רכבת לילה בהודו
הימים הראשונים בהודו הם חוויה אחת מתמשכת. אחד הרגעים הבלתי נשכחים היה הרגע בו הבנתי מהי רכבת שינה. למי שלא מכיר, יש תאים שבהודו, כדי להקל על הנוסעים לא סימנו אותם במספרים והבירור באיזה תא יש לך מושב הינו תהליך של שיחה מתמשכת עם הנוסעים שסביבך. אחרת עוד הרכבת היתה יוצאת בזמן.. אחרי שמצאת את התא שלך ואת הכסא, כל תא נפתח לשישה דרגשים, שלושה בכל צד, אחד מעל השני. מסובך, נכון? גם אנחנו הבנו את הענין קצת באיחור, אחרי שמצאנו בקושי רב מקום לתיקים והתנצלנו בפני כל הנוסעים מסביב שלא הבינו למה אנחנו לא עולים לדרגשים שלנו אלא יושבים על המקום שלהם. מצד שני הם גם לא טרחו להסביר לנו. אסרטיביות איננה אחת מהתכונות ההודיות הנפוצות. לסיכום, רכבת לילה הינה חוויה חיובית, בה אתה והתיק שלך מטלטלים על דרגש גבוה כל הלילה. זה באמת לא נורא. אחד היתרונות ברכבת הודית הוא שהיא עוצרת בכל תחנה לעשר דקות, כך שיש לך מספיק זמן לבדוק לאן הגעת ואם זו התחנה שלך. לפעמים יש מסםיק זמן לנהגי מוניות לגשת אליך לחלון ולשאול אותך אם אתה צריך מונית בעודך יושב ברכבת. הגיוני לא?
נייניטל
מתחנת הרכבת katagodam לקחנו מונית לנייניטל (Nainital) בעלות של 200 רופי. הדרך טיפסה למעלה בהרים, קופים, כנראה גיבונים חצו את הכביש לפני הרכב. הנהג שאל אם אנחנו רוצים לעצור לכוס צ`אי לפתוח את הבוקר. האווירה השתנתה בנסיעת רכבת אחת. מבסוטים הגענו לעיירה, קצת מותשים פנינו לחפש חדש להניח בו את הראש. שיטוט של כחצי שעה הניב חדר מציאה במלון ashok לא רחוק מהכניסה בה ירדנו מהמונית. 200 רופי קנו לנו מיטה ללילה, אסלה וכיור צמודים לחדר והרבה מצב רוח טוב. יצאנו לתור את האזור.
נייניטל היא עיירה שמקיפה אגם לא גדול שסביבו ישנם מלונות, מסעדות וחנויות, הנמצאים ברחוב ראשי שנקרא mall. תוך כדי צעידה ב-mall הציעו לנו רכיבה על סוסים - 200 רופי לשעה וחצי, שיט בסירה סביב האגם במחיר ומשך זמן דומים, היו שם גם דוכני משקה, רוכלים עם סלים מלאים בתותים ואוכמניות. נשמע נחמד נכון? אז זהו שלא!! העיירה בנויה לתיירות פנים, יש בה הרבה הודים ומעט מה לעשות, במיוחד כשאנחנו רצינו שקט וירוק בעיניים. טיול בין סוכנויות הטיולים בעיר לא הניב הרבה. המקומיים מספקים סיור יום לשמורת הטבע קורבט, אליה נגיע בכתבה הבאה, ועוד סיור בן יום-יומיים לעיירה אחרת. בילוי של יום באוטובוס מלא הודים לא קרץ לנו, וביאושנו כי רב נכנסנו לחנות ספרים לחפש מפה של האזור, אולי משם תבוא הישועה? אכן כן!
מצאנו ספר שנקרא: "trekking in India", ובו סיפור דרך לטרק שמסתיים בנייניטל ומתחיל שבוע לפני כן סמוך לקורבט (Corbett). את קורבט סימנו כיעד הבא שלנו ולכן הטרק התאים לנו כמו כפפה ליד, בתנאי שנלך אותו הפוך ממה שכתוב בספר, וכך עשינו. את חצי היום שנשאר בילינו בהכנות שכללו קניית מזון, מייל קטן לאמא והרבה שעות קלפים. לפי המלצת הספר התחלנו לא ממש מהעיירה, אלא קצת יותר גבוה על ההר. כדי לחסוך עליה מתישה לקחנו מונית לכפרונצ`יק, שני בתים וחצי בסך הכל, בשם Pangot ומשם התחלנו לצעוד. בשלב זה אני מזמינה את מי שרוצה להכנס לקישור זה: סיפור דרך בגרסת הדפסה וכמובן לטוס להודו ולצאת לטרק היפהפה הזה. מי שמעדיף לחוות אותו דרכי אז שישאר בכתבה.
