יום 8 - הדולמיטים
חוזרים להרים, תודה לאל. הצפנו לדולומיטים, מחכים כבר לנשום את אוויר ההרים הקריר. בדרך נכנסנו לאיזה עמק צדדי, בתקווה שבסופו נמצא איזה אגם קטנטן שהופיע במפה. לא מצאנו אותו, אבל לפחות הפסגות המשוננות מסביב השביעו את תאבוני לנופים הרריים, שהלך וגבר ככל שהתרחקנו מסלובניה. גם אמא הייתה מרוצה, לאחר שאיתרה כלניות סגולות והכריחה אותי לצלם אותן, פלוס כל סוג פרח אחר בו נתקלנו (אלמנט שחזר על עצמו במהלך הטיול). טפטוף מאיים הבריח אותנו בחזרה לאוטו.
המשכנו בנסיעתנו, והתמקמנו 10 ק"מ דרומית ל-Cortina D`Ampezzo, בעיירה החביבה San Vito di Cadore. המלון שלקחנו שם לשלושה לילות עם ארוחת ערב, Hotel Roma שמו, ענה על הצרכים. טענתנו הרצינית היחידה הייתה לאמבטיה המשונה, נטולת הוילון, אשר מכריחה את הנכנס אליה להתקלח בישיבה מכווצת ומפוחדת, שמא ישפריץ מים לכל עבר. הנוף מהמרפסת ומסביב מעולה, פסגות דרמטיות מציצות מכל עבר. האוכל בערב, לא רע. ארוחות הבוקר, סתמיות למדי. הצוות, נחמד מאד. המיקום של העיירה מצוין כבסיס לטיולי יום באזור, והיא אמורה להיות קצת יותר זולה מקורטינה היוקרתית. אתר המלון: www.hroma.it
לתחילת הכתבה
יום 9 - אגם סוראפיס
השכמתי קום כדי לצלם את קרני השמש הראשונות מאירות את פסגות ההרים, תופעה הידועה כ-Alpenglow. לאחר שהייתה באמתחתי כמות מגוחכת של תמונות, התארגנו ויצאנו לעבר מקום יחסית עלום שם, עליו בניתי בתור אחד הפנינים של הטיול. הפטיש שלי לאגמי טורקיז הוביל אותנו למעבר ההרים Tre Croci הסמוך לקורטינה, אשר ממנו יוצא שביל המטפס בעצלתיים לאגם עלום השם, Lago di Sorapiss. ההליכה, חלקה מישורית, חלקה די תלולה, לוקחת בערך שעתיים, בהתחלה דרך היער ולאחר מכן על פי תהום (לא משהו מסוכן במיוחד) עם נוף מעולה אל העמק ואל ההרים שמסביב.
האגם עצמו התגלה כמדהים, ועלה על כל ציפייה שהייתה לי ממנו קודם לכן. מימיו - מי טורקיז סמיכים להפליא, פסגות תלולות מקיפות אותו, ומסביבו עצים וכרי עשב מלאי פרחים צבעוניים. נכנסתי לטראנס צילום וחרכתי את השבילים מסביב, מקפיד לתעד את המחזה מכל זווית אפשרית. אגמי טורקיז כגון זה, ואגמים בכלל, מצויים בכמות פחותה יותר בדולומיטים מאשר בשאר חלקי האלפים. את המקום הזה גיליתי במקרה, דרך תמונה באיזה אתר אלבומים, ושום מילה עליו לא מופיעה במדריכים העבריים על האזור שקראתי. אפילו חיפוש בגוגל לא יניב הרבה מידע, לא באנגלית לפחות. נצלו את ה"סקופ" שלי ואם אתם בסביבה, קחו אותו בחשבון.
לתחילת הכתבה
יום 10 - ההר מרמולדה ומעברי ההרים
עלייה ברכבל להר Marmolada, ההר הכי גבוה באזור, 3343 מטרים גובהו. ככזה, הוא מצליח להחזיק על פסגתו את אחד הקרחונים האחרונים שנשארו בדולומיטים, והגדול שבהם. בעקבות מסע של מכוניות עתיקות שהתקיים באותו יום, נסגר הכביש שהיינו אמורים לנסוע דרכו, והיינו צריכים לעשות סיבוב די גדול דרך כבישים אחרים. לא אסון גדול כשמדובר בנופים האלה. בדיוק כשהגענו סוף סוף לתחנת הרכבל, הגיחה לפתע שיירת המכוניות היוקרתיות וחנתה לידנו, מסנוורת את עיניו של אחי. העלייה לאזור הפסגה המושלג מתבצעת באמצעות שלושה רכבלים שונים ועולה 20 יורו וקצת לאדם. למזלנו, למרות החשש המוקדם, שום ענן לא התיישב לנו על הראש, ונוף אדיר של כל האזור נחשף לנגד עיננו עם היציאה מהתחנה העליונה. בונוס נוסף היה אגם קרחוני קטן ותכול, שהיווה חומר צילומי משובח. רק זהירות לא ליפול מאיזה צוק.
