ויטנאם והשכנים 2004-2005

תמונה ראשית עבור: ויטנאם והשכנים 2004-2005  - תמונת קאבר
קברי שושלת נגוין בהואה, ויטנאם

ויטנאם

בימים האחרונים נשאלו הרבה שאלות שיש להן תשובות כאן.

יש לי עוד מה לכתוב, עריכה והוספת תמונות אבל אני נוסע לחו”ל ולא אוכל לטפל בזה, אז החלטתי לשחרר לטובת הזקוקים למידע.

X מעט על ההגיה הויטנאמית בסוף הבלוג

במשך השנים עזרתי לרבים לתכנן טיולים לויטנאם, בעיקר לצפון וכמעט תמיד עם קצת (או הרבה) חריגה משביל החומוס.

כמו על ארצות אחרות, כתבתי על טיולי זה, חלק חם מהשטח וחלק בדיעבד בפורומים של נענע ז”ל
שאבדו עם מחיקת הפורומים מהאינטרנט.

יחד עם זה במעבר 3 מחשבים ו-4 מערכות הפעלה אבדו לי חלק מהתמונות חלקן מהמקומות המיוחדים ביותר.

לויטנאם הגעתי במסגרת טיול שחרור... מעבודה, והתאהבתי. עובדה, חזרתי עוד פעמיים.

רגע לפני גיל 54 (1/1/2004) יצאתי לפנסיה מוקדמת, לא עם מצנח זהב, רק עם מצנח כסף.

מיד התחלתי לתכנן טיול ארוך ולאחר התיעצות עם חברים החלטתי על הודוסין.

לפי המלצות התלויות במזג האויר הממוצע, דחיתי את הנסיעה לסוף אוקטובר.

על סמך קריאה והרצאות בלמטייל בחרתי לטייל מעט בתאילנד, 3-4 שבועות בלאוס וחודש וחצי לפחות בויטנאם.

הטיסה חזרה היתה מבנגקוק כך שהתכוונתי להגיע לסיאם ריפ, קמבודיה בדרך חזרה לתאילנד. יכולתי להשלים טיול בתאילנד בסוף, הכרטיס היה פתוח לחצי שנה.

בסוף אוקטובר 2004 טסתי עם רויאל ג'ורדניאן לבנגקוק, שהיתי כשבוע, הכרתי את העיר וביקרתי במקומות הכי מעניינים (כמו MBK, פאנטיפ פלאזה וכו' :) ), עשיתי ויזה ללאוס (רגע לפני שלאוס התחילו לתת ויזה בהגעה).

לאוס זה עולם אחר, שונה מכל מדינה אחרת שהייתי בה, כולל כל המדינות השכנות, לכן ללאוס אקדיש בלוג נפרד.

בראשון לדצמבר 2004 הגעתי מוקדם בבוקר בסונטאו (טנדר-מונית שרות) מויינג סאי (Vieng Xai) למעבר הגבול

Banteui – Nameo (Huaphanh Prov. Laos – Thanh Hua, Vietnam)

זה מקום שכוח אל שיש בו תחנת גבול משני הצדדים, כפר של כמה בתים בצד הויטנאמי ומסעדה.

עוברים שם בעיקר פועלי בנין ויטנאמים ללאוס בבוקר וחזרה הביתה בערב.

שוטרי הגבול, כל השניים, ובקר המכס משועממים שם מוות, אז מה עשו? הכריחו אותי להוציא הכל מהתרמיל, בדקו פריט פריט, שאלו על כל תרופה, אלה שפרופסור אלקן, רופא המטיילים מסורוקה (בעוונותי אני באר שבעי) רשם לי לקחת אתי ועשו כאילו הם מבינים מה כתוב במרשם המודפס.

אחרי שהשתעשעו איתי ו"שכנעו" אותי להמיר כ-100,000 לאו קיפ ($10) לדונגים בשער גרוע, ניסו לשכנע אותי לשלם להם כדי שיארגנו לי הסעה לעיר הקרובה.

סרבתי לזה והלכתי למסעדה, שהציעה רק פו בו (מרק בקר מלא אטריות וירקות עלים) הראשון בויטנאם. הייתי רעב וזה היה טעים, רק אחר כך בהאנוי נוכחתי כמה פו בו טוב באמת הוא הרבה יותר טוב מזה.

הלכתי לחכות לטרמפ, בתשלום כמובן.

הגיע אופנוען שהיה כששוטרי הגבול השתעשעו והציע מחיר מופקע. המשכתי לחכות ואחרי כ-20 דקות הגיע נער על קטנוע והציע סה אום (מונית אופנוע) לעיר הקרובה במחיר סביר.

הדרך לעיר הקרובה היתה מדהימה. ירידה בתוך קניון בין צוקים אדירים, נוף שכיח בהרי הצפון, אבל הפיתולים כשאני יושב פיילון עם תרמיל על הגב לא היו נחמדים כלל.

הגענו העירה, נפרדנו בחיוך ואני עם שיחון ביד מנסה לברר על תחבורה להאנוי.

אין היום אוטובוס לעיר הגדולה יותר ולהאנוי אין בכלל.

ישבתי ושוחחתי, בידים, בחיוכים ועם השיחון עם הצעירים במקום, כשהגיעה משאית חלוקת בירה. אחד הצעירים דיבר עם הנהג ואני הוזמנתי להצטרף לנהג, עוזרו וגובת התשלומים לקבינה.

צפוף, אבל הנסיעה היתה מעניינת.

הגענו לעיר היותר גדולה והם הורידו אותי בפתח המלון היחיד בעיר.

נתתי להם כמה מטבעות ישראליים למזכרת והם הודו לי מאד.

המלון פשוט מאד ויקר אבל כמו בכל מלון בויטנאם היו מברשת ומשחת שיניים ומסרק באריזות סגורות.

הלכתי לישון, וכאילו עבר רק רגע, נשמעו חבטות על הדלת וצעקות "האנוי, האנוי". כמובן שהיה כבר רבע לארבע בבוקר והאוטובוס אמור לצאת ב-4.

מיהרתי להתלבש והובילו אותי לתחנת האוטובוס.

באוטובוס ניסו לשדך לי כמה נשים אבל חוץ מזה הנסיעה עברה בנעימות כשאני מסביר (שיחון, ידיים, חיוכים) מאיפה אני ומה אני עושה פה.

בהאנוי החלפתי תחילה סכום כסף גדול יותר (הכסף מלאוס הוחלף בגבול, עכשיו החלפתי דולרים), שתיתי במרכז העסקים של האנוי אספרסו נהדר, ערביקה מוקה ויטנאמי ויקר, 2 ₪ בערך.

