וואו... איזה הבדל! לא להאמין שזו אותה מדינה! לקחנו (ליטל, ענבל ואני) את המעבורת מפיקטון לוולינגטון (אין דרך יבשתית לעבור בין האיים, אחרת הייתי רוכב). את האופנים שמתי באוטו שלהן, וחסכתי כסף עליהן. במהלך ההפלגה ראינו את Freaky Friday (סרט די חמוד). איך שהתקרבנו לוולינגטון, גילינו עולם אחר: פתאום יש בניני משרדים גבוהים (אין בנינים גבוהים באי הדרומי! כולם גרים בקוטג`ים/וילות), מלא תנועה ומכוניות, זה נראה ממש כמו עיר (ולא כמו עיר ניו-זילנדית).
בילינו בוולינגטון שלושה ימים, ולנו אצל זוג פנסיונרים באחד מפרברי העיר. העיר מאוד לא ידידותית לאופנים-; ממש הפתעה לרעה. עלינו לתצפית מעל העיר, ביקרנו במוזיאן הטה-פאפה (מוזיאון ענק, אינטראקטיבי מאוד וכיפי!), ראינו את "Kill Bill 2" בקולנוע ואכלנו הרבה מק`דונלדס. אני נותרתי בעיר עוד יום מעבר לבנות, כי הייתי צריך לקבל זריקת חיסונים. לצערי לא יצא לי לגלות את חיי הלילה בעיר, אבל אני יודע שיש מועדון רוק אחד בשם ה-Indigo.
Wellington -> Turangi = 350 km = 4 cycling days
Wellington -> Paraparaumu = 50 km (by train)
Paraparaumu -> Levin = 50 km
Levin -> Palmerstone North = 50 km
Parlmerstone North -> Taihape = 100 km
Taihape -> Turangi = 100 km
לא יצאתי מוולינגטון ברכיבה עקב התנועה הרבה בכביש. זה נראה יותר מסוכן מאיילון. יצאתי ברכבת, שלקחה אותי 50 ק"מ צפונה מהעיר (Paraparume) ומשם התחלתי לרכוב אל Levin (מרחק 40 ק"מ). הרכיבה היתה מלווה בתנועה רבה והנוף לא היה מענין במיוחד. גם ירד עלי קצת גשם, אבל אני כבר רגיל ולא מפחד. ממש אכזבה האי הצפוני הזה, אבל נתתי לו עוד צ`אנס להשתפר. הרוח היתה איתי (סוף סוף!), אז התקדמתי מהר והגעתי למשפחה בשעות הצהרים. המשפחה שהתארחתי אצלה הזכירה לי מאוד את משפחת פלנדרז (מ-The Simpsons)-; זוג הורים וארבעה ילדים, כולם מנומסים ואוהבים את ישו ואת הנצרות בטירוף, יעני מיסיונרים בנשמה (לא הטיפו לי). בגלל שהייתי לבד והם לא מקבלים הרבה ישראלים (הם גרים במקום לא מענין), הם פינקו אותי בארוחת ערב של סטייק וירקות (כמה זמן לא אכלתי ירקות...), אז היה כיף אצלם!
למחרת המשכתי ל-Palmetstone North (מרחק 50 ק"מ). אמנם מרחק קצר (והדרך משעממת-; רק חוות מסביב), אבל היו חסרים לי חיי לילה, אז בחרתי לעצור בעיר הסטודנטים הזאת. הגעתי בצהרים, אז היה לי זמן לקפוץ למוזיאון, שהיו בו שתי תערוכות שוות (אחת חמודה על כלבים והשניה על הדרך שמתארים נשים בקריקטורות בניו-זילנד). חשבתי, שאתחבר עם מישהו באכסניה ואצא לבדוק את המצב במועדונים בעיר, אבל הייתי כל-כך עייף, שכבר הלכתי לישון.