לאחר מכן, חזרה למלון בדרך מעגלית, שכללה את מעברי ההרים Fedaia, שבצדו המערבי אפשר לצפות בנוף דרמטי ביותר של צוקי המרמולדה, Sella, שמהווה נקודת עצירה בסיסית בכל טיול בדולומיטים, Pordoi, שממנו אפשר, אם רוצים, לעלות ברכבל נוסף לנקודת תצפית מעולה אחרת, ולבסוף, מעבר Falzarego שהוא האחרון לפני הירידה לקורטינה. כמובן שכל מעבר שכזה טומן בחובו פיתולים אינסופיים במעלה/מורד ההר. אני לא בטוח שיש עוד מקום בעולם עם ריכוז כה דרמטי של מעברי הרים סלולים. אם היו בונים לצד הכבישים איזו רכבת הרים, או לפחות מגלשת הרים אלפינית, זה היה יכול להיות המתקן הטוב בעולם.
לתחילת הכתבה
יום 11 - הגרוסגלוקנר
יום זה נוצל על מנת לטייל מסביב ל-Tre Cime di Lavaredo (בגרמנית Drei Zinnen), שלוש פסגות מבודדות, דמויות שיניים מחודדות ופוטוגניות להחריד, המצויות צפון מזרחית לקורטינה, ליד אגם Misurina האפרפר-משהו. זהו אחד מיעדי הטיול היותר-מרכזיים בדולומיטים. העלייה לחניון שלמרגלות הפסגות היא בכביש אגרה לא זול בכלל (כמה עשרות יורו טובים לפחות, מצטער שאני לא זוכר את הסכום המדויק). הנוף הפנוראמי המתגלה עם העלייה למעלה בהחלט משכיח את התשלום. מצד שני, זה לא בדיוק הכסף שלי, אז אולי אני לא האדם הנכון להעיד. עם תחילת הצעידה, ספגתי קיטורים ועלבונות רבים מצד אחי חובב הריגושים, שהיה מאוכזב לנוכח השביל הרחב והנוח מדי, עליו פסעו בעליזות ובקלילות מיטב קשישי אירופה. לשמחתו של הקוטר, השביל נעשה נגיש פחות בהמשך. עשינו את המסלול המעגלי הטיפוסי מסביב לפסגות, מה שלקח בערך 4 שעות בשל העצירות הרבות והצורך הכפייתי שלי לצלם את הפסגות מכל זווית אפשרית. למען האמת, כמו כל צוקי הדולומיטים, גם אלה נראים במיטבם כאשר השמש נמוכה ומאירה אותם באור כתמתם. מספיק להסתכל בגלויות כדי להבין. לא זכיתי לצפות במחזה לצערי.
ההליכה מזרחה עד "כתף" הפסגות בהחלט שווה, אבל מי שאין לו כוח יוכל לוותר על צידן האחורי, שמציע הליכה די מונוטונית בשטח טרשי וחסר הפתעות. אמנם יש בדרך שלושה אגמים קטנים וחביבים, אבל הם לא בליגה של Sorapiss למשל, או אגם Braies בו ביקרתי בטיול קודם. אם יש זמן, כדאי אולי ללכת בשביל אחורי שמתרחק מהשיניים ומציע תצפיות מעניינות יותר.