לקחתי מונית לרובע העתיק – הון קים (Hoan Kiem), סה אום לא בא בחשבון, השתכנתי באכסנית פרינסס (כבר לא קיימת) בחדר נחמדen suite במחיר מצחיק (5$ מיטה בדורם הוצעה ב-1$).

יצאתי להכיר את העיר. בארץ קניתי מדריך לונלי פלאנט בעברית ויטנאם, קמבודיה, לאוס, שלא שווה את הנייר עליו הודפס, אז קניתי לונלי פלאנט (מצולם) באנגלית.

כמה מלים על האנוי. זאת עיר נפלאה, חיה ותוססת עם המון מה לעשות ולראות ועם שתי בעיות לא קלות:

אופנועים, בהמונים, כשהם נוסעים אי אפשר לחצות כביש. לומדים מתי ואיך כן אפשר לחצות ועושים את זה בזהירות ובמהירות. היום נוספו די הרבה רמזורים שעוזרים מאד.

זיהום אויר, לא נעים, למי שיש בעיות נשימה זה יכול להיות גרוע או מסוכן ממש. לא גרוע כמו בבנגקוק או הו צ'י מין סיטי, אבל גרוע למדי.

רחובות הון קים נקראים בשמות מקצועות שהיו או עדיין עיסוקם של הסוחרים ובעלי המלאכה ברחוב. במדריך היה מסלול שעובר בסדר הגיוני ברחובות אלה.

שמרתי בזכרון או כתבתי על שולי המפה איפה יש מה וגיליתי גם מועדון ג'אז בו ביליתי כמה ערבים (נעלם מאז).

התחלתי להכיר את האוכל הויטנאמי הצפוני, שונה לחלוטין ממה שהביאו פליטי דרום ויטנאם לארץ. המאכל הידידותי ביותר הוא סנדויץ' באגט עם משולש גבינה, המון ירקות, לפעמים בשר או חביתה ולמי שרוצה שומן חזיר מגורד בעובי שערות.

ושפע מיצים ושייקים של פירות טרופיים טריים, 2-3 לפחות ביום – חובה (זהירות מהקרח).

בערב הלכתי למועדון הג'אז וקבלתי פלאייר לפסטיבל ג'אז לעוד שבוע וחצי.

למחרת אחרי טאי צ'י ליד האגם עם קבוצת ויטנאמים (רובן נשים) אכלתי אוכל תיירים באכסניה, הלכתי לקנות כרטיס לפסטיבל הג'אז במחיר מצחיק, יום אחד 5$, 3 ימים 10$. כמובן קניתי לכל השלושה.

משם הלכתי לסוכן נסיעות מומלץ (דונג וארוסתו היין בגולדן באפלו טורס, כבר לא קיים).

הזמנתי שיט בהאלונג ביי לקאט בה, יום סיור באי לשמורה ושני לילות באי, היתה אפשרות ללון על הספינה בתוספת מחיר, אבל ויתרתי. גם על שיט חזרה להאלונג ויתרתי ובניתי על המעבורת להאיפונג שיוצאת מוקדם בבוקר.

הלכתי לאכול צהרים עם דונג. לא אהבתי את האוכל המבושל הקר שהוא בחר לאכול, אבל לא ראיתי דברים יותר מעניינים אז הספקתי בזה. השיחה לעומת זאת היתה מעניינת.

המשכתי עם כמה מהאכסניה למקדש הספרות.

המקום מוקדש למשכילים שקבלו תארים על השכלתם. חלק מלוחות הזכרון לא קריאים כלל, חלקם בכתב סיני וגם את אלה הכתובים בכתב ויטנאמי מודרני לא הבנו, אבל עם ההסברים במקום ובלונלי פלאנט הצלחנו להבין את מהות המקום. כמו כל מקדש מכובד הוא כולל מגדל פעמון ומגדל תוף מרשימים. ב-2016 בביקור חוזר הגעתי למקום ביום בו עשרות קבוצות של בוגרים טריים של תיכון ואוניברסיטה קבלו שם תעודות גמר בטקסים מרהיבים, כל קבוצה בפינתה בלי להפריע לקבוצות אחרות ולמבקרים האחרים. הצלחתי לשוחח גם עם כמה בוגרי אוניברסיטה מאחת הקבוצות ולמדתי על ההערכה להשכלה ולמשכילים ממקור ראשון.

באותו ערב הלכתי עם בחורה ישראלית צעירה לראות את תאטרון בובות המים (צריך כרטיסים מראש). זה תאטרון ייחודי לויטנאם שהבובות והמפעילים נמצאים בתוך בריכת מים.

תאטרון זה פותח כשבעונה הגשומה הכפרים מוצפים. הבתים בנויים על כלונסאות ובעונה היבשה עושים דברים שונים מתחת לבית, למשל ייצור וייבוש אטריות אורז, אבל בעונה הגשומה זה מוצף.

התאטרון מציג ארועים בעונה הרטובה בהומור שנע מהומור דק ועד סלפסטיק, בליווי מוזיקה מסורתית שמנגנת תזמורת עם כלים מסורתיים. אסור להחמיץ.

בדרך להא לונג האוטובוס עצר, כמו בטיולים מאורגנים רבים, במרכז קניות שמוכר בעיקר מזכרות יקרות לתיירים. בטיול תרמילאים כמו שלנו קנו רק מעט שתיה ואוכל.

בהא לונג יצאנו לשיט שכלל מערה שהיא מקדש לזכר נו קיין (Ngo Quyen) הגנרל ששחרר את ויטנאם מהכיבוש הסיני בקרב באק דאנג בשנת 938.

הצבא הסיני (100,000 חיילים) הגיע לנהר באק דאנג באניות גדולות. נו קיין שצפה את המהלך הורה לחייליו לתקוע עמודים מחודדים בקרקעית לרוחב שפך הנהר. בשעת גאות החודים היו מכוסים מים בעומק שאיפשר לסירות לעבור מעליהם אבל לא לאניות גדולות.

כשהצי הסיני הגיע שלח נו סירות להתגרות בסינים ולסגת, הסינים רדפו אחרי הסירות ושופדו על העמודים.

מעבר לסיפור ההסטורי סופרו לנו גם אגדות על הקרב הזה, אני לא כל כך זוכר אותן ובכלל, מי שיגיע לשם, עדיף שישמע את המקור.