המשכתי ברכיבה ארוכה וקשה על Taihpe (מרחק 100 ק"מ), בירת מגף הפלסטיק (Gum boot) של ניו-זילנד (The Gum boot capital). בדרך סוף סוף ראיתי קצת נוף מענין של עמק מלא גבעות קטנות ונחלים רבים. היה יום נחמד. גם ירד עלי קצת גשם (הרגשתי כאילו הוא עוקב אחרי, כל פעם שעצרתי לאכול סנדוויץ` הוא התחיל לרדת), אבל לא נורא בכלל. הגעתי למשפחה המאורית הראשונה שהתארחתי אצלה.
המאורים הינם ה-Natives של ניו-זילנד. הם חיו באי עוד לפני שהגיעו האנגלים. הם הגיעו בערך 700 שנה לפני האנגלים (שהגיעו באמצע המאה ה-19), ונראים כמו אנשי האוקיינוס השקט-; עור מעט כהה, גוף קצת גדול ופנים עגולות. אנשים נחמדים וחמימים. חלקם עוד נוטרים טינה כלפי האנגלים, שהתנהגו בצורה לא הוגנת בתקופת המושבה האנגלית, אך מאז דברים השתנו וכיום אין שום הבדל ביחס בין מאורים לאירופאים. קשה למצוא מאורים ב-100%, כיון שרובם התערבבו עם האירופאים ולא נשאר הרבה מהתרבות שלהם, אך כיום יש עליה מחדש של התרבות (חלק בתמיכת אנשי הניו-אייג`, שמאמינים שהמאורים מחוברים לאדמה). הממשלה השמאלנית בניו-זילנד מתרפשת בפניהם ונותנת להם כמעט הכל. הנושא היחיד שהיה בכותרות והיווה מחלוקת קשה היה ה-Foreshore Bill, שדן באדמות החופים, שהובטחו למאורים בהסכם עתיק-יומין.
המשפחה פינקה אותי כל-כך! זה היה המקום שפינקו אותי הכי הרבה. על ההתחלה, אמרו לי שהמקרר עומד לרשותי וכל מה שאני רוצה, אני מוזמן לקחת. קיבלתי חדר משל עצמי ומיטה זוגית והתיחסו אלי כמו מלך. בערב לקחו אותי לפעילות פופולרית בניו-זילנד: Possum shooting. זה מעין "תחביב" לשעות הפנאי, לצאת לחוות בלילה ולירות באפוסומים. אפוסומים הם חיה מזיקה בניו-זילנד (אוכלת והורסת את הצמחיה) ומותר חוקית לחסל אותה כמה שיותר. אז יוצאים עם רובה צלפים ופנס חזק, ומחפשים עינים אדומות בעצים. כשמזהים זוג עיניים, מכוונים ויורים. אחרי שהגופה נופלת בודקים אם החיה מתה ומוודאים הריגה וגם מוודאים שאין אף גור, ואם יש הורגים גם אותו (שלא יסבול).
המשחק הזה קצת שנוי במחלוקת מבחינה מוסרית, וכשסיפרתי לחברים עליו קיבלתי תגובות נזעמות בנוגע לאכזריות שלי. אז הנה קצת רקע על ההסטוריה של בעלי-החיים בניו-זילנד: ניו-זילנד היתה מדינה חסרת יונקים (חוץ מעטלפים) עד שהאנגלים הגיעו. האנגלים הביאו איתם כלבים, עכברושים, ארנבות, כבשים, פרות וכו` והפרו את כל האיזון הביולוגי של האי. חיות רבות נמצאות בסכנת הכחדה והארנבות והאפוסומים מתרבים ללא שליטה, מבלי שיהיה להם אף טורף טבעי. מאז, ניו-זילנד בבעיה חמורה, והאפוסומים מזיקים לחוות ולגידולים החקלאיים, ולכן מותר לחסל אותם (אפילו מעודדים את זה). מקווה, שזה שופך קצת אור על המשחק הכיפי הזה... אני לפחות נהנתי!
