הקדמה
אחרי שבועיים בהוואי אנחנו טסים דרומה למלבורן שבאוסטרליה. כאשר תכננו את הטיול התלבטנו אם לכלול אותה במסלולנו, וכאשר הגענו אליה הבנו למה. הקושי הראשון באוסטרליה הוא השפה. אחרי האנגלית בקנדה ובהוואי, והספרדית במרכז אמריקה, אנו נתקלים בניב לטיני לא ידוע - אוסטרלית. את המילה "שמונה" (eight) הם מבטאים כמו המילה "גובה" (height), המילה "דרך" (way) נשמעת כמו המילה "למה" (why). במקום בבקשה הם אומרים "אין דאגות" (no worries), וכל אחד הוא "חבר" (mate). כאשר נחתנו בסידני ואיחרנו לטיסת ההמשך למלבורן שאלתי את נציגת קוואנטאס מה קורה איתנו. היא התכוונה לומר שהטיסה שלנו תהיה בשמונה ושעלינו ללכת דרך הטרנזיט, בבקשה. אנחנו הבנו שהיא שואלת: למה לקפוץ לגובה אם אין דאגות?
בפארק הלאומי ווילסון פרום (Wilsons promontory NP) הילדים הלכו לקנות נייר כתיבה וחזרו משתוממים כי המוכרת הראתה להם את כל סוגי הפלפלים בחנות. כאשר הם ביקשו לפרוט כסף, נתנו להם לחם. בקיצור - מגדל בבל.
הקושי השני באוסטרליה הוא עניין הכיוונים. כיוון שהמדינה היתה קולוניה אנגלית ההגה כאן בצד ימין והנהיגה בצד שמאל. בהתחלה כשאתה הולך ברחוב אתה מקלל את הדביל שנתקל בך, ורק אחרי שבוע שבועיים, כשהדבילים מתרבים אתה קולט מיהו הטמבל האמיתי שמתעקש לזוז ימינה כל הזמן. אתה חונה את הרכב בדיוק בזווית הנכונה כך שצל העצים יצנן אותה לעת צהריים. הבעיה היא שהשמש עוברת בצהריים מצפון ולא מדרום, ולכן האוטו שלך עומד לבדו בחום היוקד, מבויש למראה עשרות המכוניות שבצד המרוחק של החניון. על קשיים בסיסיים אלו נוסף קושי שלישי של תזמון. למלבורן הגענו שלושה ימים לפני כריסטמס. כריסטמס באוסטרליה יוצא יחד עם חופשת הקיץ של הילדים (שהרי הכל הפוך כאן) מה שמוסיף לעומס וכמובן מעלה את המחירים בכל המלונות, הפארקים ואתרי הקמפינגים. זה כמו לנחות בארץ בערב פסח...
ויקטוריה
התמקמנו לא רחוק מנמל התעופה, באתר קרוואנים, שם דייב נתן לנו קבין (בקתה) נחמד. את השבוע הראשון הקדשנו לחיפוש אחר קרוואן, שנקנה כאן ונמכור בקיירנס (Cairns). אבל אחרי כמה ימים של נסיעה בכבישי מלבורן רבתי, ופגישה עם מספר גרוטאות על גלגלים, קלטנו שאנחנו ממש לא בראש שלהם, ושהם בעצם עושים לנו טובה שהם יורקים עלינו. האוסטרלים מצידם ראו שאנחנו מבינים לאט, אז גררו לנו את האוטו ונתנו לנו קנס על חניה במקום אסור.
החלטנו לטייל. לקחנו רכב קטן, האחרון שנשאר בכל חברות ההשכרה של מלבורן (רוצים קרוואן? תחזרו בפברואר...), השארנו את רוב הדברים אצל דייב בעיר ונסענו ל-Great Ocean Road. בכל עיירה יש מידע למטיילים ועמוסי מפות אנחנו מנווטים אל תוך מגרש גולף. כיוון שכבר הגענו, אנחנו נשארים לצהריים. והנה הפתעה ראשונה שאינה שלילית באוסטרליה - קנגורואים מסתובבים חופשי, על המדשאות. הילדים יורדים להצטלם איתם, שתהיה הוכחה.
