יום 1 - האמהות הבוכות במינסק


 בקיץ 2009 נסענו שמונה אנשים לטיול שורשים בין חמישה ימים בבלארוס. מצאנו את בלארוס כמקום מיוחד ושונה ממה שאנו רגילים למצוא בחו"ל, אך יפה ומדהים לא פחות. להלן מסלול הטיול שעשינו: אחרי 3 שעות טיסה ועוד שעתיים בשדה התעופה, נחתנו בעיירה מינסק בסביבות השעה 6 בבוקר. לאחר קבלת חדרים, הלכנו לנוח כמה שעות (הספקנו עוד לאכול ארוחת בוקר), ויצאנו לטייל בעיר. אבי זוכר שמינסק כולה נהרסה במלחמה (עלתה בלהבות), ואכן העיר נבנתה מחדש אחרי המלחמה בצורה מחושבת ומתוכננת, בסגנון דומה לערים סובייטיות ראשיות. רחובות רחבים, בתים גדולים, גנים ופארקים, הכל מתוכנן יפה. ליד המלון בו לנו (מלון בלארוס), יש קטע של הנהר סוויסלוץ' (Svislach) בו הוא מתרחב ונראה כמו אגם, טיילנו לאורכו עד לאי קטן (אי הדמעות) בתוך הנהר, המחובר בגשר לגדה. באי נמצאת אנדרטת "האמהות הבוכות", שהיא מצבת זיכרון לנופלים במלחמת אפגניסטן. בקטע זה של האגם, מול האי, נמצא רובע טרויצקויה (Troitskoye Predmestye), רובע משוחזר של העיר מהמאה ה-19.

 המשכנו לעיר העליונה, לכיוון מרכז העיר דרך כנסיית הרוח הקדושה (מהמאה ה-17), בית העירייה (גם מהמאה ה-17) וכנסיית מריה הקדושה. הגענו למרכזו של הרחוב הראשי Prospect Skaryny (נקרא גם שדרות העצמאות - Nezavisimosti Avenue) ופנינו צפונה. ליד הרחבה הגדולה בכיכר אוקטובר, נמצא המוזיאון של המלחמה הפטריוטית הגדולה - לא נכנסנו. המשכנו צפונה דרך פארק יאנקי קופאלי (Park Janki Kupaly), הנמצא מול הקרקס המקומי. עברנו עוד קטע של הנהר, עד לכיכר הניצחון  (Victory Pobedi Square), שבמרכזה ניצבת אנדרטת הניצחון. בכיכר היו הכנות לטקס, שהיה אמור להיערך במסגרת חגיגות העצמאות של בלארוס באותו שבוע (המעבר למרכז הכיכר נעשה במנהרות מתחת לכביש הראשי). חזרנו למלון בצהרים דרך בית האופרה המרשים, ושוב שוטטנו בסמטאות הרובע המשוחזר.

 לאחר מנוחה קצרה, לקחנו מונית למסעדה איטלקית הממוקמת באמצע רחוב העצמאות (את השם והמקום קיבלנו מפקידת הקבלה במלון), המסעדה הציעה אוכל טוב ומחיר סביר. לאחר הארוחה, המשכנו לטייל בחלק הדרומי של שדרות העצמאות עד לכיכר העצמאות (Plosca Niezalieznasci), סביבה פרוסים משרדי הממשלה וכנסיית סנט סיימון והלנה (משנת 1910). מהכיכר, המשכנו דרך רחוב Nemiga לשדרות Pobeditelei (לאחר חיפושים רבים, אף מצאנו סופר והצטיידנו קצת ובעיקר במים). בחודש יוני הימים ארוכים מאד, השמש שוקעת בסביבות 22:00, כך שיש הרבה זמן לטייל בנחת. חזרנו למלון ללילה נוסף.

אנדרטת האמהות הבוכות


לתחילת הכתבה

יום 2 - טיול בבלארוס


 בשעה 10:00 בדיוק, התייצב וסילי הנהג עם המיניבוס ששכרנו, בפתח המלון. ההתלבטות אם לנהוג עצמאית, או לקחת נהג הייתה קצרה - לאחר בירור והשוואת עלויות, ההפרש לא היה משמעותי (אם כי עדיין יקר) ומומלץ בחום למתכננים לטייל בבלארוס. למזלנו, זכינו בנהג מעולה ולא הצטערנו לדקה על שבחרנו בדרך זו. יצאנו לכיוון דרום מערב (כביש 52P, 1M), ולאחר מכן צפונה לכביש 11P לכוון מיר (כ-160 ק"מ). התחלנו את הביקור במיר, בטירה המפורסמת בסגנון הרנסנס מהמאה ה-15 (טירה זו שימשה כגטו ליהודי מיר בזמן המלחמה ובמקום נמצאת אנדרטה לזכר יהודי מיר שנרצחו בה). הטירה היא אתר מורשת עולמי של אונסק"ו, ולמעוניינים לצלם בתוך הטירה, יש לשלם סכום זעום בכניסה ולקבל תג שמאשר זאת. מחוץ לטירה, יש אגם קטן שנוצר מסכר על הנהר המקומי. כמו כן, יש בחניה מספר חנויות למזכרות מקומיות. לאחר הסיור בטירה, ערכנו סיור קצר במרכז העיירה, ראינו את הבניין ששימש את ישיבת מיר המפורסמת (בה למד סבי) אשר שופץ לאחרונה, אך עומד ריק ונעול. בתוך אחד הבתים הסמוכים במרכז העיירה (ליד הישיבה), מצאנו מוזיאון קטן של דברי יודאיקה ופריטים ישנים שנאספו על ידי בחור מקומי, ביניהם שרידים של ספרי תורה שרופים חלקית שניצלו, ספרים של שלום עליכם, קטעי עיתונות, תקליטים ישנים ועוד. הכניסה ללא תשלום, נהוג להשאיר טיפ בקופסה המיועדת ביציאה.

לתחילת הכתבה

יום 3 - הטירה של מיר


 ממיר המשכנו דרומה בכביש 11P כ-30 ק"מ לעיר ניאסוויז'. תחילה חשבנו שהאטרקציה החשובה במקום היא הכנסייה הפולנית הגדולה והיפה מאד מבפנים (מהמאה ה-16), אך למעשה, הנהג הסביר לנו שבמרחק חמש דקות הליכה על שביל, בין שני אגמים, מגיעים לאחת הטירות היפות של בלארוס. הטירה נבנתה במאה ה-16 על ידי אחת ממשפחות האצילים החשובות במרכז אירופה באותה תקופה - משפחת רדזיוויל, והיא כוללת כמה בניינים מחוברים יחדיו. בזמן שביקרנו במקום, הטירה עצמה הייתה בסוף תקופת שיפוצים שאמורים להסתיים במהלך 2010. גם טירה זו נחשבת לאתר מורשת עולמי.

 מניאסוויז' חזרנו צפונה למיר (שוב בכביש 11P) והמשכנו בנסיעה לנובוגרודק. אחד הדברים המאפיינים את בלארוס, מעבר ליערות והאגמים הרבים שיש בה, הוא שהכבישים עוברים בתוך היערות עצמם, בהם יושבות קבוצות של נשים (לרוב מבוגרות), המציעות למכירה פירות יער שליקטו שעה קודם. מרכז העיר נובוגרודק היה בתהליך נרחב של שיפוץ הרחובות, ולולא הנהג שלנו, שלא וויתר ונסע בדרך לא דרך, הגענו לאזור בו היה הגטו בזמן המלחמה. אחד הבתים משמש כמוזיאון, וליד בית אחר יש שביל אבנים, שמסמל את המנהרה אותה חפרו 250 אחרוני היהודים שנשארו בגטו, דרכה ברחו והצטרפו לפרטיזנים של האחים ביילסקי. במקום ניצבת גם אנדרטה קטנה בצורת ערבה.

 מנובוגרודק המשכנו ללידה. עברנו בדרכנו מעל נהר הניימן המרשים והגענו ללידה בשעות אחר הצהריים למלון (היחיד במקום), ולאחר מנוחה קצרה יצאנו לשוטט במרכז העיר. גם כאן ההכנות לחגיגות העצמאות היו בשיאן וגם כאן התקשנו לאתר סופרמרקט. למזלנו, ראינו אשה יוצאת מאיזו דלת עם שקית מצרכים. נכנסו לאותו מקום ולאחר עוד דלת וירידה של כמה מדרגות גילנו סופר שכונתי גדול בו ניתן גם לקנות אוכל מוכן במשקל. בתום הסיור, חזרנו למלון ועלינו לקומה האחרונה, בה ממוקמת מסעדת המלון, לאכול ארוחת ערב. כנראה שהפתענו את בעלת המקום, מכיוון שהיא לא הייתה ערוכה (מבחינת כמויות מזון) לארח בבת אחת את כל הקבוצה שלנו. השלמנו את רעבנו באוכל מוכן שראינו בסופר קודם לכן.

טירת מיר.JPG

לתחילת הכתבה

יום 4 - בית הקברות היהודי


 התחלנו את היום באנדרטת הזיכרון לקהילה היהודית בלידה ווילנה (גם אותה מצאנו בעיקר בעזרת הנהג). רוב, אם לא כל האנדרטאות לזכר קורבנות היהודים שנרצחו בזמן המלחמה במזרח אירופה, נמצאות ביערות, או בסמוך אליהם. יצאנו מלידה מזרחה (כביש 6M) לכיוון העיירה איביה (Ive). עצרנו במרכז העיירה והנהג ישר הלך ביוזמתו, לתחקר לגבי המקומות שעשויים לעניין אותנו כתיירים יהודים. די קרוב למרכז העיירה עומדים שלושת בתי הכנסת (הבניינים עצמם שמורים ומתוחזקים, אך לא משמשים לתפילות, אחד מהם אף משמש היום כאולם ספורט). לאחר מכן, נסענו מזרחה ליער ליד העיירה סטונוביץ, שם נרצחו במאי 1942 ונקברו ב-2 קברי אחים 2,544 מיהודי הסביבה, ביניהם בני משפחתו של אבי. לאחר אמירת קדיש במקום ותפילת אל מלא רחמים, נסענו לעיירת הולדתו טראבי (Trabi). למעשה, רוב בתי העיירה שנהרסו בזמן המלחמה, נבנו מחדש אחריה (חלקם עדיין נראים כך בני 60-65 שנה), הכביש הראשי החוצה את העיירה שופץ והורחב, ולולא הכנסייה הגדולה שנשארה במקומה, ספק אם אבי היה מזהה את האזור בו גדל.

 יצאנו כ-2 ק"מ מחוץ לעיירה לביקור בבית הקברות היהודי, בקושי רב מצאנו את שרידיו, כיוון שבזמן הרחבת ושיפוץ הכביש נהרס רובו הגדול של בית הקברות. זה המקום להגיד תודה למי שעדיין שומר ומטפח את שרידי בית הקברות שנמצא ביער לצד הכביש, ודואג לעבור בצבע ירוק על החרוט במצבות. היה זה יום קשה, אז ויתרנו על המשך התוכניות לסיור בעיירות נוספות באזור, וחזרנו למלון בלידה. לאחר התאוששות ומנוחת אחר הצהרים, חיפשנו מקום לאכול ארוחת ערב עשירה יותר, דווקא מצאנו מקום נחמד במרכז העיר, אך יש להזמין שם מקום מראש. בסוף מצאנו בצמוד למלון מסעדה די חביבה, המשמשת גם כאולם אירועים.

לתחילת הכתבה

יום 5 - העיירה וולוז'יון ואגם מינסק


 יומנו האחרון בבלארוס. בבוקר סיירנו ליד טירת לידה (מבצר מהמאה ב-14) הסמוכה למלון. הטירה סגורה ואפשר לראותה רק מבחוץ. יצאנו מלידה מזרחה לכיוון וולוז'ין דרך כביש 6M ועצרנו במרכז וולוז'ין. מדובר בעיירה מאד ציורית ויפה. שוב הנהג ירד ראשון לברר היכן נמצאים המקומות החשובים לנו. כך ביקרנו בישיבת וולוז'ין, המפורסמת בזכות מייסדה רבי חיים איצקוביץ (או בשמו המוכר רבי חיים מוולוז'ין, הישיבה נקראת גם "אם הישיבות"). הישיבה הייתה סגורה והבניין נראה מתוחזק ושמור יפה. המשכנו כ-200 מטר לבית הקברות היהודי, שלמעט כמה מצבות מיוחדות, כל שאר השטח נראה כמו שדה נטוש. בדרך חזרה לאוטו, עצרה אותנו גברת מבוגרת, שכנראה התלהבה ששמעה אותנו מדברים עברית. לא הצלחנו לתקשר איתה, אבל הבנו שהיא מזמינה אותנו להיכנס לביתה. אמנם הבתים ציורים מאד, אך חיים שם ממש כמו לפני מאה שנה, אם לא יותר. השירותים עדיין בחצר, מים נאספים מהמרזבים לתוך חביות, ובבתים עדיין אין מים זורמים (אבל יש טלוויזיה מחוברת לצלחת לווין). באמצע הרחוב עומד ברז עם משאבה לרשות התושבים, אך לא היו בו מים אותו יום, ולכן הם נאלצו לרדת לקצה הרחוב לשאוב מים (קרים וצלולים) מהבאר. לאחר שהתרשמנו מהביקור, עזבנו את וולוז'ין מערבה, והנהג הנהדר לקח אותנו לאזור נופש מדהים ביופיו ליד אגם מינסק. כאן אכלנו בהמלצתו, ארוחת צהרים עם מאכלים מסורתיים מקומיים בכלים מאד מיוחדים. לאחר מכן כבר נסענו לשדה התעופה וחזרה לארץ.

לתחילת הכתבה

רוצה לקרוא עוד על טיול בבלארוס? הנה כמה קישורים נוספים שיעניינו אותך:

יעדי הכתבה