Central Plateau (208 km = 4 cycling days)
Turangi -> Taupo = 50km
Taupo -> Rotorua = 83km
Rotorua -> Te Puke = 50 km
Te Puke -> Mt.Manganui = 25 km
Central Plateau
נשארתי לעוד יום מנוחה (והרבה אוכל!) אצל המשפחה המפנקת והמשכתי ל-Turangi (מרחק 100 ק"מ), שם השתכנתי בבית ריק של חברים של המשפחה המאורית. בדרך עברתי על-פני ה-Desert road. כמובן שלניו-זילנד אין מדבר, אבל בגלל הצמחיה היבשה (בגובה של 1074 מטר בפסגה), המקום מזכיר למקומיים "מדבר" (זה ממש לא נראה כמו מדבר!). משם יצאתי לטרק הטונגרירו, אך שוב היה לי מזג-אוויר גרוע, וכל הזמן ירד גשם ולא ראינו שום דבר. חבל.
ביום הבא רכבתי מ-Turangi ל-Taupo (מרחק 50 ק"מ). הדרך עמוסה מאוד ולא מענינת במיוחד. בהחלט אחת מהרכיבות הגרועות בניו-זילנד. בסוף היום גם התחיל לרדת גשם והגעתי רטוב למשפחה המארחת. טאופו ידועה בפעילות הגיאו-טרמית שלה, וביקרתי במקומות מענינים, שרואים בהם עשן יוצא מחורים באדמה. יש גם מפלים יפים במרחק רכיבה מהעיר. הפעילות האחרונה שלי בעיר היתה צניחה חופשית! לא האמנתי שאני אעשה את זה, אבל נלחצתי על ידי המשפחה המארחת... טאופו נחשבת למקום הזול ביותר לצניחה חופשית, אז הלכתי על זה. היה די כיף הנפילה החופשית, אבל ה-Parachuting עשה לי בחילה, שעברה רק למחרת. הנוף מדהים-; אגם טאופו ושלושת הרי הגעש הלא-פעילים (טונגרירו בינהם).
המשכתי ל -; Te Puke (מרחק 50 ק"מ), שם פגשתי חבר מהטיול (אושרי) במשפחה המארחת. המשכתי ל-Mt. Manganui (מרחק 40 ק"מ), הנמצאת ליד Taurange, שם השתכנתי אצל עוד זוג פנסיונרים (שעלה מהולנד) ועמדתי להמשיך לאחד האיזורים היפים יותר באי הצפוני שהייתי בהם: The Corommandel.
The CoromandelPeninsula = 336km = 4 cycling days
Mt.Manganui -> Whangamata = 90km
Whangamata -> Whitianga (incl. detours) = 82 km
Whitianga -> Coromandel = 47km
Coromandel -> Thames = 56 km
The Coromandel Peninsula
לאחר האכזבה המתמשכת מרכיבה באי הצפוני, הגעתי לאיזור ששווה לרכוב אותו. מדובר בחצי האי ה-Coromandel. יש בו נופים יפים ואטרקציות נחמדות. יש מעט תנועה ובהחלט היה כיף לרכוב שם. יצאתי מ-Mt. Manganui אל Whangamata (נהגה: פאנגמאטה), מרחק של 90 ק"מ. משם רכיבה ל-Whitianga, כשבדרך עברתי שתי אטרקציות מגניבות: הראשונה היא ה-Hot water beach. מדובר בחוף ים, שמתחתיו יש מעיינות מים חמים (רותחים!). אם באים בשעות השפל, אפשר לחפור באדמה ולקבל סאונה רותחת. כשמעורבבת עם מי ים היא מגיעה לטמפרטורה נסבלת. ממש ג`קוזי על החוף! השניה היא Cathedral Cove, חתיכת סלע, שנחתכתה מהצוק ונותרה עומדת במים. ממש יפה!
מ-Whitianga המשכתי ל-Coromandel (מרחק 46.5 ק"מ). הגעתי בצהרים והספקתי לבקר באטרקציה מגניבה של רכבת נוסעים קטנה, ששימשה בעבר להעברת חימר לפסלים ואמנים, וכיום מאפשרת להגיע לנקודת תצפית מעל האיזור. ישנתי באחלה אכסניה (כוללת בריכה וג`קוזי), ופגשתי חבורה של גרמנים, שיצאתי איתם לסיור בקצה חצי האי למחרת. בערב השני באכסניה הגיעו המון חבר`ה קיווים לתחרות אופני-הרים. כשראיתי את עשרות האופנים והרוכבים בבוקר התמלאתי געגועים לאופנים שלי בבית (Specialized Rockhopper) ולרכיבות שטח. היה כיף לקבל מבט קצר אל תוך סצנת רוכבי אופני ההרים הניו-זילנדית.