בערב אנחנו ישנים בקמפינג מלא זבובים, דבר שלא מרגש את המקומיים שעסוקים בלשתות בירה ולמנגל. רק לאחר יומיים אנחנו מבינים למה הם לא התרגשו מכמה מאות זבובים עלובים. כאשר הגענו ל-apostles, Port Campbell NP Twelve, שהיא האטרקציה המרכזית על דרך החוף, התנפלו עלינו ועל שאר התיירים היפנים נחילי זבובים אין סופיים. נשארנו במקום שישים ושתיים שניות, שזה הזמן הדרוש לצילום הנוף (היפה כשלעצמו) ולריצה פראית חזרה לרכב.
למחרת הגיע חג החנוכה והדלקנו נר בקמפינג יפה בפרינסטאון (Princetown) כל הילדים מהאזור הצטרפו לאכילת לביבות חמות ומתוקות אה-לה ברוריה (אמא שלי), והזבובים חגגו את ניצחון המכבים על אבקת הסוכר שנשפכה כיין. ביום הזה העניק גלעד לאוסטרליה את הכינוי - זבובניה, או בשמה המלא זבובניה המשוונית. הקמפינג הבא שלנו בקנט ריבר הזכיר מאוד את יער חדרה - המון אקליפטוסים וים במרחק. רק שבחדרה אין תוכים ואין קואלות. החיה הבובתית הזו ישנה בין הענפים עשרים ושתיים שעות ביממה ובשאר הזמן מכרסמת באיטיות את העלים שלידה. גם אם מתקרבים אליה עם סכין, מזלג וצלחת, הקואלה עושה טובה אם היא מעפעפת. למזלנו פגשנו כמה קואלות בזמן פעילות שיא והצלחנו לראות אותן מזיזות את הראש.
בדרך לעיר החמודה וורנמבול (Warrnambool) עצרנו לטיולים על החוף המשובץ כולו עמודים וסלעים. אחד מהם, המכונה גשר לונדון מסיבה מובנת, התמוטט במרכזו לפני חמש עשרה שנים, לעיניהם המשתאות של שני תיירים גרמנים שעמדו על קצהו. הם חולצו בעזרת מסוק.
בוורנמבול אנחנו נרגעים מקבלת הפנים האוסטרלית במספר ימים ללא זבובים, גרירות רכבים, או מקומיים מוכי כריסטמס. אנחנו אוכלים עוד לביבות, יורדים לפארק היפהפה של העיר ומשחקים מיני גולף, ומתרגלים מחשבות טובות על אוסטרליה. משם אנחנו מחליטים לחזור למלבורן בדרך אחרת, בפנים היבשה, ונהנים מנוף חד גוני של פרות רועות בים אינסופי של מרעה מוכה יובש.
בערב אחרי נסיעה מתישה אנחנו מגיעים למלבורן, חזרה לבקתה המוכרת. אני פונה בחיוך אל דייב ומספר לו שהיה לנו סיבוב נחמד לאורך ים טסמניה (לחשוב חיובי, אני מזכיר לעצמי, לחשוב חיובי). דייב מצידו מחזיר לי פנים כעוסות ואומר לי לקחת את הדברים שלנו מהמחסן וללכת. אבל אנחנו נשארים כאן, אני עונה עדיין בחיוך. לא אתם לא. מה קרה דייב? -בפעם הקודמת שעזבתם השארתם חדר מלוכלך ולא זרקתם את הזבל, זה מה קרה. אתם לא רצויים כאן. No cabin for you! המחשבות חולפות בראשי מהר, אני מנסה להיזכר בשאר המלונות שבהם היינו בחצי השנה האחרונה
ולא מצליח לשחזר פעם אחת בה הכנו את החדר לאורח הבא.
