ורשה
16.5.05. יום שני. וארשה-לודז`, 140 ק"מ. לילה 1 בלודז`. מלון "הוטל גראנד" אורביס.
Orbis Sa Oddzial, Hotel Grand W Lodzi, 90-102 L:D, Ul.Piotrkowska 72
Tel 042-6339920, fax 042-6337876. [email protected]
בבוקר אוכלים שוב לחמניות שיהודית ירדה וקנתה בדוכן בתחנה המרכזית הסמוכה, ושותים קפה בחדר שלנו. מחליטים אחר-כך להתפצל. יורדים בעשר לערך עם כל המזוודות למכונית. מורידים את יהודית והדסה ליד מרכז קניות גדול סמוך, שיש בו חנות של רשת CA, ויוצאים במכונית לחפש את הראטהאוס, בית-העירייה, שמופיע בגלויה עתיקה מראשית המאה הקודמת, בסידרה שקניתי פעם בחנות עתיקות בשינקין שכבר אינה קיימת, ואותו בניין גם מופיע שלוש פעמים בשלוש תקופות בגלוייה שקניתי אצל מארק בכיכר האנדרטה של אנילביץ. ליגאל סבלנות אין-קץ להגיע לכל מקום שמישהו מאיתנו מבקש לראות. זה אצלו אפילו אתגר. אין מקום שאי-אפשר להגיע אליו במכונית!
מתבלבלים קצת מפני ש"ראטהאוס" הוא גם שם של תחנת התחתית מהעבר השני של רחוב מרשלקובסקה (או ירוזלימסקה) הארוך והרחב. שואלים שוטרים אחדים, שרובם אינו יודע אנגלית למרות שזו שפה שנלמדת בבתי-הספר בפולניה, וחלקם גם לא מכירים את שמות הבניינים המפורסמים באיזור שבו הם עומדים. לשאלתנו אתמול כיצד ייתכן הדבר, אווה הסבירה לנו כי האנגלית אכן נלמדת בבתי-הספר גם בכיתות הנמוכות, אבל - אתה יכול להביא את הסוס אל השוקת אך לא להכריח אותו לשתות ממנה. מלמדים את הפולנים אנגלית אבל זאת לא אומרת שהם יודעים אנגלית. ללא שום השוואה לנוער שלנו. ולנו יש גם מזל שעל כל הסרטים והתוכניות באנגלית ובאמריקאית מופיעות כתוביות, וגם בטלנובלות הספרדיות שהנערות משתגעות אחריהן ויודעות כבר גם קצת ספרדית, ואילו בפולניה יש דיבוב לסרטי טלוויזיה או משהו יותר זול ופרימיטיבי, כמו ברוסיה - קריין מלווה-מתרגם את מה שאנחנו שומעים בשפת המקור של הסרט.
לבסוף מחנים את המכונית ומגיעים אל בניין הראטהאוס מאחור, כי בגלל ביקור אנשים חשובים בעיר סוגרים היום רחובות וכיכרות בעיר, ויש פקקי-תנועה. גם אתמול בערב היו חלקים בעיר סגורים. ובכן באים מאחור ויוצאים לכיכר הגדולה, כאשר ממול בניין האופרה. האזור גדוש לוחות זיכרון למרד הפולני בשלהי 44` וכנראה שכאן התנהלו הקרבות המכריעים וכאן גם היו מחסני הנשק. הבניין מרשים לא רק בזכות בנייתו מחדש אלא בגלל ההיסטוריה שלו הכתובה על קירותיו. רואים כאן רק פולנים לבושים בהידור ורק לצורכי עבודה, משרדית בעיקר. אנחנו מצלמים כדי להשוות עם הגלוייה העתיקה. את הגלויות המקוריות לא רציתי לקחת למסע פן תאבדנה, ובידי העתקים צבעוניים שלהם מסריקת המחשב.
חוזרים ואוספים את יהודית והדסה ושומעים סיפור טרי. כדי להגיע לשדרת החנויות הגדולות הן חצו את הרחוב הרחב, דומני מארשלקובסקה או לפחות דומה לו ברוחבו, לא רחוק מתחנת האוטובוסים המרכזית ומן המלון שלנו. חצו לא במעבר חצייה. פתאום מצלצל הנייד אצל יהודית, ונשמע קולה של אווה, באנגלית-הפולנית שלה: "אתן השתגעתם? עוברות את הרחוב ללא מעבר חצייה? הרי המשטרה יכולה לעצור אתכן!" - מתברר שמשרדה של אווה נמצא גבוה באחד מרבי-הקומות המשקיפים אל הכיכר, ומהחלון הבחינה בשתיים, ומתוך חוש אחריות מיהרה להזהיר אותן. וזה שוב מוכיח, כמו בפאריס, שאם אתה ואווה נמצאים באותה עיר, גם אם היא עיר גדולה מאוד, אתם תיפגשו לא רק בתיאום מראש אלא גם במקרה, לפחות פעם אחת ולעיתים פעמיים.