יוצאים לטרק
במשך היומיים הראשונים צעדנו במעלה מתון בדרך עפר. כבר אחרי ארבעה ק"מ פגשנו להקת קופים. אלה לא היו הקופים הראשונים שראיתי בהודו, אך בהחלט הראשונים שריגשו אותי. הם היו קופי בר, לגמרי במקום הטבעי שלהם, משחקים בין העצים, תולשים עלים, לא מתקרבים לבקש אוכל. בשלב הזה שלפתי את המשקפת בפעם הראשונה ועד עכשיו, שבוע אחרי, היא עדיין לא חזרה למעמקי התיק. היער מסביב היה סבוך וחשוך ולכן אין תמונות טובות של הקופים, אז תצטרכו לדמיין. סיפתח נאה לטרק שעשה לי ולרון הרבה טוב בלב. אנחנו אנשים של טבע.
הטרק התפתל בין כפרים. אמנם יש משהו נהדר בלטייל ארבעה ימים בלי לפגוש אף אחד, אבל אני מעדיפה לטייל בין הבתים של האנשים ובין השדות, לפגוש אותם. בטיולים כאלו נוצרת התקשורת הכי טובה. בטרק הזה אני ורן מצאנו את מה שרצינו. הודו מתחילה לזרום אלי. לקראת צהריים נתקלנו בדוכן צ`אי באמצע הדרך. ארוחת צהריים של צ`אי ובננה התאימה לנו שם מאד. הקילומטרים נמשכו ולקראת ערב כשכבר הייתי בשלה לאוהל, השביל נפתח לקרחת יער מתאימה בדיוק. "רון, מה דעתך לעצור לאוהל?" - "אבל אני רוצה לראות את הכפר הבא." - "אבל הכפר לא יברח, נראה אותו בבוקר." - "מה, את לא יכולה עוד?" - "לא, זה פשוט מקום ממש טוב" - "נו, בואי עוד קצת". אז המשכתי. את הכפר ראינו אחרי בדיוק שני סיבובים, אבל מקום טוב לישון מצאנו רק אחרי טיפוס של עוד שעה ארוכה בשביל.
ערב ראשון בחיק הטבע, אוהל מדורה, אורז מתבשל ולידו רוטב חצילים עגבניות ובצל. תענוג. זו הסיבה שלקחתי חופש מהעבודה והחיים ונסעתי להודו. אומנם אפשר וכדאי לטייל בארץ, אבל בחו"ל יש יתרונות אחרים: האפשרות ללכת חמישה ימים ולפגוש רק מקומות ואנשים חדשים היא כמעט איננה אפשרית בארצנו הקטנטונת, והתענוג בחוויה של לטייל במקום חדש כל-כך גדול וכל-כך כדאי.
בלילה ירד עלינו גשם שוטף. פחדתי שהאוהל יתנתק ויישטף עם זרם המים, פחדתי מספיק בשביל לשאול את רון כמה יתדות הוא שם לאוהל, אז הוא צחק עלי, ואז חיבק אותי. בכל זאת פחדתי. חשבתי שאם הגשם ימשך נשאר באוהל כל היום ואפילו יומיים. נשחק בקלפים ויש לנו מספיק אוכל. בבוקר הגשם הפך לטפטוף ואנחנו התחלנו לקפל כי לא באמת רצינו להשאר כל היום באוהל. שגרת הבוקר שלנו כל כך ידועה מראש שהיא נעשית כמעט בשתיקה חוץ ממילים כמו: תחזיקי, תנערי, תקפלי, יותר גבוה. מישהו שם לב למוטיב חוזר? סתם בצחוק. אני אוהבת את חלוקת העבודה הברורה ביננו - וכל אחד צריך לעשות את מה שהוא יודע.
