעגל הזהב

אנחנו קמים בשמונה ואוכלים את ארוחת הבוקר האיסלנדית המפורסמת שתחזור בהרכבים שונים ומבורכים משך כל הטיול: דגני בוקר, כמה סוגי יוגורט, בשרים, גבינות, דוגמיות פרוסות של עגבנייה ומלפפון, מליחים בטעמים שונים של מתוק, כמה פירות וביניהן חצאי בננות בקליפה (הנהג אמר שבננות הן הלהיט החקלאי שנקלט לאחרונה באיסלנד), הלחם טרי – תמיד לחם טרי פנקיקים, קפה סביר והעיקר – כמעט תמיד סלמון מעושן שאי אפשר לעמוד כנגדו, ותלך לכל הרוחות הדיאטה. הסלמון האיסלנדי, שמחירו יתברר לנו זהה למחיר הסלמון הנורווגי במרכולים בארץ, טעמו שונה: הוא יותר מלוח והטעם המעושן שלו עז יותר כמעט טעם של חריכה במדורה.

טינגווילר – פארק לאומי, מעגל הזהב

עוד אנחנו מבררים מה גורל השובר למלון ומסתבר לנו שמה שאמר הנהג אתמול היה לא מדויק: ייקחו אתכם מחר לחברת השכרת הרכב בין שמונה וחצי לתשע, יותר קרוב לתשע. הנהג של חברת השכרת הרכב חיכה לנו משמונה וחצי. אספנו את רכושנו מהחדר לתוך הוואן ונסענו עם עוד קבוצה של תיירים לקצה השני של רקויאוויק לקחת את הרכב. כיוון שעלינו אחרונים ירדנו ראשונים אל המשרד של דולר טריפטי. על השולחן של הפקידה, שלפי התנהלותה היא למדה את העבודה תוך כדי השיחה עמנו, עמדה צנצנת ובתוכה פרורי אבנים קטנות שחורות להדגמה לתייר הפותה שאם נקלע לסופה הם ישרטו את הצבע וזה לא מכוסה בביטוח. חוץ מזה, כידוע, בחלק מאיסלנד הכבישים אינם מכוסים באספלט ולכן אם אבן שתתרומם באמצעות הגלגל של מכונית שתסע לפנינו ותנפץ את השמשה הקדמית - כי אז גם נזק זה לא מכוסה. עניין השמשה היה מוכר לנו מדרכי העפר של צ'ילי וגם אז בקושי נחלצנו מתשלום על השמשה השבורה. למען השקט הנפשי אנחנו משלמים עוד כארבע מאות יורו ומקבלים סיטרואן חדשה ויפה עם מנוע סולר היברידי אלא שתא המטען אינו יכול להכיל בעת ובעונה אחת גם את שתי המזוודות שרוכסן ההרחבה שלהן פתוח עד מלוא יכולתו ושמשקלן קרוב לארבעים קילו. אני שולף מהמזוודות את הנעלים ואת המעילים, זורק את הכבודה לספסל האחורי, והן מצניעות את עצמן ראש לזנב זנב לראש, והמכסה של הסיטרואן נסגר. קל מאד לזכור את המספר אני מסביר לרחל bs-j09 : ר"ת - בטן שמנה יורם כמעט עשר, מבחינת הבטן כמובן. זה בערך היה הדבר הקל האחרון אותו יום, יומו של לוקי רב התעלולים מתחיל. לג'י פי אס רחל קוראת במיאוס כוכבה כי היא לא יכולה להיות יותר נחמדה משרגא הפרטי שהשארנו בארץ, כי הוא זכור לשמצה מאז ניסה להפנות אותנו בהתמדה שמאלה לתוך הים באין כביש בקייפ קוד שבארה"ב.

בהברקה של הרגע האחרון אנחנו מבקשים מהפקידה שתרשום לנו את כתובת החזרת הרכב ברשימת המועדפים של כוכבה מה שהוכיח את עצמו בעליל כשהחזרנו את המכונית כעבור 11 יום. נוסעים לקנות סים בקניון הגדול לפי הנחיות כוכבה ששולחת אותנו לכל הרוחות. שואלים ומנסים שוב, מגיעים לקניון, השעה עשר וחצי והקניון נפתח ביום ראשון רק בשעה אחת, בחניון העצום אין את מי לשאול עד שעוצרת לידנו מכונית ואן גדולה ומתוכה יוצאת מטפלת פיליפינית. היא מזעיקה את המטופל שלה לעזרה. בחור צעיר קצת מפגר ומאד מגמגם נאבק בטלפון שלו ולא מגיע לשום דבר. נהג מונית שעובר בדרך שולח אותנו לכתובת אחרת שם יש הכל מבחינת טלפונים. גם שם סגור, יפתחו באחת. אנחנו מנסים בסופר גדול – יש להם, אבל לא מתאים לאייפון שנחזור לקניון שנפתח באחת. מרוב תסכול אנחנו פוצחים במסע קניות. רחל: ויוצאים ברכוש גדול: הרינגים, סלמון, מעדני חלב לא מוכרים, מיכל גבינת קוטג' גדולה וסרת טעם, לחם נפלא ובקבוק גדול של מי טוניק (עוד אתנו שלושת בקבוקי הטוניק מברלין בתוך בקבוק המים). בשלב זה אנחנו מוותרים על הסים ושואלים את כוכבה איך להגיע דרומה ומערבה למעגל הזהב.

רחל: לטינווליר, כוכבה שוב מפשלת, יורם כבר מתעצבן ומכבה אותה (לא לנצח). ובכן PINGVELLIR  הנקראת בשפתנו טינגווליר מסומנת במפה ובזיכרוננו אלא שכוכבה משלחת אותנו למרחקים ארוכי טווח בכביש אחד. אחרי שאני סוגר אותה פונה לאחור ומנווט לפי זרם המכוניות אנחנו עוברים דרך שאינה סלולה ומגיעים לאתר הראשון. הרבה תארים יש לשדה, לאגם, לבקע ולכנסיה. האחרון שבהם הוא הכרזתו על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי. מקום התכנסותו של הפרלמנט הראשון בעולם, החל משנת 930 הוא נבחר על ידי 36 נכבדי איסלנד כמקום התכנסות לדון בחוקים ולחרוץ דין בסכסוכים. כל קיץ נהרו לשם כל תושבי האי, שישים אלף איש אישה וילד. המקום ירד בחשיבותו כשאיסלנד נכבשה של ידי נורווגיה ב- 1262 אך האספות נמשכו עד 1798. גם בזמן השלטון הדני היה השדה הזה מקום התכנסות חשוב ביותר, כפי שמספר הלדור לקלסנס בספרו פעמון איסלנד. אחד מגיבורי הספר, הממונה מטעם מלך דניה, חורץ גורלות, גורלו נחרץ כמו כל שאר גיבורי הספר שם, בשדה, בקיץ. (הוא בן דמותו הבדיוני של ארני מאגנוסון 1663 – 1730 חוקר חשוב שאסף את רוב כתבי יד של המיתולוגיה הצפונית. הוא ליקט כתבי היד הכתובים על עור מעטיפות של מזרונים בבתי איכרים עניים.) השדה, מסומן במאות ערמות חרוטים של אבני בזלת, ישנים וחדשים. אחרי שבוע כשטיפסנו לאסקיה שאלתי את המדריכה למה ערמות אבנים? והיא לא הייתה בטוחה בתשובה: אולי מנציחים שם חברי פרלמנט. ואני חשבתי לעצמי (לקלסנס!) אולי מאות הערמות הן גלעד למאות ההוצאות להורג דמוקרטיות לחלוטין של מכשפות, נואפות, בעלי חוב, כופרים, ילדים לא חוקיים, פקידים שסר חינם, מורדים במלכות ואחרים שלא שפר גורלם כי סר חינם. רחל: שדה של אבנים –

סימנים של החברה להגנת הטבע בארה"ב, כולם עוצרים, גם אנחנו, הנוף יפיפה, היה קר. אגם פינווילאוואטן הוא האגם הטבעי הגדול ביותר באיסלנד, לידו הכנסייה היפה שקמה ב- 1859 לציון קבלת הנצרות בשנת 1000כדת יחידה של איסלנד על אפם וחמתם של התושבים הפאגנים. מפל קטן אוקררפלוס שסיפק מי שתיה למתכנסים (האגם שופע דגה אבל לא נאמר אם הוא הזין את הקהל הרב), סלע החוק הענק ולידו כמובן. הוואדי הלא כל כך מרשים ואני מנסה להלהיב את רחל: כאן בדיוק המפגש בין הפלטה האמריקנית לפלטה האירופאית. זוהי אחת הסיבות לרעידות אדמה והתפרצויות של הרי געש. “כמו השבר הסורי אפריקאי וים המלח?” שואלת רחל בתמימות של חוסר שיתוף פעולה. כל האזור משופע בעשרות פרחים, הקיץ קצרצר וצריך בשלושה חודשים לנבוט, לצמוח, לפרוח, והבשיל זרע ולקמול. פרחים בגוונים, צורות, וגדלים שונים. אך מכאן ואילך השליטה המוחלטת היא של הצבע הכחול של התורמוסים.

אנחנו ממשיכים בדרך 35 לכיוון הגייזר אני מציין את מספר הדרך הלא סלולה כי העניין יחזור כשכוכבה (לוקי?) תשוב לנסות לשטות ברחל המנווטת. הגייזר הגדול מתפרץ לגובה של כמה עשרות מטרים והוא מרשים מאד, אלא שהתפרצויותיו אינן קבועות ואינן שוות בגודלן. רחל מתבוננת ונותנת באגמון המבעבע סימנים – כשהמים שוקעים לפתע לתוך החור זה סימן שתבוא התפרצות. אנחנו מכינים מארבים במצלמה ולרוב מפספסים. הרבה שלטים מזהירים אותנו לא להתקרב ושהמים בתעלות חמים אבל לא היא, בדקנו. כבר אמרתי שאיסלנד גדולה ותושבים בה מעט. תוספת של מאות אלפי תיירים צריכה להראות. ככל שאני זוכר היה מקום אחד בלבד חוץ מהלגונה הכחולה,שראינו בו יותר ממאה תיירים בבת אחת וזה היה מסביב לגייזר. רחל: המים שם קופצים, אחד גדול והרבה קטנים, מפחיד לחשוב מה קורה מתחתנו מבלי שאנחנו מודעים למלחמות במעמקים.

אנחנו עוצרים במסעדה ליד תחנת דלק, בחוץ נושבת רוח קרה והשמש מבליחה לקטעים קצרים מדי, אבל בפנים חם מדי וצפוף. אנחנו מוצאים שולחן, רחל שותה קפה ואני מנסה את המרק האיסלנדי הראשון, שאינו מרק דגים או כבש אלא סתם מרק אספרגוס. אנחנו יודעים שאפשר לקבל תוספת ללא תשלום אבל הפיתוי קטן וגם לא כל כך נעים לנו לשלוף את הסנדוויצים מהתרמיל.

גולת הכותרת של היום והמעגל הם מפלי הזהב- גולפוס GULLFOSS שהם בין המפלים המרשימים ביותר באיסלנד. ראשית, משום שהם אדירים, שואגים , שוטפים וקוצפים. שנית, משום שהם כפולים ושלישית, בגלל הקשתות

קשת התקווה בגולפוס המפל הכי מפחיד באיסלנד

הצבעוניות שיוצרים רסיסי המים. הרי השלג באופק, הנוף המדברי שבמרחק, הירוק שמסביב למפלים, מצוקי הקניון הברוטליים שעוצבו בידי המים, כולם יוצרים תפאורה נפלאה למופע המים המרהיב. קשה להאמין שאין כלל מפל בחורף כי הכל קפוא מסביב. שתי נקודות תצפית למפל הענק, מלמעלה ומלמטה ואנחנו לא נוותר על אף אחת. רחל: ירדנו במדרגות לקניון, הליכה קצרה בשביל כולל קטע של כמה מטרים בתוך רסיסי מים שבדרך חזרה יהפכו למסך לבן נפלא ואני לא יודע מה אני רוצה יותר להגן על האיפון מפני המים או לצלם. אנחנו מטפסים אל הסלע שבין שני חלקי המפל ויושבים, צופים במחזה המהפנט: מפל לפנינו, מפל מתחתינו והרעש אדיר. אנחנו מצטלמים ובצער רב מטפסים במדרגות, רטובים ורדופים על ידי הצורך להמשיך. השעון מורה על חמש אחר הצהריים אך אנחנו עדיין שבויים בתפיסת היום הים תיכונית, שוכחים, מפעם לפעם, שהשמש לא תשקע. אנחנו נכנסים למזנון הקרוב ומזמינים מרק גולש כבש והוא כל כך גרוע שאני מסרב להאמין ומזמין אותו עוד פעמיים במשך הטיול, לפני שאני מבין שזה מה שיש - את המרק הלאומי הזה הם הרכיבו מחתיכות כבש חסרות טעם עם ירקות מבושלים שייבאו כנראה ממסעדות אנגליות וחוממו במקום במים ללא תבלין ואפילו ללא מלח.

רחל: מחפשים את המלון עם השם המסובך, כוכבה כהרגלה, אפילו אינה מוכנה לקלוט את השם של הישוב שליד המלון. מבין שתי הנפילות הגדולות של הניווט בטיול הגענו עכשיו אל הנפילה הראשונה. להגנתי, אני יכול לומר רק, שאחרי שהחלטתי לפני שנים שרחל מנווטת טוב ממני לא טרחתי לבדוק את המסלול. להגנתה של רחל אפשר לומר שחברו נגדה ועשו יד אחת להכשילה גם הטכנולוגיה המודרנית = כוכבה וגם האלים = לוקי. אנחנו יוצאים בדרך בכביש 25 כאשר כוכבה מפנה אותנו שמאלה לדרך עפר ליד מלון גדול. הדרך מסומנת בברור כדרך ללא מוצא, אבל כוכבה לא מוותרת וגם אנחנו לא. אני נוהג את המכונית בלוליינות זריזה ובמהירות של פחות מעשרה קמ"ש בדרך הסלעית ועדיין אני שומע איך מכים הסלעים בתחתית הנמוכה של הסיטרואן. אני משתדל מאד, במיוחד כשאני זוכר את דברי הפקידה בטריפטי: מכות בחלק התחתון של המכונית אינן מכוסות בשום ביטוח. כך אנחנו נוסעים כעשרים דקות ועוברים בין הסלעים שנים וחצי קילומטר עד שאנחנו מגיעים לשער סגור. אני מסובב את המכונית בקושי רב ובעזרתה של רחל שיוצאת להסתכל ולדרוך/לאבחן את סלעי האזוב מאחורי המכונית ואנחנו חוזרים, מקרטעים לאט, לאט, עד המלון שבסיבוב. הנערה בקבלה מראה לנו מפת תבליט ענקית על קיר המלון ואומרת, זה כל כך פשטו תמשיכו בכביש 35 ואחר כך בסלפוס תפנו שמאלה לכביש מספר אחד ותמשיכו עד למלון. או אז הבנו לראשונה שהמפה עליה תכננו את המסלול של הטיול מזה חודשים רבים , היא קטנה מדי, מסובכת מדי, מקושקשת מדי ובקיצור לא שווה כלום. הדרך הייתה עדיין ללא אספלט אבל השתפרה מאד הנופים היו מקסימים, כוכבה המשיכה להתמרמר קשות אבל אנחנו התעלמנו. שמנו פעמנו לדרום מערב עד סלפוס. שם נכנסנו ליתר ביטחון למסעדה אתיופית, המלצרית האתיופית לא הבינה מה אנחנו רוצים ממנה אך מישהו מהסועדים אישר שאנחנו בדרך הנכונה. רחל: הדרך ארוכה אבל הסתבר שכוכבה אהבה את הצפון, כיבינו אותה, (אולי לנצח) ניווט עם מפה – אין כמוהה במיוחד המפה הנפלאה של קריסטין. מסלפוס עלינו על כביש הטבעת לכיוון מזרח.

כביש 1 (איסלנדית Þjóðvegur 1 - "ת'יואוד'ווגיר 1") או כביש הטבעת (Hringvegur - "קרינגווגיר") הוא הכביש הראשי באיסלנד. אורכו 1,336 ק"מ והוא מקיף את האי כולו ומקשר בין כל מרכזי האוכלוסייה העיקריים במדינה. רובו של הכביש סלול, אך חלקים ממנו, בעיקר במזרח המדינה, עדיין עשויים עפר. סלילת הכביש הושלמה בשנת 1974, עם פתיחת גשר באורך של כ-900 מטר מעל לנהר סקייד'ראו (Skeiðará) שבדרום המדינה. ב-5 בנובמבר 1996 נהרס הגשר לחלוטין, כאשר כמות עצומה של מים מהתפרצות תת-קרחונית (Jökulhlaup) סחפה אותו יחד עם שני גשרים סמוכים נוספים. כתוצאה מכך, נותק חלקה המזרחי של המדינה עד לתיקון הנזק. ב-11 ביולי 1998 נחנכה מנהרת קוולפיירד'יר (Hvalfjarðargöng) החוצה את הפיורד מצפון לרייקיאוויק שעל שמו היא נקראת. המנהרה עוברת בעומק של 165 מטר מתחת לפני הים, ומקצרת את המרחק בין הבירה למערב ולצפונה של איסלנד ב-62 ק"מ. למרות חשיבותו של הכביש, נע מספר כלי הרכב המשתמשים בו מכ-10,000 ליום באזור הבירה רייקיאוויק ועד כ-100 בלבד באזורי הספר. בעונת החורף חשופים קטעים מהכביש, כמו כבישים אחרים באיסלנד, לאפשרות של סגירה פתאומית בשל תנאי מזג האוויר.

מהכה להתם, השעה מאוחרת, מלון פלוצשליד FLOTSHLID , כשמו כן לא הוא, נמצא מצד ימין על כביש 261 , עשרים קילומטר מכביש הטבעת בעיירה בשםSMARATUM  . זה אולי המקום לקבל מושג מהי עיירה באיסלנד. תוך כמה ימים אנחנו מבחינים בהבדל. בין בית אחד לארבעה בתים עם חצר משותפת זוהי חווה. שלושה בתים ומעלה בלי כלים חקלאיים מסביב זוהי עיירה. גם תחנת דלק וחנות נוחות, כנסיה הם סימנים טובים אבל לא בכל עיירה יש. במלון שנראה כמו בית ספר (והוא לא) עם חוות רכיבה וסוסים לרוב מתארחת גם קבוצה גדולה של נערי בית ספר מאנגליה עם מלווים מבוגרים. אני חושש לשנת הלילה אבל הפקידה מרגיעה אותנו שהם יחזרו רק בעשר בלילה ויהיו שקטים וחוץ מזה אתם בחדר האחרון. אני מסיע לחדר את המכונית ופורק הכל לחדר. רחל: יורם הולך ללובי לשאול את הנערות למה אנחנו לא מצליחים לתקשר. ובכן. אינטרנט יש אכן בכל חדר אלא שהוא פתוח רק אם משלמים. סים תמצאו בכל תחנת דלק. והטלפון הנייד המקומי עובד רק אם פותחים אותו, בושה וכלימה. כיווצנו את המזוודות לטרולי, אכלנו מהאוכל שקנינו במרכול ברקיאוויק והותרנו. ג'ין וטוניק לא שתינו, הוא יחכה למחר. מחר יום עמוס. לפני שאנחנו נרדמים אני מסביר לרחל שאנחנו מוקפים במכשירים חשמליים שלא עובדים: טלפון מקומי, מחשב, איפון, כוכבה ואפילו הטלוויזיה שבחדר. אני רואה את כל הנבלות הללו הולכים לביטוח לאומי ומבקשים קצבת אבטלה. אבל הם לא יקבלו, אני אוכיח שלכולם היו חיבורים לחשמל ובכל זאת לא עבדו כי לא רצו לעבוד. זה שרחל צוחקת אף פעם לא מפריע לה לישון.

בחורף הכל קופא

יום שני, 9 ביולי, סליאלאנדפוס, תורסמורק, דירהולי, וויק

קמנו בבוקר ונזכרנו שלא שמענו את הנערים בלילה. הלכנו לאכול ארוחת בוקר והם נכנסו בזוגות שלשות ורביעיות , אספו אוכל מהמזנון והתיישבו לאכול. גם חלק מהמבוגרים היו אתם. לאורך כל הטיול היו לנו ארוחות בוקר בדרגות שונות של רעש, גרמנים צוהלים, אמריקאים קולניים, איטלקים שמשוחחים אחד עם השני רק כאשר הם נמצאים בפינת האלכסון הארוך של חדר האוכל, סקנדינביים כבדי שמיעה שמשוחחים משולחן לשולחן. הארוחה עם נערי בית הספר הייתה ארוחת הבוקר הכי שקטה שלנו. לא יכולתי להתאפק: כתה מרוצ'סטר, לא בית ספר פרטי, פנימייה, בלי בנות, באו לשבוע טיול וגם רכיבה על סוסי הפוני. אחרי הארוחה נסענו לחפש סים בתחנת הדלק, אמרו תנסו בדואר, הדואר נפתח רק בעשר. אבל אנחנו צריכים להיות בזמן לטיול באוטובוס, בעשר ארבעים וחמש ליד המפל SELJALANDFOFF, אנחנו זונחים את רעיון הדואר ונוסעים למפל.

מראה מבפנים – מפל SELJALANDFOFF 

האוטובוס כבר שם אבל הנהג מרגיע – יש זמן. אנחנו מטפסים למפל הגבוה והיפה, עוברים מאחוריו, נרטבים מעט מצלמים ומצטלמים ונוסעים חזרה לדואר . אין לו סים לאיפון. שוב למפל סליאלאנדפוס. עכשיו האוטובוס כמעט מלא אנחנו מחנים את המכונית תופסים מקומות באוטובוס עם גלגלי הענק ויוצאים לדרך לתורסמורק PORSMORK . העמק של תור וללוקי אין דריסת רגל בו. (מיתולוגיה סקנדינווית, יעקב שריד) תור אל השמים הרעם והברק ומגינם של בני האדם והאלים מפני הענקים.... הוא שולט בתהפוכות מזג האויר וצמיחת הגידולים ופולחנו היה נפוץ...בין עובדי האדמה ויורדי הים. בימי החורף הסוערים, כשברקים האירו את השמים ורעמים רעמו מבעד לעננים השחורים ידעו תושבי מידגרד (ארץ בני האדם) כי תור יצא במרכבה ממשכנו בתרודהיים והוא עושה את דרכו בשמים, למלחמה נוספת בענקים, אויביו המושבעים. ... תור נחשב למעולה ולחזק שבלוחמים...הוא נודע במזגו החם ולא פעם איבד את שלוות רוחו כהרף עין. קומתו הייתה גבוהה וזקנו אדום לוהט כמו הברקים שהיו נתונים לשליטתו. קולו היה אימתני ורועם, מעיניו הבליחו ניצוצות של אש. תאבונו היה עצום ואף אל לא העז להתחרות בו ביכולת לגמוע כמויות אדירות של משקה. נשקו של תור היה פטיש ושמו מיילניר שאי אפשר לעמוד נגדו ושהיה מוחזר לידו של תור לאחר השימוש כמו בומרנג. תור היה אחד האלים שזכו לאהדה בקרב בני האדם. מקומות רבים במרחב הסקנדינווי נושאים את שמו. שמו גם מופיע בהרכבים שונים של שמות גברים ונשים. מקדש לכבוד תור נבנה על צוק גודנס ומתנשא על גדת נהר יקולסה שבמזרח איסלנד. לא הרחק מחורבות המקדש נובע מעיין ושמו בלוטרקלדה (מעיין הקורבנות או מעיין הדם) מי המעיין אדומים בשל תרכובות הברזל שבאדמה, אך על פי האמונה מקור הצבע בקרבנות בעלי חיים ואף בקרבנות האדם שהועלו שם לכבוד תור. אנחנו נעבור שם בעוד כמה ימים בדרך מאיגסטאדיר לאגם מיוואטן אבל אין שום סימן במפה או בדרך.

עמק תורסמורק כלוא בין שתי שרשראות הרים עוטים קרח לבן, בהיותו מוגן מרוחות הוא נחשב למקום חם יחסית במרכזו עובר נהר קרוססה המתעתע כפי שיתברר בהמשך. כל העמק היה מכוסה באבק שחור בהתפרצות הר הגעש ב- 2010 אך הצמחייה הירוקה לא הותירה סימנים. האוטובוס הענק והמקרטע עושה את מסלולו בדרך לא דרך, על אבנים, סלעים, חוצה זרמים נמרצים של הנחל. מבעד לחלונות אנחנו חולפים בנופים ירוקים של אזוב, טחב, שיחים נמוכים, פרחים ומפלים גבוהים, גבוהים, מזרזפים מים בעוצמות שונות. אנחנו עוצרים לצלם ולהצטלם ליד מפל. אחר כך אנחנו יורדים לגעת בשוליו של קרחון שצבעו האפור מסתיר את ממדיו הענקיים. אחרי שעה ארוכה אנחנו מגיעים לתחנה הסופית ומכאן אנחנו חופשיים לנפשנו לטייל באזור. תורסמורק הוא אתר חשוב לטראקים מכל סוג והמקום בו אנחנו עוצרים הוא נקודת מוצא. מבנה העץ המרכזי כולל מסעדה, חנות, מרכז הדרכה ומין חדר הסבה. מסביב פזורים על הדשאים צריפי מגורים מכמה סוגים ורכבי שטח אחדים שהגיעו בכוחות עצמם. אנחנו חוצים גשרון ועוברים למתחם בו אלה, שידם אינם משגת, או שהם נוודים של ממש ונוטים אוהלים לעצמם, מעליהם כמה ביתנים ובהם חדרים אחדים ללינה משותפת במיטות בשתי קומות, חדר רחצה, שירותים ומטבח משותפים.

רחל מגלה לתדהמתה מתקן עץ חיצוני ובו ארבעה מקלחות ללא קירות וללא גג, בקור הזה?! על הדשאים משחקים ילדים ואנחנו תוהים: מי הם? איסלנדים שאחרי מאסר החורף החליטו שלפחות ירחיקו לכמה ימים מהנוף המוכר של החווה, או תיירים זרים כמונו? כשאנחנו חוזרים למבנה המרכזי יוצא לקראתנו בחור לבוש אימונית עם סמל ושואל אם אנחנו רוצים עזרה. יש לנו כמה שעות חופשיות עד שיחזור האוטובוס ואנחנו רוצים מסלול קל. הוא נענה בחפץ לב: תעלו על האוטובוס הקטן והוא ייקח אתכם במעלה הנחל, משם יש מסלול יפיפה של שעה חזרה לכאן. והאוטובוס יחכה? הוא מחייך, זה מסלול של שעה ועוד תישאר לכם שעה נוספת עד שיצא האוטובוס. אני מוכרח להודות שחשש קל התגנב לליבי אבל עלינו על האוטובוס והמשכנו בנסיעה יחד עם הרפתקנים כמונו. האוטובוס שוב חצה את הנחל כמה פעמים

מצאנו את גשר הגלגלים!