המשכנו בין הסלעים והאיים של מפרץ הא לונג עד קאט בה (האי בה) והועברנו למלון.

בעיירה הגדולה באי יש בעונה חגיגות של קבוצות מטיילים במסעדות הרבות, יחד עם הדרכה לטיול בבוקר.

e8b4e850761a0f90c4bfd7ea21d8c3b1.png?l=6

הרים בשמורה בקאט בה .

בשמורה יש כמה דברים מעניינים, הגאולוגיה, כמו בכל צפון ומרכז ויטנאם יוצרת תופעות משונות ומעניינות מאד בסלעים ובאי יש כמה דברים ייחודיים לסלעי המקום.

15a6d99cf28e5be67f281f254140ddac.png?l=6

ארוזיה מעניינת בשמורה בקאט בה

נוסף לסלעים יש מעין ג'ונגל לא מפותח לגמרי, אבל עדיין פראי וסבוך מחוץ לשבילים ושפע פרפרים וציפורים.

0b4db8ce1d65336b1bb76818a570f175.png?l=6

לגונה, קרוב לים יש חוף חולי

d5700caad78e6baf2709157be6595aff.png?l=6

עצים במים בתחתית היער

מעבר לשמורה בצפון מערב האי יש שדות וכפר קטן, שם אסף אותנו האוטובוס.

לילה אחרון, נפרדתי מחברי לטיול והלכתי לישון מוקדם.

בחושך יצאתי לרציף המעבורת שהפליגה ממש עם זריחה והגיעה לנמל האיפונג תוך זמן קצר לאור זריחה מרהיבה.

שם, אחרי קפה ונשנוש הלכתי לתחנת האוטובוסים.

נסעתי להאנוי לתחנת ז'אפ (Giap) ושם החלפתי אוטובוס לנין בין.

בנין בין ניסיתי לקבל ארוחת צהרים, אבל מחוץ לשעות הארוחות לא היה כלום. הציעו לי משהו, הסכמתי וקיבלתי פרוסות קורנדביף (לוף) קר, לא משהו אבל סגר את הבור בבטן.

המשכתי למלון מומלץ בלונלי פלאנט.

במלון פגשתי זוג גרמנים וצעיר ישראלי בשם גדעון. יצאנו יחד לארוחת ערב וסיכמנו על טיול לשמורת הטבע קוק פונג למחרת.

שמורת קוק פונג היא שמורת הטבע הראשונה של ויטנאם שהו צ'י מין הספיק לחנוך לפני מותו.

רצונו בהקמת השמורה היה אחד הכוחות המניעים להקמתה בפועל.

פעילות חשובה מאד שם היא שימור מיני קופים בסכנת הכחדה ובפרט מין אנדמי לויטנאם.

עצוב לראות את הקופים שהוצלו מסוחרים ומאלפים, אבל זה מנחם ששם הם מטופלים באהבה ולא סובלים כמו לפני הצלתם.

עוד בשמורה, יער גשם טרופי ואגם מרכזי. העצים והמטפסים מדהימים וקולות הציפורים והמראה שלהם מוסיפים הרבה. בעלי חיים אחרים לא ראינו, כנראה כי הלכנו בנתיב הכבוש (שביל החומוס) בתוך השמורה ולא היינו שקטים במיוחד.

למחרת הגרמנים המשיכו דרומה וגדעון ואני שכרנו אופניים, נסענו לטאם קוק, עשינו שיט בסירה עם חותרת ועוזרת (שתפקידה לנסות למכור עוד משהו), כשלא קנינו כלום מהעוזרת או מסירת המשקאות והחטיפים שנעצרנו לידה החותרת כעסה והורידה אותנו בשביל חזרה להולכי רגל. את החויה מיצינו, אז מה אכפת?

המשכנו למקדש בראש הר סמוך, עליה קשה אבל מתגמלת, רצינו להמשיך גם לצ'אנג אן (Trang An) אך המפות לא היו מספיק ברורות, אז חזרנו לנין בין עייפים אך יגעים.

למחרת חזרתי להאנוי וגדעון המשיך דרומה. בהאנוי חזרתי לדונג להזמין טיול לפגודת הבשמים.

הנסיעה דרך שדות האורז מרהיבה. הגענו לעיר קטנה עם תעלות מים וגשרי אבן כמו ונציה ומשם בסירה עם חותרת שחותרת בעיקר עם הרגלים אבל כשהן מתעייפות היא מחליפה לידיים לכמה דקות וחוזרת לרגלים. השיט הוא בתעלת בטון הבנויה מעל מפלס השדות ומשמשת להשקייתם.

הפגודה עצמה בתוך מערה, ההר שבו המערה יפה, לא מיוחד והמערה עצמה לא מרשימה וגם המקדש בתוכה לא משהו, אבל העיקר היא הדרך לשם ששווה לגמרי את הזמן ואת הכסף.

ביום האחרון לפני הפסטיבל טיילתי מעבר לנהר האדום, לאזור מגורים עממי, לא תיירותי כלל וגם לא חלק מאזור העסקים של העיר הגדולה, סתם פרבר.

היה מעניין לראות איך חיים אנשים רגילים שלא מתפרנסים מתירות.

אנשים בירכו אותי כשעברתי ופה ושם נוצרה גם תקשורת מעבר לזה.

באותו יום צילמתי כמה סוכות אבלים.

260bb098c9d6c9c539dd713f9d58f3e6.png?l=6

d725a2199f9686f0b63ec1f654edf621.jpg?l=6

אבלים עם בגד לבן וסרט לבן על הראש

f920baabdf507330a239031c2af5a117.jpg?l=6

טיילתי גם בשכונה דרומית להון קים בשוק אמיתי ואכלתי שם אוכל פשוט אך מצוין.

פסטיבל הג'אז אירופה ויטנאם שנערך ב"היכל התרבות" של האנוי, לא רחוק מבית האופרה, היה הצלחה מסחררת. בסוף הערב הראשון והשני להקות ויטנאמיות ואירופיות ערכו יחד ג'ם סשנס.

ערב הנעילה היה פיצוץ אמיתי, ההופעות עצמן נמשכו כשעה מעבר לתכנית ובסוף עלו 4 להקות יחד לג'ם סשן מהסרטים.

למחרת הייתי עייף כמובן, אז זה היה יום מנוחה מלבד הזמנת כרטיס רכבת לילה לסא פא או יותר נכון ללואו קאי. במקום הארד סליפר קבלתי סופט סליפר במחיר יותר מכפול, 3 לילות באכסניה J.