לכיוון לודז'
יוצאים מווארשה מערבה-דרומה לכיוון לודז`. כמעט שאין צורך להשתמש במפה כי השילוט סביר, לבד מן העובדה שבש��ני שליש��י הדרך השם לודז` כמעט שלא נזכר אלא רק פוזנן, שהיא בכיוון המנוגד, צפונה. ההתפצלות היא לאחר כשני שלישי כביש 30A. בדרך עוצרים בדוכן תפוחי-עץ של איכר פולני קשיש. הם מן העונה שעברה כי עדיין אין יבול תפוחי-עץ חדש. אנחנו רק בתחילת הקיץ הפולני. הוא מסביר ארוכות את סוגם ושמותיהם אבל לדעתי הם חסרי טעם. אין להשוותם לתפוחי חרמון, וגם האיחסון הממושך שלהם היה כנראה עלוב ביותר.
יגאל מוצא פונדק יווני שמגיש גירו, שזה שווארמה יוונית-ופולנית. מרק תפוחי-אדמה מרוסקים עם נקניק, חמצמץ, הרבה ומעולה - ז`ורק. אני חולק עם יהודית מנת גירו עם צ`יפס, כרוב ברוטב חזרת לבנה ומלפפונים מסוקסים בחומץ. קולה, וכך כולנו יחד, אותו דבר, מנה גירו אחת לשניים, יחד 60 זלוטי שהם כ-80 שקל בלבד. אגב, איך מוצאים בפולניה פונדק-דרכים לצהריים? צריך לקרוא את השלט - "או�ב�י�אט", צהריים, ובדרך כלל מובטחת לכם הפתעה קולינארית-עממית זולה. ואם כתוב "פיקרניה"? זוהי מאפייה, קונדיטוריה, אך לא בצידי דרכים אלא בתוך העיר.
ממשיכים לכיוון לודז`. עכשיו כבר כל השלטים מראים שהיא קיימת. נכנסים דרך ארמון פוזננסקי ברחוב פייטרוקובסקבה ל"הוטל גראנד" שהוא הוותיק, המפואר והישן, בן 120 שנה - בלודז`. מקבלים חדר גדול מאוד. הרבה שיש. אין אמבטיה. שתי מיטות. נוף לצפון. טלוויזיה. שפע של מקום בחדר. בחדר של יגאל והדסה יש אפילו אמבטיה, וזאת לאחר שהחליפו חדר קודם, שהיה מוזנח אם כי גם בו נמצאה אמבטיה. מעל לכניסה המלכותית למלון שברחוב פייטרוקובסקה 102-90 יש סמל מפואר עם האותיות H ו-G ומתחתן שנת ייסודו - 1888.
יורדים עם יגאל והדסה לסיבוב רגלי ברחוב פייטרוקובסקה, שהוא הרחוב המפואר היחיד בעיר ויש בו בתים עתיקים ומרשימים שחלקם גם משופץ ומוחזק היטב. חלון הראווה של העיר המסכנה הזו. יגאל מראה לנו את הבית המרשים שבו גדל אביו בפיוטרוקובסקה 135 ושאותו עזב ועלה לבדו בגיל 17 לארץ-ישראל. בית מרשים, מפואר ומתוחזק היטב, המשמש עכשיו בניין ממשלתי או עירוני ויש מי שדואג לתחזק אותו כהלכה. יגאל רק לא יודע בדיוק באיזו קומה של הבניין גרה המשפחה, אבל הבניין כולו היה שייך לה.
עוברים ליד פסל מתכת מקסים של ארתור רובינשטיין יושב על המדרכה ליד פסנתר כנף-נוצה ממש - ומנגן. אם שמים מטבע בצד הפסנתר, אפשר לשמוע נעימת מנגינה. על קיר הבית לוח שיש ובו כתוב שכאן נולד וגדל רובינשטיין הצעיר. יהודית מצטלמת בישיבה לידו, ואני ליד פסל המתכת של הסופר יוליאן טובים שיושב על ספסל ברחוב. פסלי ברונזה מעולים, אני חייב לומר. לזכר ליפסקי ובייחוד לזכר מאיר-זנוויל ליכטנשטיין, שעסק העצים הגדול שלו עמד בכיכר העיר, בראשית המאה ה-20 - לא הקימו שום פסל. אבל יש מו�דעות רבה לשימור הרחוב ולחקיקת דמויות בעלות ערך היסטורי לעיר - בפסלים וגם בציורי-קיר יפים ורשמיים בנוסח רמי מאירי. האפים של רובינשטיין וטובים שחוקים-מוזהבים מרוב מישוש. מי שנוגע בהם יחזור לבקר שוב בלודז`. אני לא נוגע. זו תופעה שחוזרת על עצמה - כמחצית הדמויות ההיסטוריות, בייחוד מעולם התרבות, שפולניה מנציחה, הם יהודים או ממוצא יהודי (מיצקביץ). קחו היום מפולניה את כל מה שקשור לעבר היהודי וטרם נמחק (כולל מחנות ההשמדה) ולא יהיה בשביל מה לבוא לבקר שם, ובייחוד לא עבור יהודים מישראל, מאירופה ומארה"ב. בקשו מפולניה לשלם עבור הרכוש היהודי העצום שקיבלה מהגרמנים בזכות השמדת אזרחיה היהודים, והיא תשקע בפשיטת רגל למשך יובל שנים. הלא חלק ניכר ומפואר ממרבית הנדל"ן, אם לא הושמד - של מרכזי עריה, היה שייך ליהודים.
