חיפוש שינוי בטיול בסין
ישיבה סודית באמצע הלילה
מנהיגי העולם נפגשים לישיבה דחופה, עמוק בתוך השעות הקטנות של הלילה. כוסות קפה מפוזרות. עשן סיגריות מיתמר לאיטו. כל החגיגה. טוני בלייר, ראש הממשלה הצעיר והנמרץ של הממלכה המאוחדת, פותח את הישיבה. "תקשיבו. אני יודע שזה יוצא דופן לאסוף את כולם בהתראה קצרה כזו, אבל המצב לא יכול להמשך ככה. אנחנו חייבים לעשות משהו בנידון".
"יוצאים למלחמה?!" קופץ ג`ורג` בוש, "מצוין! הגיע הזמן להראות לאפגניסטנים האלה!".
"זה לא האפגנים. וחוץ מזה, אותם כבשת כבר לפני שנתיים."
"אז הצפון קוריאנים הנבלות! הגיע הזמן להראות להם מה זה!"
"כבוד הנשיא, זה גם לא הקוריאנים. אתה מוכן לתת לי להס..."
"אז את מי תוקפים הפעם? מה, עוד פעם העיראקים? חשבתי שניצחנו אותם כבר. טוב, לא משנה. אני כבר מביא את פאוול. פאוול!"
"בוש! סתום ת`פה!", צועק בלייר, ואז, מאדים, הוא חוזר לקור הרוח האנגלי שלו: "שום מלחמה הפעם. המצב דורש אמצעים הרבה יותר מתוחכמים. אנחנו חייבים לעשות משהו עם שי".
"מה?", "מי?", מלמולים נרגשים בחדר.
"שי. שלחנו אותו כל הדרך עד לסין, באמצע האביב, ולא יכול להיות שהוא ימשיך לא להנות ככה. אני שומע ממנו על סיגריות, ומריבות על כסף באוטובוס וברחוב, ושמיים אפורים כל הזמן..." הוא מפנה מבט מאשים לעבר וון ג`ה-באו, ראש ממשלת סין.
"זה לא אנחנו" מתכווץ הסיני. "זה השלג. ובדרום הוא בטוח ייהנה. ו... אתם יודעים שאנחנו עובדים על העניין עם הזיהום אוויר במרץ לקראת האולימפ-" הוא משתתק בחטף, מקלל את עצמו על פליטת הפה.
"בדיוק" אומר בלייר. "בדיוק."
"אתה... אתה לא יכול לעשות את זה..." מתפתל ג`ה-באו.
"תקשיב טוב, צ`ומפי. אם אתה לא מטפל במצב מהר -",
"לא..." מייבב הסיני.
"אין אולימפיאדה." מסיים האנגלי. "לא מעניין אותי כלום. ואז מה תעשו עם כל הברזל שגנבתם מהנגב?".
"ותגיד לו גם שאנחנו רוצים את המכסי ביוב שלנו בחזרה" עולה קול מאחד הכיסאות האחוריים באפלולית החדר. "מי אתה, לעזאזל?" שואל בלייר בהפתעה.
"אני סילבן. אני שר ה-"
"ואני ג`ודי. אשתו. הוא הממלא מקום של השר שאחראי על להחליף את ראש הממשלה בפגישות דחופות באמצע השבוע. וטקסים".
"מה?" נדהם האנגלי.
"כן. וזו יופי של עניבה, דרך אגב. תבוא לצ`ולנט בשבת?"
הישיבה ננעלה. כמעט כולם כבר נעלמו לתוך הלילה. ג`ודי במדרגות, שואלת את בוש אם הוא מכיר את מדונה. רק ראש ממשלת סין עומד לבדו. תוהה. מה עכשיו לעזאזל? חייבים לעשות משהו. חייבים לשנות, הוא מחליט. מעכשיו, שוברים את הכלים. סדר עולמי חדש.
