לאחר יום גלישה מתיש במדרונות, כשכל שריר ושריר בגוף שלך מתחנן למקלחת חמה ולשעתיים שינה, החברים המבריקים שלך משכנעים אותך, שמה שהגוף שלך באמת צריך זה ביקור קצר בפאב הסמוך לכמה משקאות Happy Hour. אתה מצליח איכשהו לדחוס את הגוף הכואב שלך לתוך הפאב, הפנים שלך אדומות ואתה נראה כמו ראקון כי שכחת למרוח מספיק קרם הגנה. החברים שלך מעלים ניחוח מתקתק שמזכיר את הגפילטע פיש של סבתא שלך, שהיא הכינה בראש השנה כשהיית ילד. אתה רק יכול לקוות שהריח שלך קצת שונה.
אתה מתחיל להרגיש קצת יותר טוב כי הפאב עמוס באנשים "ריחניים", שנראים מגוחכים בדיוק כמוך. העיניים שלך מתחילות לדמוע הודות לעשן הסיגריות שנישא באוויר, מה שהופך את משימת חיפוש השולחן הפנוי לקשה לפחות כמו מציאת בן לאדן. כשאתה סוף סוף מוצא שולחן ומוכן לשבת ולהירגע אתה מתחיל לתהות מדוע הצבא האמריקאי לא השתמש במגפי סקי בכדי לחקור אסירים עיראקיים באבו-גרייב.
אתה מזמין סיבוב של בירה לחברים שלך ולך וכשאתה לוקח את השלוק הראשון אתה קולט בזווית העין נערה, שהחליטה להוריד את החלק העליון ולרקוד על הבר. החברים שלך מזמינים מייד שוטים של טקילה עם מלח וליים (לא לימון, ישראלים טיפשים...). ניחשתם נכון, מכאן מתחילה הדרך הקצרה להשתכרות ולטיפשות. לאחר 4 שעות של נסיונות נואשים לשתות ולחגוג כאילו אנחנו ב-1990 (כי צריך לפצות על הנעורים שאבדו), אתה צועד במסלול בן חמש הדקות לדירה שלך, במהלכן אתה מקיא את נשמתך במרתון שנמשך שעה שלמה. המראה של קיא טרי על שלג פאודר הוא חזיון מרהיב שאין שני לו. כשלבסוף אתה מצליח להגיע לדירה אתה נופל על המיטה, כשכל בגדי הסקי עדיין עליך וללא פגע.
בבוקר שלמחרת אתה נשבע שלעולם לא תסתכל על אלכוהול יותר, שלא לדבר על לשתות אותו. לארוחת בוקר אתה צורך בערך 4 ליטר מים מינרליים עם חצי בקבוק אספירין. לפני שאתה ממשיך לרכבלים אתה עוצר בסטארבק`ס המקומי לטובת שוט משולש של אספרסו. לאחר חמישה מסלולים אתה מרגיש מעט יותר משוחרר, וב-14:00 אתה סוף כל סוף מרגיש שהגוף השמן שלך חזר לעצמו ולמימדיו הטבעיים. כשאתה מסיים את היום שעתיים מאוחר יותר והחברים שלך מציעים לקפוץ לפאב אחר לעוד Happy Hour, אתה עוצר את עצמך רק לכמה שניות ואז, בטבעיות, מתלווה אליהם לעוד אחר צהריים של פורענות. וכמו שהפילוסוף המפורסם פורסט גאמפ אמר, A stupid is, what a stupid does.