יום הרכיבה האחרון בחצי האי היה ל-Thames (מרחק 56.3 ק"מ). רכיבה מקסימה לאורך הים... ממש מקסים ושליו. אני מת על רכיבות לאורך ים. הגעתי לעוד אחלה של משפחה מארחת, שם פגשתי בחורה ישראלית נחמדה ויצאנו ביחד בערב לאיזה פאב מקומי. מה שהיה מוזר הוא שהתחילה מסיבה בפאב, ולפתע ב-1:00 בלילה נדלקו האורות וכולם יצאו מהמקום! מה אמרתי? חנונים הקיווים האלו!
קצת על חיי הלילה בניו-זילנד: אין. טוב, זה לא שאין אבל הם ממש עלובים. אני אוהב לצאת למועדונים ולרקוד, אבל בניו-זילנד כמעט ואין מקומות לצאת אליהם. יש מספר מועדוני תרמילאים, אבל המוזיקה סתמית והאווירה סליזית מדי. רק בערים הגדולות מצאתי מועדוני רוק טובים, שעדין לא משתווים למועדונים בת"א. אם יש תחום, שבו ניו-זילנד צריכה ללמוד מישראל, זה מועדונים וחיי לילה.
למשפחה ב-Thames היה חיבור אינטרנט תמידי, ג`קוזי לשימוש האורחים וספריית סרטי DVD. אז ביליתי שם יום שלם בלא לעשות כלום. כל היום הייתי על האינטרנט (איזה 5 שעות רצוף) וקראתי מידע על רכיבה בדרום-מזרח אסיה. זה היה בתקופה, שסיכמתי עם חברתי שנצא למסע אופנים בדרום-מזרח אסיה, והתחלתי להרגיש תחושת "זרקנות" לגבי הטיול בניו-זילנד.
Auckland = 100 km = 1 cycling day
Thames -> Papakura = 100 km
Papakura -> Auckland = 30 km (by train)
Auckland
נותר לי יום רכיבה אחד, שהוביל אותי אל העיר הגדולה בניו-זילנד. העיר שבה קורה הכל: Auckland. הערים בניו-זילנד הן די כמו בישראל, רק שהמרחקים גדולים פי 10. Auckland הינה העיר הגדולה ביותר, וחיים בה כ-1.2 מיליון איש (מתוך 4 מיליון), בערך כמו תל-אביב. עיר הבירה היא וולינגטון, שגם היא גדולה (500,000 איש), אך לא הכי גדולה (כמו ירושלים). קרייסטצ`רץ` הינה עיר גדולה נוספת (300,000 איש), בירת האי הדרומי (כמו באר-שבע, בירת הנגב). אז, ציפיתי ממש להגיע לאוקלנד ולטעום מחיי הלילה שלה (שגם היו מאכזבים...).
רכבתי עד ל-Papakura (מרחק 30 ק"מ דרומית לאוקלנד) ומשם לקחתי רכבת פרברים אל תוך העיר (צריך להיות משוגע כדי לרכוב אל תוך העיר-; זה יותר מסוכן מלרכוב באיילון) והגעתי לבית המשיח, משפחת ה-HIT האחרונה שלי והטובה ביותר ללא שום ספק! המשפחה קיבלה לנהל את הבית ולארח ישראלים, והם לא נוצרים מסיונריים, שמאמינים בלשכנע אותנו בלהאמין בישו. הם מתייחסים אליך כמו אורח מהשורה, והם לא כמו קיווים רגילים-; הם בהרבה יותר "ישראלים" ממשפחות אחרות, ולכן היה כל-כך כיף. יש להם בת בת 29 (רונדה), שיש לה פטיש (Fetish) לישראלים... והיא בחורה מקסימה, שכיף לבלות איתה. הם נתנו לי כל-כך הרבה ועשו בשבילי המון, ותמיד נתנו לי הרגשה כאילו אני חלק מהבית. איזה כיף!