והוריד אותנו ליד צריף בודד בין עצים. אנחנו רוצים ללכת בחזרה למרכז המבקרים. אין בעיה מבהיר המדריך המקומי, תעברו את הנהר על גשר הגלגלים ותמשיכו באותו כיוון עד שתגיעו, בערך שעה. והיכן הגשר? אני לא ממש יודע, הנהר משנה כיוון כל הזמן ומדי פעם מזיזים את הגשר על גלגליו, הוא מתווה בידיו כיוון כללי ואנחנו יוצאים לדרך, ראשונים כמובן, כי מה החכמה ללכת בעקבות מטיילים אחרים. יוצאים מבין העצים וגבעונת מסתירה בפנינו את חלק ממסלולו של הנהר, אנחנו עוברים את הגבעות ועצים נוספים ולפנינו משתרע הנהר במלוא פיתוליו. במרחק אנחנו רואים גשר ואני מבקש מרחל שראייתה טובה משלי להסתכל אם בין הרגליים יש לו גלגלים, רחל חושבת שכן ואנחנו שמים פעמנו לשם. הביטוי שמים פעמנו הוא במידה מסוימת אידאליזציה של דרך ההליכה שלנו ולמעשה אנחנו כעיזי מדבר יהודה הולכים בין הסלעים והאבנים, מקפצים ומדלגים עד שאנחנו מגיעים לגשר הגלגלים מצלמים ומצטלמים ליד היצור המשונה הזה ואחר כך מטפסים עליו וחוצים בגאון את גאון המים השוצפים. הייתה תקווה בליבי שעכשיו תהיה לנו דרך סלולה או לפחות שביל אבל מצאנו את עצמנו צועדים קדימה על אותם אבנים וסלעים אלא שהפעם הם מונחים וחצי גופם במי הנהר ואנחנו נזהרים מאד שלא להחליק מהם ולהרטיב את נעלינו ושולי המכנסיים. כדרך הגברים שאי אפשר להם אלא משימה אחת לנגד עיניהם אני ממהר שיישאר לנו זמן לטעות ולחזור, שלא נאחר את האוטובוס, שלא ישיגו אותנו המטיילים האחרים שנראו הרחק מאחורינו, שנגיע לפני שיתחיל הפוגרום. דלתת הנהר רחבה מאד ואני מתקדם בכיוון כללי קדימה, עם הטיה גדולה ימינה, בכדי לצאת הדלתה, כי אולי בשוליה יש שביל. מרוב מהירות וזהירות אני מבצע מספר החלקות ובעקבותיהן קפיצות באוויר ופירואטים נועזים, העיקר שלא ליפול. רחל צוחקת בקול ואני מוכיח אותה: אף אחד בבולשוי תיאטר לא מסוגל למהלכים אקרובטיים כאלה, נורייב היה מת לבצע מהלך כזה של החלקה וקפיצה מסוגננת כשאני בעצם נשען ושואב תנופה מהרגל שבאוויר. בקצה הדלתה סוגרים ההרים על מעבר צר ואין שביל, אנחנו ממשיכים על הסלעים, חוצים ערוץ קטן של הנהר בדילוגים מסלע לסלע, יצאים מהמעבר הצר והשביל מופיע בדרך חולית שמטפסת אל צריף ופקח. כמה נשאר לנו ? אני מתעניין. עשר דקות. נו, אני אומר בליבי, אמרו שעה, אבל אנחנו הישראלים שעה הליכה שלהם בשבילנו היא מקסימום ארבעים דקות. מסתבר שלא היא, השביל עולה על גשר, מטפס בהר מגיע למדרגות עץ יורד אל קיר ובו מערה וילדים שהוריהם חסרי אחריות מתירים להם לטפס על סלע המערה החשוף. אחרי עשרים דקות, מזיעים, אנחנו מגיעים בדיוק כעבור שעה של הליכה, לאחד מספסלי הפיקניק ברחבת הדשא בה מחכה האוטובוס. ליד שולחן הפיקניק אנחנו שותים קצת בירה חמה עם פיצוחים שוכבים כמה דקות על הספסלים כששמש מציצה בין העננים ואז פעם חם מדי ופעם קר מדי, חוזרים למבנה המרכזי שמציע מרק גולש כבש, אנחנו מחליטים שמגיעה לנו ארוחה אמתית ולכן נצום עד וויק. בפינת ההסבה יש קלפים, אבל אין בזה טעם כי רחל מנצחת שלוש פעמים. אני נרדם בישיבה רחל מצלמת אותי ישן. שני מצבים מביאים לרחל את יצירתיות הצילום - כשאני ישן או משתין. יוצאים אל האוטובוס לחזור למכונית שהשארנו ליד המפל סליאלאנדפוס.

כאן אנחנו חווים פעמים במחזה מרתק של חילוץ אוטובוס, או ליתר דיוק חילוץ אבן שנתקעה בין שני גלגלים מתוך ארבעת הגלגלים האחוריים של האוטובוס. עוזר הנהג כורך וקושר חבל ניילון עבה לאבן התקועה עמוק בין שני הגלגלים ואחר מניח את שארית החבל מתחת לגלגל הקדמי של האוטובוס. הנהג מתחיל לנסוע לאחור והחבל נתפס מתחת לגלגל הקדמי של האוטובוס, עוד מעט גז והחבל נמתח ונמשך והאבן עפה כמו פקק מבקבוק שמפניה שטולטל. בשעה חמש בערך כמובטח, מגיעים אל המכונית, אומרים שלום לקבוצת הישראלים מן המטוס שבדיוק הגיעה למפל ויוצאים בדרך לוויק.

עכשיו כשיצאנו מתחום שליטתו של תור חוזר לוקי ומתחבר לכוכבה אבל אני מקדים את המאוחר. הנסיעה על כביש מספר אחד כשמשמאל קרחון MYRDALSJOKULL והשמש מעליו מבצבצת בין העננים ומימין הים הכחול והשקט מפתה לצאת לשחות בו, היא חוויה מאד מרגשת אבל היא מתגמדת מאד כשאנחנו מגיעים לדירהולייDIRHOLAEY רחל: סלע ענק בלב הים בשפל של האוקיינוס הענק הרבה פחות מרשים מהצוקים הענקיים וגלי הים הלבנים המתנפצים אליהם.

את פנינו מקדמות צרחות ועשרות ציפורים לבנות: אורניות, שחפים, ברווזים שמקננים בצלעות סלעי הענק. בתחילה, מפאת הגודל של הצוקים קשה להבין עד כמה עצומה הקהילה, אחר כך כשמתרכזים בחלקי הסלעים הצבועים בלבן בגלל לשלשת הציפורים מבחינים במאות רבות של ציפורים בקניהן או ציפורים מביאות טרף לגוזלים שבקן. המראה המרהיב הזה יחזור שוב ושוב במשך טיולינו באיסלנד ותמיד יפעים אותנו מחדש.

בכל פיתול של הדרך יורדים מהמכונית להתבונן, ואחר כך רחל מתעצלת/קר לה ואני הולך בבדידות אל הצוקים מעל הים ולא שבע. לפתע אנחנו בוויק VIK וויק היא עיירה קטנה אבל לא קטנה במושגים של איסלנד. יש בה כמה בתים יפים וכמה בתים רגילים, אנחנו יורדים לכיוון הנמל ורואים שתי מסעדות , אחת ריקה ומהודרת והשנייה מלאה ועממית, פוגשים זוג צעיר יוצא מהמסעדה וחוקרים אותם. הם אנגלים והפיצה הייתה מעולה. שתי אזהרות מספיקות בדרך כלל, אבל בכל זאת המסעדה הייתה מלאה ואנחנו היינו כבר עייפים ורעבים. רחל אכלה סלמון ואני הליבוט. עד שקבלנו את המנה העיקרית לרשותנו היה לחם וסיר מרק פטריות יעני חופשי, שתינו שתי בירות מקומיות לא רעות.

הרבה אחרי שש יצאנו לדרך למלון פוס HOTEL FOSS בסקאפטאפל SKAFTAFELL רחל ניווטה ואני נהגתי. מהר. רחל: טעיתי בניווט ובפרשנות בצורה מחפירה. דילגנו על קירקיובייארקילאוסטור שהייתה צבועה על ידי קריסטין בברור במפה, עברנו את סקאפטאפל שלידו נמצא המלון שלנו. באמצע הדרך אני מתחילה לחשוד שהים קרוב מדי לכביש וצריך לחזור, יורם רוצה להמשיך, מתחלפים בנהיגה ואז פוגשים בשתי צעירות שעולות ברכב 4X4 משמאל. נשאל אותן - אני אומרת ויורם עונה - הן תיירות ממש כמונו מה הן יודעות. אחת יוצאת עם מפה ומראה לנו שעברנו את סקאפטאפל לפני 50 קילומטר, אתן בטוחות? בטוחות מאד היינו שם אתמול, וכאן יש אגם יפה מאד, כדאי לכם לעצור כאן. השעה 2200 כוכבה צדקה כשניסתה כל הזמן להחזיר אותנו. חצי שעה והמלון הנפלא נמצא, עדיין אור יום, הגענו למנוחה ולנחלה,

תצפית על הקרחון מאחורי המלון

בעצם מה קרה? – במקום לנסוע למלון של אותו לילה נסענו לכיוון המלון של הלילה שלאחריו. 50 קילומטר מיותרים לכל כיוון , סך הכל 100 קילומטר בנוף משגע של ים, הרים מושלגים וקרחונים, מה שרואים ממזרח למערב לא רואים ממערב למזרח ומה שרואים בבוקר כשהשמש בקצה האחד של השמים, לא רואים בלילה כשהיא בקצה השני של השמים. הגענו למלון אחרי עשר אבל הודענו להם בטלפון הסוללרי של קריסטין שנאחר. זו הייתה הטעות השנייה והאחרונה שעשינו, יותר לא פגשנו את לוקי והוא ודאי פנה לחפש תיירים אחרים.

יום שלישי, 10 ביולי, וואטנאיוקול, לגונת הקרחונים, אופנועי השלג, הופן

כל מה שאני זוכר מהמלון הוא הכניסה והיציאה. אמש עצרנו לידו כלא מאמינים, רחל אמרה תשאל אותם היכן המלון שלנו, שאלתי והם אמרו - כאן. אחרי ארוחת בוקר יצאנו לטייל במסלול שתחילתו בדשא התמים של המלון בסקאפטאפל והמשכו בטיפוס על כתף של גבעה נמוכה וממנה לעוד גבעה בדרך לשפיץ של קרחון וואטנאיוקול VATAJOKULL . מילה על מזג האוויר: הוא הפכפך, הטמפרטורות משך רוב הטיול עד שחזרנו למערב בסוף השבוע השני היו בין שמונה לשבע עשרה מעלות, היו כמה שעות חריגות. מה שקבע את ההרגשה היו השמש והעננים. והרוח כמובן. כשיצתה השמש היה נעים שהסתתרה בין העננים היה קר, והכי קר היה בשמים מעוננים וכשנשבה רוח. גשם כמעט ולא פגשנו עד שחזרנו למערב, פה ושם היו לכמה דקות טיפות של גשם לונדוני שלפני שהן מרטיבות אותך הן מתייבשות. ובכן אותו בוקר בטיפוס נשבה רוח ואנחנו הזענו. פסענו בין מרבדים של תרמוסים כחולים שרחל קוראת להם מנטו משובצים בשיחים צהובים ובכריות אזוב ובראש הגבעה האחרונה נפרש בפנינו הקרחון במלוא הדרו ועוצמתו, תחילתו באפור והמשכו בלבן מסנוור עד לקצה האופק. מסקאפטאפל המשכנו מזרחה, פעם שלישית באותו כביש 50 קילומטר, הגענו ללגונת הקרחונים,למקום בו פגשנו אמש את שתי הבחורות שאיפסו אותנו.

מתלבשים בקונטיינר

היה שם גשר, מצדו הרחוק המזרחי יכולנו להבחין ברכב האמפיבי קולט נוסעים, בצד הקרוב, המערבי עמדה מכולת מתכת קטנה ואנשים עמדו לידה פושטים ולובשים חליפות אדומות. אמרתי לרחל בואי נראה תחילה את הלגונה מהצד הזה ואחר כך נסע באוטובוס האמפיבי. הקרח הכחול שט במים – זה הכל.

מה כבר יכול להיות מרגש מחתיכות קרח צפות במים? כבר ראינו קרח בשוויץ, בסקנדינביה, ברוקים הקנדים, בדרום אמריקה, בניו זיילנד, בקצ'קר ובכמה מקומות שאני לא זוכר, אבל זה היה משהו אחר לגמרי: משפך כחול, אדיר בגודלו ולצווארו הצר, שהוא הנהר מתחת לגשר מתנקזים, הולכים ובאים, לאט, לאט ובדממה קרחונים שצפים, בשקט של הדרת מלכות, בגדלים וצורות סוריאליסטיות, כחול מעורב בלבן, לפעמים עם רצועות שחורות. המים המערסלים את המטען היקר והקר הזה, כחולים מאד ונקיים ומאחורי כל אלה נפרס הקרחון האדיר של וואטנאיוקול מקצה המזרח ועד קצה המערב. ליד המכולה היה שולחן ולידו בחורה בסרבל אדום. מה את מוכרת? שייט בזודיאק, הכל היה רשום לי ביומן כולל מחירים, ובכל זאת המשכתי מה ההבדל? שם זה עשרים דקות, אצלנו זו שעה שלמה, אנחנו מתקרבים הרבה יותר לקרחון וחוץ מזה שטים בזודיאק. המחיר כמעט כפול 11800 קרונות שזה בערך 360 שקל. רחל: יורם טוען שלא באנו כל הדרך עד לכאן להתקמצן. ליד המכולה יש טריילר

כלבי הים של צבא ארצות הברית יוצאים למשימה (בגלל ביטחון שדה אנחנו מצולמים מאחור)

קטן ואני נכנס להשתין ומגלה גברת לא מופתעת, אחר כך אנחנו לובשים את הסרבלים העבים והמבדדים , "אל תשכחו כובעים ומשקפי שמש, כל הבוהק הזה מאד משזף!" המים לא יותר מחמש מעלות, כשמתקרבים לקרחון הם יורדים לסביבות מעלה אחת, למרות השמש, קר. אחרי שאנחנו לובשים את החליפות האדומות קושרת לנו הגברת חגורות הצלה מתנפחות ויורדים בשיירה של עשרים איש לשני זודיאקים שקשורים למעגן קטן מאולתר(תמיד שניים בכדי לגבות אחד את השני). אנחנו נראים כמו שיירת כלבי ים של הצי שיצאו מסרט מלחמה אמריקאי. הזודיאקים יוצאים בשאגה בשני נתיבים מקבילים ואנחנו מתבקשים להתרכז רק בחלק האחורי של הסירה בגלל שכדאי להגיע מהר וכמה שיותר קרוב לקרחון. הדרך בחזרה תהיה יותר איטית. אני אוחז ביד אחת את אחד החבלים של הסירה ובשנייה אני מצלם ללא הפסק. מי הלגונה הם מי ים שחדרו פנימה וחתרו להם מערה מתחת לקרחון. המים החמים יחסית ממיסים כל הזמן חלקים מהקרחון האדיר ואלה פיסות הקרח שאנחנו רואים על המים. כדרך הקרחונים בפתגם רק חלק זעיר נראה מעל פני המים ואכן משיט הסירה (השטוחה מאד- זודיאק) מתמרן בין פיסות קרח בגודל של כף יד ונזהר שלא לעבור בקרבתן. הקרחון קולט כל שנה כמויות אדירות של שלג שנדחס בלחץ בלתי נתפס ולוחץ עוד יותר על השכבות מתחתיו.

הלחץ משנה את צבע השלג לירוק וככל שאנחנו מתקרבים לקרחון הענק אנחנו מבחינים ביותר ויותר קרחונים ירוקים במים, סימן שזה עתה נפרדו מהאימא האימתנית. קרחונים אחדים שזורים פסים שחורים אנכיים וזה אומר שהתהפכו במים כי בטבע האפר הוולקני המלכלך אותם בא רק מלמעלה. בקרב בין הים החותר ובין הקרחון הענק ינצח הים וכבר עכשיו פחת גודלו. לפני כמה שנים החליטו לצלם כאן סצנות לסרט של ג'יימס בונד, כשהגיעו עם כל הציוד ללגונה התברר שבקיץ חדרו מי הים יותר מדי עמוק ולא היה קרח במקום שרצו לצלם. הפתרון היה מדהים: סכרו את הים לתקופת הצילומים והקרח כיסה את הלגונה במידה ראויה לכבוד המרגל החשוב של המלכה. המראות היו נפלאים, ההסברים היו מרתקים והנה אנחנו כבר חוזרים לאט, לאט, בין הקרחונים הגדולים יותר, במין בלט של אגם הברבורים מנוגן במהירות מואטת רק שהחלום לא יגמר. עשרת המשייטים מפוזרים עכשיו על כל דפנות הזודיאק ומצלמים ומצלמים ומצלמים. והחלום פג.

רחל: לא ראינו כלבי ים, גם הם לא ראו אותנו אומר יורם, אנחנו עולים לחוף, מתפשטים לוקחים בירה ופיצוחים מתיישבים על ספסל עץ וממשיכים להסתכל בלגונה הקסומה. הפרדה קשה אבל אנחנו ממשיכים. בדרך, אחרי קילומטרים ספורים, פרח של משרד התיירות מזמין אותנו שוב לפנות שמאלה. דרך משמימה מובילה אותנו למפעל הידראולי שמיצר חשמל, אנחנו חוזרים בזמן ודרכנו מצטלבת בדרכו של ג'יפ ענק שפורק בחניה ליד הכביש חבורה של אנשים. אני הולך לברר, רחל: יורם חוזר מדופרס: לחכות שעה, עד שעה 1400 לסיבוב הבא, המחיר כל כך יקר – 18500 לאדם = 37000 לזוג כלומר כמעט 1200 שקל, אני לא כל כך מתלהבת מהרעיון של אופנועי שלג, מפחיד אותי. גם יורם לא מתלהב מהמחיר. מה נעשה? נסע להופן? אני בעד ללכת לישון ואחר כך לארוחת ערב. נוסעים, אחרי שמונה קילומטר יורם נשמע לא מרוצה, מיד חוזרים ולעזאזל הכסף, אני מפחדת בתנאי שיורם ינהג.

מגיע הג'יפ עם הגלגלים הענקיים אנחנו עולים עם משפחה הולנדית ועוד שני זוגות. הג'יפ מטפס באין דרך או שביל מסלע לסלע כשמצד אחד תהום ומצד שני צלע הר. הדרך מתפתלת ואל אף התנהלותו באיטיות אני מרגיש כמי שיושב על גמל או על פיל. אחרי ארבעים דקות אנחנו מגיעים לפסגת ההר ומשם נחשפים בפנינו נופים לבנים של הרים ובקעות המקיפים אותנו מכל צד.. מסתבר שהיו גם כמה רכבים פרטיים 4X4 שהגיעו למקום. המקום הוא מבנה שכולל חדר התלבשות, מחסן חליפות ומסעדה שאפשר להיכנס אליה רק בלי נעליים. אנחנו נשלחים להשתין ואחר כך לפשוט את הנעלים וללבוש חליפת סקי אטומה לפי מידה, כפפות שיש לבחור מערימה (אני לובש שני זוגות), למי שאין מציעים גם משקפי שמש. כשמוציאים קסדות שואל אותי המחסנאי מה המידה שלך ואני אומר לו הכי גדולה שיש, כל הנוכחים צוחקים אבל כעבור כמה דקות מגיע עוד תייר אם ראש גדול ואין לו קסדה מתאימה, הוא נאלץ לחכות לסיבוב הבא. אני מסתכל באלה שחזרו מהסיבוב הקודם והם נראים לי מבוגרים, ומבוגרות כבדי משקל ואני חושב אולי זה פחות מסוכן ממה שחששתי. אנחנו מקבלים שיעור תיאורטי קצר בנהיגת אופנועי שלג, אני מתבונן באופנועים במקום שני גלגלים יש להם שני מגלשים ומנוע חשמלי.

ההוראות פשוטות, מצערת מהירות, כפתור התנעה, מצערת בלימה. שליטה באופנוע יותר קלה כשהרכב נע מהר, שמרו מרחק, מלאו אחר ההוראות, בכדי להפנות צריך לסובב את הכידון, לקום ולעמוד על הרכב תוך הטיית הגוף לכיוון הפניה, גם מי שיושב מאחור. יש רק הוראה אחת שאני לא יכלו למלא: לא לאחוז את הכידון בכוח אחרת יתפסו לכם הכתפיים ותקללו אותי מכאבים כל הלילה במלון. ובכן מהפחד אני אוחז את הכידון בכל הכוח, הכתפיים בסדר אבל בהפסקות כשיורדים לצלם ולהצטלם אני לא יכול להפעיל את המצלמה כי רועדות לי הידיים ממאמץ. 40 דקות של נסיעה בטור, עולים במעלה ההר, ממשיכים על צלע הר אחר, עולים לפסגה גבוהה יותר, הבעיה היא נוסעים בדרך שנחפרה בקרח על ידי האופנועים שלפניך, אני משתדל לשמור מרחק ופותח פער, אני מתעניין אצל רחל מה קורה עם הצעירה ההולנדית שאחרי. היא דבוקה לך לתחת, לא פלא, אני מנחם את עצמי, בג'יפ בדרך היא ספרה שהיא מאד אוהבת לרכוב על אופנועי שלג. אנחנו עוצרים בפסגה הגבוהה (1200 מטר) וסוקרים בהתבוננות מודרכת את הפסגות הלבנות האחרות שמסביבנו. המדריך מצלם אותנו ואנחנו נערכים לירידה תלולה מאד, ללא נתיבים מוגדרים, הפעם לא אחד אחרי השני אלה כל אחד לעצמו.

הרוכבת והרוכב

על הפסגה בגובה של יותר מאלף מטר

לעצמו. אני מסתכל במדרון התלול וחושב שגם לרדת ברגל זה נראה די מפחיד. בדיעבד אני סוחט את מצערת המהירות ויורד בחדווה מהולה בפחד עד החניה ליד המבנה ממנו יצאנו. אני מתוודה באזני רחל: חוויה נדירה, מרגשת מאד, נפלאה, של פעם בחיים, אף אחד לא יעלה אותי על אופנוע שלג פעם שניה. אנחנו מחזירים ציוד ומתבקשים לבדוק היטב שלא נשאר משהו בכיסים. את הציוד שלנו מקבלת קבוצה של ישראלים שפגשנו במטוס, הם נחלקים לשניים: הנועזים לאופנועים והשאר לזחל שלג גדול. משוטטים בבית הקפה בלי נעליים חוץ מרחל שלא ידעה שאסור ומגיע זמננו לחזור בג'יפ הענק למטה. נועלים נעליים ועולים לג'יפ שמתחיל לקרטע בדרך למטה. במחצית הדרך לערך מגיעה הודעה למכשיר הקשר של הנהג: מישהו לקח נעליים לא שלו. הנהג עוצר, כולנו מגחכים, גם אני עד שאני מסתכל בנעליים ומגלה שהן באמת דומות מאד אבל לא שלי. הנהג מנסה להסתובב ולחזור, מה שכנראה מאד קשה בדרך המסוכנת הזו, אחר כך מסכמים שהוא ימשיך למטה ואנחנו נחכה לבעל הנעליים. בחניה אני מסיר את הנעליים ושם אותם על גג המכונית שידע לזהות אותנו ואת הנעליים, כעבור כעשר דקות מגיע רכב ויוצא ממנו צעיר זועם עם הנעליים שלי: איך אתה יכול להשוות?!. רחל: אין כל דמיון בין הנעליים, הן ממש נראות שונות. ובאמת אין שום דמיון, שלי יותר טובות, אני אומר לו והוא מתרגז עוד יותר הן עלו לי 250 יורו, אני לא יכול להתאפק ואומר לו: אני קניתי את שלי בשוק (בשוק הכרמל אצל ברוך שמעוני) ב- 25 יורו. כעסו גובר. מן המפורסמות שיש שבטים רבים באפריקה שנהוג בהם לכרות ברית דמים ואחוות עולם בין גברים על ידי החלפת הנעליים, אבל לי יש תחושה עמומה שהצעיר הלא משכיל הזה - לא שמע על תרבויות מתקדמות יותר מתרבות המותגים המערבית ולכן כנראה לא תהיה בינינו ברית חברות לנצח.

בעצם לא אכלנו ארוחה ראויה מאז שהגענו לאיסלנד, אנחנו מתקיימים בשמחה על סנדוויצים של הם וגבינה או סלמון מעושן מקושטים בפלחי מלפפון ענק. פה ושם כשעצרנו בתחנת דלק או חנות נוחות שליד תחנת דלק, אכלנו מרק, רחל שתתה קפה, מרק הכבש נדחה סופית ומרקי הדגים היו גרסאות שונות למרק עגבניות עם פרות ים, לרוב טעים, אבל לא ת'עלפנו. ועתה עייפים ומלאי חוויות היה עלינו להחליט אם נוסעים להופן לאכול זנבות לובסטרים או ממשיכים ישר למלון. המלון היה שמונה קילומטר לפני הופן ובהופן שכנה המסעדה שגם מוליק וגם קריסטין המליצו עליה בחום HUMARHOFNIN . החלטנו להמשיך וזו הייתה החלטה שנשאה, כפי שיסתבר להלן, הצלחה חלקית בלבד. הופן הייתה לא יותר משמונה קילומטר מהמלון, נכנסנו קודם למלון עם דגל הרשת הלבן שמתנופף באורח יפני בכניסה, נרשמים, משאירים את הטרולי. וממשיכים להופן. הגענו למסעדה (כוכבה) ואני אכלתי זנבות של שרימפים ענקיים שהם קוראים להם זנבות של לובסטרים, לפי הצילומים המלצרית תלתה עלי סינר מיוחד. מה אכלה רחל? האם אכלנו גם מרק דגים? כנראה ששתינו בירה. היומן של רחל לאותו יום לא מזכיר דבר בכל זה והוא מסתיים כך: הנסיעה למלון די קצרה עוד פעם FOSSHOTEL הפעם ב- VATNAYOKULL אני עם המון ג'ין וטוניק, יורם ירד לרכב ולא חזר, משחק הרבה זמן במחשב שלא מצליח להתחבר. אני לא זוכר את המלון למרות הסימנים שנותנת בו רחל, תוך כדי כך שהיא מתלוננת על השעות הרבות שהקדשתי למכשור האלקטרוני. המסקנה שלי היא שאחרי יום עמוס חוויות נפלא כזה, הארוחה התגמדה בזיכרוננו עד כדי התאיינות, וחבל.

יום רביעי, 11 ביולי, הפיורדים הדרום מזרחיים, מעבר הרים, סטודוארפיודור, אגילסטאדיר

רחל: השכמה איטית אחרי שיורם נרדם אתמול מוקדם . בשעה שלוש, יורם יורד לפיפי, אור יום, מה השעה אני שואלת בחרדה שכבר בוקר. בבקשה תסגור את הווילונות ואנחנו ישנים עד שעה שמונה. ובכן כמה הערות לקטע הזה: בהשכמה בשלוש בלילה היה לי חלק נכבד יותר מכפי שרחל מספרת – קמתי להשתין, ראיתי את האור, השעון שלי היה מונח הפוך והיה נראה לי שהשעה תשע בבוקר, וחלטתי שהגיע זמן השכמה, הערתי את רחל, לקחתי את השעון ללבוש אותו ואז הסתבר שהשעה שלוש וחזרנו לישון. רחל: ארוחת בוקר, יורם אוכל לראשונה גם עגבניות, מלפפונים וחביתה. (זה היה גיוון כי כל בוקר אכלתי גרנולה עם בננות ותערובות של היוגורטים הנפלאים של איסלנד- הטיול עלה לי בשני קילו מיותרים מאד) ואני לוקחת גם פאנקיק ועוגת בצק עלים עם כל מיני סוגי מלויים. ארבעה שזיפים לדרך.

נסיעה יפיפיה לאורך הפיורדים שבחוף הדרום מזרחי עם הפסקות לצפות בגלים המכים בסלעי ענק שחורים ומותירים קצף לבן של תבוסה זמנית, קצת מזכיר לי את פורטוגל. יורם מאוהב בנופים האלה ויורד לצלם יותר ממני , 18 מעלות- "ממש חם" ואני קפואה בגלל הרוחות שמונעות ממני יציאה מהרכב ברוב המקרים. לפי הסימונים של הלגה (קריסטין) אנחנו יורדים מכביש אחד לידBREIDDALSVIK ועולים על דרך 96 הכביש אינו מכוסה באספלט, מתחלפים בנהיגה ומטפסים למעבר הרים שמתחיל בפיורד מקסים מימין ומסתיים כשאנחנו יורדים בפיורד מקסים לא פחות, כל הדרך מקושטת במפלים קטנים ומים זורמים בהם בשפע.