-אבל דייב, היינו כאן שבוע, לא חשבנו שכך נהוג.
-נו טוב, רק תדע לך שאשתי היתה צריכה לעבוד שעתיים אחרי שעזבתם.
-אני ממש מתנצל, להבא נדע מה לעשות.
דייב מתרצה ואנחנו מקבלים שוב את הקבין.
אני מוסיף לרשימת הקשיים שלנו את הניסיון לסלק אותנו מאתר קרוואנים עקב אי עמידה במסדר ניקיון. בערב אני אומר לנעמה שאוסטרליה מתחילה לעלות לי על העצבים ואנחנו מתלבטים אם לחתוך
לניו-זילנד או לטוס ישר למזרח הרחוק.
האי פיליפ
עם הזריחה אנחנו משכימים לקרצף את הקבין, ולאחר שהוא מבריק כפי שלא היה מעודו אנו מחליפים לרכב גדול יותר ועוזבים בהחלטה לתת הזדמנות אחרונה לתת היבשת. על מנת להתחיל את החוויה המתקנת אנו מתמקמים למשך יום אחד במרכז מלבורן במלון מפואר (crown) ונהנים יום שלם מהספא, ממגרש הטניס ומהמסעדות, בערב אני מבלה בקזינו של המלון ומרוויח את כל השהות שלנו כולל עודף. בתחושה שמזלנו התחלף, אנו יוצאים לטיול מזרחה לכיוון האי פיליפ (Phillip Island).
נעמה מובילה אותנו לעיירה שקטה בשם רהיל (Rhyll) ל-b&b בשם יוקי`ס. את פנינו מקבל פיטר בחמימות שאינה אופיינית לימות הכריסטמס, ואחרי שהוא מסביר שהמקום לא בנוי לילדים, הוא מזמין אותנו ללון בביתו. פיטר הוא יהודי, דבר שמסביר את נושא החמימות. הוא התחתן נישואים שניים עם סאיורי היפנית, ולהם ילד נכה בן עשר בשם יוקי. אנחנו נשארים בביתם ארבעה ימים, מטיילים לחופיו היפים של האי, מבלים בגן קואלות, ומשחקים בעולם a maze n thing, שם יש מבוך תלת מימדי ואשליות מגניבות. באחד הערבים הקרים הלכנו לאטרקציה המרכזית שבאי - עליית הפינגווינים לחוף אל קיניהם, שם בין השיחים מצפים להם הגורים, ואני מעביר את הלפטופ לגלעד לתיאור החוויה.
גלעד: טוב בוא נריץ אחורה חזרה לאי פיליפ, ונחזור לראות פינגווינים בשביל להראות לכם גם. אנחנו מגיעים למקום של הפינגווינים, ומקווים שזה שאנחנו נמצאים שם לא יהרוס הכל, כי (כפי שתוכלו לראות בכתבות הקודמות) אף חיית ים לא הופיעה לפנינו בעבר. טוב לוויתן אחד עשה טובה והוציא את הזנב. בגלל זה החזקנו אצבעות, מקווים לראות אותם מהר יוצאים מן המים. התיישבנו, אני ואחותי עם שק שינה, ומחכים לראות פינגווינים בשביל שנוכל לראות לפחות חיית ים אחת. ובעוד אנחנו משוחחים עם הישראלים שראינו לפני כמה דקות, אנחנו פתאום שומעים גל גדול במיוחד. מרימים את מבטנו ומה אנחנו רואים? בערך עשרה פינגווינים.