הרחוב כולו מרוצף אבן, ומשמש מעין מדרחוב-למחצה. רק מכוניות בודדות עוברות בו, כזו שלנו בדרכנו למלון, אבל החנייה היא מרוחקת, במגרש שברחוב צדדי סמוך. תחבורה מקובלת ברחוב פיוטרקובסקה, ובו בלבד, הן רקשות אופניים אשר למרבה הפלא מדוושים עליהן "אשכנזים". לא. אין רואים פועלים זרים בפולניה. התקופה של חברת השפע המערב-אירופית טרם הגיעה אליהם. הם עדיין עובדים קשה, גם בבניין, במסעדות (בעיקר נשים), במסחר, בכל אשר תלך. אבל אנגלית, כאמור, רובם אינם יודעים או יודעים רק ברמה בסיסית מאוד. כמעט כמו בבנגקוק.
חוזרים למלון. יהודית ואני עוד מסתובבים קצת בהמשך הרחוב, ויהודית מספיקה לסכן ולהפסיד 10 זלוטי במכונת מזל אחת מיני רבות בקזינו לעניים שיש בו רק מכונות כאלה ולא שום משחק מזל אחר. כאשר היינו לפני שנים בלאס-וגאס אמרתי לה שהיא מתעקשת על כך שמכונות-המזל יחזירו לה פיצוי על הילדות האבודה שלה במלחמת העולם השנייה. והנה עכשיו אנחנו בפולניה, שיש בעריה לא מעט בתי קזינו ממש, גם ברחוב כאן, אבל למיטב הרגשתי הם מכוונים כך שיש בהם עוד פחות סיכוי לזכות מאשר בלאס-וגאס. שם יכולת לשמוע מדי פעם צליל של אשד מטבעות לזוכה, ויהודית זכתה שם בכמה עשרות דולרים, שאת רובם השקיעה מחדש במשחק. אנחנו תמיד מקציבים סכום מסויים, מגוחך לחלוטין, למשחק, זוכים מפסידים, זוכים מפסידים, וכאשר הוא נגמר סופית, מפסיקים. יגאל אומר שבלאס-וגאס משמיעים מדי פעם צליל מוקלט של אשד מטבעות נשפך במכונת מזל, ואנשים חושבים שמישהו באמת זכה באחת הפינות האחרות של האולם.
לפני שלושים ושתיים שנה, חברי שמוליק לס הבלונדי, ששנות ילדותו בשואה עברו עליו בתור ילד נוצרי מנותק מהוריו בפולין, אמר לי דברים שנחרטו בזיכרוני, בקשר לחסך במשחקים בתקופת ילדותו האבודה. אצלו ואצל אנשים אחרים שהיו, כמוהו, ילדי השואה - שם לב לתופעה שעד היום הם אוהבים לשחק, והוא עצמו כאילו מתבייש בכך לעיתים. באמצע העבודה (ברשות שדות התעופה) הוא פורש הצידה ומשחק, בונה לו דבר-מה, כאילו עדיין הוא והדומים לו לא השביעו את הצורך לשחק, אשר נמנע מהם בילדותם.
בערב יוצאים למצוא מסעדה. לא פאב אירי. לא מסעדה מקסיקאית. כי ללודז`אים, כמו לתל-אביביים, קורצות כנראה בעיקר מסעדות של עמים רחוקים. מגיעים ל"ספינקס", רשת של מסעדות בסגנון ערבי-מצרי, גם היא בפייטרוקובסקה. אני לוקח מרק בצל וסלט "א לה פטה", שהוא בעצם מנה ראשונה - עגבניות, פלפלים אדומים (לפי טעמם בפולניה יש לי הרגשה שהם תוצרת ישראל, מהערבה, כי הם הירק הטעים היחיד), מלפפונים, גבינת פטה, זיתים. ממש תענוג לאכול שוב מנה גדולה של ירקות וגבינה.
