פוזנן
11.5.05. יום רביעי. [ערב יום העצמאות]. פוזנן-ביאליסטוק. 486 ק"מ. לילה ראשון בביאליסטוק. פרטי המלון: Best Western Hotel Cristal, 3 Lipowa Street, Bialystok, Poland. 48-857-425061 Fax 48-857-425800.
בוקר בפוזנן. קריר בחוץ. אני יוצא עם יהודית לטיול בוקר קצר אבל קר מדי. ואחרי הארוחה, עם יהודית ויגאל, לגשר הקרוב שעל הנהר וארטה. גשר יפה מאוד. אי אפשר לומר שביקרנו ממש בפוזנן. במסענו הפעם זוהי רק חניית-ביניים בדרך הארוכה מברלין לביאליסטוק. ארוחת-הבוקר מעולה רק שאין בייקון מטוגן אנד אגס. אין בכלל ביצים מטוגנות. רק קשות. לעומת זאת יש שמאלץ ופטה בשר, כזה שהגישו לנו אתמול בערב, באותה אולם מסעדה שבו אנו אוכלים כעת. וכן גבינות, נקניקים, נקניקיות טעימות ביותר, קצת ירקות - warzywa, מרק פירות, באגט טעים. ריבות וקפה גרוע. המיוחד שבארוחה הוא כמובן השמאלץ עם הגריבנס על הבאגט הטרי. באיזה עוד מקום בעולם נותנים שמאלץ לארוחת-בוקר, שמאלץ של שומן אווזים?
הדסה: "ארוחת-הבוקר במלון איביס היתה טעימה. אכזבת-מה שלא ניתן לקבל חביתה טריה, ונאלצים להסתפק בביצה קשה בלבד. אבל הלחמניות בסדר, החמאה, הגבינות, הנקניקים והנקניקיות (לא טעמתי מהן, רק מהנקניקים!), סלט פירות, ירקות ואפילו שמאלץ - שזה שומן אווזים עם בצל מטוגן. קפה ועוגות (לא טעמתי). משביע ונינוח." אחרי ארוחת-הבוקר אנחנו מעמיסים את המזוודות באחורי המכונית, חוצים את הנהר על גבי הגשר היפה ויוצאים לדרך מפוזן מזרחה. הדסה: "השמיים בהירים. האופק נפרץ למרחקים, וכיוון שהארץ הזו שטוחה, הנוף רחב ביותר. שדות ירוקים, משטחי קנולה צהובים, חוות, כמעט שלא רואים בהמות - לא סוסים, לא פרות. רק בודדות, מדי פעם. אולי קר מדי עדיין ומשאירים את הבהמות בתוך החוות. בחוות כאלה התחבאו יהודים כאשר ברחו מאימת הנאצים, שם גדלו ילדים וילדות יהודים במסווה נוצרי, פולני - כדי להציל את חייהם במשך מלחמת העולם השנייה האכזרית. היום הכול נראה כל-כך פסטורלי ושלו.
"תפוחי-עץ קנינו בכפר ליד Kozo. לדברי האיכר התפוחים הם מהשנה שעברה. ואף על פי כן טעימים הם. העונה עכשיו בפולניה היא כאילו ט"ו בשבט. עצי הפרי פורחים, ותפוחים חדשים מהשנה יהיו רק בעוד חודשים אחדים. האיכר מוכר גם בצלצלים קטנים, אותם שותלים לגידול בצלי-אכילה גדולים. קנינו שני סוגים של תפוחי-עץ, האחד Ligol, חמצמץ, קשה וטעים. השני, Ozesier, שהם זן מיוחד למי שאין לו שיניים. תפוחים רכים."