עזבנו בצער את הדולומיטים והמשכנו לכפר Heiligenblut שבאוסטריה. אף אחד שם לא חשב במקרה ש"דם הקדושים" יהיה שם קצת מפחיד בשביל עיירה שלווה ונחמדה באלפים? האמת שיש סיפור ארוך ולא כזה משעמם מאחורי השם הזה, אבל נעזוב את הפולקלור כרגע. מה שהביא אותנו לפה הוא כביש האגרה המהולל Grossglockner Hochalpenstrasse, אשר מטפס הישר למרגלותיו של ההר הכי גבוה באוסטריה -; הגרוסגלוקנר (3798 מ`), ויורד בצד השני של הרכס, לאחר אינספור נקודות תצפית שכל אחת מהן יותר מלהיבה מהשנייה. אני ואחי כבר היינו פה לפני שנתיים, אבל חשבתי, למה לא לבקר שם שוב ולהראות להורים. זה במילא בדרך חזרה לוינה.
השתכנו בצימר במרכז הכפר. היינו אמורים לקבל דירה אחת לכולנו, אבל בעלת הבית האקצנטרית החליטה לפנק אותנו בשתי יחידות מרווחות נפרדות, אחת למטה ואחת למעלה. כל זאת תמורת 78 יורו ללילה לכולנו. אין טענות. שם המקום Pension Bergkristall, אתר האינטרנט: www.bergkristall-heiligenblut.at .
לתחילת הכתבה
יום 12 - פארק Hohe Tauern
ביקור ביוני מציג את פארק Hohe Tauern במיטבו. מדרונות מכוסים דשא אלפיני ירוק לכל אורכם, מפלים נופלים מכל עבר, שלוגיות רבות עדיין מנצנצות בשמש ומרמיטות שמנמנות אשר מרוויחות את מזונן בדרך הטבע ממש -; על ידי התחנפות לפנסיונרים אירופאים לבושי חולצות פולו צבעוניות, מכנסי חאקי קצרים וסנדלים עם גרביים. למרגלות הגרוסגלוקנר שוכן מרכז מבקרים גדול, שמסביבו שפע של נקודות תצפית, ובתוכו מוזיאון קטן ונחמד על האזור. מעבר לרביצה במרכז, הקרוי על שמו של, מי אם לא, הקייזר האוסטרו-הונגרי המיתי, מי שיש לו קצת זמן יוכל לרדת בנסיעת קרון אלכסונית לתחתית העמק וליהנות מהבלאגן שקרחון Pasterze הנסוג השאיר אחריו -; נהרות שוצפים של מי הפשרה, אגם תכול וכמובן, שולי הקרחון עצמו. לא הספקנו.
ההיילייט של היום חיכה לנו דווקא בהמשך הכביש, במגדל התצפית המושקע שעל פסגת הר Edelweisspitze. מדובר היה במיקי, כלב אדיר ממדים מסוג Sheep Dog השייך לזוג הולנדי סימפטי. לאחר שסיימנו להטריד אותם עם כל שאלה אפשרית בנוגע לגידול פקעת השיער הבלתי נגמרת הזו, ירדנו מההר והמשכנו למחוז האגמים של אוסטריה, בו נשהה שני לילות. בסיסנו -; בעיירה Obertraun הסמוכה לאגם Hallstattersee, בצימר שבו אני ואחי שהינו שנתיים קודם. מדובר בצימר חמים ובעל אווירה ביתית במיוחד של זוג אנגלי מהנחמדים שנבראו. המלצתי הכנה. שם הצימר: Haus Hepi, אתר האינטרנט: www.haushepi.com.
לתחילת הכתבה
יום 13 - הלשטאט ובאד-אאוסה
בהמלצתו של מארחינו, לארי, עשינו טיול רגלי ליד העיירה Hallstatt. לשם כך עלינו ברכבת השיניים התלולה למכרה המלח המקומי, משם נשקף נוף לא רע בכלל של האגם במלוא תפארתו. החלק המבאס היה עלייה תלולה די מטורפת ואחריה הליכה בדרך עפר נטולת חן, עד אשר מגיעים סוף סוף לשילוט אל שביל הנכנס אל תוך היער. קצת אחרי כן, החלק הכיפי: ירידה דרמטית לעמק הסמוך, עם מדרגות תלולות ותצפית לעבר מפל סוער העונה לשם Waldbachstrub. בהחלט שווה ביקור, אם כי לא בהכרח שווה לעשות את כל הסיבוב הנ"ל כדי להגיע אליו -; אפשר פשוט ללכת מהעיירה בדרך קצרה יותר. מצידו השני של הנחל השוצף, אתר מעניין נוסף הידוע כ"גן הקרחון" (Gletcher Garten). פעילות קרחונית ענפה לאורך מיליוני שנים עשתה בסלעים כאן כרצונה, ויצרה מפל הגולש דרך מגלשות טבעיות ובריכות ירקרקות. נחמד.
