ימים קשים בסצ`ואן

ליג`יאנג, מספקת לרון ובשמת, מלבד העיר העתיקה והמרשימה גם מפגש צפוף עם עשרות תיירים סינים וכשנמאס מההמון הם פורשים לירוק של היער. משם ממשיכים לסצ`ואן בנסיעה לא פשוטה ובשל היעדר מזומנים נאלצים לדלג לצ`נגדו, שם הם מוצאים בנק (אחרי חיפוש נואש) וגם פנדות חמודות.
רון ובשמת
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ימים קשים בסצ`ואן
© Depositphoto

אתרים בליג'יאנג

אל ליג`יאנג ( Lijiang ) שבצפון מחוז יונאן בסין הגענו בשעות הערב המאוחרות, אחרי שלוש שעות נסיעת אוטובוס מדאלי (Dali). האוטובוס הוריד אותנו על התפר בין העיר החדשה לעיר העתיקה. שביל אבן מרוצף הוביל אותנו פנימה לסמטאות העיר העתיקה. מנורות אדומות דלקו בכניסה לחצרות פנימיות מטופחות, שרבות מהן שימשו כגסטהאוסים. רוב החנויות היו עדיין פתוחות וראינו בהן שפע של חפצי נוי ואומנות. שוטטנו ברחובות השקטים של ליג`יאנג, נהנים ומתרשמים מהחן שהקיף אותנו במפתיע, תעלות מים, צמחים, שקט.

 הצצנו לחצרות בחיפוש אחר חדר. זה לקח כמעט שעה ולבסוף מצאנו אחד כלבבנו, כלומר זול. הורדנו את התיקים ויצאנו לאכול. בתפריט - מאכל חדש - מעין ג`חנון סיני, רון הוסיף ביצה וחריף והיה מאושר. למחרת בבוקר יצאנו לטייל בהר הדרקון השחור או בסינית, יולנג שואשאן. ההר נחשב לאתר המרכזי ליד ליג`יאנג ויש בו שלג, אגמים ורכבלים. אנחנו ציפינו לרכבל גבוה באזור מושלג ולדמי כניסה גבוהים ואכן לא התבדינו, לפחות לגבי דמי הכניסה. את הבוקר פתחנו בחיפוש ממושך אחרי אוטובוס ציבורי לשמורה, הוטעינו על ידי נהגי מוניות ושליחיהם שתיזזו אותנו ברחבי העיר, אבל ההתמדה והקמצנות של התרמילאים הביאו אותנו לבסוף לקו 7. שילמנו בכניסה את דמי הכניסה המטורפים - 120 יואן, לא כולל כלום ונכנסנו לאחד האתרים הקיטשיים ביותר שביקרנו בהם בסין.

אלפי סיניים הצטלמו על רקע ההרים והמפלים, כשהם יושבים על יאקים מקושטים, מחופשים בתלבושות מסורתיות ומסביב רעש והמולה. האוטובוס הוריד אותנו בכניסה לרכבל התחתון, בתוך שוק נשנושים ודוכני מזכרות של תכשיטים ופרוות. כמות הפרוות מסביב זעזעה אותנו, כנראה שכבר לא נשארו חיות בר חופשיות על ההר. תמורת 40 יואן נוספים, לכל אחד כמובן, קיבלנו כרטיסים לרכבל, נעמדנו בתור ארוך כשמסביבנו מוסיקת קריוקי רועשת ודוכני מזכרות. לאורך התור הסינים נדחפים, רוקדים, צוחקים ומבסוטים עד הגג ואנחנו - נקרענו מצחוק. הרכבל היה דומה לרכבל שזכור לי מביקור ילדות בחרמון, אם כי עדיין לא ראינו שלג. מתחת לרכבל העצים היו מלאים בקישוטי לבבות אדומים שהסינים זורקים למטה מהרכבל, ככה הם אוהבים את היער.