בערב עליתי על הרכבת לסא פא, ישנתי טוב בדרך והתעוררתי מוקדם לקראת העצירה בלואו קאי.

מיד כשירדתי מהרכבת התנפלו עלי כמה עושי דברם של נהגי ואנים וניסו למשוך אותי איתם לואן שלהם במחיר כפול ממה שידעתי שצריך לעלות.

בנחת הלכתי למסעדה, הזמנתי קפה ויטנאמי טוב להתעורר ומשהו לאכול על ידו.

ה"יחצנים" המשיכו להטריד אותי כשהמחיר יורד כל רגע.

אחרי שגמרתי לאכול ולשתות והם הגיעו למחיר הידוע, הצטרפתי לזה שהיה הכי פחות נודניק, ואחרי כמה דקות המתנה הואן התמלא בנוסעים כמוני שהיתה להם סבלנות ולא קפצו על הואן הראשון במחיר מופקע.

חבר שטייל שם שנה קודם סיפר שאין כביש מלואו קאי לסא פא אלא רק דרך לרכב 4X4 ולאופנועים ששימשו סה אום. בשנה זו סללו כביש שאיפשר נסיעת רכב רגיל.

סא פא ב-2004 היתה עיירה קטנה עם מלון ויקטוריה הותיק על ההר מלון חדש שנראה מפואר מול תחנת האוטובוס (נהרסה יחד עם שוק המזון מתחתיה), שורת מלונות/אכסניות קטנים בכביש היורד לקאט קאט, כמה מסעדות ברחוב מעל תחנת האוטובוס וזהו.

לפי לונלי פלאנט הלכתי ישר למלון קאט קאט, מה שהוכח כמוצלח לאחר ששמעתי תלונות מטיילים על המלונות האחרים.

חדר על 4$, חדר משופר עם חימום 10$. הסתפקתי בזול.

ירדתי בשביל לקאט קאט, רוכב אופנוע רוסי או צ'כי (האופנוע) בא להציע לי הסעה ולא עזר שסרבתי הוא המשיל לאיטו לידי והציע שוב ושוב.

הוא היה חמוד אבל נודניק. הגעתי למפל בלב הכפר, התעלמתי מהדוכנים אבל המוכרות לא התעלמו ממני והיות שהחלק הטוב היה הנוף בירידה והמפל היפה, התחלתי לעלות חזרה.

הרוכב החמוד חזר אלי והפעם התרציתי במקום לעלות ברגל את העליה התלולה.

בדוכן בעיר מצאתי פליס בדולר ושעון יד בעוד דולר (עבד שנתיים עד שרצועת הפלסטיק נקרעה)

הפליס היה מכוסה שכבות אבק, ניערתי אותו היטב, חבטתי ובסוף כיבסתי. אחרי נקיון סביר הוא משרת אותי עד היום.

יצאתי שוב ל"מרכז" ופגשתי 3 בנות ישראליות, זוג בנות 30+ וצעירה אחרי צבא.

ישבנו לקפה יחד ודיברנו על תכניות טיול. הג'דעית מתוך הזוג הציעה טיול ג'יפ בסביבה אז נכנסנו לסוכנות "אדבנצ'ר" וביקשנו הצעה. ההצעה היתה טובה ומעניינת (רק לא ידענו שהנהג לא יודע מילה אנגלית – חזרה לשיחון J). ביום למחרת הזמנו טיול לכפר קרוב, חצי רכוב וחצי רגלי.

המדריכה בטיול לכפר היתה מצוינת והטיול מרתק, רק הירידות והעליות הקשו קצת על ההנאה פה ושם.

בג'יפ הזוג ישבו יחד מאחור. רציתי לתת לצעירה את המקום קדימה ולהצטרף מאחור, אבל המפונקת מהזוג עיקמה פרצוף, קנאית שלא סומכת על זוגתה, אז ישבתי קדימה.

הנסיעה דרך Ô Quy H pass (שער השמים) שנקרא גם Tram ton pass והירידה לאורך רכס פאן סי פאן היא אחת מדרכי הנוף היפות בעולם. הפריחה על מורדות הרכס שופעת ועצרנו כמה פעמית לראות את הפרחים מקרוב.

באמצע הירידה הנהג עצר אצל משפחה שגרה ליד הכביש באמצע שומקום. היה נחמד לדבר איתם, צילמתי אותם לבד ואתנו ואח"כ בהאנוי הדפסתי ושלחתי להם, פקיד הדאר העתיק את הכתובת שרשמו לי למעטפה.

בעמק הגענו לעיירה בה אכלנו צהריים. יש שם מעיינות גופרית מצחינים ומראם לא מזמין נסיון טבילה, אז דילגנו הלאה.

לקראת ערב הגענו לעיירה אחרת, התמקמנו במלון (מוטל?) ויצאנו לראות את נפלאות המקום.

יש עמק צמוד לעיירה ובו עמודי סלע (Pinnacles) כמו אצבעות שעולות לגובה מתוך האדמה בהמונים. זה מזכיר את יער האבן בשילין, יוננאן, יותר השם מהדמיון החזותי וקצת את ברייס קניון ביוטה.

למחרת חזרנו לסא פא דרך מעבר שערי השמים.

מסא פא חזרנו להאנוי ברכבת יום בנופי עמק הנהר האדום.

מהאנוי המשכתי להואה באוטובוס של סין קפה, סיוט שאני לא ממליץ עליו. ברכבת סליפר קשה עולה יותר וזה לוקח יותר זמן, אבל הרבה יותר נוח ומכירים ויטנאמים (וויטנאמיות, לפעמים) בתא.

באוטובוס ניסיתי לעניין מטיילים אחרים בביקור בפארק באק מא (Buch Ma) אך לא מצאתי מתעניינים. בסוכנות בהואה נאמר לי שהעונה בה יש טיולים מאורגנים היא בחודש מאי.

האוטובוס הוריד אותנו במלון זול ומרכזי. הזמנתי מיד טיול ל-DMZ, האזור המפורז (לכאורה) בזמן המלחמה.

נופי נהר בן האי וההרים יפים ופסטורליים בניגוד משווע לשרידי מכונות מלחמה, בונקרים, עמדות חפורות הרוסות למחצה ושרידי הבסיסים האמריקאים.

המרגש ביותר היה הכפר Vinh Moc על שפת הים מצפון לשפך נהר בן האי. כפר זה בגלל מיקומו היה נתון להפגזות תכופות. להגנה נחפרו מנהרות ובתים תת קרקעיים למשפחות ב-3 מפלסים שכללו בית ספר לילדים, אולם קולנוע קטן, מטבח קהילתי ועוד כל מה שדרוש לקהילה להתקיים.