ביאליסטוק
נוסעים כתשע שעות, עד ביאליסטוק. עושים תחילה עצירת קפה, וקרוב לארבע אחר-הצהריים עוצרים במסעדה קטנה לצד הדרך. מרק עגבניות- zupa pomidora- עם אטריות, משובח. יהודית לוקחת מרק כשלי אתמול, זו�ר�ק, רק עם יותר חתיכות נקניק, ויגאל והדסה מרק מעיים אמיתי, שלא נראה לי טעים כי אני לא אוהב את הטקסטורה של חתיכות המעיים עם הנקבוביות. בעלת המקום, פולניה טובת-לב וגאה בעבודתה, עומדת על כך שנטעם גם פירושקי או כיסון גדול ועגול ככיכר, עשוי בצק ממולא בשר. הכדור הלבן, שאותה הביאה לנו לראות, מתבשל במים רותחים ואנחנו מחכים. מה יש לומר - מעולה. חוץ מיגאל, שכבר שבע (ומנצל כל הזדמנות כדי לצאת החוצה ולעשן סיגריה), שלושתנו מתחלקים בו. בייחוד מצטיין הבשר הקצוץ, שכמו בקרפלאך טובים, טוגן קצת כנראה לפני הבישול, כך בדיוק היתה מכינה אותו "סבתא שרה". והכול ביחד, כשלושים זלוטי שהם כארבעים שקל.
הדסה: "בינתיים עבר זמן. שעת המרק קרבה ובאה. ואנו עוצרים באי-שם על אם-הדרך, מסעדת-דרכים שלצידה מלונית - משכירים חדרים, והסתובבו שם תלמידי בית-ספר ומוריהם. צריך לזכור, ארוחות צהריים - או�ב��י�אד�י, Obiady - (ארוחת-צהריים - אוב��י�אט), וארוחת בוקר - שנדניה, Snadania. "והאוכל אינו מאכזב לבוא. מרק ז`ו�רק עם בשר, דהיינו, מרק תפוחי-אדמה ובשר, משביע, מרק עגבניות עם איטריות, ופעמיים לנו, פלאקי וו�Wו�ב�ה, מרק מעיים. הלחם טעים. השתייה, קולה ומיצים, כדת. והצלחות גדושות במרק העולה על גדותיהן. חשבנו שסיימנו, אך להפצרת בעלת-המקום, התפתינו להישאר ולאכול פיזי - שזהו בצק ממולא בבשר. חיכינו בסבלנות. כדור הבצק, שאורכו כ-15 ס"מ, אובאלי, הגיע על הצלחת בליווי ארבעה מזלגות וצלחות-מישנה, טובל ברוטב ועם בצל מטוגן. המצמוצים מכיוון בן עזר הסבירו כמה זה מזכיר את מאכליה של אמא של יהודית, שרה, שנולדה בווארשה."
בינתיים אנחנו מתוודעים לפולניה בעיקר דרך הקיבה. אני מתפעל בעיקר מהנקניקיות הפולניות ומהשמאלץ, ויש לי קצת מקום בבטן למעדנים אלה ואחרים - אני שוקל קרוב למאה קילו. ממשיכים בכביש לביאליסטוק. כבישים רבים בפולין מסומנים במפה לא רק בצהוב אלא גם באדום, כביש עורקי - High way, ולעיתים גם גובים חמישה וחצי זלוטי ממכונית כדי לעבור קטע דו-מסלולי רחב של הכביש המהיר. אבל בדרך כלל הכבישים הבין-עירוניים עדיין זקוקים לשידרוג רציני. חלקם עובר בכפרים, תמיד באמצע הכפר, רובם בעלי שני מסלולים ללא גדר הפרדה, כמו בישראל לפני כארבעים שנה. אמנם, יש חן לדרכים בין-עירוניות שהן חצי-כפריות, זה כמו לנסוע מתל-אביב לחיפה דרך הכביש הישן לבית-ליד בטרם שודרג גם הוא, ובהמשך דרך פרדס-חנה, בנימינה, זיכרון ודלית אל-כרמל.