 למעלה חיכה לנו שביל עץ, שהולכים עליו אחד אחרי השני בטור, כמו נמלים. צעדת הנמלים הזו שברה את רון והוא משך אותי מהשביל לתוך היער. התרחקנו מההמולה וקיבלנו יער אלפיני טחוב וירוק עם פריחה עדינה בכחול וסגול, ציפוריים מצייצות ושקט. לקחנו עשר דקות הפסקה מההמון הסיני וחזרנו להמולה, הפעם לתוך קרנבל של ריקודים מסורתיים, תלבושות והמון צילומים. לפנינו היה כר דשא לא גדול וירוק שרעו בו כמה יאקים, האוירה מזכירה את טיבט ואנחנו מבינים כמה אנחנו קרובים למחוז הקסום הזה, אבל מהצד המזרחי שלו. שביל עץ הקיף את כר הדשא ושוטר עם משרוקית שמר שלא נרד מהשביל, כי הרי אסור לדרוך על הדשא. אנחנו התרחקנו לעומק השביל, הסינים לא מרחיקים לכת עד כאן והיינו לבד. שביל יאקים שירד משביל העץ לתוך היער משך את רון, סטינו מהדרך לחצי שעה, הולכים בין העצים והפרחים. רון היה מבסוט. העומס הסיני מאוד מעיק עליו ועוד יותר סגנון הטיול הסיני, שכולל הליכה בעדר, עמידה לתמונות בדיוק באותה פוזה כמו כולם וכל הזמן הם צווחים ורועשים, אבל אנחנו בסין ואין שום אפשרות להתחמק מהמוני הסינים לטווח ארוך יותר מכמה דקות. אחרי כמה שעות וויתרנו והתקפלנו חזרה לעיר. אם עדיין לא הבנתם, לא נהנינו במיוחד.

ולמרות כל זאת, העיר העתיקה של ליג`יאנג מקסימה, אזור ענק של רחובות מרוצפים ובתים מטופחים בסגנון בניה סיני עתיק. הסתובבנו בין מאות חנויות המזכרות ואין ספק שזה מקום מצוין לערוך בו קניות. טיפסנו לראש גבעה במרכז האזור העתיק, הפעם הראשונה שראינו את העיר מלמעלה הייתה עוצרת נשימה, גגות אפורים שנושקים זה לזה ויוצרים משטח אחיד, שסביבו הרים ירוקים ומרחב. נשארנו יותר משעה על הפסגה, נהנים מהנוף שמתחתינו. לקראת ערב ירדנו למטה, הרחובות התמלאו בתיירים סיניים והיה עמוס ודביק. נפלטנו לעיר החדשה ולפתע הוצפנו במסעדות ודוכני אוכל. זכינו בארוחת ערב מפנקת במיוחד של חציל קלוי עם בצל בשר ועשבי תיבול, גורמה אמיתי. כשסיימנו, רון ראה תיירים סינים מתלבטים בפתח המסעדה. הוא קרא להם להיכנס, שכנע אותם להזמין חציל קלוי ובעלי המסעדה זרחו מאושר, והכל בסינית כמובן.

 בבוקר למחרת קמתי במצב רוח נאחס, מסוג הימים שעדיף להישאר במיטה. החדשות מהארץ איומות והמצב הולך ומתדרדר, הבלאגן בצפון, קטיושות, מלחמה של ממש העכירו את מצב רוחנו. התכוננו לגשת לתחנת אוטובוס ולנסוע צפונה לטרק של יומיים במסלול זינוק הטיגריס או בשמו הסיני חוטיאו שיה. תחנת האוטובוס היתה עמוסה, תורים ארוכים, הפקידות הזעיפו עלי פנים ואוטובוס היה רק בצהריים. הכל מסביבי נראה מלוכלך ולא נעים. אני קרסתי עם עיניים לחות ורון תפס פיקוד, קנה כרטיסים, חיבק אותי, החזיר אותי לגסטהאוס הנעים שלנו והושיב אותי מול המחשב לקרוא חדשות מהארץ עד שמצב רוחי התאזן.