בערב הגעתי לקפה של וון ואן דן (Nguyen Van Do) שנחשב אז זקן האיזי ריידרס (היה אופנוען בצבא ויטנאם במלחמה). הבן אדם היה מרתק בסיפוריו על טיולי אופנוע לבד, בקבוצה, עם ובלי תיירים (בעיקר תיירות) כשאשתו מסתכלת בסלחנות מהצד J.

קבעתי טיול לבוקר בקברי מלכי שושלת וון, כולל סיור מסביב לעיר.

אחרי קברי וון המרשימים ביקרתי בחורבות הערים האסורות במרכז העיר.

נמנעתי משיט על נהר הבשמים על ספינות התיירים המצועצעות.

בהואה ראיתי לראשונה תלמידות בתלבושת המסורתית – טוניקה/שמלה עם פתחים משני הצדדים עד האגן ומכנסים תואמים, בלבן או תכלת בהיר מאד.

המטבח של הואה כולל מאכלים מקומיים יחודיים כמו רולז קרים מ"נייר" אורז ומילויים, מוגשים מוכנים או כמרכיבים לגלגול עצמי, נפוץ במסעדות טובות בערי ויטנאם, בפרט לגלגול עצמי במחירים גבוהים פי כמה מהמקור.

אורז (או אטריות אורז) עם צדפות זעירות, מנת הדגל של הואה, מוגש עם ירקות טריים וכמה רטבים (צ'ילי, רוטב דגים, ועד רטבים ומנות צדדיות קטנות).

נאם פו – מרק עם סרטנים.

בון בו – בקר מבושל עם אטריות כולל רגל חזיר, או בון טיט נונג – בשר בגריל עם אטריות.

מהואה המשכתי להוי אן, עדיין באוטובוס הנוראי של סין קפה.

הוי אן, עיר מסחר סינית בעברה והם שהשאירו את הארכיטקטורה והאמנות המאפיינים את הוי אן.

זה יפה והעיר נעימה מאד. מיקומה על הנהר עם אי גדול שבדרומו מספנות לבנית סירות העץ מגוון את חלקי העיר.

לתעשית הביגוד המקומית לא התקרבתי.

יצאתי לסיור במי סון – חורבות עיר של הצ'אם שחרבה לפני כ-600 שנה.

היתה מדריכה מצוינת מומחית (אקדמאית, באוניברסיטה בדא נאנג) שהסבירה על ההסטוריה של ממלכות צ'אמפה ואנגקור ועל הדת ההינדית הקדומה, מה שעזר לי להבין טוב יותר את ערי אנגקור בקמבודיה ומקדשים עתיקים בטאמיל נאדו בהודו.

מהוי אן נסעתי לניא טרנג (Nha Trang), הפעם ברכבת מדא נאנג. הרבה יותר נוח מאוטובוס.

ברכבת הכרתי אשה ויטנאמית וביליתי אתה את הערבים בעיר במסעדות עם ביה הוי (בירה מהחבית, זולה – לא יותר משקל כוס בירה, לפעמים חצי אז, היום כפול, וטובה יותר מבירה בבקבוק). אז ניא טרנג עברה עלי בנעימים.

זאת עיר יפה ונעימה שמשתרעת לאורך חוף המפרץ.

החוף עצמו לא מזמין ולא מתרחצים בו. יש חוף נהדר עם חולות זהב על אי במפרץ.

למחרת יצאתי לשיט במפרץ, כולל שנורקלינג מעל אלמוגים, לא מרשימים כמו באילת וסיום בחוף על האי.

ביום אחרי זה שכרתי אופניים, הגעתי לקתדרלה הקתולית, למגדל צ'אם המרשים שהפך מזמן למקדש בודהיסטי, אחד היפים במדינה ושמור טוב מכל האחרים, ולא רחוק ממנו לספא טבעי בנוי יפה עם כל השרותים של ספא מודרני.

היום הבא היה 24/12, ערב כריסטמס. ביום שוטטתי בעיר ויצאתי עם מעבורת לחוף על האי,

בערב הלכנו הויטנאמית ואני למועדון לחגוג כריסטמס עם כל התיירים, היה צפוף ורועש וכשהתחילו להשתכר ולהתנהג בגסות הסתלקנו משם לחגוג לבדנו.

זה היה יום הפרידה, למחרת המשכתי לדא לאט.

באוטובוס פגשתי ויטנאמית אחרת, מדא לאט, וקבענו שאגיע בערב אליה הביתה.

הדרך לדא לאט אז היתה בכביש הישן, דרך תאפ צ'אם (Tháp Chàm) – מגדלי צ'אם שם היתה הפסקה והחלפת אוטובוסים למי שנסע לפאן ראנג-תאפ צ'אם או לפאן תייט ומוי נה.

משם על יד החוף היתה עליה ארוכה ומפותלת עד דא לאט (ב-2016 הכביש הזה היה משופר ללא הכר) ועם עוד עצירה בדרך, ס"ה כ-5 שעות נסיעה.

דא לאט עיר יפה מאד, הררית שבליבה סכר לאגם היפה שלה, סביבו יוצאים בערב לשאוף אויר צח וקריר.

אחרי התמקמות במלון סמוך לאגם ולבית הקפה המפואר הבנוי על האגם ממש, יצאתי לסיור הכרת העיר. הגעתי עד השוק העירוני (הפך היום "שוק" תיירים, בעיקר מסעדות והשוק עצמו התרחק קצת מהאגם והתרחב מאד) שם קניתי פרחים נהדרים של עיר הפרחים להביא בערב לידידתי החדשה וחזרתי למלון לנוח.

לדא לאט יש כינויים רבים, המוביל הוא "עיר האביב הנצחי" כי הטמפ. ביום נעה בממוצע בין 22 ל-25 מעלות מקס. ביום וקיצונית פחות מ-32 מעלות, ובלילה מעל 10 מעלות בממוצע, מדידה קיצונית בחורף היתה 0.6- מעלות אבל טמפ. מתחת 4 מעלות נדירה מאד.

השם השני שהזכרתי "עיר הפרחים" נובע מהפרחים בטבע, פרחי הנוי שמגדלים בה, וגן הפרחים, אחד מאוספי הפרחים היפים בעולם.

גם השם "עיר אלף/עשרת אלפים האורנים" ברור מעצמו.