התרגשנו שוב אחרי עשר דקות כשראינו שתי להקות פינגווינים. הלכנו מיד כדי לראות אותם מחפשים את הגורים שלהם, וכמעט ברגע שעלינו לגשר הנמוך, שממנו אפשר לראות פינגווינים חוזרים, אנחנו שומעים את הפינגווינים הצעירים: אה אה! או או! איאי! אוי אויייי! ומיד עשרות פינגווינים מתנפלים עלינו ועוברים על הגדר לידנו ומדי פעם פונים הצידה כשהם מזהים את הגורים שלהם בעזרת הקריאה המשפחתית שסוכמה. מופתעים ומבולבלים מאיך הצליחו ההורים למצוא את ילדיהם, אנחנו חוזרים חזרה לקנות גלוית פינגווינים וחוזרים לאוטו, שם מציע אבא רעיון מקורי: לעשות סטייק פינגווינים!!!
עד כאן התיאור הנאמן של גלעד, למרות שאני מכחיש את עניין אכילת הפינגווין, אישית אני מעדיף אנטריקוט.
פיטר, סאיורי ויוקי מארחים אותנו באהבה ואנחנו מצידנו מנקים את החדרים שלנו את השירותים, מפנים את הזבל, והולכים תמיד בצד שמאל. רק כשגלעד ניסה להפעיל את שעון הקוקיה העתיק (1756) שתלוי דומם בסלון, נבקעו סדקים בנחמדותו של פיטר, ואני הבנתי שלא נוכל להישאר לאורך זמן. אחר הצהריים סיפר לי פיטר על יהדותו, על הביקור שלו עם המשלחת האוסטרלית למכביה בשנה שעברה, ועל חייו שהתהפכו עם הולדת בנו יוקי. פיטר אמר שסאיורי רוצה לעשות לנו ארוחת פרידה ביום שישי, שבה גם נחגוג לי יומולדת. חשבתי שזו דרך מאוד יפה לסיים את הרומן בינינו, והצטערתי שדייב לא הגיב באופן דומה כשסילק אותנו מאתר הקראוונים (הוא יכול היה למשל לומר: בגלל שלא ניקיתם כראוי את החדר אשתי הכינה לכם קואורסונים, עוגת שמרים טרייה, ופטיפורים לדרך...). בארוחה, שהיתה טעימה מאוד, חגגנו לי יומולדת וקיבלתי מתנה כובע נגד זבובים.
ווילסון פרום
סאיורי אמרה שיש פארק מאוד יפה בשם ווילסון פרום (Wilsons promontory NP), מספר שעות נסיעה מהאי. ואנחנו אמרנו לה שמחר אנחנו נוסעים לשם. היא אמרה שזה צירוף מקרים מצחיק ושאלה מתי החלטנו על זה. אמרנו: לפני דקה. בכניסה לפארק השומרת אומרת לנו שמלא ולא נוכל להישאר לישון בפנים. אנחנו שואלים מתי יהיה מקום, והיא בלי להתבלבל אומרת: תחזרו בפברואר. אנחנו נכנסים פנימה ואחרי חצי שעה של נסיעה עוצרים ב-סקוויקי ביץ`(Squeaky Beach) ומבינים מדוע אין כאן מקום. החוף בעל חול לבן ומשובץ סלעים אדמדמים מסביבו. ערוץ מים חמימים זורם לים בפיתולים מוגזמים, שמיים כחולים, שמש טובה, וגלים יפים. אנחנו פורקים ציוד.
מהר מאוד אני משתרע על הערוץ, והילדים מצפים אותי בחול נעים. גם נעמה שמחה, ומצלמת את החוף את הסלעים ואותנו. מאז התחלף לנו המזל גם הזבובים ממעטים לבקר, ואת הנותרים אני מסלק בעזרת כובע הפלאים שלי. אנחנו שורצים בחוף עד אחר הצהריים המאוחרים, וכשמגיע הזמן לחפש מקום לינה, אנחנו עוזבים לכיוון הקמפינג של הפארק (Tidal River), אולי בכל זאת נמצא שם מקום. במשרד יש שלט: סגור, חפש לעצמך מקום ושלם בבוקר. אנחנו מוצאים במזל פיסת דשא קטנה בין מאות האוהלים והקרוואנים הצפופים ומקימים לנו אוהל. אחר כך אנחנו יורדים לחוף לראות את השקיעה ונהנים ממנה שעה ארוכה.