מאחר ומצב רוחי היה זיפת, כל חוויות אותו היום נראו לי מזופתות. האוטובוס לתחילת המסלול היה מטלטל, הדרך היתה רחבה מדי, השמש חמה מדי ובחורים מקומיים הציקו לי עם הסוסים שלהם. רון התלבט אם להעיף לי סטירה או להעיף אותי מהצוק. מי שמכיר אותו יודע שהוא ניחן בסבלנות אין קץ ולא עשה דבר מהשניים שנזכרו לעיל. לקראת ערב הדרך השתפרה והפכה לשביל צר ומוצל עם נוף לנהר וגם מצב רוחי השתפר. השביל היה מסומן בעשרות חיצים וכתובות גרפיטי שמכוונות לגסטהאוסים ולמסעדות לאורך הדרך. בשש בערב עמדנו מול סלע מקושקש בחיצים ונאלצנו לבחור לאן להיכנס, בעלת הגסטהאוס זרקה לנו מחיר של 10 יואן למיטה ואנחנו הופתענו מכמה שהוא זול מזול, אבל כמובן שעוד ניסינו להתמקח על זה. היא הגישה לנו ארוחת ערב טעימה, היתה שם מקלחת חמה וסדינים עבים לבנים ונקיים, התפנקנו וישנו טוב באותו לילה.

 למחרת קמנו מוקדם והמשכנו ללכת. המסלול היה נחמד, אך אנחנו כבר צעדנו ביותר מדי מסלולים בחיינו וכבר קשה לנו להתרגש ולהתרשם מקצת מים על המסלול. לעומת זאת, את החסרונות של השביל לא פספסנו, חרבוני סוסים על כל השביל, קשקושי גרפיטי בכל עבר, גסטהאוסים ומסעדות ובתים של כפריים לכל אורך הדרך והכי חשוב - הוא פשוט היה קצר מדי. הגענו לסוף המסלול בשתיים בצהריים. השביל מתחבר לכביש, חלק מהאנשים ממשיכים ללכת על הכביש עוד כמה שעות, אבל הרוב וגם אנחנו תופסים מונית או טרמפ בחזרה לכפר שבהתחלה וחוזרים לליג`יאנג. כבר באותו ערב קנינו כרטיסים לאוטובוס שעובר לדרום סצ`ואן ונפרדנו מהעיר במסעדת הגיוזות החביבה עלינו.

לתחילת הכתבה

מערב סצ'ואן

מכאן מתחילה מסכת של רגעים קשים ובמשך שלושה ימים לא מצאנו מנוח. לאמהות ולחלשי לב מומלץ לוותר על הקטע הבא. האוטובוס התפתל בסיבובים חדים, רבים מהנוסעים לא הרגישו טוב והקיאו, כלומר, כל הסינים מסביבנו הקיאו בטירוף לתוך שקיות ניילון מצחינות ועל עצמם, על הרצפה, על חלונות האוטובוס ועל הדפנות והאויר התמלא בריח של קיא. נראה היה שאני ורון היחידים שלא מקיאים. במקום זה נחנקנו מגועל ומהריח המחניק. וככה נסענו יותר משבע שעות. הגענו לעיר גדולה בדרום סצ`ואן ועלינו על רכבת למקום קטן במערב סצ`ואן בשם ווסחה (Wusahe), המטרה היתה לטייל באזור קרחונים בשם מושי. הרכבת היתה מרווחת ונעימה בהרבה מהאוטובוס, לפחות עד שהתיישבו לידנו שלושה סינים ששיחקו קלפים תוך כדי הימורים על כסף, צווחות יריקות וסיגריות. לקראת אמצע הלילה התעצבנתי וביקשתי מהבחור לידי להעביר את הסיגריה ליד השניה שלו כדי שאני לא אשב בעשן, כנראה שביקשתי את זה בעברית חצופה, כי שלושתם כיבו את הסיגריות והביטו בי במבט נפחד. טוב, באמת שכבר היה לי קשה, אולי התחילו לצמוח לי ניבים וקרניים.

הסדרן שלף אותנו משינה טרופה והוריד אותנו בווסחה. שתיים בלילה בתחנת רכבת שכוחת אל. אני קרסתי על כסא פלסטיק כשסביבי סינים חסרי בית ישנים על הכסאות ורון יצא לסיבוב בחוץ. אני הזהרתי אותו שלא יסתובב בחוץ באמצע הלילה, שלא ישדדו אותו או יציקו לו, אבל הוא צחק עלי ובאמת העולם בחוץ ממש לא היה מסוכן ומפחיד. בכל זאת, רחובות סין רחוקים מאוד מרחובות הארלם או לוס אנג`לס או לוד. מול הרכבת היתה מסעדה פתוחה עם כמה גברים אבודים, אכלנו קצת וניסינו להעביר את השעות עד לבוקר. רק המחשבה על לחפש חדר גרמה לנו לרצות לוותר על שינה במיטה.