פרטים טכניים משעממים:
טוב, אז בקצרה כדי שנוכל לחזור לחלקים המעניינים: עזבנו את הקורא המותש בשלג המפתיע של שיאחה. משם יוצא המחבר ושותפו הגבוה דרומה, באוטובוסים מקפצים על דרכי עפר בוציות, לכיוון הנהרות והירוק של סיצ`ואן. משיאחה לחזו (Hezuo), וממנה ללנגמוסי (Langmusi), על הגבול בין מחוז גאנשו למחוז סיצ`ואן. ליל סדר מושלג, 3 יאק-בורגרים ענקיים והמון נזירים טיבטיים אחר כך, אנחנו ממשיכים בדרך. זויגה (Zoige) היא התחנה הבאה ומשם אחרי לילה קודר לסונגפאן (Songpan). בדיוק 20 דקות שלמות בעיירה וממשיכים לג`יוזאיגו (Jiuzhaigou), שם עוצרים ליומיים קסומים בין אגמי טורקיז, יערות עד והמון ציפורים וסנאים. משם באוטובוס של 10 שעות בלי אף סיגריה לצ`נגדו (Chengdu), עיר הפנדות ובירת סיצ`ואן, שם מתענגים על מקדש בודהיסטי יפהפה, הרים ועיירות נפלאות בסביבה, וכרגיל, הרבה אפור בשמיים וכואב בגרון.
לנגמוסי
לנגמוסי (Langmusi) - שלג בוא, רד עליי
כל הדרך משיאחה יורד עלינו השלג. מכל צידי האוטובוס אנחנו עטופים בשכבת לבן אינסופית, חבית ענקית של גלידת וניל-פיצפוצי סלעים חומים ושחורים. האוטובוס מקרטע לו בין בורות הכביש. אלוהים יודע איך הם נוהגים על הדבר הזה, שפעם היה שביל עפר בהיר ועכשיו נראה כמו עיסה מעוררת חרדה של בוץ, שלג וקרח שחור. הקצב: 10 קמ"ש, אבל אופטימיים. מדי פעם עוצרים כי יש דחפור שמתקן את הכביש ורק כשיסיים נוכל לעבור. בכלל, נראה שכל הכבישים בסין נמצאים בשלב כזה או אחר של בנייה/שיפוצים. כנראה לכבוד האולימפיאדה, כמו כל דבר הזוי כאן. מדד עשן הסיגריות באוטובוס עולה מרגע לרגע, וזוג הישראלים הזועמים בספסל האחורי נצמד לחריץ החלון, מנסה לתמרן נואשות בין השלג המתעופף דרכו לחלל האוטובוס לבין המחנק שבפנים. כפות הרגליים כבר מזמן ניתקו בזעם את הקשר עם שאר חלקי הגוף, ובצעד אחרון של ייאוש אני מוריד את הנעליים ועובר לישיבה מזרחית במטרה לחמם אותן מעט. בצורה מפתיעה זה ממש עוזר ואני מבלה את המשך הנסיעה בגרביים, תחת מבטיהם הצוהלים של המקומיים.
בינתיים אני ושחר מוצאים את הפתרון האולטימטיבי מול חזית המעשנים. הפתרון, כמו כל התנהלות הגיונית, פשוט למדי: אם לא תדבר, זה לא ייגמר. מאותו רגע והלאה אנחנו מזנקים על כל סיגריה שצצה בקריאות: "נו נו נו נו!!!!" ומציקים לסיני המובך עד שהוא מכבה את הסרטן-על-מקל שלו. אם למוכרים בבייג`ין זה עבד, למה שאנחנו לא נשתמש במילה הבינלאומית המבורכת הזו. וזה עובד. כמו שעון. הסינים מפגינים את יכולות הציות שלהם (מה לא עושות 80 שנים של קומוניזם טוב...) ואני ושחר מתמקצעים בתחום מדקה לדקה. שיאים נוכחיים: כמות - שחר, עם ארבע סיגריות במכה. זמן - שי, שמגלה סיגריה על אוזן של נוסע שעומד לעלות לאוטובוס. מדהים איך משתפרת הנסיעה כשאפשר גם לנשום יותר מפעם בשעה בהפסקות השירותים.