ווילסון פרום היה מחובר לפנים בגשר יבשתי לאי טסמניה. כאשר מפלס האוקיאנוס עלה הם התנתקו, טסמניה נותר כאי והפרום כקצה היבשה. כסימן לכך נותרו מספר סלעים ענקיים הנראים צפים על קו האופק. בערב, לאור המדורה, אנחנו שותים תה ונהנים משמיים זרועי כוכבים. לפתע אנחנו מבחינים ביצור לא מזוהה, משהו בין חזיר לארנבת ענקית, ממש לידינו, הוא טועם קצת משאריות ארוחת הערב ומסתלק. בבוקר אנחנו מבררים - זה היה וומבט, עוד חיה אוסטרלית מוזרה. כאן גם פגשנו לראשונה את הקוקברה, ציפור גדולה ורעשנית, שהילדים נהנים ללטף את גוזליה בקמפינג.
למחרת בבוקר אני ניגש למשרד ושואל אם יש מקום לימים הבאים. הם מלאים עד סוף החופש הגדול, אבל למבקרים מחו"ל שמורה חלקה קטנה עם הגבלה ליומיים שהיה. אני משלם ואנחנו מפרקים את האוהל ומקימים שוב. בפארק אנחנו נהנים מאחד הנופים היפים שראינו בטיול שלנו עד היום - נחל רדוד בצבעי אדום-צהוב, המתפתל אל הים בין סלעים מרשימים וצמחיה צפופה. לאורך הנחל מתרחצים רבים, וגלעד ותמר מצטרפים אליהם במהרה. נעמה מפסלת בחול, ואני מוצא בוץ חם ושחור ומתכסה בו, מתוך הנחה מופרכת שזה בריא.
בערב אנחנו ניגשים בחשש אל אחד המתקנים הנפוצים ביותר באוסטרליה, הוא המנגל האוסטרלי. באוסטרליה יש מנגלים מופעלי מטבע, נקיים ומוכנים לשימוש מידי. כיוון שעד עתה היינו בעיקר בעמדת התגוננות, לא השתמשנו בפלא המרנין הנטוע ליד כל שירותים ציבוריים. אבל הנה התחלף לו המזל לפני זמן מה, ואני משפר עמדות וקונה כמה פיסות מיושנות, מפלפל אותן, מכניס מטבע, קצת שמן זית, ואנחנו בעסק.
למחרת אנחנו מקייקים בערוץ בשעת בוקר ונהנים משקט ומהשתקפויות של הסלעים במים. אני שואל במשרד אם נוכל להישאר עוד, והבחורה מסבירה לי שהמקומות לקמפינג הוגרלו בין אלפי נרשמים לפני חצי שנה, ושאגיד תודה על מה שקיבלתי. נזוף ומאוכזב אני מתפנה חזרה לאוטו. גם כשאוסטרליה נותנת-היא נותנת בקמצנות.
לסיום כמה מילים של תמר על החוויה האוסטרלית עם רמז לבאות.
תמר: ראינו כאן יענים שקוראים להם אמו, רק שהם קטנים, ואין להם אוזניים. הכי כיף באוסטרליה זה לגור בקרוואן. ראיתי קואלה. הם נראים נעימים אבל הם לא, אמא חשבה שעושים מהם צעיפים, אבל בעצם עושים מהם ארנקים, בגלל זה הם כמעט נעלמו מהעולם. הכי מעצבן באוסטרליה שאני לא הולכת לשחות בבריכה כי קר. ראיתי קנגורו האכלתי אותם וזה היה נעים ביד, וכך ידענו שיש להם שיניים. נראה שכל מי שיש לו פרווה הוא נעים, אבל הוא לא כל כך נעים. ראינו תוכים שקוראים להם קקדו והם כל הזמן אמרו לנו במילים שלום, וכשהלכנו הם אמרו לנו לבוא.