הדרך התפתלה והיום השני התחיל. עוד לפני ארוחת הבוקר תפס אותנו גשם, אבל לא גיבורים כמונו נכנע לו. לבשנו חלפ"סים (חליפות סערה) שהכנו מבעוד מועד והמשכנו. הבעיה התעוררה כשהגענו, אחרי שעתיים לנקודת הסיום המשוערת של היום. זה פשוט לא הסתדר לנו שכבר הגענו, והסקנו מסקנה שטעינו בדרך ואנחנו לא במקום הנכון. מה עושים? אוכלים שוקולד. ואחר-כך - חוזרים לכפר האחרון ושואלים.
למעשה כן היינו במקום הנכון. ההליכה שהרווחנו אתמול עד למקום השינה השתלמה לנו בבוקר, אבל מאחר ולא הערכנו נכון את המרחקים, הלכנו מרחק כפול, בגשם, רטובים. לכן סגרנו את היום מוקדם - שתיים בצהריים יש לנו אוהל מתחת למרפסת והמצב - באסה. הבנזיניה שבקה חיים אז הרתחנו מים לתה על מדורה של מקומיים שהתנחלו להם על בית בכפרון שבו עצרנו, והעברנו את הלילה.
זה המקום לספר קצת על הטרק: הוא עובר ב"דרך השאהיב". אלו דרכים שהבריטים סללו ושימשו אותם למסעות ציד ביערות הודו. למסע כזה היתה יוצאת משלחת של טבחים, סבלים ומדריכים שליוו את הבריטים. הדרכים הסלולות דומות לדרכי הכרמל שנסללו על-ידי הבריטים ברוחב, בעיקולים, הגשרונים הבנויים בצידי הדרך - מי שמכיר מבין אותי. לאורך הדרך נבנו מבנים ששימשו כאתרי לינה. המרפסת שאירחה אותנו בגשם שייכת לכפרון של בונגלוס, צריפים ששימשו את הבריטים בשם Vjakhara.
ביום השלישי לטרק השמש זרחה ואנחנו שוב בעניינים. שביל הולכי רגל מתפתל בין עצי אלון עתיקים, אדמה מכוסה בעלי שלכת, נוף להרים. ירידה של שעה הובילה אותנו לכפרון הכי יפה שעברנו בטיול. קראו לו Harinagar, והוא פיתה אותנו לארוחת בוקר. הכפר הפסטורלי נבחר כאתר ראשון לתמונת תיקים מסורתית. ממנו השביל התפתל עוד בתוך היער וירד לנחל עם מים צלולים. מילוי מים מהנחל (כי אי אפשר לחיות רק ממים מינרלים) וממשיכים. זה היה היום הכי יפה מבחינת טבע ובעלי חיים, ציפורים, צבאים, קופים, טביעות רגליים של דובים, הרבה במבוק מסביב. אנחנו בטריטוריה של הפנדה האדומה והרבה יופי בעיניים. לקראת ארבע, כשהבטן כבר קרקרה מאד, הגענו למחנה בריטי נוסף ובו העברנו את הלילה במרפסת. מבט בספר הראה שהתקדמנו הרבה ושאם נלך מהר נגיע מחר ליעד הסופי. החלטנו לקום מוקדם.
בבוקר היום הרביעי התחלנו מרתון. ביום הזה הלכנו המון, אולי שלושים קילומטרים, אם כי רון אומר שפחות. ליעד הסופי לא הגענו. הספר שלנו פישל שם בהסבר בגדול, אבל פגשנו לאורך הדרך המון מקומיים. דיברנו עם כולם בעיקר עם הידיים, כי הינדית אנחנו עוד לא יודעים. במיוחד נהנתי מהמפגש עם פועלי הכביש, בדיוק בונים על תוואי הדרך כביש כך שאם תלכו שם אולי כבר לא תעבדו קשה כמונו - אנחנו דרכנו על הרבה חצץ. אבל לכל אורך הדרך הפועלים עצרו אותנו, ברכו לשלום, שאלו מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, והתלהבו מהבחורה שהולכת עם התיק הגדול והחבר שלה שמרים לה את התיק ועוזר לה לקום. בכלל רון הוא מאד ג`נטלמן ואני באמת צריכה עזרה עם תיק של 15 קילו. בכל זאת אני מהמין החלש.