לנגמוסי, שנגלית אלינו מבעד לשלג בלתי פוסק, יפה במיוחד. כמובן שהאוטובוס ה"ישיר" (כל הכבוד לתחבורה הציבורית הסינית) מוריד אותנו בירידה מהכביש המהיר, כ-4 ק"מ מהכפר, בשלג סוחף. ללא ספק משעשע. המקומיים שיורדים איתנו קופצים על המונית שמחכה ונעלמים בסערה. למזלנו נשאר איתנו אחד מנומס יחסית, ובתנועות ידיים הוא מסמן לנו להתחיל לצעוד איתו לכיוון הכפר ושעוד מעט תגיע מונית נוספת. אני דווקא נהנה מהטיול. לפחות כבר לא קר כלכך, ושלג זו באמת המצאה מגניבה. אין מספיק שלג בישראל. המונית מגיעה אחרי הליכה קצרה ואיתה אנחנו מגיעים עד לעיירה, לפתח "סאנא בינגואן", אל מול ילדון בן 10 שמתגלה בהמשך כמנהל המלון, בעל הבית, השומר לילה, אחראי הכביסה ושליחויות. המלון עצמו לא מדהים. מים חמים רק בין 8 ל-10 בערב, אבל החדרים נחמדים וזולים.
את ליל הסדר אנחנו עתידים לבלות כאן, במסעדה של ליישה, מוסלמית חייכנית שהפכה להיות אחד ממרכזי התרמילאים בסין. מזל שאנחנו, כרגיל, התיירים הראשונים העונה. היא מספרת לנו על שני ישראלים שהגיעו אתמול עוד לפני שאנחנו מזמינים את היאק-בורגר הראשון שלנו, מתוך 3 ביומיים הקרובים. יאק בורגר הינה מנת אדירים, שהגרסה הקטנה שלה, אותה אנחנו מזמינים, היא פיתה בגודל של צלחת בינונית ובתוכה חתיכות בשר יאק (שזה פרה, רק עם קצת יותר שערות. ראינו עדרים שלמים של הדבר הזה מסתובבים בשלג, בלי מעילים ובלי בטיח. מה הם יודעים שאנחנו לא?) והמון בצל, תפוחי אדמה וירקות מטוגנים. מנה מעולה, יותר דומה לשווארמה מהמבורגר, אבל טעימה מאוד. וענקית. אנחנו, כאמור, עתידים לאכול עוד שניים כאלה ב-24 שעות הבאות. עדי וזאביק, בוגרי הנוער העובד והלומד חדורי אמונה ומוטיבציה, עשו את הדרך לכאן ברגל מתאילנד דרך לאוס. הם הדייט שלנו לסדר, והם באים מוכנים. בדרך הם חשבו על כל הקטעים שהם זוכרים, תיבלו בקצת מורשת ארצישראלית טובה והרבה רצון, והם הולכים לחגוג את יציאת מצרים בענק, שלג או לא שלג. מזל שלי יש קשרים למסורת מהבית וזכרון סביר פלוס, כך שאנחנו מעבירים את הסדר בשמחה רבה, כשעל תקן עמלק ואושפיזין במקביל יש לנו את ליישה, בעלה והסבתא שאחראית למזוג לכולנו כוסות תה. היה שמח.
