קשיים בדרך לגווילין
מעבר הגבול בין הונג-קונג לרפובליקה העממית של סין הוא תהליך קצר ומסודר יחסית, ואין בו רמז להבדלי התרבויות העצומים שמפרידים בין השתיים. יצאתי מטריטוריה מוכרת, דוברת אנגלית, מנומסת, קפיטליסטית, ונכנסתי לטריטוריה זרה- טריטוריה דחפנית, דוברת סינית (וסינית בלבד), שלטי ענק באותיות לא מובנות לי, המון אדם נדחק לכאן ולשם, ולאן? מדי כמה עשרות מטרים ניצבת שוטרת קשוחת מבט, חמושה במגה-פון פרימיטיבי וגוערת בזרם האנשים. פקודות כאלה ואחרות נשמעות גם מרמקולים עלומים, כאילו רק גילו כאן את מערכת ההגברה וכולם משתעשעים בה כמו היתה צעצוע חדש.
המבחן הראשון- להשיג מטבע מקומי. בתחנת הרכבת של עיר הגבול Shen Zen ישנו סניף של בנק סין, אלא כשאני הגעתי, בסביבות חמש אחר הצהריים, הוא כבר היה סגור. אין עם מי לדבר. ביציאה מהתחנה בצד ימין ישנו כספומט של HSBC. אין לפניו ולא יהיה אחריו. מומלץ מאוד למי שלא הצטייד ביואן סיני מראש לבקר בכספומט הזה (1 יואן=חצי ¤ בערך). איך שאני יוצא מהתחנה עטים עלי נהגי מוניות, ספסרי אוטובוסים, וילדים שעושים הצגה כאילו הם רוצים לעזור, רק בשביל לתרגל את האנגלית.
קשה לא להתפתות, אבל אני קיבלתי הוראות מדויקות: "לך ימינה ביציאה מהתחנה עד שתגיע לתחנת האוטובוס. עלה לקומה השניה ורכוש לך כרטיס לאוטובוס שינה (עם מיטות!), משן-זן ליאנגשו (Yangshuo). כל הסיפור 250 יואן גג". נשמע פשוט. אז אחרי שניערתי מעלי כמה ספסרים, שהציעו לי כרטיס לאוטובוס ב- 380 יואן, והצלחתי לשכנע את הילד היחיד בסין שיודע אנגלית שיוותר לי כבר ויקח אותי לקופות הרשמיות (לבד לא מצאתי), הגעתי לדלפק וביקשתי יפה (כולל הצבעה על המקום הנכון בשיחון, שאמא היקרה קנתה לי יום לפני הטיסה), כרטיס אחד לאוטובוס שינה בקו שנזן-גווילין (Guilin) שעוצר ביאנגשו. המוכרת מסתכלת עלי, מסתכלת על הילד שעומד מאחורי ומחייך, מסתכלת עלי שוב ואומרת "No Bus!".
אוקיי, הבנתי. טלפון חירום לעמית, שמייעץ לקחת רכבת לגווילין, אבל... הרכבת האחרונה יצאה לפני 10 דקות. מחלתי על כבודי וחזרתי לרחבת הספסרים. כשהגעתי, התברר לי שמרפי עירני מאוד במקרה שלי, והאוטובוס האחרון יצא לפני רבע שעה. מודה- נישבזתי. במיוחד לאירועים מהסוג הזה אני שומר משפט, שבדרך כלל מצליח לעודד אותי: "לפחות לא יורד גשם". עוד אני נאחז במחשבה הזו, משהו חם ולח מרטיב לי את האף, ואז את הכתף וכן הלאה... זה לא היה מבול זעם תנכ"י (האמת- בקושי זרזיף), אבל זה הספיק בשביל לשבור לי את הדבשת.