היא יעד נופש מבוקש בויטנאם, בפרט בחג טט (ראש השנה) ועיר ירח דבש/עיר האוהבים ועוד כיד הדמיון של ממציאי השמות והיא ראויה כנראה לכולם, גם אני התאהבתי בה J.

שכרתי אופני כביש עם הילוכים (עליות בשפע) ובערב נסעתי לבית ידידתי.

בימים הבאים טיילתי בעיר, סביב האגם, לגן הפרחים ליותר מחצי יום עתיר תמונות, נהניתי מסנדויץ' באגט הכי טעים בויטנאם ומכיסני בצק מאודים ממולאים בכל טוב.

בארוחת צהרים ליד המלון התישבתי במסעדה עם סטודנטים, האוניברסיטה קרובה לשם והתחברתי עם שלושה מהם. עם אחד שמרתי קשר אימיילים שנים אחר כך.

באחד הימים אחד הסטודנטים שלא למד באותו יום לקח אותי על הקטנוע לאגם מרוחק מהעיר ולידו אחוזת קפה. הביקור שם היה נחמד מאד והקפה נהדר (ערביקה כמובן).

למחרת נסעתי על האופנים למפל שנמצא כ-12 ק"מ צפונית לדא לאט.

זאת ירידה תלולה ארוכה מאד, כמה מאות מטרים הפרש גובה.

בערך באמצע הדרך יש ממפל יפה מאד ממש ליד הכביש מימין, מוקף עצי מימוזה פורחים, אז עצרתי לראות ולצלם. הירידה ממשיכה עד סוף הירידה, שם יש כניסה לפארק שבו המפל, בתשלום.

נכנסתי, העשב מכוסח כמו מדשאה מטופחת ומסביב למפל היפה מתקנים בנושא קאובויים ואינדיאנים עם חריץ למטבעות J וגם כמה דמויות עם חור לפנים להצטלם כאינדיאני/ת או קאובוי/גירל.

בבריכה מתחת למפל מותר להשתכשך במים הרדודים.

נחתי ואכלתי שם את האוכל שהבאתי, שם מוכרים רק שתיה וחטיפים, ואחרי השתכשכות ומנוחה יצאתי לדרך חזרה.

את החצי עד למפל אמצע הדרך הצלחתי לעשות ברכיבה. שם עשיתי הפסקה ארוכה והמשכתי. החצי השני היה בערך חצי רכיבה וחצי הליכה.

למחרת הזמנתי את ידידתי לארוחת צהרים בוי קפה (V cafe), שהיתה אז מסעדה די חדשה של שפית צעירה והשותפה שלה שניהלה את הארוח, מוצלחת מאד (עד היום, כשעברה למקום גדול יותר), וידידתי שהכירה מסעדות רבות בעיר התפעלה מהמסעדה ומהיופי של סידור המנות על הצלחת. שם אכלנו רולים נוסח הואה לגלגול עצמי, טובים מאד אבל יקרים במונחים מקומיים (7$ או 8$ לארוחת צהרים לזוג לעומת 1$-2$ לזוג במסעדה עממית).

בימים הבאים עשיתי טיולי אופניים סביב דא לאט, כולל נסיעה ברכבת הקיטור התיירותית, הלוך וחזור (הם נותנים מספיק זמן לשוטט סביב התחנה הרחוקה ומשמיעים צפירה כמה דקות לפני צאת הרכבת חזרה). קבעתי עם ידידתי ועם חברי הסטודנטים לחזור לפני חג טט (כדי למצוא מקום לינה, זה עמוס בחג) ונסעתי למוי נה.

מוי נה זה חצי אי חולי בקצה הצפוני של פאן טייט עם הרבה ריזורטים יקרים (8$-10$ ללילה אז)

בריזורט במוי נה התחברתי לשני צעירים איטלקים, אחרי אוניברסיטה שבאו לחופשת בטן גב במקום שהכירו כשעשו טיול ארוך לפני הלימודים. לטענתם המקום עולה על כל אי בתאילנד בעונה היבשה והם מתכוונים לחזור כל פעם לחופשה. הפעם הם עבדו בתורנות בחופשת כריסטמס ויצאו לחופשה מאוחרת.

אחרי חופשה ארוכה במוי נה שכללה ביקור בדיונות החול הצבעוני, בנחל ומקדש ממש במוי נה ובעיר פאן טייט עצמה (למגדל צ'אם שם לא הגעתי משום מה) והרבה בטן גב וים, המשכתי להו צ'י מין סיטי (HCMC).

התמקמתי באזור שנקרא סייגון 1 עם כל תרמילאי העולם.

בערב הראשון פגשתי פנסיונר ישראלי, דוד, שפגשתי כבר קודם בהוי אן, אז הלכנו לאכול יחד ולשתות ביה הוי ודיברנו על התכניות שלנו.

שנינו התכוונו להגיע לבנגקוק בסוף פברואר או תחילת מרץ, אז החלפנו בינינו כתובות אימייל כדי שנוכל להפגש כשנהיה באותו מקום.

עד אז בילינו את הימים בהכרת HCMC וטיולים בסביבה, כמו למנהרות קו צ'י שהיו מעוז של הוייט קונג (אחד מרבים, אבל אותו הפכו לאתר תיירות), מקדש קאו דאי, דת חדשה "מהונדסת" מנצרות, יהדות, אסלם ודתות מקומיות שהוקמה בתחילת המאה העשרים והצליחה לגייס לשורותיה כ-10% מהויטנאמים.

לפי פאר המקדש וקישוטיו הם דת עשירה.

באותו סיור הגענו גם לשרידי צ'אם, העם של ממלכת צ'אמפה, שהיום הם מוסלמים שחיים בשולי דלתת המקונג בעוני.

הזמנתי טיול לדלתא שמיעוטו באוטובוס, רובו בשיט וסיומו ביום השלישי – שיט לפנום פן.

הטיול כלל את אי הצבים, אי עם ריכוז גדול של צבי מים, איים עם מטעי פירות טרופיים שונים, מפעל ביתי לעיבוד קוקוס, כל חלקי האגוז מנוצלים, לינה בקאן טו.

בבוקר, השוק הצף בקאי ראנג, מפעל ביתי לאטריות ו"נייר אורז" למאכל, בעלי חיים ועופות בדלתא, לינה בצ'או דוק.

בטיול הזה הכרתי שני אנשים מעניינים, יפני מבוגר מקיושו שאת פרטי הקשר אתו איבדתי אבל התידדנו מאד בטיול, הוא חזר להו צ'י מין כדי לטוס הביתה ואת אקי רא מקמבודיה. על אקי רא אספר בהמשך.