בבוקר עוד נטייל במקדשים הטיבטיים הנפלאים כאן, שהשלג עושה להם רק טוב. חבורות של נזירים שעסוקות בתפילה הרמונית (המבוגרים) או צעקות התעוררות (הצעירים). ליישה, כמו מוסלמית טובה, שלחה אותנו בשמחה לטקס קבורת השמיים של הטיבטיים שאמור להתקיים בבוקר שלמחרת, אבל בעל המלון הטיבטי של זאביק ועדי רמז בנימוס שעדיף שלא, למה ייתכן ונמצא עצמנו במרכז השמחה, כשכהן שוצף להבות עומד מעלינו עם מאכלת ("קבורת השמיים" הינו טקס טיבטי עתיק שבו מלווים את המת הטרי לשמיים, על ידי חיתוך גופו לחלקים והאכלת עופות השמיים בהם. אמור להיות מראה יוצא דופן, שפעם בכלל נאסר על ידי השלטונות). חוץ מזה, נימוס או לא נימוס, לראות אדם נחתך לחלקים ונאכל על ידי עופות הסביבה, לא עושה לי את זה ממש, מה לעשות.
בדרך מלנגמוסי אנחנו נתקעים ללילה קודר בזויגה (Zoige), עיר מטופחת מלאה במלונות יוקרה. הלונלי-פלאנט והראף-גייד שניהם ממליצים בחום על שני הוסטלים שלא קיימים (ועל כך בטיפ הנוכחי), אף אחד מנהגי המוניות, הריקשות, העוברים והשבים ועובדי המלונות האחרים לא שמע עליהם, ולקינוח, מספרי הטלפון שלהם מנותקים. התפוגגו לאבק. עברו ליקום מקביל. תודה רבה מדריכים יקרים. את הלילה אנחנו מבלים ביחד עם נהגי האוטובוסים וההומלסים של דרום-מערב סין במיטות של המלון שבקומה השנייה של תחנת האוטובוס. וזה די נוראי, כמעט כמו שזה נשמע. אבל זה שווה בשביל להגיע לג`יוזאיגו.
נשואים פלוס
שחר: אמרתי לך כבר שאתה בכיין היום?
שי: כן, בבוקר.
שחר: אז אתה בכיין.
שי: הממ.
שחר: מה היא רוצה?
שי: משהו עם חמש. ואוטובוס. אני חושב שהיא אומרת שהכרטיס עולה 50 יואן. ושיש רק למחר.
שחר: נו נו נו נו! שי-אר! שי-אר! עשרים!
שי: שי-אר זה 12. תגיד אר-שי.
שחר: אר-שי! אר-שי!
שמורת ג'יודז'אי גואו
ג'יודז'אי גואו (Jiuzhaigou Nature Reserve): טוב סנאי אחד על העץ מעדרים של יאקים בשלג.
הגיע הזמן. לחלוטין. מה ביקשתי? קצת שמש. קצת שמיים כחולים. איזה עץ או שניים, שיהיה ירוק בעיניים ואוויר בגרון. זה לקח כמעט חודש, אבל בסוף הגענו לכל הירוק הזה שתמיד יש בתמונות מסין והתחלנו לחשוב שזה הכל עניין של עבודת פוטושופ מוצלחת. ג`יוזאיגו (ג`יו, למי שהקשיב בשיעור הקודם, זה תשע. זאי זה כפר, וגו זה עמק. וביחד: תשע-עמק-כפר. או בעברית מדוברת: עמק תשעת הכפרים, על שם תשעת הכפרים הטיבטיים ששוכנים בתוכו. זה גם לא עמק אחד אלא 12 בערך שמחוברים, אבל אנחנו לא קטנוניים) הינה שמורת טבע שהסינים מתגאים בה מאוד. השמורה מכילה יערות עד עם אינספור צמחים, חיות מכל מין וצורה (הם אומרים שיש פנדות בהרים. אני משאיר לכם האם להאמין או לא) והכי חשוב: המון אגמי טורקיז-כחול-תכלת מרהיבים ומפלים שוצפים, עם פסגות מושלגות כדי שיהיה רקע יפה לתמונה. פיסת גן עדן, ולא רק בשביל הקלישאה. ממש יפה פה. חלקים מהסרט המרהיב "גיבור" צולמו כאן, אם אני לא טועה.