צירפנו קצת תמונות של האנשים שפגשנו באותו יום כדי שתראו איזה מגוון. בסוף היום למדתי מילה חדשה, נמסטה, ברכת שלום לכל מי שעוברים בכל שעה של היום. ניסיתם פעם להגיד נמסטה כמה פעמים רצוף? נמסטה, נמסטה, נמסטה, נמאסת. לקראת ארבע הרגליים כבר כאבו מאד. בכל זאת הלכנו הרבה ועוד לא הגענו. נעצרנו כשהדרך הגיעה לגדת נהר קוסי והיינו צריכים לחצות אותו. כל התהליך של המעבר לכפכפים הביא אותנו להחלטה שזהו להיום - מרימים אוהל. הבעיה העיקרית שלנו הייתה מחסור במי שתייה. את מי הנהר אי אפשר לשתות, אבל אפשר להרתיח לתה ולבשל אורז, אז שתינו הרבה תה. תוך כדי הכנת האוכל התאספו על הגדה ממול תושבים מהכפר הסמוך, חוזים בפלא התיירים שנפל עליהם. הם היו מספיק מנומסים כדי לחכות שנסיים לאכול לפני שהם חוצים אלינו, הם עמדו מסביב למדורה שלנו ובהו בנו שותים תה. מאחר והרגשנו קצת כמו הקופים בגן החיות, נסינו לשבור את הקרח. קצת אנגלית, תה ושוקולד עזרו. ואחרי חצי שעה, כשהם חזרו לכפר, הם השאירו אותנו בהרגשה ממש טובה. הם אפילו קוששו לנו עצים למדורה ואז היינו חייבים להשאר לידה יותר זמן.
בערב ההוא חזיתי בפעם הראשונה במעוף כלולות של טרמיטים. פתאום, כשהשמש נעלמה, בזמן בין הציפורים לעטלפים, אלפי טרמיטים יצאו מהשיחים שמאחורינו ועפו לשמיים. הם לא עקצו ולא הטרידו, וזה בעיקר היה מחזה יפהפה. הלכו הטרמיטים ובאו שני אנשים מהכפר. משלחת להזמין אותנו לישון בכפר שלהם ממול, כי מסוכן לישון על שפת הנהר. יש חיות ביער מסביב, והן באות לשתות, ויכול לרדת גשם. האמת היא שהם צדקו, מסוכן לישון ליד מקורות מים. בהחלט יכולה לבוא חיה ולפגוע בציוד שלכם או בכם. אבל אנחנו ישראלים שאננים, ובעיקר לא התחשק לנו לפרק אוהל בחושך ולעבור את הנהר, אז לא הלכנו איתם. במקום זה הלכנו לישון. בלילה באה לבקר אותנו חיה ליד האוהל, השמיעה נשיפות ויבבות והסתלקה. לא היה לנו אומץ לצאת, אז שנינו לא יודעים אם זה היה קוף, דורבן או חזיר בר, ואולי חתול קטן כלשהו? אין לי מושג. אתם יכולים לדמיין. בבוקר לא נמצאו - לא על האדמה, ולא על האוהל, ברוך השם.
היום החמישי כלל שלוש שעות הליכה בתוך הנחל, מדריך מקומי אחד שהואיל להוביל אותנו כי כבר היינו שבוזים ואבודים, וסיום מתוק לטרק.
נסיים בחידה: בדרכנו ביום הראשון פגשנו מקומי בן גילנו ששאל אותנו לאן אנחנו הולכים. ענינו לו "ל-Vineyak", הכפר הבא, ובתגובה הוא ענה לנו "למה?" למה אנחנו חוצים את הגלובוס והולכים ימים שלמים עם תיקים כבדים על הגב? תשובות מקוריות יילקחו בחשבון לפעם הבאה שנישאל שאלה כזו. להתראות לכולם ואנחנו מחכים לתגובות.
הפסקה של רון
בשמת שכחה לציין את הנופים שסבבו אותנו: הרים זקופים מכוסי יערות. בראות טובה גם זכינו למבט ראשון על רכס ההימליה המושלג. השביל עצמו נע בתוך יערות מרשימים בהם עצים גבוהים ועבי גזע, ובין העצים מגוון חיות מרשים. בין השאר נרשמו להקות קופים, סנאים, צבי שנקרא Barking Dear, בגלל קולות הנביחה שהוא משמיע בשעת סכנה, טווסים בטבע וציפורים בשלל צבעים ומינים. האנשים שבדרך היו כולם מקסימים וניסו בכל מאודם לעזור לתיירים שהזדמנו לחצר בתיהם. אחרי תושבי דלהי היה זה שינוי מרענן, שנתן לנו טעימה מהודו אחרת. כנראה שאם לא נרתעים מהפגישה הראשונה באמת לכל אחד שמור מקום שמתאים לו בהודו.