המשכנו בנסיעה למגלשות הרים ליד אגם Wolfgangsee, שהתגלתה ככישלון חרוץ. למראה ילדים אירופאים בלונדינים עולצים המסיימים את גלישתם המענגת במורד ההר, הודיעו לנו מפעילי המקום על סגירה מוקדמת עקב סערה מסתמנת. מסתבר שברקים ותעלות מתכת לא הולכים כל כך טוב יחדיו. בישראל כבר היו אומרים שיהיה בסדר ושולחים אותנו למעלה. עם הזנב בין הרגליים, נסענו להתנחם באי-אילו מאפים אוסטרו-הונגריים בקונדיטוריית Zauner, מהחביבות על הקייזר בזמנו, אשר נמצאת בעיירה Bad Aussee. חשקה נפשו של אבי בשטרודל, אך ביקור בסניף אחד גילה לנו כי נותרה בעיירה עוד פיסת שטרודל אחרונה, והיא דווקא בסניף השני. בעודנו מחזיקים אצבעות ומטריות, עטנו על הסניף השני הממוקם בקרבת מקום, ודמיינו לכם את האבן שנגולה מעל ליבנו כאשר גילינו כי פיסת העוגה הנחשקת עדיין לא נחטפה בידי אוסטרי קר לב כלשהו בדקות שחלפו. טוב, אולי זה לא היה כזה דרמטי. מיותר לציין שהשטרודל אכזב, אחרי כל הסאגה, את אוכלו "אנין הטעם".
מזג האוויר הקודר, שהפך להיות מחזה קבוע בשעות אחה"צ בימיו האחרונים של הטיול, שלח אותנו בחזרה לצימר, אל חיקו של פאזל שמאות חלקיו מתאפיינים בטווח הצבעים המצומצם שבין אפור לכחלחל. לפחות הבאים אחרינו יכלו ליהנות ממסגרת מורכבת מראש.
לתחילת הכתבה
יום 14 - מערת הקרח
סיור קצר בעיירה העתיקה Hallstatt, אשר חיפוש זריז אודותיה בגוגל יגלה את התואר "ציורית" דבוק לכל תוצאה. מוקד העניין ללא ספק היה פוחלץ תרנגול תמוה, המעטר בגאון את הכניסה לאחד הבתים. אין ספק כי הלעג לקיטש האוסטרי המשתולל סיפק לנו הרבה רגעי נחת. כמו כן, אין ישראלי שיעבור ברחוב הראשי ולא יתלהב מאיזו כתבה עתיקה ממגזין ישראלי כלשהו שתלויה על קיר המוזיאון המקומי כבר שנים רבות. ועם כל הציניות, המקום הזה הוא באמת חומר מוצדק ביותר לגלויות.
קפיצה קטנה לאגם Gosausee. המקום טיפה נגוע מדי לטעמי, אבל זה לא אומר שלא כדאי להגיע, אפילו בשביל הצצה קצרה. השתקפויות מעולות מובטחות בשעות הבוקר. המשקיענים יוכלו להדרים לעבר שני אגמים קטנים ואותנטיים יותר במעלה העמק.
נסיעה אל מערת הקרח Eisriesenwelt שליד Werfen. רבות נכתב באתר זה על הדרך המפרכת אל פתח המערה, אשר כוללת שני מקצים של הליכה בעלייה לא פשוטה ורכבל אחד תלול ומיושן (אך לא זול) באמצע. אגב, נראה כי בונים עכשיו אחד חדש. מלמעלה, נוף מרהיב לכל הדעות, גם אם היערות מסביב כרותים בחלקם ולמטה מככב דווקא אזור תעשייה לא אופייני, אך תצפיות טובות מזו לא חסרות באלפים. באשר למערה עצמה, יש שיתלהבו מגושי הקרח הגדולים ומהנטיפים השקופים, ויש שיחשבו שעם כל הכבוד, לא בטוח שהעסק משתלם. זה די תלוי בכמה קל להלהיב אתכם. מה שבטוח, מהמדריך המשועמם בעל המבטא הגרמני הכבד-עד-חוסר-הבנה ונורי המגנזיום המעצבנים שנכבים תוך עשר שניות, לא תבוא הישועה. אלטרנטיבה לא פחות ראויה נמצאת ליד Obertraun, בהרי Dachstein -; מערת Dachstein-Rieseneishöhle. אפשר להתפשר עליה ובכך למצות את פרק מערות הקרח בחייכם, לפחות בכל הנוגע לאלפים האוסטרים. מה שבטוח, משב הרוח האדיר המקדם את פני המבקר בכניסה וביציאה מן המערה, בהחלט היה החלק המסעיר-יותר מבחינתי.