מחוץ לשמורה יש עיר המורכבת מבתי מלון בלבד. השמועה אומרת שיש מקום ל-20,000 תיירים כאן, וזו באמת מחשבה מפחידה. למזלנו הסינים אוהבים להגיע לאגם ולהצטלם בירידה מהאוטובוס בלי להתקרב למים יותר מדי, כך שאני יכול להתרחק לי לבדי מכל ההמולה לפינות חמד קסומות נעלמות, לשחק מחבואים עם סנאים ולתפוס רגעים ארוכים של שקט בין העצים ("No Entry" זה אומר "לא ללכלך", נכון?). שחר ואני מטיילים בנפרד בשמורה ביום הראשון, כי אני סוחב כאב גרון שהתמרד בתוקף על כל השלג הזה, ומנצל את הבוקר לעבודות ריפוי מופלאות.
ביום השני אנחנו כבר משלימים ביחד את שאר האגמים (הכרטיסים פה, חשוב להבהיר, הינם יקרים להחריד. 220 יואן עולה כרטיס רגיל לכניסה של יומיים לשמורה, ועוד 90 לחופשי-יומי על האוטובוסים שעוברים בין כל האתרים. הנחת סטודנט מביאה את זה ל-170 ועוד 90, ואולי אפשר לנסות לוותר על הכרטיס של האוטובוס, כי לא ראיתי אף אחד שבודק, אבל זה כבר לפורעי החוק מביניכם. המרחקים בין האגמים הינם ממטרים בודדים עד 10 קילומטרים, לאורך שבילים עשויי קורות עץ וברזל, כך שלא רצוי לנסות לעשות הכל ברגל. אבל בסופו של דבר, גם 260 יואן ליומיים בפיסת גן העדן הזו זה לא נורא יותר מדי. באמת יפה כאן).
שני טיבטים וטלה הולכים בשביל
שני טיבטים וטלה הולכים בשביל. טיבטית א` לטיבט ב`: אישי החזק בגברים, הישראלי הזה שמסתובב סביבנו כבר שעה ומנסה לצלם אותי עולה לי על העצבים. מה אתה אומר, שנשסה בו את היאק שלנו? טיבט ב` לטיבטית א`: אישתי היפה בנשים, שכוס-תה-חמאת-היאק שהיא מכינה הוא החם והמלוח ביותר בכפר, אל תתעצבני מן המערבי הנודניק. יש לי רעיון טוב יותר. בואי נמכור לו את היוגורט המקולקל של החלב-חזירים. ותחייכי אליו כשאת מגישה.
(ושחר המסכן אכל רק ביסקוויטים במשך יומיים אחר כך...)
איך אומרים "שני שניצלים" בסינית?
שני אננסים הולכים ברחוב. פתאום פוגשים בטטה. הבטטה שואלת אותם: "סליחה, מה השעה?". האננסים מסתכלים עליה בתדהמה ואומרים: "היי! בטטה מדברת!" (מוקדש לברבלה אהובתי, ולאינספור ארוחות ערב שבת שאני מפספס. אל תדאגי. נשלים הכל...)
צ'נגדו
אח, צ`נגדו, צ`נגדו (Chengdu)...
יש לי גיס. ארוך מאוד. כמעט שני יאקים לגובה. דיברתי איתו שעות על סין, וכל מה שהוא אמר זה: "אח, צ`נגדו, צ`נגדו...". טוב, אולי זה רק החלק שהקשבתי, כי בדרך כלל הוא מדבר יותר, אבל לא נורא. אז הגענו בסוף גם לצ`נגדו. האוטובוס מג`יוזאיגו היה אמנם 10 שעות, אבל מצוחצח למדי ובלי אף סיגריה. אני אגיד את זה שוב, כי החוויה עצמה פשוט מדהימה. 10 שעות באוטובוס, בלי אף סיגריה. מה קרה לסינים? הדרך עצמה כבר עמוק בתוך סיצ`ואן, על כביש אמיתי, בין פסגות אימתניות לתהומות עמוקים, בדרך מתפתלת על גשרים ומנהרות. ממש ריפוי לנשמה ולעיניים אחרי כל הזוועות של לאנז`ו ושאר החבריה. היו גם המון הפסקות אוכל כמו שאני אוהב, והפסקות צילום עם יאקים לבנים, והפסקות שטיפת אוטובוס, אבל בסוף הגענו.