מהמסעדה עברנו לאולם אינטרנט גדול, ישבו בו חברה צעירים ושיחקו משחקי ריקודים מטופשים, אך קצביים וחיננים מול המחשב. חלקם ישבו שם ארבע ואפילו שבע שעות מול אותו משחק. אנחנו התחברנו לחדשות מהארץ, יצאנו לעשות פיפי בסמטה החשוכה, הרגשנו עזובים, מדוכאים וכמהים לבוקר. בסוף הבוקר בא, עלינו על אוטובוס הלאה והבנו שבקצב הזה של נסיעות בין חור לחור ייגמר לנו הכסף עוד לפני הכניסה לפארק. המטרה - בנק, התוצאות - אין מצב. אפילו בעיירות קצת יותר גדולות לא מצאנו פקיד דובר אנגלית, שלא לדבר על כספומט. מפלס העצבים והמתח שבר שיאים. החלטנו לנצל את הכסף שלנו כדי לנסוע שוב באוטובוס לעיר קצת יותר גדולה, בתקווה שיהיה שם בנק שישתף איתנו פעולה. באוטובוס הזה בילינו יום שלם מהבוקר ועד השקיעה ונסענו לא יותר מ- 250 קילומטר. האוטובוס צפוף, מלא עשן סיגריות, עם גברים מזיעים, ללא חולצה ויורקים ורק הדרך יפהפיה. נסענו צמוד לערוץ נחל גועש, נוף ירוק, שדות רחבים ובתים כפריים קטנים.

 בשעה שלוש האוטובוס נעצר. מה קרה? הכביש חסום, יש עבודות בכביש. יפתחו בשש. מה?? בשש בערב, שלוש שעות ולאף אחד לא נראה שאכפת. הנוסעים ירדו, פתחו שולחן, הזמינו תה, שלפו קלפים וישבו שאננים. איפה אנחנו בכלל? טוב, אז היינו בצומת הכניסה לפארק מושי, שבגללו נסענו עד כאן. יכולנו לראות שהנוף יפה, אבל אין עכשיו הרבה שלג ובמקום זה יש כביש, מלונות, תיירים סיניים עם מצלמות ודמי כניסה גבוהים של 150 יואן לאדם. בשלב הזה רק רצינו מקלחת ומיטה ואוכל וכסף.

 כדי לצאת מהיאוש ולהעביר את הזמן, שלפנו את מחבטי הבדמינגטון שלנו ושיחקנו בין האוטובוסים הממתינים. סוף סוף חייכנו, שיחררנו את השרירים שנתפסו מרוב ישיבה באוטובוסים, אחר כך עברנו לקלפים ועוגיות ובסוף, אחרי יותר משעתיים, הכביש נפתח והאוטובוס המשיך להזדחל בשיירה של סיבובים ומהמורות כביש עוד כמה שעות עד ללודינג (Loding). בחוץ כבר היה ערב ואנחנו היינו חייבים למצוא בנק. העיר היתה קטנה וחביבה, אבל בנק- נישט. חלום הפארק נגנז כשהבנו שכסף לא נראה פה. החלטנו להמשיך הלאה ולהשקיע את 100 היואן האחרונים שלנו במונית לעיר יותר גדולה: קאנדינג (Kanding). לא ראינו אפשרות אחרת ואני בעיקר רציתי לשקוע במושב של המונית ולישון. היינו משוכנעים שבקאנדינג נמצא את הבנק המיוחל. מותשים נפשית קרסנו למונית ונמנמנו בה שעתיים, כשהגענו לקאנדינג התחיל שוב מסע החיפושים אחרי כספומט שמקבל מסטרקרד ותנחשו מה? אין, אין כסף, אין אוכל, אין פארק ומה יש? דמעות, יאוש ועצבים. איכשהו הגענו למיטה נקיה במלון זול, שילמנו עוד שלושים יואן שגירדנו מהכיסים וקרסנו לשינה. הבוקר הבא, השלישי כבר במסע מליג`יאנג התחיל יותר טוב. היו מים חמים במקלחת, כוס קפה ועוגיות שנשארו לנו. אחרי שעה בחוץ מצאנו בנק שהסכים להחליף לנו טרוול צ`ק, כמה פעמים הם כבר הצילו אותנו בטיול הזה, ואז היה לנו כסף לשני כרטיסי אוטובוס לצ`נגדו בירת מחוז ס`צואן, שבה חייב להיות בנק וקצת כסף לאוכל. בילינו עוד יום בנסיעת אוטובוס, הפעם מתרחקים מאזור מושי היפה, שהחמצנו בכזו טיפשות בגלל כסף, או העדר כסף.