לא, התמונה אינה הפוכה, המצלמה מוחזקת באלכסון בכדי שהכל יכנס למסגרת

.במפה מסמנת לנו הלגה עיירה קטנה על שפת הים בשם STODVAREFJORDUR שמתגלה לעינינו המשתאות ככפר דייגים, צבעוני, מצוייר ויפה עד מאד, עם נמל התוחם מים כחולים, כחולים. צהריים ואנחנו מעודדים אחרי הארוחה של אתמול מחפשים מסעדה ראוייה. חנינו ליד הכנסייה המקושטת בריבוע פח קטן ועליו ציורי ילדים, ירדנו לנמל ואחר כך עלינו לחפש היכן לאכול. המקום הראשון היה שילוב של מסעדה שרות עצמי וחנות נוחות עם תור של תיירים, יותר גרוע מזה לא יכול להיות. עברנו לצד השני של הכביש ומעל לנמל עמד צריף עץ גדול צבוע ולו מרפסת גדולה על קיר הצריף היה כתוב LANGABUD  1790 לא היה שום ספק – זה המקום לאכול. אלא שלא היינו היחידים שחשבו כך וכשנכנסנו נכנסה אתנו קבוצה גדולה של תיירים איטלקים. כמו במקומות רבים באיסלנד – מזמינים בדלפק משלמים ואחר כך כשהאוכל מוכן או שמביאים לך או שלא. היו הרבה אנשים ומעט שולחנות לכן רחל עמדה בתור ואני ערכתי שולחן עם סכום, מפיות ושתי כוסות מים. המרק, המים, הלחם והקפה עמדו ערוכים על שולחן צדדי, מששילמת בעבורם היו חופשיים. אלא שהמרק היה מרק אספרגוס. אני מבקש בדלפק מרק עשיר בפרות ים ומקבל אותו מהמטבח. כשאני מבקש למלא אותו מחדש ממלאים אבל הפעם פרות הים סמליים, רחל מזמינה סנדוויץ מסלמון מעושן והוא מגיע עבה מאד וגם עוגת מרנג. חוץ מזה כאמור הלחם והקפה טעימים מאד וגם חופשיים. עד שאנחנו מגיעים עם האוכל מסתבר שאחת המלצריות ניקתה את השולחן השמור שערכתי בקפידה, אבל למזלנו הוא נשאר ריק. רחל: אחת הארוחות המצוינות שהיו לנו. 120 שקל. אחרי האוכל אני נפנה להסתכל במסעדה שצילומי הבעלים לדורותיהם תלויים על קירות העץ מעל לסיר המתכת הכבד של המרק. גם רצפת המסעדה וגם הקורות התומכות הם עץ לא משויף ממש תאווה לעיניים. אנחנו יוצאים מהמסעדה ולפנינו פסל/מיצג/שלד של אייל עשוי מקרני איילים, מאחוריו משרד תיירות ואני מחליט לשאול על סים. במשרד הקטן יושב בחור בשנות השלושים, עם עגיל באוזן וזנב סוס ארוך קשור בסרט אינדיאני. הוא מדבר בטלפון ואנחנו מחכים בסבלנות. בסוף הוא נפנה אלינו וכשאנחנו יוצאים משם אנחנו מחליטים פה אחד שהוא סוכן חשאי שחיסל את המדענים באירן. רק לא הצלחנו להסכים אם שלנו או של הסי.אי.איי. אתם ישראלים, אמר עוד לפני שפתחנו את הפה, אני מכיר את המבטא כי הייתי בישראל כמה פעמים. סים?! מאד פשוט אפשר להשיג אותו בכל מקום. גם כאן, אבל אין לי במקרה סים לאיפון. תשיגו בקלות אם אני השגתי באיראן בכל חנות למה שאתם לא תשיגו כאן. הנה האיפון שלי מאד פשוט צריך רק מברג מתאים בכדי להחליף, תנסו בחנות ממול ואם לא תצליחו תנסו באגילסטאדיר. הוא רשם לנו כתובת של חנות שם. ואנחנו נפטרנו ממנו שמחים וטובי לב.

עשינו את שארית הדרך הנפלאה והיפה בנופי ים אגמים וקרח עד EGILSSTADIR. אגילסטאדיר היא הנקודה בה אנחנו עוזבים את החוף בכלל ואת החוף המזרחי בפרט ועולים צפונה למדבר של מרכז איסלנד. אגילסטאדיר הבירה של מזרח איסלנד, קטנה מגן שמואל אבל במונחים שלאיסלנד היא עיר ואם, עיר מודרנית עם חנויות ומרכול, תחנות דלק ובתים בעלי יותר מקומה אחת. זה המקום להרחיב מעט על מה שאנחנו קוראים בנייה רוויה. אין לאיסלנדים סיבה לבנות לגובה מכמה טעמים: יש מקום, לפעמים בין בית לבית מפרידים עשרות קילומטרים. בחורף הקר על האדמה יותר חם מאשר באוויר החופשי. גם בחוות, הבניינים הגבוהים יותר הם רק אסמים או מחסנים או כנסייה. מצד שני, אני מסביר לרחל שבוע וחצי מאוחר יותר כשאנחנו יושבים במסעדה הכי מפורסמת ברקיאוויק וריצפת המסעדה, השולחן והכיסאות רועדים מחמת המים החמים הזורמים מתחת לכל רקיאוויק רבתי, תחשבי, באיסלנד כולם גרים בעצם על מגמה לוהטת ומעיינות חמים, למה להם להתעצבן מהשכן למטה אם הם יכולים להתעצבן ישר על מעיינות הגופרית שיכולים בכל רגע לפרוץ לשרוף להם את התחת.

זה מה שרואים מהחדר בחצות הליל

רחל: בית המלון חמוד ביותר, אגב, כוכבה הוכיחה את עצמה מהר מאד אנחנו מגיעים למלון. לא חמוד אלא מקסיםGUESTHOUSE EGILSSTADIR שוכן מעבר לדרך המלך שחזרה להיות מצופה באספלט, מרחק של 200 מטר ממרכז העיירה. מכל אחד משלושת חלונות הענק של החדר בקומה השנייה נשקפת חצר פנימית עם כמה שולחנות מתכת ועליהם גמדי גינה בפוזות לא מקובלות. מעבר לחצר מוליך שביל בין העצים לאגם מקסים שאני חושד בו שהוא פיורד שהגזים באורכו. נדמה לי שהגענו באמצע היום מעט אחרי שעה חמש אחר הצהריים, שמש, לא חם לא קר. מישהו במלון אסף חפצים ישנים ואני מצטער שצילמתי רק חלק, על הקירות כרגיל צילומי הזקנים מהמאות הקודמות, אל הקומה השנייה מובילות מדרגות ספירלה שנלקחו מאונייה ישנה, כסאות ישנים, שולחנות עתיקים ודלפק קבלה/פאב שיצא מלונדון של דיקנס. אבל לפני שאנחנו נהנים מהסוכרייה הזאת פנינו אל הטכנולוגיה המתקדמת שמציעה לנו העיר המודרנית. ראשית, אנחנו מוצאים חנות שמוכרת כל מיני חפצים מיותרים וגם משקפיים, אני מוצא שם ארנק זהה לארנק המתכת שבכיס שלי הוא עולה יותר מפי שלוש ממה ששילמתי בגרופון. מוסרים את המשקפיים של רחל לתיקון לשתי נשים מלאות רצון טוב ומשלמים בעבור מה שמקבלים בחינם אצל כל אופטיקאי בארץ יותר מ 60 שקל (2000 קרונות), אחר כך אנחנו נכנסים לחנות צרכי חשמל ומבקשים סים. הבחור הצעיר מביא סים ומנסה להכניס ולהפעיל אותו. ובכן להכניס הוא יודע אבל להפעיל לא. אחרי כמעט שעה אני מתייאש ומבקש שיחזיר את המצב לקדמותו. הוא עושה זאת ומרגע זה אני מסכם לרחל חסל סדר טלפון שבין כה וכה לא עבד יש לנו רק מצלמת וידאו. אנחנו הולכים בכל זאת לחנות שאת כתובתה קיבלנו מסוכן המוסד. הוא לא מחליף סים אלא רק מחזיר את הטלפון לתפקוד רגיל. כמה אני משלם? אני שואל בנימוס והוא בלי היסוס עונה לי: 500 קורנות = 15 שקל. אנחנו קונים במרכול. רחל: המון מעדני חלב, סלמון, בשר צלי, לחם, רוגלך, כל מיני גבינות, מלפפון ארוך (2600 קרונות)וחוזרים לסעודה ערב בחדר מול הנוף המקסים. בחדר יש קפה ותה ומלבינים ואפילו טלוויזיה באנגלית. לפני האוכל אנחנו מפעילים את האייפון מדברים לראשונה בסקייפ WI FI עם הארץ. לא זוכר באיזה שעה החלטנו על לילה וסגרנו את הווילונות מפני היום שלא נגמר, זה לא היה לפני תשע בערב וגם לא אחרי עשר בלילה.

איסלנד

רחל לא אוהבת את שעות הערביים כי האור הולך ואוזל והחשיכה מגיעה, איסלנד היא בעבורה התגשמות חלום: לשלושה חודשים. אין חושך. מסכנים, היא מנחמת אותי ואת עצמה, הרי מצד שני הם חיים בחשיכה כמעט מוחלטת שבעה חודשים בשנה, כאן מתאבדים יותר מבכל מקום אחר בעולם. אין בידי מידע אחר ואני לא מתווכח למרות שעניין ההתאבדות חוזר ועולה עד שחווה בודקת במחשב י בתל אביב ומסכמת: איסלנד היא במקום 39 בעולם בהתאבדויות, את הרשימה מובילות הארצות הבלטיות ודרום קוריאה, ישראל במקום 66, ג'ורג' מתעניין לדעת לחובת מי נרשמים השהידים הערבים, אבל זה שייך ליומן אחר. אנחנו נחזור לתנאי החיים באיסלנד בחורף, אבל אין כמו כמה עובדות פשטות:

איסלנד יושבה לראשונה על ידי נורבגים ומתיישבים קלטיים (סקוטים ואירים) במהלך המאה ה-9 וה-10. על פי המסורת המקומית, כפי שהיא כתובה בלנדנאמבוק, ספר ההתיישבות. המתיישב הקבוע הראשון באיסלנד היה הויקינג Ingólfur Arnarsonשהתיישב ברייקיאוויק בסביבות 870 לספירה. על פי אותה מסורת, קבוצת ויקינגים בראשות איריק טורבלדסון המכונה "אריק האדום" יצאה מאיסלנד, גילתה ויישבה את גרינלנד וכעבור דור יצא בנו של איריק לייף איריקסון והגיע לאמריקה הצפונית.

במהלך התקופה שחלפה מאז התיישבות הוויקינגים הגיעה הנצרות לאי. איסלנד נשארה עצמאית למשך 300 שנה, ולאחר מכן נשלטה על ידי נורבגיה ודנמרק, רשמית כמושבת כתר נורבגית עד 1814, כאשר הממלכות המאוחדות של דנמרק ונורבגיה הופרדו על ידי חוזה קיל, ואיסלנד נשמרה כמדינת חסות על ידי דנמרק. שלטון פנימי מוגבל הוענק לאיסלנד על ידי הממשלה הדנית ב-1874, וב-1918 הייתה לארץ חסות עצמאית וריבונית בנושאים הפנימים, אך יחסי החוץ וההגנה נשארו בחסות הדנים והמלך הדני נשאר ריבון על האומה עד 1944, כאשר הוקמה הרפובליקה הנוכחית. לאחר מלחמת העולם השנייה נמנתה איסלנד עם המדינות המייסדות של האו"ם ונאט"ו. בשנות ה-70 הרחיבה איסלנד את תחומי המים הטריטוריאליים שלה, מה שהוביל לסדרה של עימותים עם בריטניה ("מלחמת הבקלה"). האי איסלנד הוא חלק מהרכס המרכז-אטלנטי שנקודתו הגבוהה ביותר היא הר Hvannadalshnjúkurשגובהו 2,111 מטר מעל פני הים. 11% משטח האי מכוסה בקרחונים ובהם קרחון Vatnajökull, הקרחון הגדול באירופה. באי פעילות געשית וגאותרמית רבה המספקת אנרגיה זולה ונקיה. איסלנד היא אחת מהמדינות בעלות רמת חיים מהגבוהות בעולם, היא השלישית בעולם בתמ"ג לנפש. מעל 50% מהיצוא האיסלנדי נובע מדיג ימי וממוצרים תעשייתיים נלווים. כמות הדיג השנתית עומדת על 1.7 מיליון טון בממוצע. רק 1.3% משטח האי מעובד לחקלאות והיבולים העיקריים הם תפוחי אדמה ולפת. אני קוטע את התיאור הזה בכדי לציין שאנחנו לא ראינו תפוחי אדמה ולפת אלא חבילות חציר ענקיות נתונות בעטיפות פלסטיק לבן אטום וממתינות בשדה לאיסוף. כל כך הרבה חבילות פזורות ברחבי איסלנד שלפעמים הן נראות כסמן יחיד לציוויליזציה. במשק החי מייצרים חלב, חמאה, גבינה ובשר. בתעשייה, הענפים העיקריים הם: עיבוד דגים, אלומיניום, צורן, אנרגיה גאותרמית, תיירות, דשן ומלט. ב-22 באוקטובר 2006 חזרה איסלנד לצוד לווייתנים, ובכך הצטרפה ליפן ולנורבגיה המפרות אף הן את האיסור הבינלאומי על ציד לווייתנים. נכון לנובמבר 2007, לפי הדירוג השנתי של האו"ם שכולל 175 מדינות ונתונים כגון תוחלת חיים, רמת השכלה, והכנסה לנפש - איסלנד היא המדינה שהכי כדאי לחיות בה. איסלנד היא אי געשי צעיר מבחינה גאולוגית, שנוצר כתוצאה מגעשיות שגרמה גם לכך שברוב שטחו של האי יש קלדרות המכוסות בשכבות עבות של קרח. מרכז האי מכוסה בקרחונים שטחו של הגדול שבהם קצת למעלה מ-9,000 קמ"ר. פני הקרקע של איסלנד הרריים ומקשים על קיום חקלאות באי. על אף קרבתה לחוג הקוטב, האקלים באיסלנד ממוזג הודות לזרם הגולף. איסלנד היא המקום היחיד בעולם שבו עולה הרכס המרכז-אטלנטי מעל פני הים וחוצה יבשה. אחת התופעות הייחודיות לאיסלנד היא הגייזרים - סילון מים וקיטור המתפרץ מהאדמה כתוצאה מפעילות געשית בבטן האדמה. הסיבה לריבוי הגייזרים באיסלנד היא עובדת היותו אי צעיר מבחינה גאולוגית והעובדה שהוא עדיין פעיל מבחינה געשית. האי נוצר לפני כ-200 מיליון שנים כשהתפצלה יבשת פנגיאה לשני חלקים - גונדוונה בדרום, ולאוראסיה בצפון. כתוצאה מהתפצלות גונדוונה נוצרה תזוזה גם בחלק הצפוני ונוצר מרווח בין אירופה לאמריקה הצפונית. בין היבשות, באוקיינוסים, נוצרו רכסים מרכז אוקייניים, מהם יוצאת לבה הנקרשת לבזלת. גילו הצעיר של האי והעובדה שהרכס עדיין פעיל ונמצא במרכז האי - הם אלו היוצרים את התופעות הגעשיות שבאי.

ציר האורך של האי הוא ממערב למזרח. אורך: כ-480 ק"מ, רוחב: כ-360 ק"מ, שטח כולל כ-103 אלף קמ"ר, מתוך זה: 2,757 קמ"ר של אגמים, 11,922 קמ"ר של קרחונים, 23,805 קמ"ר של שפלה שבה גדלת צמחיה (ברובה יער), 64,538 קמ"ר של שטח הררי בלתי מנוצל, הפסגות הגבוהות ביותר הן בגובה של כ-2000 מטר. באיסלנד יש הרי געש פעילים, ביניהם: הקלה, אלדגזה, אייאפיאלאייקול ואלדפל. התפרצות הר הגעש לאקי בדרום האי – שהחלה ב-8 ביוני 1783 והשפעתה נמשכה עד 1793 – גרמה לגשם חומצי, לתמותת בעלי חיים ולרעב המוני שהביא למותם של כ-9,000 נפש שהיו כרבע מאוכלוסיית איסלנד באותה עת. להתפרצות זו נודעה השפעה לא רק באיסלנד אלא גם ברחבי אירופה: רעב מתמשך, מותם של עשרות אלפי בני-אדם, מחלות בדרכי הנשימה ואף השפעה משוערת על פריצתה של המהפכה הצרפתית בסופו של אותו עשור.‏ כמות הבזלת שפרצה מתוך סדק באורך של כ-2.5 ק"מ מוערכת ב 8,600 מ"ק לשנייה ובסך הכול כ 15,000 ק"מ מעוקבים שכיסו שטח המתקרב ל-600 קמ"ר. אפר געשי נסחף עם הרוחות עד מרכז אירופה, הן בהתפרצות של 1783 והן של 2010

באיסלנד יש 296,737 אזרחים, 94% איסלנדים ו-6% דנים, שבדים, נורבגים, אמריקנים ואחרים. 96% לותרנים אוונגליסטים, 2% בני דתות אחרות ו-2% בלי השתייכות דתית. איסלנד יוצאת דופן בין מדינות העולם בהומוגניות הכמעט מוחלטת של אוכלוסייתה. לעובדה זו ערך מחקרי גדול בתחום הגנטיקה ולכן נעשים בה מחקרי DNA רבים. צפיפות האוכלוסין היא 2.8 קמ"ר לנפש, עובדה המציבה את צפיפות האוכלוסייה באיסלנד במקום ה-222 מתוך 230 מדינות העולם. תוחלת החיים: לגברים 78.23 שנה, לנשים 82.48 שנה. (ויקופדיה ואתרים אחרים)

יום חמישי , 12 ביולי, יוקולסארגליופור, דטיפוסס, קניון אשברג'י, הסאוויק, מיוואטן

גילה אמרה שזה השיא של הטיול, מוליק הציע להוסיף לילה, יורם מירושלים אמר לוותר בכלל – מיוואטן! MYVATN אנחנו באים! אבל הדרך ארוכה, ארוכה וכרגיל הדרך חשובה לא פחות מהמטרה. אז בשלוש בבוקר, רושמת רחל, מעירה אותנו ציפור שהתבלבלה אבל אנחנו קמנו בשבע וחצי, הנוף מהחלון לאגם רומנטי ומקסים מהמיטה, מהמקלחת, מכל פינה בחדר. ארוחת בוקר רגילה, על השולחן בקשה לאורחים לא להכין סנדוויצים לדרך.

אנחנו יוצאים בכביש אחד, שהוא עכשיו דרך מרופדת בחצץ אפור שאינו מכוסה באספלט. אז לכיוון מיוואטן אבל לא בדיוק. תחילה אנחנו חוצים את קצה פיורד יוקה JOKKA וממשיכים כשמשמאלנו נהר יוקלאדאלור JOKULDALUR. בסיומו אנחנו פונים עם הכביש לתוך המדבר שהוא צחיח מאד אבל לא ממש מדבר, גם בגלל הצמחים פה ושם וגם בגלל נחלים ואגמים קטנים, וממשיכים עוד כשלושים קילומטר עד הפנייה ימינה שמזמנת לנו חוויה משולשת תרתי משמע.

דטיפוס

כמו בהרבה מקומות נפלאים הסיפור מתחיל ממוליק. מוליק ואילנה "עשו" את המשולש בדרך למיוואטן. אני הסתכלתי במפה ואמרתי למוליק: לי לא בוער אני אוסיף לילה במיוואטן ואעשה את המשולש לאט, כמו שצריך. מוליק לא התווכח כי הוא לא מתווכח ואני הוספתי לילה במיוואטן מה שהוכיח את עצמו כרעיון משובח אבל לא נגע כלל למשולש. את המשלש עשינו כמו מוליק ואילנה בדרך למיוואטן וכמובן הגענו למלון ליד אגם מיוואטן באור מלא ויחסית - לא בשעה מאוחרת. אלא שהלבטים היו באיזה דרך לבחור. שתי דרכים עלו ימינה וצפונה והיו שיקולים כבדי משקל לטובת כל אחת מהן: קושי הדרך, אורך הדרך, יפי הדרך, הצד הנכון של המפל, איך ממשיכים מהמפל צפונה. הרבה יותר מנימוקים היו מנמקים למכביר: בראש ובראשונה מוליק (בעד דרך 862,) וכנגדו הסימון במפה של כריסטיאן (דרך 864), אבל גם המלצות בעלי ניסיון בלמטייל ובמסע אחר כל אחד וטעמו עמו, מה שהכריע בסופו של דבר הייתה שיחה אקראית עם חבר ששתה קפה עם פקיד הקבלה. אנחנו שאלנו את הפקיד במלון בבוקר על הדרך והוא התערב; באתי משם, עלו בכביש השמאלי הוא יותר טוב וגם מגיע לצד הנכון של המפל. וכך עמדנו לפני הפניה שקלנו ופנינו לדרך השמאלית 862. אנחנו מטפסים בכביש אספלט חדש שמוביל אותנו הישר לקניון, לפרק הלאומי ונהר הקרויים כולם בשם הבלתי נגמר

דטיפוס מקרוב מדי

ULSAAFJOLL או בעברית פשוטה יוקולסאפיולום שפרושה נהר הקרחונים מההרים, והוא בעצם נהר שמתחיל מהקרחון הגדול של איסלנד, וואטנאיוקל, ויורד בדרכו צפונה לים הקוטב לאורך למעלה ממאתיים קילומטר גורף אתו עשרים ושלושה אלף טון של סחף. אנחנו בדרך למפל הדטיפוס DETTIFFOSS שכריסטין מגדירה אותו כמפל רב העוצמה ביותר באירופה ואנחנו חושבים שהוא כנראה המפל המפחיד ביותר שראינו בחיים שלנו. אבל פנינו בתחילה למפל העליון,

דטיפוס

רחל: תוך שעה וחצי כפי שתכנן יורם הגענו לצומת 862 ומשם בקלות לחניה של המפלים. 18 מעלות, אנחנו היחידים עם כובעים בשמש. הלכנו קודם למפל "הצנוע" הפרגילספוס HAFFARGILSFOSS, שטח חולי רחב ידיים שהסלעים חורצים בו פסים . מעט אנשים יחסית כי כל הקבוצות ממהרות למפל הגדול. ככל שתופסת העין, שזה הרבה יותר ממה שאני מצליח לדחוס לעדשת המצלמה, אנחנו רואים שולחן בזלת ענק מחורץ ומשוסע וממנו נשפכים, נשפכים ונשפכים מים לתוך קניון בזלת ענק ( 500 מטר רוחב, 100 מטר עומק, רחל מתעניינת אם מגדל דיזנגוף נכנס פנימה, אני מחשב במהירות 31 קומות X3 מטר לקומה = נכנס). זהו נהר יוקולסארגליופור שמבטיח לנו הפתעה אחרת לגמרי כשאנחנו משנים כיוון ושבים על עקבותינו. רחל: כעשר דקות הליכה לכל כיוון, יורדים במדרגות אל דטיפוס שמתאים לו התואר איגוואסו (קטן). מהמם. יורם לא הפסיק לצלם את המפלים באיפון, לא התעצלנו ירדנו במדרגות, כי הכל באיסלנד המסתיים במדרגות שתמיד צריך לעלות בהן לסיום. הבטיחו לנו רעש מפחיד מרחוק, אז השאגה נשמעה רק כשעמדנו על גדות הקניון. את עצמת המים המפחידה מגבירה העובדה שהמים האדירים אפורים- כהים והמראה מהפנט. 45 מטר גובה 100 מטר רוחב, לי קשה מאד להתנתק, מהמים הגועשים, מהקשתות הצבעוניות שנוצרות ונקבעות על שלל צבעיהן ברסיסי המים, אבל המחשבה המוטעית שהדרך ארוכה והיום קצר(...) ומה שעוד מצפה לנו, מזיזה אותי בחוסר רצון . יש מפל שלישי, כתוב לנו במפה ובמדריכים אבל אנחנו חושבים ששום דבר לא יכול להיות יותר מזעזע, מטלטל ומרהיב מדטיפוס שהתמזל לנו המזל והלכנו למפל הקטן אפרגילפוס לפני דטיפוס אחרת היינו מוותרים גם עליו.

אסבירג'י – פרסת הסוס (תקריב למים)

אנחנו חוזרים לחניה, נוסעים לכביש האספלט שעליו הגענו עד הלום, פונים ימינה לכיוון צפון והאספלט נעלם. את שארית הדרך אנחנו עושים על מה שבמפות הישראליות מסומן כ"דרך כורכר". הדרך יפה ומתפתלת כמו שאני אוהב. רחל: בתחילה קופצים יותר ואחר כך פחות, או אולי התרגלנו. הדרך מאד צרה ויש תנועה דלילה ביותר. כשבא מישהו ממול הוא או אנחנו מחפשים גומחה ומזמינים את הרכב שבא להמשיך לנסוע. 30 קילומטר – כשעה נסיעה, לבסוף מסתיימת דרך החצץ ב- T מחופה באספלט, פונים ימינה, ממלאים דלק, פעם ראשונה ואחרונה

אשבירג'י וקיר הפרסה

קונים מים בבקבוק, לא צריך מפה, תודה וגם לא צריך מידע במרכז המבקרים, אנחנו פשוט צועדים פנימה ואחרי כמה דקות אנחנו בקניון אשברג'י ASBYRGI. מן המפורסמות שהקניון הקטן והיפהפה עם האגם המקסים במרכזו וקורות הבזלת המקיפים אותו הוא עבודה של סוס, כלומר פרסת סוס. סלייפניר, סוסו של אודין בעל שמונה הרגליים, פעם כשאודין מיהר ברכיבה לשמים נגעה פרסה אחת של רגלו של הסוס באדמה ותלשה את פניה. האדמה התמוטטה וטביעת הפרסה שנותרה גלויה לעין כל נקראת בשם אושבורג'י (סוללת האלים). סלייפניר הסוס המהיר בעולם מעיד על מעמדו של הסוס במיתולוגיה הסקנדינאווית. בשפה האיסלנדית יש עשרים וחמש מילים נרדפות למילה סוס. חוץ מאודין, הוולקירות שליחותיו של אודין היו הדמויות הנשיות היחידות שרכבו על סוסים כשאספו את נשמות הגיבורים לוואלהלה.

זה המקום להציג את בעל החיים הכי יפה באי שאיננו בשום פנים ואופן דג הסלמון ואפילו לא דג הבקלה הנפוץ ממנו אלא הסוס. בילדותי רכבתי עם דודה ורדה על סוסים היא הייתה אחת מרוכבות הסוסים הכי מיומנות בארץ. בעידודה ובמימונה כמובן למדתי בראשית שנות החמישים רכיבה בחווה של אליהו גורדון בצפון תל אביב, כשהבנות אספו זהבים, פרסים, ויבשו צמחים במחברות, כשהבנים אספו צילומי כוכבי וכוכבות קולנוע ואלופי ספורט, אני אספתי תמונות של סוסים, היו לי באוסף שנתמך על ידי חברים ובני משפחה צילומים ושקופיות של סוסים נדירים מכל העולם. הנה זה בא – לא היה אף סוס באוסף שישווה לפונים האיסלנדים. טוב, היו לא מעט פונים איסלנדים מכוערים ופושטים, אבל כשהם היו יפים לא היה שיעור ליופיים: ג'ינגי'ם עם רעמות וזנבות מפוארים בגוונים בהירים יותר, אין סוף הרכבים של קפה שחור בכתמי חלב, או שוקו חום בכתמי חלב, הם שיחקו זה עם זה, התחרו ביניהם בריצה, גיפפו זה את זה בצוואריהם. והם היו בהמוניהם. לא ספרנו אבל להערכתנו ראינו יותר סוסים מכבשים וללא ספק יותר סוסים מפרות+עיזים+חזירים ביחד. למה סוסים? שאלנו. לרכב עליהם, בגלל גאוות הגידול, גאווה היא סיבה מתאימה גם לאביה של אוגלה, הדמות הראשית בתחנת האטום של הלדור לקלסנס. הוא חוואי מהצפון שהעניין הכי חשוב בחווה שלו הם הסוסים שהוא מגדל. אתה רוצה לראות איסלנדי מתפתל שאל אותו: האם אוכלים אותם? ובכן התשובה מסוייגת, מהוססת אבל חיובית. חיפשנו מסעדה שמגישים בה בשר סוס ולא מצאנו. יכול להיות שמסתירים מתיירים.