צ`נגדו עצמה, בירת סיצ`ואן, היא לצערנו הרב עיר. ועיר סינית. אתם כבר יודעים מה זה אומר. שמיים אפורים (ואנחנו בסיצ`ואן למען השם!?!). סיגריות. מכוניות. עיר. מזל שיש פנדות חמודות חמודות, 10 ק"מ צפונית לעיר במרכז הרבייה והמחקר (אם יש לכם קיבה רגישה, תוותרו על הסרט שבו מראים איך עוזרים להם להתרבות ואיך נולד הפנד הקטן). מזל גם שיש מקדש בודהיסטי יפהפה - הכי יפה שפגשתי עד עכשיו בסין, כולל מסעדה צמחונית מגניבה עם תפריט ענק. מקדש וונשו (Wenshu Temple), שבו אנחנו מבלים יום מעולה, ואני מעביר לעצמי אימון קונג פו נפלא של פורמות ועבודות פנימיות על הדשא בין העצים והצבים. אנחנו מבלים כמה ימים ישנוניים בהליכה ברחובות העיר, חיסול מלאי ההמבורגרים של "Grandma`s Kitchen" וישיבה על 2 עמדות-האינטרנט-חינם של ההוסטל. ההוסטל עצמו, דראגון-טאון (Dragon Town Hostel) נחמד אבל לא מדהים. בעונה העמוסה הוא בטח יהיה זוועתי למדי. מה שכן, תתרחקו מהמסעדה שלו. אמנם באנגלית, אבל מנות בגודל של אסימון עם מחירים של טלכרט. לא נעים. קפצנו גם לחואנגלונגשי (Huanglongxi), שהוא כפר בסגנון של פינגיאו (לוותיקי הטור), ובו צולם הסרט "נמר, דרקון". בכפר אנחנו מסתובבים קצת ברחובות היפים, במקדשים (מתחיל קצת למצות את עצמו העניין הזה. אני כבר יכול לתאר מתוך שינה איך ייראה המקדש הבא שאפגוש, כולל עיטורים על הגגות, פסלי בודהה ונזירים שמדליקים קטורת), ואז נמרחים על כיסאות העץ בבית הקפה לאורך הנהר.
"ותנסה להבין שהרגע הזה מיוחד..."
בכל פעם שאני הולך, אני רק רוצה להישאר.
בכל פעם שאני נשאר, אני רק רוצה ללכת.
בכל מקום אני רק רוצה לעזוב. בן בלי בית. נסחף בזרם הנהר מאבן לאבן. איפה המקום שלי? מה אני עושה כאן? זר בין זרים. עלה בשלכת מתגלגל על הכביש, תחת שמי אפור-תמידיים. שום מקום לא מספיק טוב. שום מקום לא מספיק.
אין לי מקום. ואין מנוחה. רק לזוז ולנוע כל שנייה. ללכת. לראות. לתפוס. להספיק. תמיד יש משהו טוב יותר. דשא ירוק שם, מעבר לפינה.
הפסקתי לפני שבועיים בערך לדבר עם המקומיים. במקום זה אני רק רב איתם כל הזמן. כל הזמן דרוך. שלא יעבדו עליי. שלא יגנבו. לא אוהב את איך שהם מסתכלים עליי ומזילים ריר. כמו עומדים מול ערימה עסיסית של תותים או דובדבנים בשלים, ורק מחכים לשלוח ידיים לתוכה. אני לא סובל את המבט שלהם, ואת החיוך הזה, שאומר "הופה! תפסתי דג זהב ועכשיו מגיעות לי 3 משאלות".
די כבר, נמאס. מה יהיה?