ביום השלישי מעבר לקמבודיה, בצד הויטנאמי מביאים לבקר הגבול את כל הדרכונים והוא מחתים, בצד הקמבודי יורדים מהספינה ונעמדים בתור לויזה בתשלום.

אחרי שהאחרון קיבל ויזה שטנו עד לפני פנום פן ומשם באוטובוס למלון בצפון העיר.

בפנום פן עשיתי טעות שביקשתי ויזה לקראת סוף שבוע והייתי צריך לחכות עד יום שלישי לקבל חזרה את הדרכון עם הויזה.

נוסף לזה, בפנום פן היה "קנס" לישראלים ולאמריקאים (מעניין שלאוסטרלים ששלחו צבא למלחמה שם לא היה קנס כזה), 12$ יותר לויזה. התברר לי שיכולתי לבקש ויזה בסיאם ריפ בלי קנס (גם בסיהנוקוויל) ובקונסוליה בבטאמבאנג קיבלו את הפספורט חזרה באותו יום או למחרת במקרים רבים. היום, אחרי שיפור היחסים וחיזוק יחסי המסחר, ועם שגרירות בת"א מ-2009 (שגרירות ישראל בהאנוי מ-1993), הישראלים תיירים מבוקשים ומקבלים ויזה במחיר רגיל ובלי קושי.

ביקשתי ויזה לחודש, קיבלתי לחודשיים וחצי J.

אז כשהפספורט אצלי נסעתי לסיאם ריפ.

אקי רא באמת איש מעניין, בגיל 10 בשנת 1976 החמר רוז' רצחו את הוריו ולקחו אותו להיות בשר תותחים פשוטו כמשמעו, כלומר לימדו אותו להניח ולפרק מוקשים ושלחו אותו לפרק מוקשים אמריקאים שהונחו שם או הופלו ממטוסים ולהניח אותם במקומות חדשים.

למזלו הוא למד היטב והיה זהיר והצליח לשרוד שלוש שנים עד שהויטנאמים לקחו אותו בשבי והפכו אותו לחייל ויטנאמי. שם הוא המשיך לעסוק בפינוי מוקשים, אבל לא בהנחתם מחדש.

כשהשתחרר העסיק אותו ארגון של האו"ם בפינוי מוקשים בשכר גבוה. את הכסף הוא חסך וכשהעסקתו נגמרה הוא המשיך לפנות מוקשים סביב סיאם ריפ בהתנדבות וקבע את ביתו שם.

הוא החליט להקים מוזאון "Cambodia Landmine Museum" שמטרתו העיקרית חינוך הילדים להכרת מוקשים ונפלים וזהירות מהם. בהמשך בנה לעצמו בקתה על אדמה שרכש בין העיר לביו אתר ערי אנגקור. לשם הביא ילדים נפגעי מוקשים ונפלים לטפל בהם ולחנך אותם. הוא הצליח לגייס ארגון אוניברסיטה קנדית שאוסף תרומות, מגייס מתנדבים – מורים ומטפלים, לעזור בטיפול בילדים וחינוכם.

הייתי אצלו שם, הכרתי את אשתו ובתו התינוקת ואת הילדים הקטועים שאימצו.

הוא לא היה יכול להעסיק אותי כמתנדב בגלל ההסכם עם הקנדים, אבל ביום שהייתי שם כאורח עזרתי כמיטב יכולתי.

אנשים ששמעו את הסיפור חשבו שזה מדכא לראות את ה"ילדים", חלקם כבר היו בני 18 או קצת פחות, אבל המקום אופטימי, החבר'ה המאומצים עושים ככל יכולתם לעשות כל דבר בעצמם למרות מומיהם, כולל נגינה בלי רוב האצבעות ואף בלי כף יד אחת, כתיבה, קריאה עם הפיכת דפי הספר, כח ההמצאה של פתרונות למגבלות פשוט מרשים.

בסוף היום תרמתי סכום נאה ובתמורה קיבלתי חולצת טי של Cambodia Landmine Museum.

למחרת הגעתי (עם אופנים כמובן, כך גם הגעתי לאקי רא) לאתר ערי אנגקור.

הסתפקתי בביקור של יום אחד, עם האופנים הגעתי בקלות מעיר/מקדש אחת לשניה, כולל העיר שנחשפה מהג'ונגל רק במידה מינימלית כדי לאפשר מעבר מבקרים ועם זאת לראות איך מצאו את האתרים הללו.

אני לא מבין בפלאי עולם, בשבילי יש המון דברים נפלאים שלא ניתנים להשואה ובודאי לא לדרוג כמו פזמונים במצעד, אבל האתר באמת מרשים ומצד שני נסו לחשוב כמה עובדים מתו כדי להקים את זה.

אחר כך יצאתי לשיט על טונלה סאפ. תופעת טבע מעניינת, זה אגם שניזון ממי המקונג כשמפלס הנהר גבוה ומזין חזרה את המקונג כשהמפלס יורד. זה שומר בעצם על מפלס יציב יחסית של הנהר. החיבור ביניהם בפנום פן.

בשיט מגיעים לכפרים צפים שבנויים על שכבות רבות של צמחי מים ולשמורת הציפורים. בינואר אין קינון על האגם, מאוחר יותר, בסוף פברואר או תחילת מרץ מתחיל הקינון שצריך להיות מחזה מרהיב.

למחרת נסעתי לפנום פן ויום אחר כך חזרה להו צ'י מין.

אחרי לילה בהו צ'י מין נסעתי לדא לאט. הגעתי יומים לפני חג טט שחל ב-9/2/2005.

ידידתי הויטנאמית שבאימייל שפעה סמיילים היתה פתאום קרה כשנפגשנו, אולי מצאה תחליף בהעדרי, לעומת זאת ידידיי הסטודנטים קיבלו אותי בהתלהבות וקבעו לאסוף אותי מהמלון (אותו מלון במחיר כפול בגלל החג), בערב טט אחרי שתסתיים ארוחת החג בביתם.

כל הזמן מצאתי דמיון בין ויטנאמים לישראלים, היחס לארוחת חג, ראש השנה וגם חגים לאומיים אחרים דומה מאד ליחס שלנו וככל ששוחחתי על כך עם ידידיי הדמיון התחזק בעיני.