הוסוויק

אנחנו חוזרים לכביש האספלט וממשיכים מערבה לאורך הים הארקטי מקיפים את חצי האי טיורנס TJORNESהדרך היפה עוברת–משיקה לים ואנחנו עוצרים לצלם להצטלם עד שאנחנו מגיעים לעיר ואם בישראל (2237 תושבים) HUSAVIK הוסוויק ידועה באיסלנד כנמל מוצא לצפייה בלווייתנים. ובכן כבר ראינו זנבות לווייתנים וצפינו בהשפרצות המים מחוטמיהם בקנדה, כך שעל החוויה הנפלאה הזו ויתרנו ובאותו מעמד גם וויתרנו על מוזיאון הלווייתנים בעיירה. אנחנו רצינו לאכול. שאלנו את כוכבה על פירות ים והיא הציעה לנו יותר מסעדות מקומיות של פיש אנד צ'יפס ממספר הבתים בעיירה. בירידה לנמל שאלנו צעיר שהפנה אותנו לבניין שנראה כמו מחסן ואמר שם מסעדת הדגים היחידה בהוסוויק. הצצתי למזנון הזכוכית, כל מני דגים ופרות ים נחו שם על מצע שביבי קרח. וזה נראה לא רע אלא שפרט לשתי עובדות צעירות, משועממות, לא היה איש במסעדה וזה סימן לא טוב. ירדנו אל הנמל היפה, הבתים הזכירו לי את בתי הנמל באמסטרדם וקופנהאגן, טענתי בפני רחל ואחר כך חזרתי על אסוציאציה זו גם באקוררי.

מסעדה מקסימה..

במרכז הנמל עמדה לתפארת מסעדת עץ מקסימה, עם מרפסת מקסימה וקבוצת תיירים מקסימה שירדה מאוטובוס מקסים לאכול שם ארוחת צהריים מאוחרת. במסעדה ראינו רק מלצרית אחת מקסימה שהבטיחה בירה ונעלמה באורח מקסים ולא חזרה. פינינו את השולחן לקבוצת גרמנים מאושרת (ומקסימה כמובן), צילמנו את המסעדה וחזרנו אל הבנות המשועממות מהמסעדה הראשונה. אבא שלי הטבח, היא אמרה, ואני למדתי הכל ממנו, תבחרו מה אתם רוצים ואני אכין לכם שיפודים. ישבנו ליד שולחן שעמד בכניסה למחסן, רחל בשמש ואני בצל. רחל: יורם הזמין שני שיפודים של שני סוגי דגים, דג אחד שהיא קראה לו פראי יותר BROSME והוא היה יותר קפיצי והשני RED FISH רך ונימוח (השמות רשומים אצלי באיזשהו מקום בטלפון). אני טרוט בגריל עם תפוחי אדמה, טעים ומאד מוצלח, כוס בירה מקומית ומרק דגים ליורם , שומו שמים: על בסיס מרק עגבניות. אין לי הסבר לעניין זה, אולי הרצון להקנות למרק הדגים חמיצות וזמינותן של העגבניות שגדלות באי, מול נדירותם של הלימונים שצריך לייבא מדרום היבשת. כך או אחרת, המטבח האיסלנדי מאחד את כל מרקי הדגים ופירות הים השונים והמשונים במיץ אדום אחד. רחל: שבעים מאד ומרוצים מאד אנחנו יוצאים לכיוון מיוואטן. אולי נסע בכביש שמקצר את הדרך. הסתכלנו שוב במפה ואנחנו רואים שהדרך הקצרה שלא סימנה לנו כריסטינה אינה מכוסה אספלט. לפיכך אנחנו נוסעים בדרך הארוכה והיפה. בדרך אנחנו רואים אוטובוס תיירים גרמנים שהתדרדר, רצינו לעצור לעזור, אבל אחת הנוסעות זרזה אותנו להמשיך ואמרה שאיש לא נפצע.

עלינו על כביש אחד, התחלנו להקיף את הקסם הכחול: אגם מיוואטן MYVATN (אגם היבחושים בעברית)המשובץ באיים ירוקים קטנים והגענו כעבור שעה למרכז המבקרים ב- REYKJAHLIO. כאן המקום להזכיר שרקיאליו היתה פעם החווה הכי גדולה באיסלנד והיום ישוב של ממש כי יש לו מלון, תחנת דלק, מגרש חניה די גדול, מרכול, מרכז מבקרים, שירותים ציבוריים, 187 תושבים וזהו.כוכבה לא ידעה היכן המלון שלנו אבל במרכז ידעו. סעו ובהמשך הכביש אחרי שתי דקות נסיעה

מלון רפת מיוואטן

תראו מצד ימין שלט בר הרפת תראו כבר שלט עם ציור של פרה. VOGAR FARM – VOGAFJOS מה שהתחיל לפני דורות כרפת של חוואי, הפך משך השנים לרפת+ חוואי+חדר אירוח לעוברי אורח, ויראה כי טוב ויתפתח ויתעצם מאד. מצאנו: רפת עם שלוש או ארבע פרות, אנחנו הגענו בדיוק בשעת חליבת הערב בשש או שבע בקרוב, אחד הקירות הרפת מזכוכית ומצידה השני, פאב, ושולחן קבלה, דוכני מזכרות וחדר אוכל שנשקף אל דשא בו פר מנסה ללא הצלחה להרביע פרה. אני אקח אתכם לחדר, אומר הפקיד עם זנב הסוס, אנחנו נכנסים למכונית ונוסעים אחריו, חוצים את הכביש הטבעת של מיוואטן, פונים שמאלה לשיכון צריפי עץ הצריף לפני אחרון, חדר 19 לפני האחרון היה שלנו לשלושה לילות. לפי טריפאדוויזר היינו אמורים לגור ליד הרפת ולהריח זבל פרות כמו בחדרה, תיארתי בחיוניות רבה ככל שמייפה הזיכרון את העובדות ורחל פיתחה ציפיות. מה שמצאנו היה חדר בלי טלוויזיה ובלי טלפון אבל עם מרפסת, ובה שולחן וכסאות לשבת לעשן מקטרת וסיגריה ולשתות ג'ין וטוניק במזג אוויר נפלא של אין רוח, 18 מעלות, שמש, אני הייתי מאד מרוצה, רחל בעלת הציפיות – בכלל לא. רחל מאוכזבת מהעדר ומהיש. אין טישו ואין שמפו ויש הרבה שכנים בחדרים ליד ובצריפים מלפנים ומאחור. בין החסרונות שרחל מונה ברשימות שלה: הפלצנות של חדר הקבלה והמסעדה לעומת שיכוני העץ שגרנו בהם, ההתעסקות שלי במחשב ובאייפון שנפתרה רק אחרי שנסעתי לרפת להזעיק עזרה, החשש שכל הסרטים שהעתקתי למחשב ומחקתי מהאיפון נעלמו, העובדה שאנחנו יוצאים מהמלון מחר מוקדם בבוקר עוד לפני שפותחים את המטבח. בשעה תשע וחצי עבד המחשב, התקשרתי לגל כי בארץ חצות וחצי בררתי שהקשר עובד, גם מחר לא נצליח לדבר עם איש כי יוצאים מוקדם מדי וחוזרים מאוחר לפי שעון ישראל, אבל העיקר שיש WI FI חופשי והוא עובד.

בחזרה מאסקיה

יום ששי, 13 ביולי , אסקיה

עד 1875 איש לא שמע על אסקיה OSKJU, (הלגה קראה לה ASKJA.) ואז תוך כמה שעות שלחה לחלל העולם מיליארדי טונות של אפר שכיסה חלקים מאיסלנד וחלקים מאירופה. תוצאות ההתפרצות הזו (כולל המהפכה הצרפתית, אולי) מתוארות בפרק הכללי על איסלנד. אבל אני אתחיל בקטנות: בהוראות הוזהרנו: לאסקיה עולים רק בבגדים חמים ועם אוכל, כי לפנינו מסע של יום שלם ואין שום מקום בשממה ההררית לקנות אוכל. אתמול רציתי להזמין קופסאות במלון אבל רחל התנגדה ובצדק: יש לנו לחם, בשרים , גבינות, מלפפון, ופירות. הכנתי סנדוויצים לרוב. רחל: אפשר להתחיל עם קפה למיטה שיורם הגיש לי, כבר הרבה זמן שלא קיבלתי פינוקים כאלה. ויתרנו על ארוחת הבוקר כי היינו צריכים להגיע עשר דקות לפני שמונה. הנסיעה אמנם קצרה אבל למהר לחדר האוכל ולחזור היה רעיון מלחיץ מאד, אז מה אם שילמנו, ככה אוכלים פחות. שבע בבוקר, קפה ופכסם בחדר ואנחנו ממהרים לחניה בריקיאהו. הטיול יצא משם בשעה שמונה בדיוק. אוטובוס ענק שנראה מולבש על מרכב של משאית עם גלגלי ענק כבר מחכה. המדריכה מבקשת שנחנה בצד לא מול המרכול, ואנחנו נזכרים שאתמול כשקנינו שם כל מיני, פשטה על החנות קבוצה של ישראלים בעלי רכבים 4X4 להצטיידות למסע דומה כנראה. כשעלינו לאוטובוס חשבנו שיש לנו גם תחתונים תרמיים אבל הם נשארו בחדר, במזוודה. חוץ מזה לקחנו הכל והיינו לבושים חם. מה שעוד לא נשאר מאחור - הם שני זוגות ישראלים שעלו ברגע האחרון ונראו צהובים זה לזה, כאילו שבעו אחד מחברתו של השני.

הרדובריו הר שולחן עם כיפת שיבה לבנה. בדרך לקלדרת אסקיה

רחל: הרבה צעירים באוטובוס, מדריכה עניינית , קשוחה ודידקטית. אני בררתי בהמשך – סטודנטית לספרות באוניברסיטה ברקיאוויק גם היא, כמו כל מי ששאלנו, לא שמעה על "על שפת הים בקצה העולם" רב מכר עולמי שמתאר בין השאר את חיי החוואים הבודדים באיסלנד, נכתב על ידי איסלנדית שגרה בארה"ב בשם סולוויג אגרז. לפי התכנית שקבלנו נעבור במקומות עלומים ובלתי ניתנים להגוי כמו: אואוזיס הרודבוריוארלינדיר, ליד הר הרדובריו, ערוץ דרקגיל, קלדרת אסקייה, המכתש המפוצץ של וויטי, קפה מורדאלור וחזרה למיוואטן. לא יותר מאחת עשרה שעות אם אין תקלות בדרך. צריך לקחת בחשבון גם הליכה (טיפוס) של חצי שעה לגובה של 1050 מטר במזג אוויר קר. חשוב שנלבש נעלי הליכה טובות, כי חלק מהדרך אנחנו בוססים בשלג שהופך למים מכובד משקלנו.

לבה שקפאה במקום ובזמן

רחל: הדרך מלאה באבנים וחצצים, הנוף מתחלף לעיתים קרובות, פעם שיחי עשב, פעם משטחי לבה רכה ועגולה הנקראת בהוואי פו הא הא והיא דקה יותר כי גלשה יחד עם מים רבים שהחליקו אותה ואפילו נתנו לה ברק בשמש ופעם נוסעים על לבה סלעית לא מהוקצעת ודוקרת שנקראת אח אח אח. דרך רבה אנחנו נוסעים במדבר ששטחו כ-4440 קמ"ר, האוטובוס מכניע תחת גלגליו את הטוף המקומי, שצבעו לבן ומקורו בלבה מעורבת במים שהתאדו והשאירו אבנים גדולות למראה וקלות כנוצה-

נוף ירחי

אנחנו יורדים למשש ולאסוף כמה דוגמאות. כשאבני הטוף מתפוררות הן הופכות לאבק/חול דק. המושיע היחידי מפני נדידת החול הוא מין צמח לימוני ששורשיו עמוקים מאד מה שמאפשר לו לעבור גם חורף וגם קיץ שחון

(באזור המדברי הזה לא יורד גשם אף פעם – שלג בחורף ושמש בקיץ) אי אפשר לעקור שיח כזה וגם מהצמח הזה מפיקים האיסלנדים תועלת רבה ( עוד נחזור לצמחים בספרה של סולוויג אגרז) הם שותלים אותו במקומות של דיונות וחולות נודדים החשופים לרוח ומקבעים את האדמה.

דרקגיל

הנוף הוא מראה ירחי של ממש, האסטרונאוטים של תכנית אפולו, ניל ארמסטרונגואחרים, התאמנו כאן. עוד ידוע האזור כמקום מקלט לפושעים בימי הביניים, ואם לא די בזה, אין ספק שבאזור מסתובבים

כאן בילה נרדף החוק פיאלה אייבינדר חורף אחד

טרולים, רוחות, וכל מיני יצורים איומים אחרים שמציקים למטיילים תמימי דרך כבר מאות בשנים. באטלס הדרכים שקבלנו מזכירים גם שמות של חוקרים גרמנים שעלו לאסקיה ב- 1905 ועדיין טרם חזרו (המהדורה מעודכנת רק ל- 2011) אין מים, אין צמחיה אבל אי אפשר לומר שאין חיים, כבשים יש בכל מקום באיסלנד וגם בנוף הירחי הזה. הן תמיד בשלשות – אימא ושתי בנות. לפעמים בשדה ולפעמים על כביש האספלט. אין כבשי בר וגם אין רועים. היו מקומות שנתקלנו בגדרות חשמליות ובהרבה מקומות היו בכבישים פסי מתכת וחלל ביניהן למנוע מעבר בקר, אבל הרבה מאד כבשים רעו ללא גבולות ומגבלות, כמו למשל כאן בישמון בדרך לאסקיה. מה קורה כשמגיע החורף?

המדריכה מסבירה: הכבשים מסומנות, בסתיו יוצאים החוואים ליומיים שלושה לאסוף את הכבשים. אוספים את כל מה שמוצאים וזה כמעט הכל. אחר כך מחלקים אותן לפי הסימנים. והשאר? – רובן מתות בקור אבל היו מקרים של כבשים ששרדו את החורף בחוץ, כמו נרדף החוק המפורסם שעוד נסור למעונו בהמשך הטיול. אנחנו ממשיכים וחוצים שדות לבה נרחבים ליד הרים מסולעים שהם הרי געש לשעבר לכיוון הרובריו ההר הלאומי של איסלנד(?) הר שולחן אדיר (1682 מטר) שבולט מאד גם על רקע המישורים האינסופיים שמקיפים אותו. המדריכה מראה לנו שדה תעופה שמתאים למטוסי ג'מבו והסימן היחיד לקיומו הוא דגל רוח. זה היה השדה לחילוץ נפגעים אבל לא משתמשים בו בגלל שהיום מחלצים במסוקים,

עצירה קצרה בהרובוריוארלינדיר, מין אואזיס מרענן בנוף הירחי של הדרך שמימיו פילסו להם דרך החוצה מתחת ללבה. מחליפים את המים שבגוף במים מהנחל וממשיכים. בדרך כשהאוטובוס חוצה נהרות אנחנו מבחינים ברוכבי אופניים שנערכים לחצות את הנהר הרחב, לא בורחים מהמצרים ולכן לא ממהרים, מתפשטים בקור, צוררים את בגדיהם ואת האופניים על ראשם, חוצים את הנהר, מתלבשים וממשיכים. ואני, אני מזכיר לרחל בשיניים נוקשות מקור את התחתונים הטרמיים שהשארנו במלון.

עצירה שניה בנהר הקניון. יורדים מהאוטובוס לטייל לאורך הנחל בערוץ דרקאגיל מימיו של הנהר יורדים ממפל רחב ומחליקים את סלעי בזלת לצורות שחורות מוזרות הבולטות על רקע החול הצהוב הרטוב. האוטובוס אוסף אותנו בהמשך הדרך. רחל: איזה כיף, לא לתכנן , לחשוב, לבדוק

מה שראה פיאלה אייבינדר אם הרים את ראשו מבור המבוא שלו
 עצירה שלישית הייתה ליד מוטורקמפ, המדריכה מוליכה אותנו לתל מעל למעיין ומראה לנו בור בגודל של פחות ממטר על מטר, ובעומק של מטר וחצי, קטן מספיק שניתן לחמם אותו בחום הגוף, כולו מחופה בסלעים והמים זורמים על קרקעיתו . כאן בילה נרדף החוק פיאלה אייבינדר חורף אחד, כפי שסיפר - הקשה בחייו. לא ידוע מה היה פשעו אך לאחר שברח כבר פעם, הוא נכלא יחד עם אשתו באקיררי . בסוף הקיץ ברח אל המדבר כי ידע שבחורף הקר ושטוף הרוחות, אף אחד לא יעלה בשלג ובקרח לחפש אחריו. הוא בנה לעצמו את הבור מעל למעיין שמימיו לא קפאו בחורף, חיפה את התקרה בעורות סוסים שצד וחיזק בעצמותיהם מפני הרוחות. הוא ניזון מבשרם אבל פחד להדליק אש. איך הוא עשה את צרכיו? אני מתקיל את המדריכה. כנראה יצא החוצה, היא מנסה. אני חושב שלא הייתה לו בעיה להישאר בפנים עם המים הזורמים מתחת לרגליו. זה רעיון יפה שלא חשבתי עליו. גם אני לא, פשוט נזכרתי בבית שימוש מעל לפלג שראינו בהרי הקצ'קר מה היה בסוף אני שואל? בקיץ הוא הצליח לשחרר את אשתו ושניהם ברחו, בגיל 90 הוא קיבל חנינה מחמת גילו וחי עד שמת בחוותו. ואני, יון גיבור פעמון איסלנד מצלצל לי כל הזמן בראש. חזרנו למוטורקמפ. שבוע לאחר מכן פגשנו שלושה ישראלים בלגונה הכחולה הם נסעו בצניעות כספית וסיפרו שבתכנון שלהם לישון במחנה הזה. רחל צופה בזוג תיירים מקפל במקצועיות ובמיומנות את האוהל הגדול שלו לממדים של חבילה קטנה שנכנסת לתא המטען, אנחנו יושבים על הגדר של המחנה ואוכלים את הסנדוויץ הראשון שלנו רחל: מאד טעים ומגוון והמלפפון עושה את זה.

אגמון וויטי

עצירה רביעית, הגענו. מכתש קטן שנוצר ב- 1961 לידו יש מוטור קמפ ושניהם חלק קלדרת אסקיה (50 ק"מ מרובעים). הקלדרה באה לעולם מהתפרצות ב- 1875 שהרימה שני קילומטר רבועים של סלעים והפכה אותם לענן האפר הגדול ביותר בתולדות איסלנד. הוא כיסה את מזרח איסלנד ואילץ בעלי חוות רבים לנטוש את אדמתם ולהגר לקנדה. בין שתי השנים שמניתי היו הרבה התפרצויות באזור וסלעי הבזלת המשוננים נשארו כעדים דוממים.

אנחנו חוצים את הקלדרה בהליכה של חצי שעה, עוברים שדות קרח שאנחנו מזרזים את הפשרתם תוך כדי הליכה.

קלדרת אסקיה, במקום שאנחנו דורכים נמס השלג תחת נעלינו

מטפסים לאגמון וויטי. לעומת אגם אקסיה הענק, וויטי, יותר קטן, יותר ותיק, יותר חם והרבה יותר מרושע וזה גם פשר שמו וויטי=גיהינום. אפשר להתרחץ במים החמים (25 מעלות), הגופרתיים והחלביים של וויטי, אבל בשביל זה צריך לרדת מאות מטרים ואחר כך לטפס בחזרה וכל זאת עוד לפני שמתפשטים כשבחוץ פחות מחמש מעלות, אז אנחנו מוותרים אבל חלק מהצעירים לא. הלכנו על שולי האגם עד שצפינו באגם אסקיה הגדול הצבוע בצבע טורקיז. עומקו 220 מטר (הכי עמוק באיסלנד) וקוטרו 11 קמ"ר.

אגם אסקיה ואגמון וויטי

על שולי וויטי פגשנו בישיש צרפתי שברירי ורועד, שהלך בקושי מסתייע בשני מקלות. זה היה מראה סוראליסטי. איך הגיע לכאן? האם הוא יצליח לשרוד כאן בחמש הדקות הבאות? באנו לעזור והוא הסתייע בנו, קצת הברשתי את הצרפתית שלי ולא היה ברור לי אם הוא מודע למצבו או למקומו , הוא דבר בטרוניה קלה על הילדים שלו שירדו לשחות בוויטי ולא הרשו לו לרדת אתם, נופף להם ביד ואנחנו לא ידענו מה לעשות במידע הזה, אחר כך ראינו אותו מדדה בעליות ובירידות המסוכנות המצריכות שווי משקל. חזרנו לחניה חיפשנו גוש לבה לא משונן לשבת עליו ולא כל כל מצאנו ואז ישבנו על סלעי אח אח ואכלנו צהריים של סנדוויצים, בירה ויוגורט בטעם עוגת גבינה,פנינו אל הנוף האינסופי של סוף העולם ואחורינו אל סימני הציוויליזציה. רחל שלחה לילדים מסרונים המתארים את קבלת השבת שלנו אבל לא הייתה תקשורת.

נחל הדרקון

בדרך חזרה עוצרים ליד נהר הדרקון שאכן מתפתל ונראה כדרקון, המדריכה שולחת את האמיצים שבנו למעלה הנהר לחפש את הישות המפלצתית. האוטובוס חונה ליד שני מבנים קטנים שמשמשים את פעילי החברה להגנת הטבע שלהם. לאחד מהם היה כיור וברז מטפטף ולידו קודן שכנראה שימש כנראה את החברה למקרה שיאבדו את המפתחות בשלג. המקום הנקרא "קפה הרים" במורודלור והוא כמובן נושא תואר מאד איסלנדי: ההתיישבות הכי נידחת באיסלנד.

מחלון האוטובוס, בחזרה מאסקיה, חוצים את הנהר

רחל: בנסיעה חזרה נרדמים אחרי היום הארוך והבירה הקצרה. מסלול של 100 קילומטר שנמשך 12 שעות. מגיעים חזרה למרכז המבקרים, עוד לחם, עוד ממרחים, מלפפון ענק חדש, יוגורט ובסוף לפיצוי על הסבל הארוך גם פעמיים גלידה בגביע . הכל יחד 52 שקל. רצינו לאכול ברפת אבל היינו מאד עייפים , שתינו ג'ין וטוניק במרפסת, מקטרת ליורם. השעה 2200, אור בחוץ כמו בשעה 1600. בקשתי מיורם שיאיר אותי בשעה שתיים לראות את האור. יש לנו מחלוקת אם הערתי אותה או לא.

יום שבת, 14 ביולי, מיוואטן 

מיוואטן הוא ללא ספק האזור הכי קסום באיסלנד, הפנינה הנפלאה הזו בעצם נוצרה זמן מאד קצר לפני שבאנו – התפרצות לבה לפני 2300 שנה. אייוויטנס: כל מה שהכי מעולה באיסלנד במקום אחד – ציפורים, קונוסים וולקניים, שלוליות בוץ מבעבעות, ברכות טרמיות ולבה זורמת, השלווה של האגם מנוגדת לפעילות הגאולוגית העזה מסביבו. מוליק: אגם מיוואטן MYVATN נמצא מעל הבקע האטלנטי. שטחו כ- 37 קמ"ר (אורך 15 ק"מ רוב 10 ק"מ) ועומקו הממוצע רק 2.5 מטר. האור יכול לחדור עד הקרקעית ומשום כך הוא עשיר בצמחיה ובמרכיבי תזונה שמושכים למקום עשרות אלפי עופות מים בקיץ. בתוך האגם כחמישים איונים, רובם Psuedo Craters שנראים כמו הרי געש קטנים, אבל נוצרו עקב התפרצויות גז שהתרחשו כשלבה בוערת פגשה את מי האגם. מסביב לאגם ריכוז תופעות גאולוגיות מגוונות בעיקר באזור הצפון מזרחי שהוא אזור וולקני פעיל. רוב אזורי האגם וסביבותיו הם שמורת טבע וכל פגיעה בחי בצומח או בנוף עלולה לגרור אלפי דולרים קנס. האיסלנדים טוענים (שבגלל היבחושים?) האגם הוא אחד המקומות הראשונים בעולם בכמות הציפורים שבאות לבקר – אנחנו לא ראינו לא יבחושים ואולי לכן גם לא הרבה ציפורים. בחשבון כרונולוגי פשוט - יצאנו להכיר את מיוואטן רק ביום השלישי לאחר

למרות שהקרפלה שלנו פרץ לאחרונה במאה ה- 17 לא מפסיקים לחשוב על הפעילות הגועשת מתחת לרגלינו.

וויטי, חרא של מצלמה: הריח החריף של הגופרית לא נקלט

הגעתנו למקום כובש הלב הזה. יעני, את הקומפוט משאירים לסוף. זו הייתה גם הפעם הראשונה שהגענו לארוחת הבוקר. רחל: ארוחת בוקר עשירה בלובי של המלון (ליד הרפת). אתמול אמרו שמגישים כאן רק חלב ומוצריו מיצור מקומי, אנחנו מצאנו קופסאות יוגורט וגבינות שאנחנו מכירים מהמרכולים, אבל במגוון הרבה יותר גדול ביחס לבתי מלון אחרים. באמצע ארוחת הבוקר מגיעה הגברת מהלובי ומתעניינת אם יכול להיות שהגיע טלפון בעבורנו. הלב שלי, ואני בטוחה שגם הלב של יורם החסיר פעימה, עדי הייתה על הקו ובקול נעים שאלה מה נשמע ושהיא מתקשרת כי עד עכשיו הם לא שמעו מאתנו דבר. ובכן, למרות שהיינו מחוברים והתגברנו על כל הבעיות, בשעות הערות של ישראל לא היינו ליד המכשירים במלון. חזרנו לחדר הפעלנו את הסקייפ ובתחילה רחל דיברה עם דורינה ואחר כך עם עדי וכולנו נרגענו. כולם התלוננו על החום הרב בארץ, עדי כרגיל השאירה את המקפיא בפתח תקווה פתוח, רן לא ענה, אילנה התקשרה אבל היה תפוס ואלעאי דיווח על תאונת דרכים איומה במחלף גהה בה היו מעורבות שלוש מפלסות שלג.

האגם בקרפלה

בשמונה מעלות, שמש ועננים יצאנו לכיוון הר קרפלה KRAFLA , בתוך קלדרה של 40 קילומטר אורך, 15 קילומטר רוחב. בין השנים 1974 ועד 1984 ארחה הקלדרה שמונה התפרצויות שמצטרפות לרקורד היסטורי כולל של 29 התפרצויות. התחנה הראשונה היא המפעל הגיאותרמי המספק חשמל וחימום לאזור מ- 1977. קר אבל האוויר צח והראות בהירה וצלולה לכל עבר. במפעל ובכל הסביבה מסתלסל עשן לבן מבקיעים באדמה. אנחנו מריחים את הגופרית אבל זה לא חדש לנו כי גם למים שאנחנו שותים בחדר יש ריח ומעט טעם של גופרית.(כשנחזור לארץ יהיה יומיים ריח של גופרית בשירותים שלי) רחל מצלמת את המפעל מכל צד וגם את השלטים הרי יאיר עובד באורמת והוא יצטרך את מידע- המודיעיני לעבודה שלו (מה פתאום?!).

אנחנו עוברים את המפעל. ובדרך אנחנו רואים מראה סוראליסטי: במרכז שדה מישורי גדול וריק לחלוטין, פתוח לכל רוח עומדת אסלת בית שימוש עם מתקן הדחה ומעליו בצדו צינור המיתמר לגובה שני מטר בראשו דוש ושופע מטר מים ללא הפסקה. רחל: ממשיכים במעלה ההר עד לחניה ושם מתחיל טיפוס לראש הלוע של קרפלה 818 מטר מעל פני הים (אין באיסלנד מישור- עולים ויורדים כל הזמן והשרירים שלי בשוקיים בירכיים ובתחת מתעצבים כל הזמן בלי סטודיו סי). מלמעלה צופים בבריכה הכחולה. קר מאד כל היום בעיקר בגלל הרוח. מקצרים בירידה וחוצים על אבנים פזורות פלג של מי גופרית חמה ומבעבעת. מגיעים ל וויטי- VITI עוד גיהינום חוץ מזה שביקרנו אתמול באסקיה. וויטי השני הוא אגם גופריתי קטן בקוטר של 300 מטר, שוליים בגוונים שונים של צהוב ובמרכז ירוק. ממבט ראשון זה נראה כמו אגן חמצון לנוזלים כימיים מסוכנים ברמת חובב. אחר כך אנחנו נזכרים שזוהי מתנה מרתקת ומסריחה מאימא טבע, הכל תלוי בזווית המבט.

לירהניוקור

אנחנו נוסעים מערבה להר לירהניוקור LEIRHNJUKUR . הכל נראה בתחילה תמים למראה, סידרת גשרי עץ בנויה בהקפדה, ורחבה מעלה ומובילה אותנו לגיהינום מפלצתי: הסלעים הכי משוננים והכי שחורים שראינו בחיים או בדמיון שלנו וביניהם מבעבעות בין סלעים חלקלקים, ברכות בוץ שחור ולבן חם ומדיף ריח עז של גופרית. בשקט שמסביב הקול היחיד שנשמע הוא קולן של הבועות המתפקעות, התחושה היא שבאדמה יש מפלצת ענק שנשימותיה הן בועות הבוץ ושרק לא נעיר אותה מרבצה. רחל: אבני הלבה אח אח ממש מפחידים מאיימים וגדולים וביניהם אנחנו מוצאים את השביל, אפילו כהשתנו בדרך פחדנו שהשתן יגרום לריאקציה כימית והסלעים אולי יעלבו שאנחנו מזלזלים בהם, המחזה בהחלט מרעיד. גשם לונדוני מתחיל לטפטף וחדל. המסלול היה אמור להמשך שעה וחצי של תעייה במבוכי התופת נוראת ההוד הזו אבל אנחנו מיהרנו ועברנו את המסלול בשעה ורבע. רחל: בקטע האחרון יורם מיהר כי פחד שיאכלו לו את כל הנקניקיות בטריילר שבחניה. יורם אוכל נקניקיה עם מיונז, קצ'ופ, בצל חי ובצל מטוגן ואני קפה באוטו כי קר בחוץ, קפוא בחוץ. אנחנו חוזרים ופונים בכביש שמאלה.

נמסקרו NAMASKARO די נמס אבל בשום פנים ואופן לא קר. אתמול עברנו כאן בדרך לאסקיה אבל לא ממש התייחסנו לתופעה. מרחוק חשבנו: עוד אדים עולים מן האדמה.

היום אנחנו נכנסים ל-HAVERAROND , הברארונד ומעל למרפסת עץ רואים ברכות סולפה של חימר אדום, צהוב, לבן והן מבעבעות ושולחות בעצמה ובכעס רב את מררתן לאוויר הקר. אחת גדולה ומבעבעת ברוגז ובכוח ועוד כמה קטנות בגודל ומבעבעות כבדרך אגב. אנחנו מסתובבים ביניהן ונוכחים שוב שמישהו למטה חי, נושם ואין שום סיבה שבעוד רגע או שנייה לא יקום מרבצו ויהפוך את העולם.

אני מציע לרחל לטבול במים כמה מחברותיה לעבודה ורחל מגלה קבוצה של תיירים איטלקים שמסתובבים עם נעלי בד של מנתחים. היא מבררת ומסתבר שזה רעיון של הנהג שלהם הם מסירים אותם לפני שחוזרים לאוטובוס והוא נשאר נקי. התחושה שמחלחלת בזה המקום מהרגע הראשון היא שאם מבחינה גיאולוגית באיסלנד נברא העולם בשבוע שעבר, אז כאן מסביב חיה ונושמת המיתולוגיה.

המיתולוגיה הסקנדינווית היא למעשה המיתולוגיה האיסלנדית מהטעם הטכני הפשוט, כפי שמסביר יעקב שריג בספרו המיתולוגיה הסקנדינווית בהוצאת מפה 2005, הבדידות האיסלנדית יחד עם הנטייה לשלב את הנצרות שנכפתה על התושבים לפני אלף שנה במיתוסים המקומיים, שימרו את הסיפורים שהיו בהם יסודות נורווגים, שוודים, גרמנים, אנגלים. והנה לפנינו סוף סוף סיפור הבריאה האמיתי באמת: "בימי קדם לא הייתה הארץ קיימת כלל, רק תהום עמוקה ורחבת ידיים.. שהשתרעה ממרחבי הקרח, האפלה והערפל ...שבצפון ועד לארץ האש...שבדרום, מקום משכנו של סורט בעל החרב הלוהבת. בתחתית.. נמצאה באר החיים... בעוברם מעל הבאר הפכו משבי הרוח הצפונית לגושי קרח, ונהרות הקרח האדירים הבוקעים מן הבאר זרמו.. והתמזגו במערבולת שוצפת עם להבות האש...וכך נוצרו האדמה, המים ומרחבי הים. אז החלו רוחות דרומיות חמות לנשב ולהמס את גושי הקרח האדירים. מתוך נטיפי הקרח הנמסים החל גוף עצום לקרום אט אט עור וגידים. זה היה יומיר הענק... יחד עם יומיר, אבי ענקי הכפור , הופיעה הפרה הפלאית אורומלה שאף היא נוצרה מהקרחונים שהמסו רוחות הדרום החמות. ארבעה נהרות חלב זרמו מעטיניה והזינו את יומיר. אורמלה הפרה עצמה ניזונה מליקוק הקרח שנערם והצטבר על גבה, היה זה מלח החיים שמקורו בבאר החיים. שני ענקים אחרים הולידו את שלושת האלים הראשונים ביקום : אודין, וה , ווילי הם הורגים את יומיר ענק הקרח. את גופתו של יומיר השליכו אודין ואחיו לתהום... וממנה יצרו את העולם שבו אנו חיים היום. דמו הקרחוני נעשה ים, אגמים ונהרות אדירים. מבשרו נוצרה האדמה, מעצמותיו השלמות והאדירות נוצרו ההרים, ומשברי העצמות, השיניים והלסתות נוצרו הסלעים המצוקים והאבנים, מדמו שקלח בכמויות אדירות ואימתניות , נוצר האוקיינוס המקיף את הארץ. מלשד מוחו נוצרו העננים והם התפזרו במרחבי הרקיע. מגולגלתו של יומיר יצרו בני בר (אודין ואחיו) את כיפת השמים שאותה תלו האלים מעל האדמה וארבעה גמדים חסונים שהוצבו בארבע פינות העולם תמכו בה. גמדים אלה שעל כתפיהם נשען העולם, נקראו נורגי, סודרי, אוסטי ווסרי ואלה הם שמות ארבע רוחות השמיים. אודין ועוזריו אספו את הניצוצות והנתזים שעפו...מארץ האש ויצרו את הכוכבים בשמים. כאשר קבע אודין את הכוכבים במסילותם והאיר את האדמה באור השמש והלבנה, נתמלא ליבו חשש שמא יהרסו הענקים ויצורי השאול האכזריים את יצירתו הנאה. לפיכך, הוא נטל עצמות נוספות מגופתו המבותרת של ענק הקרח יומיר והשליכן בשורה ארוכה מזרחה... על מנת שישמשו חומה נגד יושבי הארץ הענקים. כך נוצרה יוטנהיים(ארץ הענקים)" סיפור הבריאה הסקנדינבי מועלה על הכתב במאה ה- 13 על ידי סנורי סטורלוסון האיסלנדי. חייו היו סוערים ומלאי תהפוכות לא פחות מהסיפורים שאסף. הוא ברח לאיסלנד מולדתו לאחר שהסתכסך עם המלך הנורבגי, אך זה רדף אחריו וביקש להשיבו לנורבגיה או להרגו. בשנת 1241 נרצח סנורי בן סטורטלא באמבטיית המים התרמיים שמחוץ לביתו באיסלנד בידי שני רוצחים שכירים, מה שמלמד אותנו שהרעיון שמים תרמיים טובים לבריאות הוא יותר אמונה טפלה מעובדה מדעית מוצקת. ושוב תודה ליעקב שריד

אנחנו טועים בפניה בדרך להר הברפיול HVERFJALL ומגיעים למרחצאות, אני מברר פרטים על העלויות וזמני הפתיחה ואנחנו ממשיכים בדרך הנכונה להר. הר הברפיול נוצר בהתפרצות געשית לפני 2500 שנה. קוטר המכתש שלו

במעלה הר הברפיול

דימובורגיר DIMMUBORGIR המתרגם ל - הטירה האפלה – לא כל כך אפל כמו חם

הוא כקילומטר, הכי גדול באירופה (לא כל כך מתאים לי כמי שמתעב פסיכולוגיה, אבל אני רוצה להתייחס להגדרה הזו כי היא חוזרת ותחזור כל הזמן, המפל הכי גדול באירופה, המפל הכי עוצמתי באירופה, המפל הכי גבוה באירופה, ריכוז הציפורים הנודדות הכי גדול באירופה, האנטנה הכי גדולה באירופה ב-1963 וכך ממקום למקום עד שאני מתחיל לתהות שמא יש לאיסלנדים בעיה של קרתנים גמדים המבקשים השתייכות והזדהות? אני נזכר בשני הזמרים, גיבוריו של הלדור לכסנס, גם הדג ישיר, הספר שהוא בעיני הטוב בין השלושה שתורגמו לעברית, אחד משני הגיבורים, תהילתו העצומה באיסלנד נובעת מהצלחתו בעולם והשני מגיע לשיא תהילתו בסיום הספר כשהוא יוצא מאיסלנד לכבוש את העולם) כשאנחנו מגיעים למרגלות ההר מתברר לנו כי העלייה תלולה ביותר. אנחנו מטפסים. רחל: כבר צהריים, כביש עפר מוביל לחניה ומשם מתחיל טיפוס די תלול, הוא נמשך 25 דקות בקצב שלי, כבר אמרתי שהכושר שלי מדפרס ומדאיג, המראה מלמעלה מדהים, כל האגם פרוס לפנינו, הבתים, והדמויות הזעירות של המטפסים העולים ויורדים שם למטה. הקטע האחרון צריך להביא אותנו לשפת המכתש הוא תלול מאד וללא מדרגות או מעקה ואנחנו מחליטים לוותר. רחל: לא המשכנו, כי למרות שהוא לוע גדול ביותר, הוא ללא מים וכנראה די משעמם לטפס בשביל ללכת מסביב לבור ענק. הירידה קלה. אני חושב שבאמירה הזו בא לביטוי עניין אחר לגמרי – עוד מזומנים לנו מראות נפלאים ומרגשים אבל שום דבר לא ידמה למפגש שלנו עם האדמה הרוטטת, מבעבעת, מאיימת. יכול להיות שהיינו צריכים להתחיל מהיפה אל הדרמטי ולא להפך. והשובע החווייתי הזה משפיע מאד על הטיול באתר הבא.

דימובורגיר DIMMUBORGIR המתרגם להטירה האפלה, נוף לבה ובו סלעי לבה אדירים, שחורים ומשוננים, מגובבים באי סדר ויוצרים תחושה של מבוכים. ששבילי הליכה מסומנים מתפתלים ביניהם. בשעה שלוש בדרך כלל נמדד שיאו של החום באיסלנד, או אז השמש מנצחת את העננים ולכמה שעות ממש חמים. אנחנו הולכים בין הסלעים השחורים, אין רוח והקור שהיה מנת חלקנו עד עכשיו הופך לחום לא נעים. אחת המערות ניראת כמו כנסייה גותית קתולית, רחל דוחה את הדמיון. בחוברת שלנו כתוב: בפולקלור האיסלנדי נחשב המקום לנקודה בה העולם הריאלי מחובר לאש הגיהינום, ביקור כאן באמת מעניק תחושה שאתה בפלנטה אחרת. אנחנו ממשיכים להקיף את האגם, מדלגים על הופי 

רחל: נוסעים לאורך האגם ומגיעים לפסאודו קרייטרים. נקודת תצפית יפיפיה על האגם מעניקה לנו מראה נפלא של האיים שהם כמו כריות דשא צפות במים. אני מציעה לזוג לצלם אותם ומתברר שהבחור ישראלי , ואת בת זוגו הברזילאית הכיר באינטרנט.

פסוודו קרייטר אחד המראות הכי יפים-רומטיים- קיטשים שהיו לנו בטיול. שם דבר מזה לא נלכד בצילום כי השמש היתה מולנו ולא הסכימה להתחבא מאחורי ענן

השעה שבע אחר הצהריים SUTUSTOIR התחנה הבאה היא תחנת דלק ומלון ומסעדה ומזנון. המסעדה תפתח בעוד שעה וחצי ואנחנו נאלצים לאכול במזנון. אנחנו קונים מרק כרובית ומרק כבש, הכרובית טעימה הכבש כבר תואר לגנאי קודם, אבל סיר הברזל עומד לרשותנו ואנחנו ממלאים שתי מנות, מאד מתאים ללחם כהה הנקרא לחם גייזר עם סלמון מעושן נהדר. אנחנו נפרדים ממאה ועשרים שקל ויוצאים בבטן מלאה. בתחילה בלי מעילים אבל כבר עוד מעט שמונה ונעשה קריר, לוקחים מעילים, לפנינו רעיון לטיול: פותחים שער וסוגרים והמסלול מתכוון להוביל אותנו מסביב לאגם עם ברווזים,

אני מתקומם לא מסלול של שעה ולא של חצי שעה. מה שרואים מכאן בטוח שרואים משם, אחרי ויכוח קל אנחנו מתפשרים על עליה שמאלה לגבעה. רחל: היה כדאי, שוב נוף האגם אבל מזווית אחרת מהמם ביופיו.. פותחים שער וסוגרים שער וממשיכים בהקפה הכביש הסלול נפרד מהאגם וחוזר אליו אחרי כמה קילומטרים, פונים שוב ימינה לכיוון האגם עולים על חצי האי נסלנדתנגי. מוזיאון הציפורים לא מעניין אותנו כמו שאומרת אוגלה הגיבורה בתחנת האטום (וגונבת ממגרית) ציפור מפוחלצת על ענף של עץ אינה ציפור. כי מהותה של הציפור היא התעופפות. במקום לפי למטייל יש גם חווה שבעליה שמחים לארח תיירים, אבל הם לא היו בבית או לא קראו בלמטייל והשער היה סגור.

הסיור הקסום מסתיים בחדר, אנחנו מחליפים בגדים לובשים בגדי ים ויוצאים. רחל: יורם נוסע לקבלה ומשאיר את מפתח החדר אצל הפקידה המתפלאת. אני עדיין לא קולט שאיסלנד היא מקום אחר ושום סכנה פלילית לא צפויה שם לאיש למעט החלפת נעלים. אנחנו מחנים את המכונית על ראש הגבעה בחניה של המרחצאות, נכסים פנימה מקבלים מפתח ללוקר ונכנסים כלומר יוצאים לברכה מוקפת סלעים תחת כיפת השמים. בחוץ כבר שמונה מעלות אבל המים לפי האזור בברכה בין 28 ל- 35 מעלות. אור מלא בשמים אם כי העננים מכסים את השמש. איך נהנים מתחושה של הרפייה בטבילה בברכה מוקפת סלעי בזלת משוננים שחורים (אח אח)במים חמים כשבחוץ קר אחרי יום מאומץ מאד מבחינה פיזית וחוויתית. אני שוחה ומצלם ועומד ומתיר לחום המים הגופריתיים להרפות את השרירים, אין דבר כזה, אין נוף כזה, אין יום כזה, לא בטיול ולא בכלל. רחל: הברכה נהדרת, השרות מצוין, יש לוקר לכל אחד, שילמנו תעריף של זקנים (2000 קרונות לאיש = 60 שקל) ויורם נעלב שלא ביקשו ממנו תעודה שתוכיח שהוא באמת זקן. המים בברכה רותחים ממש, לא הרגשנו את הריח, המקלחת בחדר שלנו במלון הרבה יותר מסריחה מגופרית.

הגברת והסלעים צבועים בלבן באותו מינרל מבריא

פגשנו עוד ישראלי שחי בארה"ב ושכר עם שתי ישראליות רכב 4X4 והם מתכוונים לישון בלילה במוטורקמפ באסקיה – מטורפים. חזרנו לחדר, אני ביומן, יורם במחשב, אחרי קפה ועוגיות עם המקטרת הבטיח ג'ין וטוניק ולא קיים – אין מתחרה במחשב.

יום ראשון, 15 ביולי, גודפוס, אקוררי, הפסטאדיר

אתמול הסתיים השבוע הראשון של הטיול ומהיום אנחנו סופרים לאחור. היו רגעים שחשבתי שהקבוצה שבאה לתשעה ימים וטסה הישר מאגם היבחושים לרקיאוויק והביתה אולי לא הפסידה יותר מדי, עכשיו אנחנו יוצאים לברר עניין זה. רחל: הגברת בלובי נפרדת מאתנו ואמרת שכנראה ירד גשם וגם צריך אותו השנה בגלל הבצורת המתמשכת, המרפסת הייתה, אכן, רטובה וגם המכונית אבל גשם. אין.

יצאנו לכביש אחד ונסענו עד גודפוס מפלי האלים GODAFOSS עם קבלת הנצרות באלף לספירה מנהיג השבטים הפגניים השליך לשם את פסלי האלים. מזה אפשר להסיק כמה מסקנות אלוהיות מעניינות: ראשית, כמו שאומר הפתגם הערבי - תדע לך אלוהים , כל אלוהים יש לו את היום שלו וגם שלך יבוא. שנית, כמו שאמר יהושע לאלה שרצו לרגום את הזונה, את האבן הראשונה יזרוק על הטאליבן, שהשמידו את פסלי בודהה, מי שכוהני הדת שלו לא השמידו אלוהים של אחרים וד"ש לאליהו הנביא. שלישית, יש מקום לבדוק את מידת ההתאמה בין עוצמת האמונה שנזנחה ובין מרחק הזריקה של הפסלים הישנים לתוך המפל. את המים מביא הנהר מקרחון ואטניוקל , מרחק של 175 קילומטר לפיורד אאולדאלור שבים הארקטי. רחל: בכניסה הראשונה פנינו וחנינו ליד בית המלון והמסעדה וגילינו שבעוד כמה מטרים יש כניסה טובה יותר לרכב.

טוב, נעשה את שתי הדרכים, מזג אוויר קר אבל אין גשם והשמש זורחת. אנחנו עוברים על הגשר, השביל המוביל למפל מהצד הצפוני (נדמה לי) מתעקל ובסופו של דבר מתברר שהבחירה הייתה טובה יותר. קודם כל צעדנו כעשרים דקות לצד המים בצבע תורכיז, זורמים בעוצמה רבה, המפל נראה רוב הזמן מולנו בכל עוצמתו.

רחל צילמה במצלמה ואני בוידאו, חלק ניכר מצילומי הוידאו נעשו תוך כדי הליכה כשאני מחזיק את האיפון ביד שמאל בגובה המותנים מצלם והולך בשביל בלי לראות מה אני מצלם. כיום כשאני כותב ומסתכל בסרטים ובתמונות אני לא זוכר הרבה ומבין שרחל צדקה כשבקשה שאפסיק לצלם ואתחיל להסתכל. בסוף ישבנו על סלע ולפני המפל וראינו איך הוא פורץ לו דרך בין הסלעים ומתוכם ויצא בעצמה לבנה מכל החרכים. המפל רב עוצמה וכמו שאמר טולסטוי כל המשפחות שמסתכלות במפלים מאושרות באותה דרך וכל מפל גדול שופך את מימיו בצורה מיוחדת לו. ואני – אני אוהב מפלים אפילו יותר מערים גדולות כמו אקוררי למשל.

אקוריירי (איסלנדית Akureyri - "אקוריירה") המרכז העירוני השני בגודלו באיסלנד שוכנת בצפון המדינה. לפי מפקד שנערך ב-2007, גרים בעיר 17,253 נפש. העיר ממוקמת בצד המערבי של הפיורד אייפיורדור (Eyjafjörður) ומוקפת בהרים. החוף הוא רצועה צרה המגודרת בגבעות תלולות. בתקופות קדומות היו לשונות אדמה הנכנסות לים אך רובן נשטפו אל תוך הים. תחתית הפיורד נקראת פוטלורין (Pollurinn) והיא משמשת כנמל טבעי ויש בה רוחות שקטות. מרכז אקוריירי נמצא קרוב לנמל. כיוון שהעיר נמצאת בתחתית פיורד ארוך, האקלים מזכיר יותר את האקלים בפנים איסלנד, שמשמעו טמפרטורות קיצוניות יותר, קייצים חמים יותר וחורפים קרים יותר, מאשר ברוב ערי איסלנד. ההרים מגינים על העיר מפני רוחות עזות. הוויקינגים התיישבו במקום כבר במאה התשיעית. האזכור הראשון של העיר התרחש ב-1562, בתעודה המדברת על משפט ניאוף של אישה. במאה ה-17 סוחרים דנים ביססו את מחנותיהם במקום. הסיבה לבחירה הייתה הנמל הטבעי וגם העובדה שהיא שוכנת באזור פורה ביותר מבחינה חקלאית. הסוחרים הדנים לא גרו במקום במשך כל השנה, בחורף בתיהם ננעלו והם חזרו לדנמרק. התיישבות קבע התחילה רק בשנת 1778. אקוררי  קיבלה מעמד של עיר על ידי מלך דנמרק (שהיה אז גם מלך איסלנד) ב-1786 יחד עם עוד חמש ערים באיסלנד. המלך קיווה בצעד זה לשפר את תנאי החיים של האיסלנדים כיוון שעד אז לא היו קיימים מרכזים עירוניים באי. בכל מה שנוגע לאקוריירי, ההכרזה לא הייתה מוצלחת, ואוכלוסיית ה"עיר" עמדה על 12 תושבים. ב-1836 איבדה אקוריירי את מעמד העיר שלה וקיבלה אותו מחדש ב-1862. מנקודה זו התחילה לגדול כאמור בזכות הנמל הטבעי שלה ואולי גם בגלל איכות האדמה החקלאית. תעשיית עיבוד תוצר חקלאי הפכה להיות העורק החיים של העיר.

במאה ה-20 גדלה העיר עוד בעקבות נדידת אוכלוסייה מכפרים אל תוך ערים. מסחר ושירותים הפכו להיות הסקטורים העיקריים בגלל ירידת העיסוק בייצור וחקלאות בשנות ה-90. בעשר השנים האחרונות, דייג חזר להיות ענף חשוב באקוריירי. אוניברסיטת אקוריירי פתחה שעריה ב-1987. בעיר נמל תעופה המשמש לטיסות פנים בדרך כלל, אך ישנן טיסות מהעיר גם לקופנהגן. עד כאן ויקופדיה, לפי הנתונים של כריסטין ירד מספר התושבים והוא עומד כיום רק על 17.200 איש ואני שואל עברו רק ארבע שנים, לאן נעלמו 53 איש? אנחנו הגענו לעיר מעבר לנהר וזה אפשר לנו מבט נאה על העיר והפיורד. היום, יום ראשון ולעניין זה היו כמה יתרונות ברורים כפי שמתברר לנו בלשכת המודיעין לתיירים: יש פעמים מוסיקה, בשתיים - בגן הבוטני ובחמש - בכנסיה. רחל: עכשיו אין ברירה צריך ללכת לגן הבוטני. אבל לפניכן אנחנו נוסעים לראות את הבית של לקדלשוס ברחוב הפנרסטרטי 11 שהוא הבית הראשון שנבנה באקוררי. אנחנו נוסעים לאורך הפיורד מצד אחד ושדרת בתים צבעוניים נפלאים מצד שני . אנחנו עוברים ליד בית שמכיל אוסף צעצועים ולא נכנסים כי הכניסה כרוכה בתשלום. צילמנו כמה בתים יפים אבל לא את הבית הראשון כי הוא לא עושה רושם ונראה לא עתיק ולא יפה. עלינו במכונית לגן הבוטני (הכי צפוני בעולם) צבעוני מאד, שוטטנו בשביליו, רחל: לקחנו אתנו מים, צימוקים, אגוזים ומעילים, נכנסים, גן קטן, מסודר עם הרבה פרחים המוכרים לנו מהארץ – אמנון ותמר ופטוניות. לא מצאנו מקום לקונצרט עד שהגענו למסעדה ובחזיתה המוצפת שמש (וקר) ושם מצאני איש לוחץ אקורדיאון, יורם שאל אותו על מוסיקה והוא אמר – אני המוסיקה ואולי קצת נעלב. אני תופסת מקום על הספסל הצופה על המסעדה , על מורד מודשא שבראשו מין במה קטנה ומתקלפת כי השמש בכל זאת מחממת. לידי מתיישבים זוג איסלנדים. הם לא שמעו על קונצרט, אם כי יש פעילות תרבותית לכבוד 150 שנה לאקוררי. הם מהדרום ובאו לגור כאן אחרי שיצאו לפנסיה. הבנו שהקונצרט הוא בכל זאת האקודיוניסט שמסתובב בין השולחנות וירדנו משם למדרחוב שכולו 5- 8 בלוקים עם חנויות שברובן סגורות.

במרכז הרחוב היורד היו תלויות שמלות ענק שהתנופפו ברוח כנראה חלק מתערוכה במוזיאון הסמוך. מצאנו חנות מזכרות אחת פתוחה וקנינו כל מיני שטויות, כפפות למטבח עם דמות איסלנדית, נעלי בית סרוגות לחורף לשבעת הנכדים. מצאנו מסעדה שהייתה גם מומלצת וגם די מלאה וגם קראו לה בטין. יורם אכל סטייק לוייתן (כעבור כמה ימים חתמתי על עצומה ברקיאוויק לא לאכול יותר לוויתנים ואני כמובן אכבד את חתימתי) ואני דג קוד. הארוחה כללה מרק חופשי, בר סלטים כבדים ולחם. היה טעים מאד ואנחנו מלאים מאד, טיפסנו עד למכונית שחנתה ליד הכנסייה. נכנסנו פנימה ונרדמנו לחצי שעה בכדי להגיע לקונצרט בכנסיה רעננים. רחל הכינה שעון מעורר אבל פעמוני הכנסייה העירו אותנו בזמן. הקונצרט התקיים בכנסיה היפה והדומה מאד לזו שברקיאוויק. ישבנו בסוף והחלפנו שלוש פעמים מקומות כי בכל פעם הגיע זוג או שני זוגות ישראלים התיישבו מאחורינו והתחילו לדבר.. רחל: האלרגיה של יורם הציקה לו. בסוף התיישבנו ליד בחור כבן 40, לבוש חליפה, נראה טוב, חוץ מזה שנראה משונה, משך הקונצרט השתמש בתכניה כמניפה, השתעל, התנשם, זז במקומו אבל הקשיב. הקונצרט היה של מוסיקה קלאסית מנוגנת על ידי שני נגני עוגב כנסייתי צעירים. הם נגנו בארבע ידיים או בארבע רגליים יצירות של בורקהרדט, מוצרט, ברולד, אסקלסון, איזולפסון, הופנר וזה היה מקסים. לסיום הם נגנו ולס הקיסר של שטראוס ואנחנו היינו מאושרים.יש כמה מרכולים בעיר וכל אחד מאתנו רוצה להכנס למרכול אחר. אני מנצח אבל רחל מנווטת בעזרת כוכבה וכך אנחנו מגיעים לצד השני של העיר. רחל: אני מציעה לשאול אבל יורם אומר שלא צריך יורדים לכיוון הפיורד פונים ימינה וממשיכים לאורכו עד היציאה מהעיר. הגענו לתחנת דלק מספר אחת, כוכבה לא שיתפה פעולה.

בלילה, לפני שהולכים לישון- מבט מחלון החדר צריף של הופסטאדיר גסטהאוס אל הדלתה

ובבוקר

יצאנו מהעיר לכיוון הפסטדירבדרך 76 בדרך יפה לאורך ימים אגמים ונחלים עם מעבר הרים מושלג. הקוץ היחיד באליה הייתה כוכבה שהתעקשה להפנות אותנו לכביש 75, התעלמנו ממנה ונסענו על הכביש 15 קילומטר עד שהגענו בשעה תשע בערב לכתובת. בנין לבן יפה מואר סגור ואף אחד לא עונה לדפיקות. אנחנו מתקשרים בטלפון שבידינו והתשובה שאנחנו שומעים: נכון אני רואה אתכם, אנחנו נמצאים בשלושה מבנים בהמשך הדרך, מהצד השני של הכביש. בצד של הנהר. אנחנו יורדים מהכביש לשביל שמתאים לרכב 4X 4 צריף אחד לחדר אוכל וקבלה ושני צריפים למגורים, שממה מסביב שמביאה תחושה של בדידות, השמש מעל לנהר. רחל: בחוץ רוח וקרר. יש חימום בחדר והוא קטן וצפוף, אבל מי צריך יותר, יורם מכין סנדוויצים, קפה, המקלחת חסכונית עם כפתור שמשחרר כמות מוקצבת, מוגבלת של מים, אפשר גם יום אחד בלי מקלחת. מחר יום ארוך, נתחיל מוקדם. אני שם את נפשי בכפי ויוצא מהחדר למכונית להביא לרחל את מגפי הפרווה שלה – ממש קר. לפני השינה צופים דרך החלון הסגור, צמודים לרדיאטור המחמם את הבטן ומסתכלים על השמש שמסרבת לשקוע, השעה כמעט אחת עשרה בלילה. בדלתת הנהר יש מעט מים אבל הצבעים כחול וירוק נפרשים לרוחב כל האופק, כל כך יפה, בגינה בחוץ יש גם פרחים ועל השולחן בחוץ ערמנו עליו את כל המאכלים הצריכים קירור, כי בחוץ 2 או 3 מעלות, אוכלים סנדוויצים שותים קפה והולכים לישון.

יום שני, 16 ביולי, גלאומבר, סנאפלסבור

רחל: יורם קם בצהלות שמחה בשבע וחצי בבוקר, הוא פותח את התריס והחלון ואור השמש חושפים בפנינו את הנופים הירוקים כחולים בדלתה הענקית שלמטה והרים מכוסים בלבן מאחוריהם. גם בלילה פתחנו את החלון כי החימום בחדר הזעיר היה מוגזם. הוא משכים אותי כי לדעתו עד שנגיע יגמרו לנו את כל האוכל בצריף של המסעדונת שליד דלפק הקבלה.  בחוץ השמים כחולים בלי אף ענן, כחול יפה עמוק, מעל להר הרחוק השמש מרמזת שהיא תכף באה, מתארגנים מהר כי יורם כבר ארז הכל אתמול (לא היתה לי ברירה כי אם לא הייתי אורז לא היה מקום לדרוך עליו בחדר) ארוחה רגילה אבל בלי סלמון מעושן, לגרנולה הוספנו יוגורט בטעם וניל. אני טעמתי הכל, הלחם היה טרי, איך מגיע לחם טרי למקום כל כך מרוחק. הפרטנר שלי, במקום לקרוא עיתון בוקר, נכנס לאמביציה לקלוט את האינטרנט באיפון ואפילו הפסיק לאכול בשביל זה. הוא מוכרח לדעת איזה מייל הוא קיבל מגרופון. אנחנו יוצאים חזרה לכביש 76 במזג אוויר נפלא, הכל ירוק מסביב ואנחנו מקיפים את הנהר. לפני שאנחנו עולים על כביש מספר אחד, אנחנו פונים ימינה לכביש 75. יורם ממהר כי הוא רוצה להגיע לשייט במפרץ בריידאפיודור. כדרך הגברים כשיש לי מטרה אני לא רואה שום דבר בדרך. רחל רוצה להיכנס כי כריסטין סימנה לנו במפה את גלאומבר – למזלי רחל לא ויתרה.

גלאומבר שורת הבתים גם למשרד המודרני יש גג מדושא

רחל: יורם עושה פרצוף אולי נוותר. אני לא מת על מוזיאונים. למזלי רחל לא ויתרה. הגענו לפיסת נדל"ן ציורית: כר דשא ובו כנסיה ושורה של חמש או שש בקתות עתיקות. כשקנינו את כרטיסי הכניסה שאלה אותי הצעירה אשר על הכניסה והקופה באיזה שפה אנחנו רוצים הסברים, התלוצצתי ואמרתי בעברית, קבלנו. אבל אני לא הייתי צריך פרוספקט,

המטבח

הסתובבתי שם וכל פינה מוכרת לי הרי זה בדיוק ביתו של יוֹן רֶגוִוידסוֹן, גיבור פעמון איסלנד. אין ספק, זהו ביתה של שרלוטה גיבורת הספר על שפת הים בקצה העולם שבאה מגרמניה לחיות את שארית חייה עם איכר שתקן וחמות זקנה. הכל השתלב כל כך יפה שאני נתקפתי בפרץ של הסברים, תחילה לרחל ואחר כך גם לסטודנטית הצעירה שמכרה את הכרטיסים.

עלית הגג

הבתים מתוארכים למאה השמונה עשרה/ תשע עשרה, אבל הם היו בנויים כמו שבנו במאה השש עשרה של יון והחפצים העתיקים שהיו בהם הם אלה שהשתמשה בהם הזקנה במאה העשרים. ממה להתחיל? – הנורדים בנו בעץ, אבל אחר כך לא היה עץ והם בנו מלבנים שגזרו בכבול, על הגגות האדמה העבים צומח דשא שתפקידו היה לבודד מקור ולחזק את הגג. תיפקודו היה מבוקר בקפידה על ידי זווית הבניה, זווית לא נכונה, כלומר - זוית חדה מדי האדמה והדשא ישטפו בגשם. זווית כהה ומשקל המים ימוטט את הגג, שפע או מחסור בדשא יהרסו את הגג. אי אפשר לבנות מבנים גדולים של כבול ודשא וגם לא כדאי שיהיו חללים גדולים לחמם, בית החווה האיסלנדי היה מכלול מורכב 13 חדרים קטנים, נפרדים, לאדם, בהמה, ומזון לשניהם. למחסנים היתה גם כניסה נפרדת מבחוץ. החדרים חוברו במסדרון ארוך( 21מטר) ובקצהו היה חדרו של בעל הבית אשתו וילדיו.

המסדרון

בחדרים אחרים גרו עובדים שכירים וזקנות המשפחה, בבית החווה הזה היה גם חדר לאומנים נודדים כשבאו לבדר את בני הבית, בקיץ כנראה. במסדרון התקנו עוד שתי דלתות במטרה לבודד חלקים מבית החווה לצורך אגירת החום הנובע ממבני המגורים בחורף. ובפנים הכל מצוייד לבדידות המשפחה בחודשי החורף הארוכים, גללים וכבול להסקה, פחחיה ביתית, מחסן כלים לעבודה בחוץ, מטחנות דגן, חבית גרעינים, כלי חביצה לחמאה וכלי גיבון גבינה (את החלב דל השומן שנשאר השליכו.) מזווה ארוך ובו קרביים, בשר חזיר, כבד, נקניקיות דם, מי גבינה בחביות, ואצל הזקנה נאגר גם שתן האדם (לחפיפת השיער) ושתן בקר (לתרופות, לרחצה). המיטות היו קצרות כי ישנו מקופלים מפאת הקור, המזרן היה עבה ועמוק והמיטה מכוסה בקירות עץ מגולפים בגסות שגם להם היה תפקיד בשימור החום. השמיכות מתוצרת עצמית היו מאוכסנות במשך היום בארון בצד המיטות, על הקיר היה שלט ובו תפילה לשלום בני הבית. לבני הכבול היו בידוד טוב, בני הבית לבשו בגדי צמר ולכן לא היה צורך ולא היתה הסקה בבית. אש העלו רק מתחת לסיר הברזל הכבד במטבח, ושם הייתה כמובן ארובה שפלטה את העשן והחום גם יחד. הפרות והסוסים גרו באחד החדרים עם דלת יציאה נפרדת וגם הם תרמו לחימום הבית, הרצפה ברפת הייתה אלכסונית עם תעלה לאיסוף הגללים והשתן, הכל עובר לפני בתמונות חיות: המזרון העבש בביתו של יון שבבסיסו נמצאו יריעות עור כבשים עליהן נכתבו הסיפורים האבודים של הסאגות האיסלנדיות, השימוש שעושים האיכר השתקן ואימו בשתן הפרות לרחצה ולהבהרת הצמר לאחר הגז. מסעות קטיף הקיץ של צמחי המרפא שאוגרת הזקנה להציל את הגוף והנפש של האדם והחיה: מכאבים, מחלות, שברים, לידות, דיכאונות, ולצורכי הגיינה. חיטוי, בישול, שימור אוכל, תיבול. אין ארונות בגדים כי בגדים לובשים ולא מסירים מהגוף. יון עולה לספינה שלוקחת אותו מאיסלנד, הוא כל כך מסריח שהמלחים הדנים נאלצים לרחוץ אותו במים אדירים ולקרצף אותו כהוגן – יון בן החמישים מזועזע כי זוהי הרחצה המלאה הראשונה בחייו.

לבני הכבול

כל החורף עובדים בהאכלת בעלי החיים, איסוף ועיבוד התוצרים כמו חלב, שתן, וגללים. האיכר השתקן וגם הבעל של פרח איסלנד בפעמון איסלנד עוסקים במלאכות הקשות באמת: בניית הגדרות, חיזוק הגג , שיפוץ קירות הבית וצבירת לבני הכבול. ואלו החודשים הקלים כי בקיץ מצפה למשפחה העבודה הקשה באמת עבודת החקלאות שתבטיח מזון להם ולבעלי החיים לחורף ושיקום ניזקי החורף בחווה (גדרות, מדרגות, קירות הבית, השבילים והדרכים). בקיץ גם נערכים המסעות לענייני הקשר הקהילתי והמגעים עם רשויות החוק (פינגווילר). מה עוד עושים בחורף? מנפצים את הצמר וסורגים, מתקינים נעליים מעורות החיות. ומספרים סאגות. אני לא מצליח להיזכר אם יון ידע קרוא וכתוב, אבל הוא ידע לצטט בכל הזדמנות, במקום ושלא במקום, קטעים מסאגות אינסופיות בחרוזים. בבית החווה בחורף נוצרו ונשמרו סיפורי המיתולוגיה, זה גם המקום בו האנשים הנוצרים שימרו את המנהגים הפגניים שלהם והמעיטו בערכם של כוהני הדת שלא היו זמינים שבעה חודשים בשנה. צפיפות המגורים ואי היכולת לצאת החוצה בחודשי החורף הארוכים, חייבו דפוסי חיים מאורגנים וקשיחים. זה היה תפקידו של בעל החווה, אבי המשפחה ששלט בחיי החווה ושוכניה. מרוב התרגשות אני מדלג על ההיסטוריה הפרטית של בית החווה ואני מצטט מהפרוספקט בעברית: פרסומה של גלאובר טמון בפעולות ובהשפעה של תושביה הקדומים של איסלנד על העולם שמחוץ לה. טווח פעילותם ההיסטורי היה רחב: המתיישבים הראשונים בצפון אמריקה (הם קראו לה וינלנד) ובגרינלנד, ולהם נולד האירופאי הראשון על אדמת אמריקה. התושבים הראשונים חיו כאן במאה האחת עשרה . הם נזכרים בסאגה של הגרינלדים ובסאגה של  אריקוד האדום... גודרידור, אחת מבנות המשפחה ילדה את בנה באמריקה, אחר כך נאלצה לחזור אתו לאיסלנד בגלל רדיפות האינדיאנים. אבל היא הייתה ללא ספק מהנשים הנוסעות בתקופתה. היא חצתה את אירופה ברגל, ערכה שמונה מסעות אוקיאניים, הייתה שותפה למסעות גילוי נורדיים של ארצות חדשות וחוותה את המעבר מפאגניות לנצרות. הבית עצמו עבר ממקום למקום והחל במאה השש עשרה היה רכושה של הכנסייה שהעניקה אותו לשורה של כמרים למגורים, משך השנים גר כאן בבית החווה משורר איסלנדי חשוב. במאה התשע עשרה גרה כאן סיהגולאוג שיוחסו לה הרבה רפורמות בחקלאות באזור, היא הייתה תופרת ורוקמת מיומנת ותפרה (עיצבה) את התלבושת הלאומית של איסלנד, יסדה את אגודת הנשים הראשונה באיסלנד וגם הקימה את בית הספר הראשון לבנות. על קיר הכניסה מותקנות זו בצד זו תמונות כל הדיירים שצויירו או צולמו חוץ מגודרידור שפיסלה משנת 1939עומד בחוץ בכניסה. אני חושב שהביקור הזה הוא החיבור האמיתי והיחיד שהיה לנו עם התרבות האיסלנדית העתיקה כפי שהכרנו מתוך ארבעת הספרים. גודרידור היא הזדמנות טובה לספר את סיפורם של הוויקיניגים. הוויקינגים היו נורווגים שוודים ודנים, אך מקור שמם לא ברור. מבחינת תולדות האנושות, התקופה הוויקינגית החלה בזמן הפשיטות הראשונות, בשלהי המאה השמינית, ונמשכה עד כיבוש ממלכת אנגליה על ידי "ויליאם הכובש" מלך הנורמנדים. את התקופה הזו, של התפשטות ונדידת שבטים צפון-גרמאניים מסקנדינביה, ניתן לראות כשלב מאוחר יותר של נדידת השבטים הגרמאניים, הסלאבים ואחרים, שהתרחשה בין המאה הרביעית למאה התשיעית לספירה. הם פשטו על כל אירופה כולל רוסיה (השם רוסיה הוא במקורו מילה וויקינגית) והגיעו גם לים התיכון (סיציליה, מלטה). הצלחתם הייתה פועל יוצא של נחישותם, ואכזריותם מחד, ומאידך, העובדה שבתקופה הפיאודלית של ימי הביניים לא היה כמעט שום כוח צבאי מאורגן שיכול היה לעמוד נגדם. הם תקפו מהים והגיעו לפנים הארץ בסירותיהם דרך הנהרות. בכל סירה היו בין 40 ל- 60 חותרים ומפרש צמר אחד מרובע. הסירה יכלה לנוע קדימה ואחורה ללא צורך להסתובב. הוויקינגים ניווטו בעזרת גרמי השמים והסתייעו הרבה במעקב אחרי נדידת הציפורים ולכן רוב מסעותיהם בים נערכו בעונת נדידת הציפורים. לאחרונה התפרסם מחקר שהם ניווטו באמצעות כיול כיוון השמש בימים מעוננים באמצעות אבני קריסטל. אמונת הוויקינגים הייתה פגאנית והתבססה על המיתולוגיה הנורדית. הם האמינו כי מוות בקרב הוא המוות המהולל ביותר ורק מי שמת מוות כזה זכאי להגיע לואלהלה, גן העדן של הלוחמים. כל וויקינגי נולד עם תג מחיר, ששוויו נקבע לפי המעמד בו הוא נולד, וזה המחיר שאותו לדוגמה היה מחויב רוצח לשלם למשפחה של הנרצח. עם זאת, לאור העובדה כי החברה הוויקינגית הייתה מאוד ניידת, תג מחיר זה לא היה קבוע. על אף שלא ניתן היה לרדת מתחתיו, ניתן היה לעלות. האדם התקדם בחברה על פי כישוריו ואם הוא נולד למעמד נמוך לא היה זה הכרח שיישאר במעמד זה. כישורים מסוימים כמו כושר גופני טוב וכוח פיזי, יכולת להשתמש במגוון כלי נשק, יכולת לקרוא ולדבר כמה שפות וידע במלאכות מסוימות היו יכולים להעלות את ערכו של האדם הוויקינגי. קבוצות ויקינגים החלו נודדות מערבה, ואחת מהן בהנהגת לייף איריקסון, הגיעה לאיסלנד. קבוצה אחרת הגיעה לניו פאונדלנד שבצפון אמריקה (זמן רב לפני קולומבוס אוכל הזיתים) שנקראה בפיהם וינלנד, והקימו בה מושבות לאורך החוף. על פי העדויות שנותרו ועל פי ממצאים בשטח נראה שהם נהדפו עקב פשיטות של שבטי אינדיאנים מקומיים.

חזרנו לדרך מספר אחת והתחלנו את דרכנו מערבה, אנחנו נוסעים בין מים לשמים, בין ירוק האדמה ללבן פסגות ההרים, לחשוב שלפני יומיים היינו במדבר. רחל: יורם נוהג, אני אמורה לנווט, עוברים בהתיישבות (שלט) SAUDARKROKUR שלט של קפה עושה לי חשק, נכנסים לפי השלט לבית קטנטן עם בר מיניאטורי וחדר אוכל עם ארבעה שולחנות קטנים עגולים וכסאות, הכל קטן מאד. איש מבוגר מאד, שתיקן טרקטור, רץ אלינו, הדלת הייתה פתוחה כי הוא עובד באדמה ליד הבית, קפה? אפשר, כן . הוא מפנה אותנו לשולחן קטן עם תרמוס, חלב, צלחת עוגיות וכל מיני פיצ'פקס קטנים, 240 קרונות. רק קפה אחד. תיקחו כמה שאתם רוצים. על הקיר צילום של ג'ימס דין, קטעי עיתונות, ושני צילומים של איש שנראה דומה לאיינשטיין שזה הדוד שלו ובאמת אמרו לו. לרוחב כל הקיר הארוך יש ציור נאיבי של בתים ומעליהם טביעות כף יד ושמות מדינות של מטיילים שהיו אצלו. הוא שמח מאד שרחל מישראל כי אין לו טביעת כף ישראלית. אני מוסיפה את טביעת כף ידי באדום והוא מוסיף את השם ישראל מעליה בירוק. אנחנו יוצאים שוב לדרך מספר אחד. עכשיו אצה לי הדרך, יש מקום אחד שמומלץ בתכנית ולא מופיע במפה ועוד מקום שמופיע במפה ולא מומלץ בתכנית, אבל אני כבר בדרך לחצי האי SNAEFELLSNES

סנאפלסנס, שם העיר הגדולה סטיקקישהולמר STYKKISHOLMUR שאנחנו מפאת הייאוש קוראים לה קקי. שם, שם מחכה לנו, אני מקווה, השייט שללה ספרה לי עליו. רחל: אני ניווטתי, הדרך ארוכה, חלקה משעממת, חלקה מפרצים, נהרות, הרים שחורים מכוסי שלג בכיפתם, שדות ירוקים אינסופיים וגלגלי החציר האסוף במעטפת פלסטיק לבן או כחול בכל חלקה. בשדות רועים גם הסוסים והכבשים והחשוב מכל, המעלות עולות 12 – 16 – 18 – 21 , הכל נהדר, אבל מה זה חשוב כי כשעוצרים להשתין מרגישים את הרוח הקרה, אנחנו מנשנשים תוך כדי הנסיעה. ונוסעים 80 קמ"ש על כביש 59 שהוא כביש גדול ורחב במפה ובמציאות הוא בלי אספלט, ולא תמיד נוח. עולים על כביש 54 ואחר כך פניה ימינה לכביש 58 הנה אנחנו מגיעים אליך סטקקישהולמור, ישר לנמל. כמו כל כפרי החוף של איסלנד,

הנמל של קקי יפה להפליא. לצד מזח יצוק בטון עומדות כמה סירות קטנות ויש שפע חנייה בכל מקום רק מכוניות אין, על המפרץ הכחול עמוק מגנים מכל עבר סלעי גרניט משוננים.

הנמל והכפר בעצם מוגנים כי הם עמוק בתוך הפיורד REIDAFJORDUR מה שנותן תחושה שהכחול העמוק נמשך לנצח. אנחנו חוצים את כל הנמל, כחמישים מטר, על מנת להגיע למשרד שמוכר כרטיסים לשייט והוא, איזה מקריות מלבבת, נמצא בחנות מזכרות, ובה, כמה מפתיע, יש כבר שני זוגות ישראלים, אחת מהם - אחות שמכירה את רחל אבל רחל לא זוכרת. למרות שהיום חם באורח יוצא דופן אני מתעקש שרחל תיקח גם היא מעיל לשייט, מה שמוכיח את עצמו חיוני מאד בהמשך ההרפתקה.

איים וציפורים

הספינה מפליגה בשלוש וחצי לשייט שאני כל כך התכוננתי אליו. ללה ספרה לי על ספינה שמעלה ברשת צדפות טריות מהמים והם אכלו מהן כהנה וכהנה בשמחה רבה. לפני שיצאנו מהלימודים בישיבה לתקופת בין הזמנים אמר לי עוזיה שהוא לא רק הרב שלנו אלא גם דייג נלהב שאעזור לו במלחמה נגד ספינות הדייג הגורפות, כלומר שהם גוררים אחריהם מכמורת גורפת שמחסלת את כל החי והצומח על קרקעית הים. אני כתבתי גם לשרת החקלאות וגם לשר לאיכות הסביבה ולכל בעלי המקצוע שמתחתם וביקשתי עזרה, אחרי שאחזור מהטיול אמצא את תשובתו של הממונה על החקלאות הימית והדייג שיבשר לי שיש חקיקה בדרך על הפסקת הדייג במכמורת גורפת לפחות לשלוש שנים ואחר כך דייג מבוקר. אבל עכשיו בין מלחמתי על תקינות אקולוגית ובין החסך הנורא לאחר שנים שלא אכלתי צדפות חיות, אני שוכח את אחריותי האישית לגורל כדור הארץ ויושביו בדורות הבאים.

רחל: הספינה עוברת בין האיים, צופים בציפורים השונות ושומעים הסברים מפורטים על אורחותיהן ועל תקופת הקינון שלהן, חשבנו שטעינו ויש ספינה אחרת שהיא ספינה של דייג ואנחנו לא על הספינה הנכונה. מאי לאי ומציפור לציפור, מתחילה לנשוב רוח ונעשה די קר.

לפתע מזעיק אותנו הקברניט לירכתי הספינה והפלא המשוקץ מתרחש לנגד עינינו, שני מלחים בכפפות גומי בכובעי צמר ובחלוקי גומי מורידים רשת למים. והספינה שטה וגוררת את הרשת על קרקעית הפיורד. כעבור כשמונה דקות לוחץ אחד מבני החייל על כפתור ואט אט נשלפת בכבדות המכמורת הגורפת עד שהיא בגובה המלחים וגם, כפי שאני מבחין לראשונה, מעל שולחן פלדת אלחלד הנמתח לרוחב כל הירכתיים כמעט כשאנחנו קהל הנוסעים השוקקים מצדו האחד ושני המלחים בסינרי הגומי ובכפפות מצדו השני. ובאמצע? – באמצע משחרר המלח תפס מתחתית הרשת וכל הגיהינום הנפלא פורץ החוצה ומתפזר על שולחן הנירוסטה,

מאות צדפות מסוגים וגדלים שונים, כוכבי ים, קיפודי ים, שבלולים, אצות, ולא מעט סרטנים ממשפחת ניקודימוס (של עודד בורלא) רצים לכל הכיוונים וסופם שהם חומקים מהשולחן ומרצפת הסיפון בחזרה למעמקי הים.

נו טוף, עכשיו לוקחים שני הימאים סכיני מטבח רגילים ומתחילים לפצח מגבן צדפה אחר צדפה ולהציע אותן לקהל.

אני עושה הפסקה קטנה לספר בשבחו של הקהל: חלק לא אוהבים צדפות, חלק אוהבים לצלם וחלק ישראלים שצדפות מזכירות להם רגל קרושה שלא נגעו בה עוד בבית אימא. אז מי נשאר? – אני ועוד כמה. אבל בשביל הבולמוס שלי העניין מתנהל כך: הימאי מציע לי צדפה ואני לוקח מגיז עליה מעט לימון ובולע, אחר כך אני מפצח צדפה בעצמי ואוכל אותה עם או בלי לימון, בזמן זה הוא יכול להציע מרכולתו לאחרים, ואז אני חוזר ולוקח עוד צדפה. ענין זה נמשך זמן רב וחוץ מצדפות אני זוכר רק

מעט עניינים אחרים: שהצעתי לרחל לנסות והיא אכלה יותר מצדפה אחת, שבקשתי ממנה לצלם כמה שיותר, שסכין שהשתמשתי בה נעשתה חלקלקה מדי ושלפתי את סכין ניו זילנד. לבסוף ניסיתי לחתוך קיפוד ים ולא הצלחתי. את זה ראה אחד המלחים וכיוון שהיה מצויד בכלים יותר מקצועיים החל לחצות קיפודי ים ואני עובר לסירוגין מהלבן האפרורי של הצדפות לכתום הנוטה לצהוב של קיפודי הים. כשנסתיימה הסביאה והמלחים גרפו את השאריות והניצולים חזרה לים שמתי ליבי לראשונה לעובדה שמשני צדי השולחן היו ערוכים מראש גם מפיות, פרוסות לחם, חומץ, שמן , רוטב סויה, מזלגות, צלחות קטנות ותבלינים שונים. נו באמת, מי צריך הסחות דעת כאלה?! אחרי כל זה, אנחנו עושים את דרכנו חזרה ופתאום מרעים קולו של הקברניט הקורא לנו לצפות בתופעת טבע שלא ראתה שפחה על הים מצידה השמאלי של הספינה. מילא השפחה, אבל אני מבלה חלק נכבד מחיי ליד הים ובתוכו וזה היה המראה הכי מפחיד שראיתי בשבעים ושלוש שנותיי בים. גאות, רק גאות תמימה. במים בין שני איים עבר זרם גאות עז, בדרכו אל החוף הזרם נתקל בזרם גאות אחר ומן הספינה יכולנו להבחין במערבולת שיצרו זרמי הגאות כשהם נתקלים זה בזה וקוטרה כחמשה עשר מטר. חלקו השני, המרתק, של המסע נגמר, ירדנו אל המזח חמושים בהמלצה על אותה מסעדה גם ממוליק, גם מאיי וויטנס וגם מכריסטין NARFEYRARSTOFS לבושתנו נסענו לשם וסבבנו את העיירונת, המסעדה ששיחקה אתנו מחבואים, יצאה ממקום מסתורה והיא בבית עץ כעשרים וחמישה מטר מהנמל. מזל שהייתה חניה בצמוד לבית העץ הלא מרשים הזה.

עולים בגרם מדרגות ונכנסים למסעדה ונותנים לרחל לדבר: שווה. 9000 קרונות לארוחה (300 שקל), לחמניות טריות וחמאה, שתי כוסות בירה של חצי, מרק דגים מעולה ליורם וצלחת טעימות של שרימפס גמדי, ברוטב פסטו, מולים, סלמון מעושן, דג מעושן אחר (וחתיכת עוף שלו אכלנו אותה בארץ היינו גומרים במשטרה. מה שמו אנחנו מתעניינים: סתם ציפור ים) קומראן, אני סלמון על הגריל, הכל מוגש בטוב טעם, גם המסעדה ניראת טוב, היה טעים ביותר.