משם, נסיעה לוינה, ארוכה ומעייפת, שבסופה התמקמנו במלון שלושה כוכבים עלוב למדי בשם Rosen Wieden. מספר המלצות שקראתי ב-TripAdvisor.com לא חשפו כי הלובי נראה יותר כמו חדר מיון, המסדרונות מוזנחים ומעופשים, החדרים סבירים אך מינימליסטיים ביותר וחדר האוכל מזכיר את ביקורי הילדות בקיבוץ של דוד שלי. בשעה שמונה בבוקר, נראה כאילו התרחשה שם סופת הוריקן -; שלוליות מיץ תפוזים ותלוליות פירורי קורנפלקס מעטרים את הבופה, ורק כד ריק למחצה וחמים-מדי של חלב נותר כעדות אילמת לזוועה. מאידך, הצוות הצעיר דווקא אדיב ונכון לעזור, יש מחשב חדש לאורחים עם אינטרנט מהיר בחינם, ההגעה למרכז העיר די פשוטה וקצרה עם הרכבת התחתית המצוינת, וכמובן יש את עניין המחיר הזול, יחסית. בכל זאת, אני מקווה שאתם בביקורכם הבא בוינה תשכילו למצוא מקום קצת יותר נעים לשהות בו.
לתחילת הכתבה
יום 15 - וינה
החזרנו על הבוקר את האוטו (למזלנו חניון ההחזרה של Sixt היה ממש דקה מהמלון, ולא נדרשנו לשום תהליך מעצבן של הערכת מצב האוטו וכדומה, אלא שוחררנו מיד) ויצאנו העירה. וינה, עיר בקלאסה. קצת מנופחת מחשיבות עצמית, אולי. לדאבוני הם גם הצליחו למסחר את המוזיקה הקלאסית, עם כל סוכני מכירות הקונצרטים המחופשים למוצרט שיציקו לכם כשתעברו ליד אתרי התיירות המרכזיים. בקתדרלת סטפן הקדוש הענקית, נדחקנו למעלית פצפונת יחד עם מקהלת ילדים אמריקאית (מקהלות מכל העולם המשוטטות ברחובות הן ככל הנראה מחזה נפוץ בעיר הזו) כדי לעלות למגדל הפעמון, הנמוך מבין השניים שהמבנה מציע. חוויה מעיקה בעיקר. לא בטוח שמתכנני המגדל חשבו על נחילי תיירים שמנסים לצלם דרך חרכים בגדר. אם כבר, נסו לעלות למגדל הגבוה יותר, כשאנחנו היינו הוא בדיוק היה בשיפוצים.
המשכנו לטייל בין בנייני פאר ופסלים של שרירנים (מתי נראה כבר איזה פסל של שחיף חלשלוש באחת הכיכרות האלה?). ליד מעון הקיסרות (Hofburg) נמצאת קונדיטוריית Demel הנודעת. נכנסנו וזללנו כמה פרוסות עוגה מוצדקות ביותר, ואפילו לא כאלה יקרות. לידנו, זוג וינאים מגונדרים, לבושים במיטב מחלצותיהם, שלוטשים לעברנו ולעבר הג`ינסים שלנו מבטים מזלזלים. מה, אנחנו התיירים הראשונים שראיתם פה?
בסמוך לבית האופרה, ניצב בית המוזיקה (Haus Der Musik), ובו מוזיאון מושקע. כחובבי מוזיקה קלאסית מושבעים, היינו חייבים לראות במה מדובר. בפנים, כל מיני הסברים אינטראקטיביים מסובכים על חוש השמיעה ועל הצליל, חדרים המוקדשים אחד אחד למלחינים המפורסמים ביותר שהתגוררו בעיר, וגם איזה גימיק דבילי שבמסגרתו אתה יכול לקחת שרביט דיגיטלי ולנצח על וידאו של הפילהרמונית הוינאית (הרעיון אולי טוב, הביצוע לא ממש). אחרי כמה שעות, לכולנו כאבו הרגליים יותר מאשר אחרי איזשהו טיול רגלי שעשינו בהרים.