אוקלנד היא עיר בהרבה פחות מענינת משציפיתי. יש בה מוזיאון נחמד ו-Skytower לתצפית, אבל לא יותר מזה. עוד כמה מוזיאוני אומנות שלא מעניינים אותי ומוזיאון ימי משעמם גם כן. האקווריום בעיר נחמד (אם כי יקר) ויש טיילת יפה (ממש כמו בת"א). יש גם כביש מהיר בתוך העיר שמאוד מזכיר את איילון, אז מצאתי הרבה דימיון לת"א. עם זאת, חיי הלילה בת"א טובים בהרבה יותר. בנוסף, יש המון רוכבי אופנים שעוסקים במשלוחים, למרות שהעיר מאוד לא ידידותית לאופנים (שוב -; כמו ת"א).
נשארתי 5 ימים בעיר (יותר מדי), רק כדי לטעום מחיי הלילה. העברתי את הזמן בקולנוע (ראיתי את The Day After Tomorrow) ובמועדון הרוק ה-Voodo Lounge בסופ"ש (היה כל-כך כיף, היתה חסרה לי חסר מסיבה עם מוזיקה טובה ה-ר-ב-ה זמן). נפרדתי מליטל וענבל, הישראליות שטיילתי איתן וביליתי הרבה באינטרנט (הכי זול בכל ניו-זילנד). בעיר עצמה, דרך אגב, יש יותר מהגרים אסיאתיים מקיווים אורגינליים, וזה משהו שקצת מעצבן את הקיווים האירופאים.
Northland = 775 km = 6 cycling days
Auckland -> Hellensville = 40 km (by car)
Hellensville -> Wellsford = 70 km
Wellsford -> Dargaville = 100 km (20 km by car)
Dargaville -> Opononi = 80 km
Opononi -> Kaitaia = 90 km
Kaitaia -> Paihia = 120 km
Paihia -> Whangarei = 75km
Whangarei -> Auckland = 200 km (by car)
Northland
מאוקלנד יצאתי ל-8 ימים ב-Northland, עוד איזור יפה ושווה רכיבה באי הצפוני. קיבלתי טרמפ מהמשפחה לעיר, שנמצאת 30 ק"מ מצפון לאוקלנד (שוב-; מסוכן לצאת ברכיבה מאוקלנד), ובדיוק התחיל לרדת גשם. כיון שכבר סיימתי את המסע רשמית (הגעתי לאוקלנד!), והייתי באס"ק (אווירת סוף קורס, למי ששכח...), הרשתי לעצמי לקחת טרמפ. הרמתי את היד ותוך 5 דקות עצרה לי מכונית וקיבלתי טרמפ של 10 ק"מ, אפילו שזה לא היה בכיוון של הנהג. הגעתי ל-Wellsford (מרחק 70 ק"מ) אחרי יום קשה של הרבה עליות תלולות. כשהגעתי למקום גיליתי, שהאכסניה במקום מלאה ונאלצתי לזוז ל-Motel בעיר. אחרי בירור המחיר ללילה (75$) הייתי בטוח, שאני ישן בפארק מתחת לעצים, אבל אז הגיעו 3 בחורות אמריקאיות, שהסכימו לחלוק איתי חדר (30$ לאדם). הסתבר, שהן ממש נחמדות והתענינו מאוד בישראל. ראינו את הסרט Blue Crush ביחד והלכנו לישון (בנפרד).