ואני לא אוהב פה. לא נוגע באף אחד. איך אפשר בכלל לחיות ככה, בלי אהבה ובלי מגע? זה מרוקן אותי מתוכן. משאיר רק קליפה.
ויאיר לפיד היה שואל: מה סיני בעינייך?
לצעוק למערבי "Hello!", לגשת אליו ואז לחייך ולשתוק במשך 5 דקות. מעברי חציה באורך 60 מטרים, בכבישים העצומים שיש כאן בתוך העיר. אוטובוס שנעמד באמצע הנתיב המרכזי של הכביש המהיר כדי להעלות נוסע. בחורות שמתחבאות מהשמש מאחורי ספרים כשהן הולכות ברחוב, כי שזוף זה לא יפה ולא אצילי. "חוות" מחשבים אינסופיות שבהם צעירים מעשנים ומשחקים במשחקי מחשב ברשת. לצפור לפני סיבוב בהרים כדי שהרכב שבא ממול בנתיב שלך לא יתנגש בך. בשר משומר בשקיות. 3 עובדים ליד כל מדף בסופר. צפרדעים, צלופחים ועקרבים חיים בגיגיות על הרצפה לפני מסעדה. לירוק על הרצפה ברחוב. המון אופניים ואופניים עם מנוע ואופנועים וקטנועים וריקשות וריקשות עם מנוע. המון. נזיר טיבטי בגלימה סגולה, מוסלמי בכיפה לבנה, סינית עם תינוק עטוף בסחבות ושני תרמילאים ישראלים יושבים צפוף בספסל אחד באוטובוס מיטלטל בשלג.
ולסיום, אי אפשר בלי הפרוייקט שיקדים בענק את נתב"ג 2000, ויעשה סלט מבאג 2000:
פרוייקט המילה היומית בסינית!
והיום: תחבורה!
טוב, המילים החשובות בתחום: קודם כל כיוונים. ביי (Bei צפון), נאן (Nan דרום), דונג (Dong מזרח), שי (Xi מערב).
עכשיו, רכב זה צ`יצ`ה (Qiche), אוטובוס זה גונג-גונג צ`יצ`ה (Gonggong Qiche, יענו רכב ציבורי), רכבת זה חוצ`ה (Huoche), רכבת תחתית זה דיטייה (Ditie) ומטוס זה פייג`י (Feiji).
כרטיס זה פיאו (Piao), ומשרד כרטיסים זה שואו-פיאו צ`ו (Shoupiao Chu).
היום זה ג`ינטיאן (Jintian) ומחר זה מינגטיאן (Mingtian). פשוט מאוד.
שאלות שכדאי להכיר ולחבר למשפטים שבורים ביחד עם הנ"ל:
איפה: דזאי נאר? (Zai nar?)
מתי: שאמה שיחו? (Shenme Shihou?)
מה השעה: ג`י דיאן? (Ji dian?) ולתשובה: דיאן (Dian) זה שעה ופאן (Fen) זה דקה.
המפתח בלהגיע למקום מסויים הוא פשוט להראות לסיני המצוי את הספר שבו כתובה לכם הכתובת בסינית מצויה ולבקש ממנו להראות לכם איפה ללכת או לרדת. אם אין לכם ספר, תבקשו מסיני דובר אנגלית שיצייר לכם. אפשר גם להעתיק בעצמכם את הסימניות מהספר לפנקס. זה הרבה פחות מסובך ממה שזה נראה, אם כותבים את זה בגדול.
תקציר מנהלים
איפה?: חזו, לנגמוסי, זויגה, סונגפאן, ג`יוזאיגו, צ`נגדו, חואנגלונגשי.
מה?: שלג ויאקים בהרים אצל הטיבטיים, אגמים נפלאים, מקדש בודהיסטי יפהפה ופנדות אצל הסיצ`ואנים.
שווה לבוא?: בענק. אבל להתרחק מהעיירות של הצפון ליד גאנשו (שאינן לנגמוסי).