התקשרתי שוב לעמית, ובקול הכי קרוב לבכי שאפשר הסברתי את הבעיה. עמית רגוע (הוא כנראה לא הבין שאני נמצא על אדמה זרה, משולל חופש תנועה ושיורד עלי גשם!)- "סע לגואנדז`ואו (Guangzhou) ומשם תיקח רכבת או אוטובוס". וכך, שוב אני מתגלגל לתחנת הרכבת, והפעם הצלחתי ויש לי ביד כרטיס לגוואנדז`ואו, ויש סיכוי סביר שאני גם ברציף הנכון. ואז קרה דבר מופלא: ניגש אלי איש יקר, שכנראה קלט את מבטי חוסר הישע שלי, הציג את עצמו כמייקל מהונג-קונג ושאל אם אני צריך עזרה (והכל באנגלית משובחת). במהלך הנסיעה הוא אימץ אותי כבן אובד, ואפילו הושיב אותי לידו במקום אשתו. הוא הסביר לי מה לעשות כשאגיע לגוואנדז`ואו, לאן ללכת, מה להגיד, ואפילו כתב לי במחברת את המשפטים הרלוונטיים בסימנים סיניים. הוא גם השביע אותי שלא לנסוע באוטובוס אלא רק ברכבת. לדבריו, האוטובוסים איטיים, קופצניים ומלאים בגנבים.
אז הצלחתי להגיע לגוואנדז`ואו, אבל רכבת לילה לגווילין- אין. החלטתי לשים נפשי בכפי וניגשתי לתחנת האוטובוס לנסיעות ארוכות. חוץ ממוכרת אבטיחים שלא רצתה להחזיר לי עודף הכל הלך כמתוכנן, ואחרי כ-10 דקות הייתי המאושר באדם. החזקתי ביד כרטיס ליאנגשו, האוטובוס יוצא בעוד חצי שעה. הצלחתי! אחח... ההנאות הקטנות של החיים. לקנות כרטיס אוטובוס למקום הנכון, אחרי 5 שעות של נסיונות. זה אמנם לא היה אוטובוס שינה, אבל הוא היה ממוזג ונוח ובשבילי זה הספיק- אפשר להירדם בכיף. התעוררתי שוב בסביבות 05:30 בבוקר, שעת זריחה. הנוף שנגלה לעיני היה לא פחות ממדהים: אינספור גבעות משוננות מסביב, מעין שיני גרניט מכוסים בצמחיה עבותה. ערפילי בוקר נמוכים שטים ביניהם. בקתות ובתים נמוכים פזורים פה ושם, טרקטור עתיק נוסע במסלול הנגדי, נושא שבעה איכרים ועמוס בסלי אפרסק. בצידי הכביש מציגים הכפריים את מרכולתם, פרי האדמה, בסלי נצרים גדולים. טראסות אורז מלחכות את שולי הגבעות. אורז, אורז ועוד אורז לאן שלא תפנה את עיניך. כל הכעס והעצבים מהערב הקודם מתפוגגים מול הנוף הזה. וזה רק מה שאני רואה מהאוטובוס, באור קלוש של זריחה...
יאנגשו
ב-08:30 הגעתי ליאנגשו והתיישבתי בבית קפה, בו קבענו עמית ואני להיפגש. מהתפריט ומהעובדה שדקה אחרי שהתיישבתי ניגש אלי סוכן טיולים והתחיל לקשקש איתי משפטים בעברית, הבנתי שפה זה לא בדיוק סוף העולם. להפך- יאנגשו היא עיירה מאוד תיירותית, מלאה פאבים, בתי קפה, מסעדות שמגישות אוכל מערבי, ואין פה שום בעיה להסתדר באנגלית. העיירה גם מאוד מכוונת לתיירות פנים. היא שוכנת לגדות נהר הלי, או בשמו המלא- לי ג`יאנג (Li Jiang River), ובמשך היום מגיעות לכאן עשרות סירות מגווילין, שפולטת אלפי תיירים סיניים ממחוזות מרוחקים. הללו בדרך כלל מתרכזים באזור שוק המזכרות שלגדות הנהר.
כמעט בכל בית קפה יש מחשב עם אינטרנט, הגלישה מאוד איטית, אבל בחינם! רק צריך להזמין כוס קפה ולהתיישב מול המחשב. בסך הכל זה מקום מאוד מפנק, יש פה מסאג`ים, פנקייקים, חדרי DVD וכו`... מתאים לריכוך הנחיתה בסין, או להתפנקות אחרי תקופה נטולת פריבילגיות כגון שייק פירות או רחובות מרוצפים. בל עיקר העניין כאן הוא הנוף, כאילו נקלעתי לציור סיני עתיק. הגבעות מציצות מכל מקום, ויפה במיוחד היא גדת הנהר. קשה לשבוע מהיופי הזה. אפשר (חובה!) לצאת לטייל לכל כיוון: יש אופניים להשכרה, וגם מעין אופניים ננסיים שעובדים על חשמל ומגיעים למהירות של 30 קמ"ש. הנסיעה היא חוויה משעשעת למדי, ואחרי התמקחות ניתן להגיע למחיר של 30 יואן ליום.