למחרת המשכתי ל-Dargaville (מרחק 100 ק"מ), ובאמצע הדרך התחיל לרדת גשם והיתה רוח-ראש חזקה. אז הרמתי את היד שוב, ותוך 5 דקות אסף אותי פסל עצים ב-Pick-up. ממש פשוט לתפוס טרמפ בניו-זילנד -; אפילו עם אופנים! הוא נסע למוזיאון עצי הקאורי, אז ניצלתי את ההזדמנות ובדקתי את המקום (ומצאתי שהוא משעמם...). המשכתי ברכיבה נגד הרוח כעוד 10 ק"מ (פגשתי רוכב בכיוון הנגדי, אחרי המון זמן שלא ראיתי רוכבים בדרכים) ואז נותרו לי 30 ק"מ עם הרוח. שם פגשתי רק עוד שני תרמילאים (גרמניה ואנגלי) וראינו ביחד סרט.
רכבתי ל-Opononi (מרחק 80 ק"מ), כשבדרך עצרתי לראות את עצי הקאורי הגדולים ביותר בניו-זילנד. אכן אטרקציה נחמדה מאוד. הדרך יפה מאוד, לאורך קו המים עם נוף משגע ועליות מדי פעם. אהבתי מאוד. הגעתי לאכסניה שקטה ונחמדה, שהיו בה עוד גרמני, אנגליה, קנדית, אוסטרלית ואוסטרית. שיחקנו טריוויה והתחברנו מהר מאוד. ההמשך היה ל-Kaitaia (מרחק 90 ק"מ), עיר יחסית גדולה, שממנה יוצאים לטיולים לנקודה הצפונית ביותר בניו-זילנד -; המקום בו האוקיינוס השקט והים הטזמני מתחברים.
יצאתי בסיור מאורגן, שאת רובו העברתי בשינה באוטובוס (זה מה שקורה במסע אופנים-; הופכים לעייפים מאוד ונרדמים בקלות). ביקרנו בפארק של כריית Gum, ראינו את נקודת המפגש של הימים-; מקום מוזר עם מערבולות במים, ונסענו על גבי חוף ה-90 ק"מ. היה נחמד.
הרכיבה הבאה הייתה ל-Paihia (מרחק 120 ק"מ), עיר קטנה ותיירותית, מרכז ה-Bay of Islands. שם הצטננתי בטירוף, אז לא עשיתי הרבה. ביקרתי במקום חתימת הסכם וואנגאנוי (הסכם בין המאורים לאנגלים, שבעצם השכין שלום בין החבר`ה) וראיתי סרטים והרבה.
ואז הגיע יום הרכיבה האחרון. רכבתי ל-Whangarei (מרחק 74 ק"מ). ניצלתי את ההזדמנות האחרונה שלי לראות תולעים זוהרות (אחת מהאטרקציות של ניו-זילנד: תולעים שזוהרות כדי למשוך אוכל, ונראות כמו כוכבים במערות חשוכות), במערות בבעלות משפחה מאורית. למחרת קיבלתי טרמפ עם בחור אנגלי, מאמן כדורגל, שהכרתי ב-Paihia, חזרה אל אוקלנד.
The End
חזרתי אל בית המשיח ויצאנו לערב סלסה ב-Sky citytower (מאוד יוקרתי). למחרת התעסקתי בלארוז את האופנים (קיבלתי קופסה בחינם מאיזו חנות והם היו מאוד נחמדים) וביקרתי בבית של רונדה (הבת של מנהלי בית המשיח). למחרת ב-9.6 הם הסיעו אותי לשדה-התעופה וטסתי לסידני.
סך הכל היה אחלה טיול! מדהים לאללה, ונהנתי מכל רגע. מאוד מומלץ למי שרוצה לראות את ניו-זילנד מקרוב, ולראות את הנופים בקצב איטי ובקשר בלתי-אמצעי. עם כל האטרקציות שהארץ מציעה, אני הכי נהנתי מפשוט לרכוב מאכסניה לאכסניה. האכסניות הניו-זילנדיות מדהימות באיכותן ובחמימות שלהן. כל פעם הייתי מתחבר עם אנשים חדשים, ולעתים אף יוצר קשרים למספר ימים, כך שהשילוב של רכיבה בארץ המדהימה והיכרות עם אנשים זרים מכל העולם (טוב, בעיקר אירופאים, ובעיקר גרמנים ואנגלים) היה אידיאלי בשבילי!