נותרו לנו קצת יותר מחמישים קילומטר בדרך יפה מאד, ים מצד אחד ומפלים מלווים אותנו ניגרים לאור הכביש משולי ההר, מחר נעבור שוב בדרך הזו ונעצור לצלם, אנחנו עוברים את אולסוויק ונכנסים לריף RIF משהו קטן מעיירה אבל עם נמל וכמה מבני תעשיה, לא להאמין, כוכבה מובילה אותנו לאחד מהם. GISTIHEIMILIO VIRKIO למטה מחסן סגור ומין מיני מרכול זעיר אנפין, אנחנו מעלים את מזוודות לקומה השנייה (שני לילות) בקומה שלנו גם המטבח, המסעדה בקומה השלישית, אין מעלית - כבר אמרנו? קבלת הפנים של הצוות כולל הטבחית מאד חביבה, החדר לא קטן ומשקיף בחלקו על הנמל והים, מוזר אני חושב, יש גם מרפסת בסוף המסדרון, עוד נחזור אליה, האינטרנט עובד אבל אצלנו עשר וחצי בלילה ובבית אחת אחר חצות. ג'ין וטוניק, אפילו לא עוברים על המסלול של מחר ונרדמים.

חום שלישי, 17 ביולי, סניפלסנס

קמים בשמונה וחצי כי אנחנו חושבים בטעות שהעיקר כבר מאחורינו ואין מה להיחפז, עוד ארבעה ימים חוזרים הביתה מה כבר יכול להפתיע או לרגש אותנו. מטפסים לקומה השלישית לארוחת הבוקר וגם האוכל מטפס אתנו מהמטבח. לפני שאנחנו יוצאים, אני נזכר שאין לנו שובר למלון ברקיאוויק ואני מתקשר למשרד, כריסטין איננה, הלגה ישנה ומדברת אבל זו לא ההלגה שלנו ואין אחרת, היא תבדוק ותחזור אלינו. לא היה מעניין להזכיר את השיחה אלא שהתשובה מגיעה כשאנחנו הולכים כבר שעות, רחוק עשרות קילומטרים מכל מקום ישוב, באמצע של שום דבר, מאחורי הר סניפלסנסיוקול הידוע באנרגיות הרוחניות שלו, אני שומע צלילים שלא מתאימים לאף ציפור, או רוח, או משברי הים. והקול בא מהכיס של מי שאין לו טלפון סוללרי חמש עשרה שנה. זו הלגה, השובר מחכה לכם במלון. רחל: יוצאים עם מפות ומים בלבד. מזג אוויר נראה מבטיח, שמיים כחולים, מעט ענני נוצה, באינטרנט אמרו 14 – 18 מעלות, למעשה היו 21 מעלות והיה ממש חם כשלא הייתה רוח.

מריף אנחנו ממשיכים על כביש 574 תחילה הכיוון מערב ואחר כך דרומה, היינו מצויידים במפות של כריסטין, מוליק, מפת החידות הראשונית שלנו וגם קיבלנו מפה לא רעה מהמלון, אבל אז גילינו מה יכול ספר האטלס להציע לנו, ומה יכול היה להציע לנו לו השתמשנו בו מהיום הראשון.

מעתה ואילך זמננו היה בידנו ולא מהרנו יותר, סיכמנו שאנחנו נוסעים מפרח לפרח של אתרי התיירות המשולטים ומבררים לפני הכניסה באטלס מדוע הם זכו בפרח ואם מבחינתנו כדאי להכנס. רחל מנווטת באטלס ובדרך באדיקות של חסיד הנוסע לקברות צדיקים וספר קודש בידו: העצירה הראשונה מפגישה אותנו עם הדיירים הבלעדיים של כל הפרק הלאומי הענק שנשוטט בו היום והם הציפורים המקננות. קבלת הפנים קצת מפחידה אותנו כי אנחנו סמוכים מדי לאזור הקינון והציפורים מבצעות עלינו צלילות נרגזות של טייסי קרב קמיקזים שנועדו להפחיד אותנו ולסלק אותנו מהמקום: גופושקאלאר, אנטנת איימים בגובה של 420 מטר שהוקמה על ידי האמריקאים והייתה פעם הכי גבוהה באירופה ועתה משמשת לקליטה ושידור של גלים ארוכים ובמתחם שלה מתנהלים לימודים של אגודת המצילים של איסלנד, לידה אירסקרה ברונור,  הבאר של האירי, שמתועדת מתקופת ההתיישבות ומדרגות יורדות אליה אבל אנחנו לא יורדים כי שלד של ראש לוויתן חוסם את הכניסה. אני, ההיפוכונדר, מסתכל על האנטנה ומציע שנסתלק מהמקום בגלל הקרינה ואנחנו ממשיכים.

הדרך מעבירה אותנו בין הים לבין סניפלסיוקל, הר שכיפתו מכוסה בקרחון. סניפלסיוקל הוא לא סתם הר געש שהתפרץ לאחרונה לפני יותר מאלף שבע מאות שנה, הוא גם ההר הגבוה ביותר באיסלנד (1446 מטר), אפשר לראות אותו אפילו מריקיאוויק, מה שמבליט את גודלו הוא העובדה שהוא הר יחיד בקצה חצי האי והוא מוקף ים משלושה צדדים, בכתובים נאמר שהוא נראה כצומח מהים. גילה, שהיא מרפאה באמונה, הכינה אותי לנסיעה. היא דברה על האנרגיות של ההר בעיניים מצועפות. בפעם הראשונה שהייתה באיסלנד היא פגשה בקולגה, זקנה רוחנית, בכפר לרגלי ההר. הקולגה ישבה מול מעגל אבנים חלקות ובמרכזו גביש גדול, הזתה ושלחה את גילה לאסוף אנרגיות בהר. גילה זכתה לטעון שם אנרגיות כבר פעמיים ואני חושד בה שגם את הנסיעה הבאה לאיסלנד היא מתכננת לכבודו. במדריכים כתוב שההר נתפס בעיני מאמיני הניו אייג' כמקור אנרגיה ראשון במעלה בעולם. כך או אחרת בספרו של ז'ול וורן מסע למרכז האדמה, הגיבורים נכנסים למסעם מהלוע שלו על מנת לצאת בסופו של דבר מסטרומבולי שבסיציליה. מטפסים עליו החל מהמאה השמונה עשרה, מה שלא עלה על דעתנו , כמובן.

אבל מה שיש מסביב מעמיד אותי על טעותי מהבוקר שאולי כבר ראינו הכל. עברנו מנקודת תצפית אחת לשנייה כמעט ולא דילגנו על שום פרח שבשלטי משרד התיירות וכל פעם עמדנו נדהמים על צוקי גרניט משוננים, בגובה עשרות מטרים, מעל לובן קצף הגלים והכחול העמוק של הים.

לא היינו לבד – אלפי ציפורים לבנות קיננו על הסלעים, צובעים בפרש שלהם חלקים מהצוקים בלבן והן כולן טרודות בעסקי פרנסה – יוצאות ובאות בצווחות ומשחרות להביא טרף לגוזלים שבקן. מתאר קו החוף כל כך משונן שיכולנו לראות את הנוף המרהיב הזה מהרבה זוויות וכמובן שלכל צד ביופי הפלאי הזה היו פנים אחרות. פסענו בדלתה של נהר ענק שנספג כולו באדמה ונעלם.

ירדנו לחוף ים ולא יכולנו שלא להגיע עד למים כי המראה הנדיר שנחשף לפנינו היה חוף ים עם חול לבן (באיסלנד!) ובתוכו שתולות אבני לבה שחורות מבריקות שהים הקציע והחליק והפך אותן לחלוקי אבן ענקיים. דילגנו וקפצנו מסלע לסלע עד שדרכנו לרגע על חול הים בטרם יבוא עוד גל, שם גם מצאתי צדף עם מאובנים שהבאתי לנכד של מוליק. הלכנו לראות את אונורואנס, הצוק עליו עומד המגדלור הכי מערבי של איסלנד ואז בחרנו לנו כמה מסלולי הליכה ארוכים יותר. מזג האוויר היה לטובתנו והלכנו בדרכים המסומנות אל כמה נקודות תצפית מיוחדות.

המסלול הראשון היה ל דיאפלונסנדור. 10 דקות הליכה מובילות אותנו לנקודת תצפית על המפרץ ומשכנעת אותנו לרדת אל החוף, בתחילה אנחנו יורדים במדרגות לשביל תלול, עוברים ליד סלעי בזלת משוננים שמסתדרים מסביב לחור די גדול על מנת שלא להפריע לנו להסתכל לשמים. מהשביל אנחנו מגיעים לחוף זיפזיפי. רחל: חול דק שנראה בהיר, לא צהוב כמו שלנו, כלוקחים אותו ביד רואים שהוא מלח/פלפל ויותר גס מהחול שלנו. אנחנו מגיעים לאזור האבנים העגולות ורואים איך צעירים מתחרים בהרמתם. האבנים באזור שימשו, לפי האגדה או המסורת, כלי מבחן לימאים. אם הרמת אבן קיבלו אותך לשמש בספינה. השיא שמור למישהו שהרים אבן ששקלה 154 קילו, חצי קשה היה להרים אבן של 100 קילו, חלשלוש הרים אבן של 54 קילו ולא התקבל לספינה, מי שהרים 23 קילו נחשב חסר תועלת. אני נזכרתי באילנה שהיא

אונייה לשעבר

חברה טובה ורוחנית ידועה שצריכה הרבה אנרגיה, הרמתי בבת אחת שש אבנים רוויות אנרגיה להביא לה. ואז נזכרתי במגבלות מטען שלנו בטיסה והחלפתי אותן בשש אחרות, קטנות יותר שיכלו להסתדר בנוחיות רבה בקופסת גפרורים. מחווית ההרמה אנחנו ממשיכים לפסוע בחול העמוק ולפנינו תופעה מוזרה של פיסות צהובות קרועות מפוזרות מסביב. לוקחים אותן ביד וזוהי מתכת כלומר ספינה לשעבר, בשילוט כתוב: אחרי שנטרפה הספינה אל מצוקי החוף השחורים, מתשעה עשר מלחים נותרו בחיים רק שבעה, מעניין אם הם הרימו את האבנים לבדוק כמה כוח נותר להם.

מעגן לששים ספינות דייג

רחל: מחליטים לא להתעצל ויוצאים בצעידה של קילומטר לדריטוויק. כלומר, אל מה שהיה פעם דריטוויק, נקודת דייג ועכשיו אין שום סימן שמישהו היה שם פעם. אנחנו קוראים באטלס: משך מאות שנים היה המקום תחנת הדייג הכי עמוסה באיסלנד. לעיתים עגנו במקום 60 ספינות עם 300-400 אנשי צוות, ללא ספק הייתה שם הגנה טובה בזמן סערה. רחל: הדרך רצופה אבנים איומות להליכה, אבני אח אח, אבל אחרי שעברנו כמה מאות מטרים אנחנו צועדים כמו היידי בת הרים. מגיעים כעבור חצי שעה כמובטח. לפנינו רחוק למטה מפרץ כמעט סגור בסלעי ענק, יש גם אגם קטן בצדו אבל השלט מזהיר: המים לא לשתייה. שכבנו על כר דשא שירד בשיפוע חד אל התהום. היה כל כך חם שהתפשטנו עשינו את הבגדים העליונים לכרית, רחל אומרת שנמנמתי, אני זוכר קבוצה של צרפתים לא רחוק מאתנו שהיה להם שכל להביא אתם אוכל. הדרך חזרה, כמו שאומר כבר שנים אבי טולדנו, הייתה כמובן הרבה יותר קלה וקצרה. רחל: ראינו צעירים חמושים באתים וכפפות, חופרים מתחת לסלעים ומזיזים אותם. שאלתי מה אתם עושים והם אמרו שמטיילים פרצו שביל שיורד מהדרך המאושרת והם חוסמים אותה במגמה להגן על הפארק. אני קישרתי את החבורה הזו לקבוצות אחרות שראינו באסקיה וחשבתי שזה נראה כמו שרות לאומי של תיכוניסטים או סטודנטים אבל לא בררנו. אנחנו ממשיכים על דרך 574 המחבקת את ההר ומפרידה אותו מהים שמקיף אותו מצפון ממערב ומדרום. עכשיו בניגוד ליהודה הלוי גם אנחנו וגם ליבנו בצד דרום, וטוב שכך. אנחנו עוצרים במלריט שהיא השפיץ הדרומי של חצי האי, יש שם מגדלור לאזהרה.

המטרה שלנו הייתה לונדרנגר ואז גילתה רחל שבמקום ללכת אליהם חצי שעה יש מסלול של רבע שעה בהמשך הדרך, אז ויתרנו והמשכנו עוד כמה דקות לחניה גדולה ושני טרקטורים עובדים על הדרך ומערימים עליה עפר טרי. רחל מצטערת שאדמה כל כך טובה אי אפשר להעביר לגינה שלה ואנחנו צועדים לכיוון העמודים שראינו בעצירה הקודמת מרחוק ועכשיו לא רואים אותם כלל כי הם נחבאים מאחורי סוולפופה, גבעונת על מנת להמם אותנו בבת אחת. לונדרנגר הם שני עמודים בים, הגבוה בהם מגיע לשבעים וחמישה מטר, שאריות של הר געש, טיפסו עליהם לראשונה ב- 1753, לרגליהם היה כפר דייגים קטן. ולא רחוק משם, לצד דרום בסוולפופה, משורר הקרחונים, קולבין יולסקאלד, ניצח את השטן בתחרות חריזה. אבל הגיבורים של היום השולטים באזור שלטון ללא מיצרים הם עופות המים המקננים וצווחים זה לזה ללא הרף.

לונדרנגר

חוץ מאתנו יש רק ציפורים

יפה ככל שהיה היום הזה, מראשיתו ועד הלום, המפעים מכל היה לפנינו. HELLNAR  הלנר היא כפר דייגים קטון המקנן בירידה מהכביש ליד מפרץ מוזר ומרתק בתצורות האבנים והסלעים שבו. על מנת לסלק את חובנו להיסטוריה – זה היה מקום הולדתה של אחת הנוסעות הגדולות של ימי הביניים, מודעתנו מזה כמעט שבוע גורדור בורביארנרדוטיר, שהתיישבה בסביבות 1010 לספירה בווינלנד הלא היא ניופאונדלנד שבארצות הברית. הולידה את סנורי, הילד האירופאי הראשון שנולד בעולם החדש וכבר עסקנו בהם במוזיאון הבתים הפתוח.

אנחנו רואים את מפרץ של מערת באדאסטופה, והוא נראה מוזר, מרתק ומפתה מאד. השעה שלוש אחר הצהריים ואנחנו לא יורדים אליו, למרות צווחות האימים של הציפורים הלבנות והברווזים שקוראים לנו, אלא חומרניים שכמונו, פונים אל המרק. בחצי הדרך היורדת עומד צריף קטן ומרפסת עץ גדולה ובה שולחנות עמוסים במטיילים אוכלים ושותים ומשתזפים בשמש. אנחנו מצליחים לתפוס שולחן שבדיוק מתפנה כשאנחנו מגיעים והוא צופה הישר למפרץ שלמטה. רחל נשארת לשמור על הנדל"ן ואני כמקובל באיסלנד, נכנס לצריף, להזמין ולשלם. מרק הדגים של המסעדה מומלץ מאד גם על ידי מוליק וגם על ידי כריסטין. הזמנו גם בירה ועוגת גבינה ורחל התפלאה איך המלצרית מצאה אותנו בין השולחנות הרבים ללא כל סימנים מזהים. היה חבל צאת משם אבל הצורות המוזרות של הסלעים פיתו אותנו לרדת. צעדנו בין סלעים חלקלקים, על חלוקי אבן קטנים והגענו למפתח של המערה, לא הלכנו למעיין הישועה שמבטיח כבר מהמאה השלוש עשרה רפואה שלמה, פריון ואקזיט מוצלח מסטרטאפ. ישבנו מול הסלעים הענקים שגוננו על המפרץ הקטן והשאירו חלון על מנת שנראה שהעולם נמשך גם מעבר לפלא הזה. הסלעים נראו בחלקם השמאלי כפלטות דקות מונחות זו על גב זו ומימין כעמודים מברכת המשושים. מגובה מסוים ומעלה הם טויחו בלבן בפרש של הברווזים והציפורים האחרות שצווחות בכל גרונם.

היה שם גבר גרמני אחד שנכנס למים הקרים בעידודה של בת זוגו ושלף לזוועתנו ברווז קטן מהמים והניחו על סלע. טעינו, הברווזון היה גם חלש וגם מבולבל ולא ידע מה לעשות עם חייו שניתנו לו במתנה. הם הלכו ורחל החליטה להישאר לראות מה יקרה לו. ובכן מסתבר שהוא היה פגוע או חלש ובקושי שרד על הסלע למרות קריאות העידוד שלנו. מפעם לפעם הציפו הגלים את הסלע והוא לא ידע אם לשחות או להישאר בחרבה. לבסוף החליק למים רחל: היא מסכנה חסרת אונים, הלכנו רק אחרי שהיא התחילה לשחות, היא תמות כי היא לא יכולה לעוף.

חזרנו עייפים ומאושרים. כלומר אנחנו ממשיכים בכביש 574 עד ארנרסטאפי ARNARSTAPIכפרון דייגים קטנטן, ליד מפרץ כחול ושקט מוקף בסלעים שחורים גבוהים ומשוננים. עוד לפני הכפר אני חולק כבוד לפסל מוזר של ויקינג מעל לצוק המשקיף אל הים, סלעיו וציפוריו הלבנות. רחל נשארת במכונית ואנחנו ממשיכים ויורדים עד הנמל,

רחל מצלמת שני ילדים עם חכות. בכפר המקסים יש גם נקרת סלע שנקראת קלטר כלומר חור בסלע שמעיף רסס מים בשעת סערה, אלא שלא הייתה סערה, השעה כבר חמש אחר הצהריים ושנינו היינו עמוסי חוויות, צילמנו את הכפר מכל צד ויצאנו אל הדרך. נסענו עד הצטלבות עם כביש 56 ופנינו שמאלה וצפונה למעבר הרים בדרך שאינה מצופה אספלט, חצינו את חצי האי סניפלסנס הדרך הייתה מרתקת. יצאנו לכביש 54 שמאלה ומערבה לכיוון ריף. בדרך עצרנו לצלם את חוטי המפלים הרבים הנוזלים, ניגרים, מהסלעים לנחל המלווה אותנו בנסיעה עד ריף. בדרך אנחנו עוברים ליד כנסיה מזוותת ושמים לב שכמו בריקאיוויק ואקוררי התפיסה הארכיטקטונית של בוני הכנסיות המודרניות מבוססת על משולשים חדי זווית. למרות שאנחנו כבר די עייפים אנחנו מחליטים לחלוק כבוד לריף כפר דייגים מתפתח עם נמל חדש שגרים בו 161 איש כולל שתי החברות במרפסת, רחל ואני. לפנים, בשנת 1467, הרגו שודדי ים אנגלים את המושל המקומי, אשתו נקמה נקמה נוראה כאשר גרמה למלחמה בין דנמרק לאנגליה, והיא זכורה כאיסלנדית יחידה שגרמה למלחמה בין שתי אומות. אני לא מאמין שאני מעתיק את הפרשנות האיסלנדית העקומה – את המושל הדני הרגו אנגלים, אז מי התחיל?! אחר כך אני נרגע ושוקל בדעתי אם יכול להיות שהאגלים נצחו במלחמה ובתור עונש הכריחו את האיסלנדים לשים ירקות מבושלים בלי טעם מאנגליה בגולש הכבשים שלהם? הם יכולים להיות די אכזריים הבריטים הללו.

אנחנו נוסעים סובבים בין בתים מודרניים משעממים ונוסעים לנמל הגדול והריק. רחוק ליד המזח ספינת דייג פורקת ששה ארגזי פלסטיק גדולים, כאלה שבארץ משנעים בהם אבטיחים, מלאים בדגי בקלה שוחים על הגב במים אדומים. כן, הוא דג אותם בעזרת סונאר, בערך חצי טון, הם שווים כשלושת אלפים וחמש מאות יורו, יום לא רע יחסית, יש יותר טובים ויש ימים בלי כלום. אמרנו תודה ושלום וחזרנו למלון. כזכור בקצה המסדרון הייתה מרפסת, שלושה שולחנות ששנים מהם תפוסים על ידי שתי בנות זוג שקראו וניסו לקלוט חום מהשמש הנחלשת. אפשר לעשן? אין להן התנגדות. הבאנו קפה מהחדר, רחל עם סיגריה, אני עם מקטרת ואייפון. השעה שמונה וחצי בערב, אחת עשרה וחצי בארץ אני מתקשר לרן ומדבר אתו לאור השמש שאינה שוקעת, כיפת ההר המושלגת מולי – הרגשה הזויה איך כל זה משתלב?! מכיוון שהמטבח בקומה שלנו ואנחנו מחליפים חיוכים עם הטבחית ומכיוון שאין שום מסעדה או בית קפה בריף אנחנו עולים למסעדה ומזמינים מרק זנבות לובסטר שמוטבע על פי המסורת האיסלנדית בדם עגבניות. מקבלים מהמלצרית באופן אישי את המנה האחרונה לחדר, עוגת שוקולד, לרחל כמובן, אני מכין קפה, הולכים לישון.

ארנרסטאפי  כפרון דייגים קטנטן, ליד מפרץ כחול ושקט מוקף בסלעים גבוהים

יום רביעי, 18 ביולי, הרונכפסר, ברנפוסר, ריווקהול

רחל: מתקרבים לסיום הטיול, כמה חבל. השכמה רגילה, מזג אוויר אפרורי ומטפטף, עשר מעלות, למה איסלנד לא יכולה לחכות עוד יומיים? החלטה קלה ביותר (התייעצנו – אמרו אין שום בעיה) לחזור דרך הכביש הלא סלול, 54 , סך הכל שמונה קילומטר, גשם יורד ובמעבר ההרים נוסעים בתוך ענן, אני מוריד את המזוודות בגשם שוטף למכונית, בדרך דומה שחוטי המפלים התעבו בגשם. מעבר ההרים בערפל הוא חוויה בלתי רגילה, הגשם לא מפסיק ואנחנו יורדים לכביש 54 שמאלה ומזרחה.

העצירה הראשונה היא כנסייה קטנה סטארסטאור מאד מפורסמת באיסלנד בגלל הסאגות. ארי פרודי (ארי החכם) ראשון כותבי הסאגות כנראה גר כאן וגם דורות של בישופים. בין השאר גר כאן גם מכשף שעסק במגיה שחורה ונסחף לים על ידי כוחות האופל. מבנה הכנסייה קטן ומרחוק נראה כמו בית צעצוע. מבפנים נקיה הכנסייה מכל קישוט ופאר כראוי לכנסיה לותרנית.

אני דורש לצאן מרעיתי

ורחל מלווה בנגינה וכך אני אומר: אלוהים אוהב אתאיסטים, הם לא מבלבלים לו את המוח, לא מבקשים, לא מתחננים, לא מזכירים לו הבטחות שהבטיח, להם, לאביהם, לסבם, לאבי האומה, לא באים בטענות, לא כועסים, לא באים אליו בדרישה שיעשה להם הנהלת חשבונות של זכויותיהם וחובותיהם. בסופו של דבר המאמינים רק מפריעים לו בהתחנפויות שלהם. אלא שאין לי קהל, אין קהל כלל, לא ביקרנו בהרבה כנסיות אבל לא ראינו איש בכנסיה. בקונצרט בכנסייה באקוררי היו בעיקר תיירים. 92 אחוזים מתושבי איסלנד מגדירים את עצמם לוטרנים אוונגליסטים. אבל איסלנד במקום תשיעי בין חמישים וארבע מדינות בדרוג האתאיזם. איפה אתם למעלה מתשעים אחוז לותרנים אוונגליסטים ממוצא נורווגי? לפני שאלעאי נסע לשבתון בשיקגו הוא השאיל לי את הספר אגם ווגבון של גריסון קילר ספר מצחיק מאד על קהילה נורווגית אוונגליסטית צייקנית שמשמרת בקפידה את החיים הצנועים בכנסיה ובבית. הקהילה מוצגת בספר כמתהדרת באביונות, כמתמסרת לחיים של צדק ומוסר קיצוניים ללא פשרות שיוצרים מצבים מצחיקים עד דמעות. האבסורדיות של החיים הללו מסופרת בלעג רב. מתוך רוב צדק מגיעים לרשע. לסגפן יש זכות לדרוש מאחרים מה שהוא דורש מעצמו, לטובתם. כמעט חמישים שנה לאחר מכן יוצר פון טרייר את הסרט הגאוני דוגוויל ומראה כיצד חיים של צדק יכולים להיות מין גיהינום. עד כמה שזכור לי משלושה טיולים בנורווגיה, גם שם היו הכנסיות ריקות ואני מהרהר מה קרה בארצות הברית? האם היגרו לשם רק הנורווגים האוונגליסטים האדוקים או שמא הם נסחפו בשיטפון האמונה הפוליטיקלי קורקט האמריקאית. כמחשבות כאלה ואחרות מעסיקות אותי אנחנו ממשיכים בדרך ובגשם.

ראואמלור RAUOAMELUR חווה וכנסיה מתחת לצוק לבה אדיר.

רחל בודקת בספר האטלס מה צופנת לנו הדרך ומגלה את ראואמלור RAUOAMELUR חווה וכנסיה מתחת לצוק לבה אדיר. בחור שבלבה נמצאו לפני כמה שנים ארבעה קומקומי נחושת וזה נתון מוזר בהתחשב בעובדה שבשוק הפשפשים ביפו אפשר למצוא הרבה יותר.

המעיין המינרלי הכי גדול באיסלנד ראואמלסולקלדה

אלא שבהמשך כתוב שמאחורי הצוק הענק נמצא המעיין המינרלי הכי גדול באיסלנד ראואמלסולקלדה ועכשיו גשם או לא גשם אין לנו ברירה. דרך עפר של שני קילומטר מובילה מהכביש דרך שדות החווה אל המצוק, והיא נעשת גרועה יותר ככל שאנחנו ממשיכים ומטפסים למעלה במעלה המצוק. אנחנו מסכמים בינינו שכל עוד האבנים לא מכות בגחון המכונית אנחנו לא מרפים, גם הגשם וגם מכונית קטנה שעוקבת אחרינו לא מרפים. הם בטח חושבים שכל עוד אנחנו נוסעים ולוקחים את הסיכון הם ממשיכים, נופלים ההולכים ראשונה. כך אנחנו נוסעים, במה שרחל מכנה דרך לא ברורה, שמונה קילומטר שנראים די ארוכים. מולנו מגיעה מכונית ובה זוג גרמני, מה הלאה אנחנו שואלים והם אומרים שלא נסעו הלאה. אנחנו לא מוותרים ואני מסביר לרחל שדרך כזו שהיא יפה מאד בזכות עצמה חייבת להוביל למעיין וממנו לחזור ולרדת מאחורי המצוק אל הכביש הראשי. ובכן לא – הדרך מסתיימת בגדר ואנחנו עוצרים, לובשים מעילי גשם ויוצאים אל המעיין שנופל מפסגת הר ולכן נראה טוב מאד מהדרך. אין שביל ברור למפל וגם מטפטף כל הזמן אבל אנחנו מפלסים לנו דרך בין העשבים והאבנים, מגיעים לגשר וחוצים אותו וכעבור רבע שעה אנחנו למרגלות המעיין, בקושי רואים את מוצאו בראש הצוק. אנחנו יושבים לחגוג את המסע במה שרחל מכנה פיקניק ולמעשה זו גבינה צהובה ומים וחוזרים למכונית. המכונית שעכבה אחרינו כבר מזמן נמלטה על נפשה ואנחנו חוזרים אל הכביש וכאילו נעשתה לנו קפיצת דרך. רחל: הדרך חזרה יותר קצרה וקלה. כביש 54 משעמם, אנחנו מחפשים שלטי פרח של תיירות ואין, חווה פה וחווה שם, המון נחלים, נהרות, גשרים וגשם. זה מה שקורה למי שטובל אחד עשר יום בתופעות טבע מטלטלות שסתם נחל וגשר כבר נראים לו עניין של מה בכך.