ערב החג היה כמו ערב יום העצמאות אצלנו, כל העיר ואשתו יוצאים להסתובב ליד האגם, בכמה מקומות סביב האגם יש במות בידור, מאוחר בערב יש זיקוקי דינור, היה לי קל להפליא להשתלב באוירה.

בין המשוטטים ברחוב היו כמה שהציעו לכל אחד סביבם כוסית משקה חריף קטנה עם ברכת לחיים chúc mng, לי כמה אמרו cheers ואני הגבתי chúc mng, cm ơn, לחיים, תודה לשמחתם. עד שהגענו לבמה הראשונה ראשי היה כבר קצת בעננים.

ההופעות הפתיעו אותי לטובה למרות שלא הבנתי מילה, המוזיקה הרמונית גם כששרים רוק (נתקלתי בזה גם בפסטיבל הג'אז), לא היו סגנונות כמו טראנס, האוז ודומיהם שאני ממש לא אוהב (הבנתי שיש, אבל רק במסיבות של צעירים, הבמות הן למשפחות).

אחרי הזיקוקים ודי הרבה כוסיות פוטנטיות נפרדתי מידידיי הצעירים והלכתי לשים את ראשי המרחף על הכרית.

בבוקר (די מאוחר) הפתיעה אותי המשפחה שמנהלת את המלון, הזמינו אותי לשבת איתם ולטעום ממטעמי החג – כופתאות אורז מתוקות עם פירות יבשים, סוג של לביבות לא מתוקות וצלחות גדושות פירות יבשים ופיצוחים.

מתברר שפירות יבשים מוגשים באופן סמלי, כמו אצלנו תפוח בדבש למשל, כברכת שפע לשנה החדשה.

את הימים הבאים ביליתי עם ידידיי הסטודנטים שהיו בחופשה עד כמעט סוף החודש, בטיולים בסביבת דא לאט על האופנועים שלהם, כולל טיול למפל דאטאנלה המרהיב וכמה אגמי הרים יפים, טבעיים ומלאכותיים. קניתי כל פעם כל מיני כיבודים שלמדתי שאוהבים ומתאימים לפיקניק ובערבים הזמנתי אותם לבירה, אבל היו פעמים שלא נתנו לי לשלם J.

החג נמשך 3 ימים, אבל תקופת החג שהיא גם חופשה לרבים נמשכת 15 יום, אז הזמנתי טיסה מהו צ'י מין לבנגקוק, ב-24 הזמנתי את החברים לארוחת פרידה במסעדה טובה יותר ממסעדת הסטודנטים ונפרדנו.

יצרתי קשר עם דוד, הפנסיונר שפגשתי בהוי אן, שהיה בקו סאמט וקבענו פגישה בקשר הישראלי בבנגקוק.

בבנגקוק הופתעתי שמחירי הלינה הוכפלו מסוף אוקטובר, אבל מצאתי מקום במחיר סביר.

דבר ראשון אכלתי אצל "שושנה" חומוס עם כדורי פלאפל, סלט "ישראלי" ונלווים (חצילים, חמוצים, פלפל חריף מטוגן וכו') והרגשתי רגע של בית, שלרוב לא חסר לי, אבל היה נחמד לגוון עם אוכל אהוב מילדות.

בפגישה עם דוד היו גם 3 ישראליות, ה' אשה בת 69 בגובה מטר וחצי ומשקל נוצה טיילה כבר 9 חודשים בהודו, נפאל, מיאנמר, תאילנד, לאוס, קמבודיה, ויטנאם וסין עם טרולי ממש קטן.
כולנו היינו מלאי הערצה. ר', קצת צעירה ממני, מורה בפרישה מוקדמת (הספיקה לצאת שנה לפני שינוי החוק שמנע פרישה לפנסיה) ואת שם השלישית אני לא זוכר, גם היא קצת צעירה ממני.

באותו ערב אכלנו יחד במסעדת דגים בבנגלמפו וקבענו לצאת למחרת לאכול במסעדת דגים ופירות ים ברחוב סילום. היה מדובר על פאטפונג או על סילום וילאג' ובסוף הוסכם על הוילאג'.

היתה ארוחה נפלאה ויקרה להפליא. לובסטר ענק עם תוספות ושתיה עלה לי אלף בהאט, תקציב אוכל חצי שבועי בעיר או כ-120 ₪, אבל החויה והחברה היו שוים כל בהאט.

לא הצלחתי להסדיר שינוי כרטיס ב-RJ טלפונית, אז הגעתי למשרדיהם בעיר והזמנתי טיסה עם קונקשן קצר שחייב המתנה כמעט שבוע.

זהו, נגמר לי הסוס, רציתי הביתה ולחברה שמחכה לי.

מלים ויטנאמיות שכדאי להכיר:

השפה נקראת Tiếng Vit

שלום/להתראות - צ'או

בבקשה - Làm ơn

תודה - Cm ơn (קאמון, או קצרה)

כן - Vâng

לא - Không

סליחה (התנצלות) - Xin li

X כמה מלים על ההגיה הויטנאמית שאולי יחסכו לכם כמה רגעי מבוכה שהיו לי.

יש שתי אותיות D בויטנאמית Đ đ כמו ד שלנו ו D שנהגית כמו ז.

G בגדול נהגית כמו בצרפתית, Gi Ge נהגות ז' כמו Giap=ז'אפ, Giok=ז'וק

במקרים אחרים נהגית כמו ג רגילה, אבל יש חריגים, המילה Giang נהגית זאן.

ng נהגית לרוב כנון חיכית כמו בצרפתית או כמו wrong באנגלית, אבל את שם הכי נפוץ nguyen הוגים כמו when באנגלית (וון). נסו להגות Nguyen Vo Giap – וון וו ז'אפ (הגנרל הכי מפורסם של ויטנאם ממלחמת השחרור נגד הצרפתים עד המלחמה האמריקאית).

nh נהגית כמו נון חיכית ויוד עיצורית – ני כמו Nha Trang = ניה צ'אנג.

זה על קצה המזלג, ועוד לא הזכרתי את ששת הטונים.

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של Sailor?

הפוסט הבא ›
19000 קמ בדייהטסו שרייד
19000 ק"מ בדייהטסו שרייד
מתוך הבלוג של Sailor
07-08-2019
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
אלבניה
אלבניה
מתוך הבלוג של Sailor
22-06-2019
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של Sailor »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

הודעות מהפורומים על סיאם ריפ

תמונת המשתמש
היי! רוצה להתייעץ לגבי סיאם ריפ? פשוט שואלים פה והחברים מהפורום ישמחו לענות לך :)
סגור
×