המשכנו בהליכתנו על מנת לקיים את מצוות "בוינה אכול שניצל וינאי". זאת עשינו במסעדת השניצלים הידועה ביותר בעיר, Figlmuller. כמה שניצלים טעימים פלוס מבטי-נאצה-מן-המלצר-על-כך-שלא-הזמנו-שתייה-במחירים-מופרזים אחר כך, ויצאנו בחזרה לרחובות. לא רחוק מהקתדרלה נתקלנו בקבוצה של תיירים, שנשאה עיניה לעבר שעון רחוב גדול עם מצלמות שלופות. לאחר חמש דקות בערך של ציפייה, התעשתי ושאלתי אחד מהם אם הוא בכלל יודע מה הולך לקרות. מן הסתם, לא היה לו מושג קלוש. מיהרנו להסתלק, בעוד אני מפנה את ראשי אחורה בחשש, שמא אני בדיוק מפספס את המאורע המרגש שלו כולם חיכו.
ליד רובע המוזיאונים מצאנו גלידריה איטלקית מעולה (אל תשאלו אותי את השם), שבה הייתה לי הזדמנות מצוינת לבחון את יכולות הצילום הרציף של המצלמה החדשה שלי. זאת, כמובן, באמצעות קלוז אפ מזעזע על אחי, בעוד הוא זולל בפראות בלתי מרוסנת כדור אחר כדור של גלידת אוכמניות משובחת, אשר שייריה הורודים נדבקים בעיקשות מבורכת לשיניו. מכאן, הדרך בחזרה לכוך-הקרוי-מלון שלנו הייתה קצרה. חזרה של מקהלת בנות ניו זילנדית אשר נערכה בחדר האוכל הידוע לשמצה סיפקה את צרכינו האמנותיים, שהיו יכולים ליהנות מקונצרט מופתי של הרקוויאם של מוצרט, לו רק היינו שוהים בעיר עוד יום אחד. לעזאזל.
לתחילת הכתבה
יום 16 - הארמון הקיסרי
היום האחרון של הטיול, ובו נפרדנו מוינה עם ביקור חובה בארמון הקיסרי (Schloss Schonbrunn). בארמון זכינו למנה נדיבה של חומרים לבדיחות על הקייזר האגדי, האחד והיחיד, פרנץ יוזף, ובכלל על שושלת הבסבורג לדורותיה. במסגרת הסיור הבסיסי תוכלו לטייל ב-20 ומשהו חדרים מפוארים (כמה סלונים האנשים האלה היו צריכים לעזאזל?) ולדמיין את בני האצולה המשופמים, מי יותר מי פחות, מתווכחים ביניהם על הצעד הבא בדרך להרחבת האימפריה. בחוץ, הגנים הענקיים של הארמון. אבי ואחי החליטו שנמאס להם מכל השטויות הוינאיות ופרשו בפדלאתיות אופיינית לאיזה ספסל, בעוד אני ואמי הנמרצת-כתמיד מטפסים במעלה הגבעה, כדי לצפות על הנוף מגג המבנה היעני-רומי שלמעלה. האמת? יכלו להשקיע קצת יותר בשביל הקייזר. כן כן, רק הפרחים הצבעוניים, המסודרים כמו ילדים בטקס הממלכתי של יום העצמאות בהר הרצל, הם אלה שמצילים את אחד הפריימים היותר מפורסמים של וינה מאפרוריות מסוימת.
סעודה במסעדה סטנדרטית סמוכה, סגירת עניינים במלון, ואנחנו במונית לנמל התעופה המיושן Schwechat, ומשם, ניחשתם נכון, ארצה. נו, עוד פעם הלחות הזאת (כאן מגיע הקטע של השבחים לאירופה, הקיטורים על הארץ וכו`).
לתחילת הכתבה
סיכום עלויות
רכב שכור: כ-1000 יורו
דלק לכ-3000 ק"מ: כ-300 יורו
לינה: כ-1700 יורו
טיסות: כ-1550 יורו (2350 דולר)
מזון/אטרקציות/שונות: כ-1000 יורו
סה"כ: כ-5500 יורו (כ-30,000 ש"ח לפי שער יורו של 5.4 ¤, יוני-יולי 2008)
לתחילת הכתבה