יכולנו להצפין מעט לעבור דרך לומז`ה אבל ויתרנו. מה המיוחד בה? הישיבה הגדולה ברחוב הרצל בפתח-תקווה, שקיימת כבר לפחות כשמונים שנה, נקראת בשם "ישיבת לומז`ה" וכנראה הנדבן שהקים אותה בא מאותה קהילה. אם היינו מדרימים יכולנו לעבור בפולטוסק, עיירת-הולדתו של שמאי גולן. משם גם הדרך כבר לא רחוקה לוורשה.
בדרך לביאליסטוק עוד עוצרים בתחנת דלק לקפה. מכונית הפורד השכורה שלנו היא בעלת מנוע דיזל, ההספקים שלה גדולים וחסכוניים מאוד, כך שמרבית העצירות בתחנות-הדלק הן בגלל השירותים ותדלוק בקפה ולא כדי למלא דלק. חוץ מזה יגאל זקוק להפסקת עישון. זה מצויין כי אחד הדברים שמעצבנים אותי בנסיעות כאלה זה נהג-חבר שצריך להתחנן אליו כדי לעצור לכוס קפה. בכל התחנות מילוי הדלק הוא אוטומטי. אין עובדים שמשרתים את הנהג אלא עליו עצמו לחבר את הזרנוק למיכל ואחר-כך להיכנס לתחנה ולשלם את הסכום שנרשם במחשב, כפי שהראתה המשאבה בחוץ. מצד שני, במסעדות הקטנות כותבות הנשים את ההזמנה בתוך מסגרות קווים מאולתרות במחברת, ולא פעם מסכמות את הסכום גם ללא מחשב-כיס. אין קופה רושמת ואין חשבוניות וקבלות.
נכנסים לאולם לא-גדול. שני פולנים צעירים יושבים לשולחן עם שש פחיות בירה אדומות גדולות מאוד וריקות. הם עדיין לא שתויים. רק סיימו את יום העבודה. חבורה נוספת מעשנת כקטרים וצעיריה משחקים בשתי מכונות מזל מהבהבות ועליזות, ושותים בירה גם הם. אם אינני טועה הם גם שיחקו קלפים ביניהם. איש אינו זוכה במכונות. גם כן בילוי. גברים בלבד. אין אלימות אבל מורגשת ריקנות רבה. מושכים את החיים בשטויות. נראים טמבלים "אשכנזים". אחרי תשע שעות, מהן כשמונה שעות נסיעה נטו, מרחק של כ-700 קילומטר, אנחנו מגיעים לביאליסטוק, היישר אל המלון "בסט וסטרן הוטל קריסטל" ברחוב הראשי, ליפובה 3. מקבלים חדר נעים, צופה לכנסיה פרבוסלבית לצד מערב.
יהודית ואני יוצאים לטייל בעיר שבה נולדו אביה ברוך טייטלבוים, אחיו ואחיותיו. אביה של יהודית, ברוך טייטלבוים, נולד בביאליסטוק ועלה עם אשתו ויהודית לישראל בשלהי 1948. דו�ד אחד שלה, בנימין, בנג`מין, היגר שנים לפני המלחמה לארה"ב וניצל. בתו היחידה ג`וני שוורץ היא בת-הדוד היחידה שיש ליהודית מצד אביה. נכדו של בנג`מין, דוד, עלה לישראל ב-13.7.05 עם אלף העולים מארה"ב ומקנדה, ואם ראיתם בטלוויזיה את שמעון פרס עומד בנתב"ג ובזרועותיו תינוק חמוד בן חצי שנה שעל חזו מדבקה "עולה חדש" - זהו אלון, בנם של דוד ולימור, הירושלמית. דודתה של יהודית, נחמה טייטלבוים, עלתה ארצה ב-1932, בנתה בית בקריית-חיים והביאה ארצה את הוריה, סבא וסבתא של יהודית - בשנת לערך 1936. נחמה היתה מורה ומתה במחלה בשנת 1942. תמונתה המדהימה ביופיה המיוחד היא השער לספר שירי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". דוד נוסף, אליהו, אלי, היה מוסיקאי שפעל בווילנה בשנות השלושים, בין השאר ב"קינדער-טעא�טער" ובעיבוד ובניצוח על קונצרטים של מוסיקה קלאסית ועממית במסגרת ה"יידישער סימפא�נישער א�רק�עסטער", ושלח אז להוריו בארץ את התוכניות של המופעים. הוא נשאר ערירי ברוסיה הקומוניסטית וחשש ליצור קשר עם המשפחה לאחר המלחמה, ולימים גם התעוור. שאר בני המשפחה נשמדו בשואה, בהם דודתה אחות-אביה, לאה, ובעלה אברשה (אברהם) אולשנסקי, שהיה מנהל בית-ספר עברי בעיירה דוויד-הורודוק, וכל ילדיהם.