נחזור אלי. עוד אני יושב, לוגם קפה של בוקר ומעביר את זמני בצפיה במסע לוויה שעובר ברחוב (כולל שני אנשים מחופשים לדרקון), מגיע עמית עם עוד חבר מהארץ ששמו כושי (אני מסרב לחשוף את שמו האמיתי). אחרי ההתרגשות והחיבוקים אנחנו הולכים ל- Wu Wei Center. זהו מרכז ללימודי אמנויות לחימה וגסטהאוס, שהקימו עמית ביחד עם עוד כמה חברים ושותפים לדרך. זה הזמן להוסיף כמה מילים על עמית: כשהוא הגיע לסין, בערך לפני שנתיים, הוא כבר היה אחרי קריירת קארטה, שכללה חברות בנבחרת ישראל, השתתפות בתחרויות בינ"ל והסמכה כמאמן. כשהגיע במסגרת טיול למנזר Wu Wei Se הוא הציץ, נפגע ונשאר שם שנה וחצי ללמוד קונג-פו בסגנון הישן, זה שמשמש ללחימה ולא ללהטוטי אקרובטיקה. מהר מאוד הוא משך את עינו של המאסטר, שהתחיל לאמן אותו באופן אישי (ענין נדיר מאוד) ואחרי שנה וחצי הוא עזב את המנזר כשהוא דובר סינית שוטפת, מוסמך כמאמן בשיטת ה- Wu Wei ומצויד בברכתו של המאסטר לפתוח מרכז לאמנויות לחימה ביאנגשו.
המרכז הוא מקום נהדר לשהות בו. הוא ממקום על גדות הנהר עם גישה נוחה לרחצה (המים נקיים ונעימים), נוף מרהיב מכל כיוון, רחוק מספיק מהעיר כדי להתנתק ממנה אבל קרוב מספיק כדי לספק את כל הצרכים מבלי שזה יהפוך לפרויקט מסובך. הגסהאוס נעים ונוח, והאווירה מצוינת. מגישים 3 ארוחות מעולות ביום, יש קיוסק שעובד על עקרון האמינות (אתה לוקח ורושם מה לקחת) וחדר DVD עם כל סרט או סדרת טלויזיה שאפשר לחשוב עליו. אין בעיה להתארח במקום גם בלי לקחת חלק באימונים, למרות שזו גולת הכותרת וקשה להישאר אדיש. ניתן להתאמן בקונג-פו (כולל שיעורי נשק), קארטה, טאי-צ`י וצ`י גונג (מדיטציה בתנועה).
בצוות חברים גם שני מאמנים סיניים ומורה אנגלי ליוגה. הלו"ז צפוף אבל חופשי, ואפשר להתאמן פעם, פעמיים או 3 פעמים ביום באותו ענף או בענפים שונים. השכמה ב-06:30 ויציאה לריצת בוקר קצרה ואימון בעיטות (אני חייב לציין שאני לא התעוררתי ולו פעם אחת בשעה הזאת, אבל טוענים פה שזה כיף). אחר כך הפסקה וארוחת בוקר. מ-09:30 עד 12:00 יש אימון בוקר, ב-13:00 ארוחת צהריים והפסקה עד 16:30. אימון ערב של שעתיים וחצי נוספות וארוחת ערב. בערב אפשר לצאת לעיר, למי שנשאר עוד כוח. האימונים ברמה גבוהה, עם התייחסות אישית, ואין ספק שלהתאמן אצל דובר עברית זה יותר קל.
שוב, מעל לכל- הנוף. אי אפשר להסבירו במילים, ולצערי גם לא בתמונות. כדי לנצל את הדרמטיות של המקום עד הסוף תכנן פה הבימאי ז`אנג יימו ("מחול הפגיונות", "גיבור") מופע אורות. לא יצא לי לראות אבל אין ספק שזה בגדר חובה. המחיר קצת יקר (140 יואן) אבל אומרים שזה שווה את זה. אני עוזב את יאנגשו מוקדם מדי, כדי להצטרף לעמית שנוסע לעיר דאלי בחבל יונאן, ולביקור במנזר. בלילה, על הגג הרחב של המרכז, יש שקט ואור ירח על הגבעות, וכוכב אחד שלי, וחתיכת שמיים...