צהריים ואנחנו יוצאים מחצי האי סניפלסנס ומגיעים לעיר גדולה בורגרנס BORGARNES בכניסה לעיר מתחם של תחנות דלק, מסעדות מהירות וחנויות נוחות. אנחנו קונים קפה ועוגת בצק עלים טעימה לרחל וכריך פנקיק עם סלמון בשבילי. מפה אזורית אומרת המוכרת תמצאו במרכול נטו. אנחנו מזיזים את המכונית כמה מטרים לכיוון המרכול ואז אנחנו מגלים את לשכת התיירות המקומית. ביקשנו מפה אזורית והיא נראת מאד שונה מהמפה שלנו אנחנו מבקשים הסברים. הילדה ליד הדלפק אומרת שהיא לא ממש יודעת כי היא חדשה, אלא שאנחנו לא יודעים אם הילדה חדשה או המפה. היא בכל זאת נותנת לנו שלוש נקודות ציון ומסבירה שהמעיינות החמים הם לצפייה ולא לרחצה. עניין זה מסתבך אחר כך כאשר הדלפקאית במלון פוסהוטל ריקהולט אומרת גם היא שאין מרחצאות. זה נראה מוזר כי סנורי סטורלוסון הזכור לטוב שגר ברקהולט סיים את חייו כשהטביעו אותו שליחי מלך נורווגיה בברכה הטרמית שלו. אבל אנחנו לא מתווכחים. בערב כשנגיע למלון בגשם נראה כעבור שעה קלה איך כל החניה מתרוקנת מעשרות המכוניות. אני מקונן באזני רחל שיש מסיבה ולא הזמינו אותנו ואולי האוכל במסעדה של המלון כל כך גרוע שכולם הולכים לאכול במלון אחר. בדיעבד התברר שהאורחים הלכו כנראה לאתר מרחצאות פרטי ואנחנו הבנו שכנראה טעינו כי לא שאלנו את השאלות הנכונות. אבל כל זה יקרה בעתיד הרחוק כלומר בסוף היום ובינתיים אנחנו יוצאים לסיור בעיר לפני שנפרדים ממנה.

רחוב אחד וכמה בתים מודרניים שתולים בין סלעי לבה, בית ספר ולידו כנסיה על גבעה מדושאה המאפשרת תצפית על העיר על הגשר המוביל לרקיאוויק וכמובן על הים והפיורד. הדרך עולה לצפון מזרח ואחר כך פונה מזרחה אנחנו עוברים בריקהולט REYKHOLT שם נישן במלון של רשת פוסהוטל וממשיכים למפלים.

מפלי הרנפוסר

ברנאפוס מפל הילדים

מלחמת המים בסלעים

שני מפלים, רחל קצת מתבלבלת בניווט ורוצה לחזור אבל אני לא מוותר וממשיכים ואחרי שתי דקות המפלים לפנינו. הראשון HRAUNFOSSAR  הרנפוסר שורה ארוכה של מפלים לבנים מקציפים שפילסו את דרכם ברמת לבה השחורה ויורדים כמין מסך ארוך בין סלעים ועצים לתוך הגדה הצפונית של נהר הביטה HAVITA. אנחנו צופים בהם הרחק, מהגדה השנייה של הנהר הרחב והמראה מרהיב, מקסים וגם נפלא.

ממשיכים למפל העוצמתי ונורא ההוד בארנאפוס BARNAFOSS מפל הילדים שנקרא כך על ידי אימם של שני ילדים שטבעו כאשר ביום ראשון אחד במקום להשגיח עליהם הלכה לכנסיה להתפלל לשלומם. הגישה למפל מגודרת ומדרגות מובילות אליו. הוא מתפתל בין הסלעים ומעניק להם בתמורה זרם עז ומקציף, נכנס מפה ויוצא משם וחוזר חלילה, מרשים ביותר. היו גם קבוצה של נערים מארה"ב שגילו עניין רב אחד בשני ועניין מועט במפל. רחל שמה לב שכמה מהם מלקטים חמוציות והיא מצטרפת ומוציאה שלל. רחל: המפלים מהממים ביופיים, האחרונים שנראה באיסלנד, הגשם פסק, רחל מציעה שאת המעיינות הטרמיים נראה מחר בדרך לרקיאוויק. חוזרים למלון לכרסם באוכל שיש לנו. ג'ין וטוניק, רחל: יורם שתי כוסות ונופל למיטה אני מפסיקה כאן.

ילדה אחת הולכת לבדה בענן גופרית

וילד מאחורי הגדר מצטלם

יום חמישי, 19 ביולי, רקיאוויק, הלגונה הכחולה

בבוקר אנחנו יוצאים בדרך לרקיאוויק. אנחנו מכוונים למעיינות הטרמיים ולא בדיוק יודעים לאן לנסוע. אדים לבנים של מי גופרית חמים נראים בכל מקום משני צדי הכביש. במקום אחד הם מתמרים מברכה פרטית מאחורי מגרש כדורסל, כעבור כמה מאות מטרים הם זורמים בתעלה ליד דרך עפר המובילה לחווה, אנחנו פונים לדרך העפר ורואים ילדה כבת שש מגיחה בין ענני האדים והולכת אל הכביש כמעשה של יום ביומו. כשאנחנו מחליטים להסתובב ליד שער החווה על מנת לחזור, אנחנו רואים מרחוק חוואי טורח בקלשון וממש לידנו ילד כבן שנתיים אוחז בגדר החווה ומסתכל עלינו בין האדים. אלוהים אדירים, ישתבח שמו, אנחנו שילמנו אלפי יורו לבוא לכאן לראות את מעיינות הגופרית ואתה מתייחס לכל העניין כחלק שגרתי מהסביבה היומיומית שלך, עד כדי כך שבשבילך מכובדי הפעוט – אנחנו האטרקציה?!

בפניה השלישית אנחנו רואים סוף סוף את הפרח על השלט, פונים שמאלה למגרש חניה מדושא ולידו מבנה שקולט את המים החמים ומעביר אותם בצינורות לתועלת חימום האנושות בכל האזור. כל זאת אנחנו רואים מבעד לאדי הגופרית, לפני שענן לבן גדול של אדי מים גופריתיים מכסה אותנו. רחל: הריח כמעט לא מורגש. אנחנו בדלדארטונגוהבר DEILDARTUNGUHVER במעיינות החמים הכי גדולים באירופה וכנראה המעיינות הכי שופעים בעולם. אנחנו הולכים לריכוז הכי גדול של אדים ומגלים גדר עץ שאמורה למנוע מאתנו להתקדם הלאה. אני משתמש בביטוי אמורה, כי בעצם אין בה כל צורך, החום כל כך גדול והאדים כל כך מעובים שהעמידה ליד הגדר היא כמעט בלתי אפשרית . רחל: גשם מטפטף במקום אבל אנחנו נרטבים מאדי הגופרית יותר, אי אפשר לצלם במצלמה כי היא מתכסה באדים ואין אפשרות לכוון אותה. יורם מצלם באיפון ואכן זה הזיכרון המצולם היחיד שיש לנו. במקומות שנושבת רוח ומזיזה את האדים אנחנו מצליחים לראות את המים החלביים מבעבעים בתוך הברכה הטבעית הצהובה עד מאד. לפני שאנחנו יוצאים משם אנחנו מבחינים בבסטה מקורה מלאה קופסאות של עגבניות אדומות. תרצה – תיקח ואם תרצה לשלם יש קופסה ובה אתה מוזמן להפקיד מזומן בעבור הקניה, שום מוכר לא נראה בשטח. משם אנחנו יורדים לכביש מספר אחד לכיוון בורגרנס.

יש תעלה מתחת להבלפיורד , פיורד הלוויתנים שאורכה כששה קילומטר שהם שבע דקות נסיעה והיא מקלה על הכיס באלף קרונות. אנחנו מחליטים להקיף את הפיורד משך ארבעים וחמש דקות בדרך 47 שעולה ויורדת מסביב לפיורד, חושפת בפנינו חוות קטנות, ושלל צבעי הקשת של סלעים וגבעות, כרי אחו, צמחי בר, חזזיות, ומים שמשנים את גווניהם לפי הצמחייה שבהם או לפי רדידותם. אם היה לנו עוד יום היינו מטיילים כאן.

משם אנחנו חוזרים לכביש אחד, מרמים ומבקשים מכוכבה לעקוף את רקיאוויק ולהמשיך לשדה התעופה, אבל מתכוונים להגיע הישר ללגונה הכחולה BLAA LONID מסתבר שאי אפשר והדרך עוברת בכבישים המהירים של רקיאוויק הענקית. כמו שזכרנו, מרקיאוויק ועד לשדה הלבה סווארטסנגי הנסיעה ארוכה, כמעט מגיעים לשדה התעופה. כשיורדים שמאלה עובר הכביש דרך שדה הלבה הענק.

מתקרבים ואפשר לראות בתוך הסלעים המשוננים השחורים תעלות לבנות נוטות לצהוב ובתוכן זורם נוזל חלבי לבן מהביל. הלגונה הכחולה כשמה לא כן היא, אלא בעצם ברכת ענק מלאכותית שקשורה למפעל המים הגיאותרמיים שמחמם את רקיאוויק. היא נראת כמו אגם בין הסלעים השחורים כאשר צלע אחת שלה היא בניין של שתי קומות המכיל מקלחות, שירותים, חדרי אכסנה, בתי קפה וחדרי טיפולים. שולי הברכה כבר אינם שחורים ודוקרים אלא נתכסו בשכבה לבנה שמלטשת ומשייפת את קצותיהם העוקצניים, המים בצבע כחול נוטה לתורכיז הם פרי עמלם הבלתי נגמר של מיקרואורגניזמים שנחשפים לאור. המים מכילים חומרים מיוחדים המשפרים להפליא את מצב העור, הפרקים, השרירים והעצמות של כל מי שמאמין ביכולות שלהם. המאמינים המסורים ביותר, כמו רחל, מגדילים לעשות ומורחים על הפנים גם משחה לבנה שמופקת בדרך הטבע במקום ואז הם זוכים בעור של תינוק, באריכות ימים ובמקום טוב באמצע בגן עדן. אני חושב שבהשוואה למיווטן צריך לחפש עד שמוצאים פינה חמה באמת.

היחידה הלבושה כמו שצריך היא המצילה שעומדת בחוץ ופוקחת עין על מאות המתרחצים ולגופה מעיל חם כיאות למזג האוויר שבחוץ. באמצע הברכה יש בר ואנחנו מזמינים כוס של חצי ליטר בירה ושותים.

אני מצלם במצלמת המים אני שרדתי במים האלה שעה, רחל יכלה בקלות להמשיך. רחל: אין מילים על הברכה הנפלאה הזו אבל הברכה במייווטן היתה יותר בטבע וזו יותר מסחרית. חלק מהפירוטכניקה ראויה לציון: קונים בדמי הכניסה תג קירבה צמיד אלקטרוני לפרק היד. כשחושפים אותו על לוח קורא הוא מאפשר לנעול ולפתוח לוקר לפי בחירה. הצמיד הוא גם אמצעי תשלום במים בברכה ולסיום אי אפשר להשתמש בו על מנת לצאת מאזור הברכה, אלא אם משלמים קודם לכן את כל הבזבוזים שנצברו. הגענו באחת וחצי בצהריים ויצאנו בערך בשלוש, ממש בזמן, לנוכח חמש או שש קבוצות שעמדו בתור הארוך ועוד חמישה או ששה אוטובוסים שפרקו תיירים בחניה. הסוף היה שמור לכוכבה. מכיוון שתוכנתה על ידי הפקידה של הסוכנות להשכרת רכב, חזרה כמו סוס השב לאורווה שלו, חוץ מלמלא דלק לא התערבנו והיא הביאה אותנו הישר למגרש החניה של הסוכנות. מתי יש לכם שאטל למלון? עכשיו. בזמן שהפקידה בדקה את המכונית המאובקת אנחנו אספנו את רכושנו דחפנו אותו ללא סדר ומחשבה לתיקים ולמזוודות ועלינו למיניבוס העמוס שחיכה רק לנו. היו לנו זיכרונות לא רעים ממלון פרון בעיר שבמדרחוב, אבל זה לא מה שקרה. קבלנו חדר קטן יחסית לסוויטה של הלילה הראשון, מה שהרבה יותר גרוע היה ראשית, החדר היה בקומה הרביעית והובילו אליו מדרגות לוליניות צרות שכמעט לא מאפשרות לאדם עם מזוודה לעלות בהן, במיוחד אם הוא כבר בן 73. ושנית, החדר פנה לחזית, כלומר למדרחוב שלכבוד סוף השבוע המה אדם ומוסיקת קצב מונוטונית משך כל שעות האור שהן 48 שעות רציפות, לפחות.

כניסה לנמל רקיאוויק

אז לפני שאנחנו ממשיכים כמה מילים על רייקיאוויק (איסלנדית Reykjavík - "מפרץ העשן") בירת איסלנד, העיר הגדולה ביותר, והבירה הצפונית בעולם. רייקיאוויק נמצאת בקו הרוחב 64°08' צפון, לא הרחק מחוג הקוטב הצפוני (ב66°33' צפון), יש בה רק 4 שעות אור שמש מידי יום בחורף, ובקיץ הלילה בהיר כמעט כמו היום. הטמפרטורה השנתית הממוצעת בה היא 5 °C, הטמפרטורה הממוצעת בינואר היא -0.4 °C וביולי 11.2 °C. אוכלוסיית רייקיאוויק מנתה בשנת ב-2006 115,420 תושבים המהווים כ-37% מאוכלוסיית איסלנד. ואוכלוסיית מטרופולין רייקיאוויק ב-2003 מנתה 181,746 תושבים.

סוף שבוע ברקיאוויק

האמונה הרווחת היא שההתיישבות הקבועה הראשונה באיסלנד על ידי נורדים הוקמה ברייקיאוויק על ידי אינגולפור ארנרסון בסביבות 870 לספירה; הדבר מתואר בלנדנאמבוק, ספר ההתיישבות ואנחנו נראה את השרידים במוזיאון בלב העיר העתיקה.

יותר לא נאכל בשר לוויתנים כי לא טעים וגם חתמנו

מחאה נגד התמכרות לקניות – כאילו יש באיסלנד מה לקנות

בבוקר 10 במאי 1940 נכנסו ארבע ספינות מלחמה בריטיות לרייקיאוויק ועגנו בנמל. תוך כמה שעות הושלמה ההשתלטות של בעלות הברית על רייקיאוויק ללא אלימות. הממשלה האיסלנדית קיבלה בקשות רבות מהממשלה הבריטית בנוגע להרשאת ההשתלטות אך היא תמיד דחתה אותן על בסיס מדיניות ניטראליות. בשנים שנשארו עד לסוף מלחמת העולם השנייה, חיילים בריטיים ולאחר מכן אמריקניים בנו בסיסים ברייקיאוויק, מספר החיילים הזרים בעיר הפך לכמעט זהה לאוכלוסייה המקומית של העיר. מבחינה כלכלית הכיבוש השפיע בצורה די חיובית על רייקיאוויק, שנות האבטלה והשפל הסתיימו ונעשתה עבודת בנייה רבה. הבריטים בנו את שדה התעופה רייקיאוויק, שמתפקד עד היום, ומשרת בעיקר טיסות פנים-ארציות; האמריקאים בנו את נמל התעופה קפלביק 50 ק"מ מרייקיאוויק והוא הפך מאוחר יותר לנמל התעופה הבינלאומי העיקרי של איסלנד. ב-1944 רפובליקת איסלנד הוקמה ונשיא נבחר בבחירות עממיות והחליף את המלך. וזה המקום לחזור לסיפורנו.

מסתפרים בחוץ רק בקיץ

יצאנו אל העיר לחפש מסעדה אבל השארנו את ההמלצות בחדר, ירדנו לנמל וגילינו שהוא גדול ומודרני וכל הרומנטיקה נשארה בכפרים הקטנים או במדרחוב הצבעוני. ליד הנמל פנינו לבחורה בלונדינית שכנראה מחמת המחסור לא היה לה במה להתכסות ולכן החזה שלה היה חשוף ברובו לרוח ולמזג האוויר הקר. היא שלחה אותנו לפי בקשתנו למסעדת דגים זולה וטובה בשם פיש אנד צ'יפס. כרגיל מזמינים בדלפק, משלמים ומקבלים בהגשה, רחל קוד ואני דג בשם WING וכמובן בירה והכל בערך במאה שקל. רחל: היה טעים מאד. חזרנו למדרחוב LAUGAVEGURלחזות בכל מיני מופעי רחוב ומחמת העובדה שהם נמשכו יומיים אינני זוכר וגם לא חשוב אם היו היום או מחר, אבל היו: נגני רחוב, נערים שרקדו ברייקדנס, קוסמים, ליצנים, צעירים וצעירות שלבשו תלבושות משונות ועברו ברחוב. מחתימי עצומות נגד אכילת לווייתנים, קבוצות נערי בית ספר עם כל מיני מסעות צלב מקומיים, והכל מוסיף וצובע את הרחוב הצבוע ממילא כי לכל בית ישן צבע משלו.

יום ששי, 20 ביולי, רקיאוויק

לפי סדר היום יש לנו ארבע תחנות. הראשונה מביאה אותנו לבנק להחליף כסף כי אלף היורו שפרטנו לא הספיקו ואנחנו פורטים עוד ארבע מאות יורו. זה מביא אותנו לאכזבה היחידה של הטיול לאיסלנד – המחירים בחנויות. לא שהמבחר מי יודע מה, אבל המחירים כל כך גבוהים שחוץ מאוכל וכמה מזכרות קטנות אנחנו לא קונים כלום. מהבנק אנחנו צועדים לתחנת האוטובוס ובדיוק כשאנחנו מבקשים לדעת איך משלמים והיכן לעמוד מגיע אוטובוס מספר 19. אנחנו מתעניינים אצל הנהג המבוגר, העגול והמשופם איך מגיעים למוזיאון ARBAEJARSAFNI שהוא מוזאון פתוח של בתים מסוף המאה ה- 19 וראשית המאה העשרים.

מוזיאון ARBAEJARSAFNI שהוא מוזאון פתוח של בתים מסוף המאה ה- 19

הנהג מזמין אותנו לעלות וגם מנחה אותנו איך לשלשל את דמי הכרטיס לתוך מיכל פלסטיק שקוף כמו בניו יורק. אנחנו סובבים בעיר באוטובוס כמעט ריק עד שאחרי שעה קלה מגיעים למוזיאון , נוטלים ממנו ברכת פרידה על מנת להיפגש עמו בדרך בחזרה אחרי שנגמור את הביקור במוזיאון. שמש וקצת טיפות גשם לא עושות עלינו שום רושם, כל איסלנדי שאנחנו מדברים אתו על תחזית מזג האוויר מבכה על הבצורת והעדר הגשמים ואנחנו שמחים בלב – מצדנו שירד כל הגשם שהם צריכים מיום שבת בבוקר.

המוזיאון הפתוח מכיל עשרים בתים שמציגים ככר של עיירה, כפר וחווה. בכל בית היו סטודנטים לבושים בהתאמה ומצויידים במידע על הבית ואורחותיו, מבקש להעניק חוויה של איך היו פעם החיים ברקיאוויק , גם מבחינה ארכיטקטונית וגם כסגנון חיים.

עברנו מבית אל בית והצצנו מה נשמע אצל השכנים. לכל בית יש שם שנתן לו בעליו ובדרך כלל גם תרם אותו למוזיאון. הבתים מסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים היו די מוכרים לנו: גיגיות כביסה, מכונות כתיבה, טלפונים ישנים, קסת דיו ונוצה, דודי מים מוסקים

מקורנן מרובע שניאות להמטלם

בעץ, תנורי הסקה בנפט, ווילאות תחרה עשויים ביד, ריהוט שהוא מספיק ישן שלא נרצה אותו בבית, כלומר, לא די ישן על מנת שנתנאה בו. היו חדרים יותר מעניינים ופחות, היו לעיתים הפתעות בקומה השניה, מה שהיה כרגיל יותר מרתק היו כמה בתי כבול עתיקים של איכרים מהמאה השמונה עשרה ומטה,

כנסיה עתיקה וקטנת מידות עד מאד. עניין מיוחד מצאתי אני בבניין שהוקדש לחיילים בריטים ששהו ברקיאוויק במלחמת העולם השנייה. הוצגו לא רק המדים הישנים והמוכרים וכלי הנשק, אלא שניסו לשחזר את פעילות הפנאי שלהם בעזרת ריהוט של מין שעטנז בין בית הארחה לקפה, כלי נגינה ומוסיקה מתנגנת משנות העשרים אל ליבנו. רחל ניווטה בעזרת מפה וכך הגענו אל פיסת דשא מגודרת ובה כבשים בעלי ארבע קרניים שהיו עסוקים באכילה ולא שתו ליבם לצלם שמנסה לצלם אותם. הקשתי על גבו של אחד מהם ואמרתי לו: אדוני , תסלח לי רגע אחד בבקשה, הוא הרים את ראשו וצילמתי מיד כי תשומת ליבו הוסחה בגלל תרועות הצחוק של רחל. קצת טפטף כשחיכינו לאוטובוס וחזרנו לעיר העתיקה.

כשחזרנו למדרחוב גילנו שאותות סוף השבוע פשו בכל האזור, בחצר אחורית מקושטת בציורי קיר ברוטליים שנראו כמו אזור בהארלם שהמשטרה לא נכנסת אליו, היו שתי במות וביניהם ישבו על יריעות בד עשרות צעירים, פיקנקו, עישנו וניגנו. על במה אחת עסק הרכב מוסיקלי בכיוון כלים חשמליים ועל במה שניה עמדו שלושה ספרים וסיפרו צעירים בסינרים שחורים, בחצר סמוכה עמד שולחן ביליארד ענק ועליו התחרו שני צעירים ובידיהם שני מגבים והם מנסים לשחק סנוקר בכדורי גומי גדולים. המדרחוב היה הומה תיירים וצעירים של סוף שבוע. למרות הקור והטפטוף העדין הנערות לבשו גופיות וחצאיות מיני והנערים חולצות טי.

התחנה הבאה שלנו הייתה במרכז העיר העתיקה מוזיאון ההתיישבות שהזמין אותנו להיכנס לתקופת הוויקינגים הראשונים. ירדנו למרתף ובמרכזו ראינו אתר ארכיאולוגי ומסביבו על הקירות צגים אלקטרוניים שמסבירים שזהו המקום הראשון בו התיישבו הוויקינגים(באיסלנד או ברקיאוויק?)בסוף האלף התשיעי. זו הייתה סגירת מעגל סופית, למרות ששנינו לא חובבי ארכיאולוגיה חלקנו למקום כבוד והסתובבנו בו שעה קלה קוראים ולומדים איך כל זה התחיל.

חזרנו למלון, רחל בדקה ומצאה שפיש מארקט, היא המסעדה המומלצת (מוליק, כרסטין והבחורה בדלפק במלון), אנחנו מבקשים להזמין מקום והמנהל אומר אין מקום בשמונה, אלא או עד שש או אחרי עשר בלילה. אנחנו ממהרים להזמין ומתייצבים בשש לארוחה האחרונה שלנו ברקיאוויק. ישבנו במרתף כאשר השולחן ואנחנו רועדים מחמת המים החמים הזורמים בצינורות מתחת לרגלנו, אני אכלתי מרק פרות ים צפים במיץ עגבניות ועוד מנה שאני לא זוכר,

שקיות פלסטיק מחוררות ומלאות חול

ורחל כמובן אכלה דג, פעם ראשונה שחרגנו מהבירה והזמנו יין לבן. מקום פלצני להפליא, גם מבחינת המחיר. ליל השימורים שלנו היה מאופיין בהתלבטות בין שתי אפשרויות: לפתוח חלונות והשתתף בחגיגת המוסיקה הכבדה שבחוץ או לסגור חלונות ולחוות את החום של יולי בישראל.

יום שבת- יום ראשון, 20 - 12 ביולי, רקיאוויק- בריסל- תל אביב

אנחנו קמים לפני חמש בבוקר, שותים במסעדה קפה עם בננה, וסוחבים את מטעננו הרב אל קרן הרחוב, משם יאסוף אותנו השאטל. עד שהוא בא אנחנו מהווים מראה יוצא דופן: שני זקנים עם מזוודות לא נראים שייכים לסצינה המקומית. זוגות צעירים , נערות, חולפים על פנינו כשהם עמוסים אלכוהול ומתעניינים מה שלומנו ואיך אנחנו נהנים באיסלנד, ומה אנחנו חושבים על רקיאוויק. אני שואל אם הם הולכים עכשיו הביתה. צוחקים, מה פתאום, ממשיכים לבלות. מיניבוס שאטל מביא אותנו לתחנת האוטובוסים ושם אנחנו נאספים לתוך אוטובוסים גדולים, הנהג בא לאסוף שוברים ואני מחוויר, אני לא זוכר שיש לי שובר מיוחד לשאטל, אמרו שהוא חינם על חשבון המלון. אני מכניס יד לכיס על מנת להרוויח זמן עד שאמצא מה לומר או מה לעשות ומעלה משם דף נייר ראשון שידי חשה בו והנה להפתעתי זהו השובר האחרון. כשהמציאו אותי נתנו בי תכונה של נלחץ ולחוץ ולכן בכל הנסיעה הארוכה אני משתדל להציץ בשעון שרחל לא תראה כי הטיסה שלנו יוצאת לבריסל בשבע וארבעים ולא בשמונה כפי שאמרתי לפקידה במלון שקבעה לפי מה שאמרתי ולפי הטבלה שבידה באיזה שאטל אנחנו צריכים לצאת. יכול להיות שאנחנו מגיעים ברגע האחרון ואולי מי יודע? – מאחרים. ירדנו מהאוטובוס בשש ורבע לטרמינל הומה אדם, עוד סיבה להילחץ אבל הדלפק של חברת התעופה האיסלנדית היה ריק, הגענו לטיסה בזמן. נחתנו בבריסל לפני אחת ועכשיו יכולתי להרגע - הטיסה לארץ של חברת בריסל יוצאת רק בשבע בערב. טרמינלים יכולים להיות מכה אמיתית והצעתי לרחל להראות לה את כיכר הגילדות במרכז בריסל כי יש זמן, אבל רחל לא רצתה. במקום זה בילנו כמה שעות מרתקות בין החנויות ובתי הקפה בטרמינל ואפילו מצאנו צלופח מעושן שרן ביקש והוא נוסף לדגים ולקוויאר שבמטעננו. יאיר חיכה לנו יחד עם החום והלחות של יולי בבן גוריון ואנחנו מהבילים ומזיעים ומצטערים שחזרנו מאיסלנד הקרה לפתח תקווה.

נחתם 27 באוגוסט 2012

רוב חומר הרקע הכללי צוטט מויקופדיה, איי ויטנס, למטייל, מסע אחר, טריפ אדוויזר, פרסומי משרד התיירות האיסלנדי, ערכים שונים באינטרנט והספר הנפלא שהוא קריאת חובה לכל מי שמתכוון להגיע לאיסלנד המיתולוגיה הסקנדינבית מאת יעקב שריד בהוצאת מפה 2005 . חוץ מזה אנחנו ממליצים גם על קריאת הספרים העלילתיים המרתקים שמוזכרים ביומן : פעמון איסלנד, גם הדג ישיר, על שפת הים בקצה העולם, ותחנת האטום