כאשר אנחנו יורדים, המעלית נתקעת בין הקומה השניה לראשונה. יגאל תופס עצבים. הוא לא מסוגל להיות כלוא במקום סגור, לאבד שליטה במצב. הוא מנסה לפתוח את הדלת ומבקש ממני לעזור לו. אני אדם זהיר. נראה לי שאם אדחוף לרווח בין שתי הדלתות את אצבעותי, הן תימחצנה בלחץ החוזר ולא אועיל כלום. גם פעמון-האזעקה לא עובד. הנשים ואני מציעים לחכות רגע כדי שהמערכת תתקן את עצמה. וכך אכן קורה. לוחצים פה, לוחצים שם, יהודית מספרת שהיא פשוט לחצה על כפתור הקומה השניה - והנה שוב אנחנו בקומה השניה. התקלה היחידה היא שפעמון של האזעקה לא מצלצל. הדבר לא מדאיג ביותר את פקידות הקבלה היפהפיות ודקות הרגליים, שהאנגלית שלהן בסדר גמור; וכאשר הדסה עומדת ומתווכחת איתן, אני מתבונן בעיון רב מהצד בצורותיהן הנאות וכיצד האנגלית מרטיטה את השדיים הפולניות שלהן.
השעה קרובה לשש, וכמו אתמול בפוזן, הכול נסגר. מספיקים להגיע לפסל המרשים של פילסודסקי על רקע בניין העירייה הישן, שהפך למוזיאון ובו מוצגת תערוכה לכבודו של ז`אן פאבלה השני, הוא יוחנן פאולוס השני, שעתיד להיות מוכרז כקדוש בזמן הקרוב ותמונותיו ופולחנו נמצאים בכל אתר ואתר בפולין, אני משער - יותר אפילו מאשר פילסודסקי או סטאלין ולנין בשעתם.
הדסה: "ירדנו במעלית. זו קומה שניה בלבד, אך למה במדרגות אם יש מעלית? ובקומה הראשונה נתקעת המעלית. האור נשאר, אך המעלית אינה זזה. לא למעלה ולא למטה. יגאל לוחץ על פעמון האזעקה. דממה מוחלטת. אין צלצול. `אין צלצול,` אומר יגאל, `זה אומר שאף אחד לא יודע שאנחנו תקועים כאן.` מנסה שוב לצלצל - הצלצול מת. מנסה באצבעותיו בכוח רב לפתוח את הדלתות התקועות - ואינו מצליח. דופק בכוח על הדלת החיצונית, אולי יעבור אורח ויודיע לפקידת הקבלה האדישה והחירשת. שום דבר. איש איננו במסדרונות. איש אינו שומע. לא נעים. יהודית מנסה להרגיע: `זה שום דבר. חכו בסבלנות.` אין סבלנות. אודי בשקט - `יגאל, נסה שנית, אולי בכל זאת זה יפעל.` מנסה - ופועל. ירדנו נסערים למטה. בכלל לא הבינו בקבלה מה אנחנו רוצים. `לא, לא שמענו צלצול. לא, לא שמענו דפיקות בדלת.` אדישים. `טוב, אז תקנו שנוכל לחזור לחדר במעלית (היחידה) אחרי הארוחה.` - `היום אי אפשר,` פקידת-הקבלה אומרת, `היום אין מי שיתקן. רק מחר בשמונה בבוקר יבוא איש התחזוקה.`(כשיצאנו בבוקר למחרת לסיור בעיר, המעלית עדיין לא תוקנה. אך לדבריהם המעלית בסדר. אפשר לעלות ולרדת בה, ופעמון האזעקה שאינו פועל לא מפריע לתנועת המעלית. - `לך לא מפריע, לי כן. ואם איתקע שנית, איך תדעו?` - עונה פקידת הקבלה - `אבל אני ניסיתי, עליתי במעלית ולא קרה כלום.` - `את נסי אני לא.` - `אני מבינה אותך. יתקנו.`)
"עדיין אור יום. יוצאים לסיור רגלי ברחוב הראשי, המלון במקום מרכזי - ברחוב ליפובה. כנסיות מפוארות. בתים ישנים יפים. חנות ברמה, יותר מאלה של פוזנן. מותגים בינלאומיים בביגוד, אופנה וספורט. הרחוב הראשי ליפובה מרוצף פסיפס של אבנים עגולות. ארוחת ערב במסעדת המלון. מפות לבנות. נר, ומלצרים פולניים, כמובן. הבירה מקומית, שונה מזו של פוזן, ושמה Jubr. פתחתנו בדג מלוח כבוש, בצלחת מעוצבת, עם לחם קימל טעים מאוד וחמאה. מרק סולנקה לאהוד, סלמון מעושן לי. יהודית התעקשה לאכול ק�אש��ה, כוסמת, ונהנתה מאוד. יגאל נהנה מבשר וצ`יפס וקינחנו ב-Szarlotka - שרלוטקה, שלהפתעתנו לא היתה עוגת תפוחי-עץ על בסיס בצק קשה ויבש, אלא מזכירה יותר את הט�ארט-טאט�ן - תפוחי-עץ אפויים, מונחים על צלחת ושטים בתוך רוטב וניל מהול במעט שוקולד. שני כדורים `שומרים` על רבעי התפוחים הרובצים בפינוק בצלחת - האחד גלידה והשני כדור קצפת לבנה. התפוח חם, הגלידה קפואה, והשילוב - מושלם. לילה טוב."
מרק סולנקה
ארוחת-ערב במסעדה של המלון, כי בחוץ לא רואים שום מסעדה מכובדת חוץ משיכורים אחדים שכמותם ראינו גם בפוזן. החיים נפסקים אחרי שש אבל מחשיך רק בתשע וחצי בלילה. תל-אביב היא מטרופולין לעומת ביאליסטוק, ויש להן אותו מספר תושבים, כשלוש מאות וחמישים אלף. אני לוקח רק מרק סולנקה הנמצא בתפריט. מרק הסולנקה הוא בעצם מרק רוסי. הטוב ביותר שטעמתי ממנו בארץ הוא במסעדת "ארתור", בקומה השניה, הנחבאת, של תחנת הדלק שנמצאת בפרשת הדרכים הגדולה של קריית-חיים המערבית, לא רחוק מהמעבר החדש לתחנת הרכבת. כל פעם שאנחנו נמצאים בצפון אנחנו עוצרים שם. יש להם גם כבד קצוץ מדהים, ופרגית שטוחה צלוייה בטוסטר, וכיסונים ממולאים ריבה או גבינה עם שמנת או משרת דובדבנים, למנה אחרונה. משהו. ומתוך נדיבות הם מאפשרים לסועדים להזמין בקבוק קולה משפחתי גדול וקר לשולחן ולא פושטים לך את העור בבקבוקי-משקה מוגז מרגיזים בקטנותם.
וזה עוד לא הכול. ניסיתי וניסיתי לשחזר את המתכון של מרק הסולנקה בעזרת אורלי, אשת החשמלאי הרוסי שלנו בתל-אביב, שגם כותבת שירים ומופיעה בהצגות, ברוסית, שאז שמה סווטלנה, וזה אשר העליתי בשעתו: מרק סולנקה רוסי הוא עשיר מאוד, אדום-כתום, מוגש במסעדות רוסיות טובות, וכל הלוגם ממנו לא במהרה ישכחנו. המתכון הביתי מספיק ל-8 עד 10 מנות לערך. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. החומרים וכמויותיהם מובאים לפי סדר הופעתם במתכון.
יוצקים שני ליטר מים (10 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר 6-7 תפוחי אדמה בגודל בינוני, מקולפים וחתוכים לקוביות קטנות. 2-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר. אפשר גם בלי. 5-6 כפות קטשופ. קופסית 100 גרם רסק עגבניות. מביאים לידי הרתחה, מקטינים את הלהבה, מרתיחים כחצי שעה ובוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה כדי שהתחתית לא תיחרך. במקביל מטגנים עם 3-4 כפות שמן במחבת 2 בצלים יבשים גדולים, חתוכים לריבועים קטנים כמו לסלט. באמצע הטיגון מוסיפים 300 עד 350 גרם נקניק מתובל וקבנוס, כשהם פרוסים לקוביות ולעיגולים קטנים מאוד. ממשיכים לטגן יחד עד שהבצל משחים היטב. שופכים קצת מים למחבת ובוחשים עם הבצל המטוגן. הצבע אמור להיות חום-אדמדם. מוסיפים את תכולת המחבת לסיר המרק, בוחשים וממשיכים לבשל עוד כחצי שעה.
חותכים לקוביות קטנות 8-10 מלפפונים חמוצים, ואפשר גם פחות מלפפונים, אך להוסיף כוס מלאה כרוב כבוש שהוכן לפני ימים אחדים בחומץ ובמלח, כשהוא חתוך לריבועים קטנים, ומוסיפים לסיר המרק. טועמים ומוסיפים מלח ופלפל שחור לפי הטעם. רוב הסיכויים שהמרק די מתובל ואין צורך להוסיף. ממשיכים לבשל עוד כשעה עד שעה וחצי ובוחשים מדי פעם כדי שתחתית הסיר לא תיחרך. אפשר להוסיף קצת מים אם המרק נעשה סמיך מדי. סך כל הבישול כשעתיים עד שעתיים וחצי. המרק מוכן. מגישים עם גבעה קטנה של שמנת חמוצה קרה במרכזה של כל צלחת מרק חם. ניסיתי אבל אף פעם לא הצלחתי להגיע לטעם הסולנקה של מסעדת "ארתור". זה משהו שראוי להירשם בספר השיאים של גינס. ואילו כאן בביאליסטוק מרק הסולנקה דליל למדי ויש בו זיתים שחורים מגולענים. לא משהו מיוחד. הפולנים, כך יתברר, חזקים יותר בחמיצות הסלק, שהמשך המסע מככבות בארוחותינו, למרות שבארץ אני מתעב חמיצות.
לוקחים בירה פולנית, שהיא מותג מקומי בכל עיר, ומקבלים גם לחם כהה טעים עם חמאה. למנה אחרונה אני מזמין "שרלוטה" או "שרלוטקה", שהיא גרסה פולנית פופולרית מאוד ל"טארט-טאטיין" הצרפתי. עוגת בצק פריך אפוי עם תפוחי עץ בטעם קינמון, ומגישים את הפרוסה חמה עם קצפת וגלידה קרה! מה יש לומר, זו של ביאליסטוק עתידה להתברר כאחת הטובות שטעמנו במסע לפולין. ומדוע שרלוטקה? כי זו העוגה האהובה על חברתנו אווה שאותה נפגוש בוורשה, וזאת למדו ממנה יגאל והדסה בביקורם הקודם בוורשה. הולכים לישון עייפים. ממש נופלים שדודים. שתי מיטות נוחות. לילה טוב.