קיווינו שצ`נגדו תחייך אלינו, היינו זקוקים לזה. הלונלי פלנט תיאר אותה כגן עדן לתרמילאים, מלאה מלונות זולים ופינות חמד עירוניות. כשהגענו, גילינו שהלונלי מתיישן מהר או שאולי צ`נגדו מלאה במלונות זולים ואנחנו לא מצאנו אותם. שוטטנו ברחובות שעתיים וחצי ולא מצאנו אפילו מלון זול אחד, אחרי עוד יום בעיר, גילינו שיש הרבה תיירים שמסתובבים פה בחיפוש אחר מלון עם מבט מיואש בעיניים. בסוף מצאנו חדר נקי, אבל לא זול - 100 יואן ללילה - החדר הכי יקר שלנו עד כה בטיול ואז מקלחת אוכל ולישון. כל מה שאנחנו עושים בימים האחרונים זה נוסעים וישנים, בלי שום דבר כיפי באמצע והיאוש ניכר עלינו. אנחנו רוצים הביתה, אפילו שלחנו מייל לסוכנות נסיעות כדי להקדים את כרטיס הטיסה ולמרות שאנחנו מנסים לנצל את הזמן האחרון שלנו לטיול קשה לנו מאוד.

צ`נגדו עצמה מפוייחת ומלאת ערפיח, דביקה וחמה ובכל זאת אין לנו שום כוונות לזוז מכאן לפחות כמה ימים, לפחות יש כאן כספומט. אחרי כמה ימים בעיר מצאנו בה יותר מפינת חמד אחת. אתר החובה הראשי בצ`נגדו הינו מרכז שימור ורביה לדובי פנדה. אל המרכז הגענו בקלות יחסית בתחבורה ציבורים והעברנו בו בקלות שעתיים ואפשר הרבה יותר. האתר יפה, השבילים מוצלים בשדרות במבוק, השילוט מסודר, לא צפוף מדי, מחיר הכניסה הוגן - 30 יואן לכרטיס והכי חשוב, הפנדות.

בדרך כלל, הפנדות משוחררות בחצרות גדולות, אנחנו הגענו ביום חם במיוחד וכל הפנדות היו בבתים מקורים וממוזגים. כל הטיפול בפנדות נעשה מול הקהל, אפשר להיכנס מאחורי הקלעים של כל כלוב, גם של הגורים ולראות איך המטפלים מנקים ומכינים אוכל, ערימת במבוק טרי ורטוב ואז הם קוראים לפנדות להיכנס, אחרי שבילו את הלילה הקריר בחוץ. הפנדות נכנסות, קודם ראש לבן עם שתי עיניים שחורות רכות, גוף לבן, מלוכלך ובעצלות גדולה. הפנדה מתיישבת, רגליים פשוקות ראש נופל על בטן וכמו גבר רופס, הפנדה מנשנשת גבעולי במבוק ויורקת את הגבעולים על הכרס שלה. הפנדה היא חיה מאוד נינוחה. לאט לאט הצטברו יותר מבקרים סיניים בפארק ואנחנו שמנו לב כמה החיה הזו מתאימה לסינים: פרוותית, עצלה, מדגמנת למצלמה, קלה לצפיה בשבי והסינים צחקו וצהלו.

 ההתלהבות שלנו מהפנדות שכחה די מהר. היה לנו חם ולח, יצאנו מהפארק וחיפשנו מפלט ממוזג. אחרי שנחנו כמה ימים בצ`נגדו רצינו להמשיך ואם אפשר למקום יותר ממוזג. נסענו לצפון סצ`ואן, לכיוון שמורת הטבע הגדולה גוזייזו ולעיר הסוסים סונגפאן. החלטנו להשתדל בכל הכוח להנות ולפצות על הימים האחרונים הקשים, טיול אחרון לפני שאנחנו חוזרים הביתה לנוחות של שגרת לימודים, בית ועבודה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על סין

כתבות על חופשת סקי 2022

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם