והמסע מתחיל..

רישיקש ידועה כעיר קדושה שעולי רגש צובאים על שעריה. משפחת עדוי עושה את דרכה לשם כדי לראות מקרוב במה מדובר. על הדרך לרישיקש, ההשתתפות בטקס הפוג'ה והבילוי בפארק מים בסגנון הודי, בכתבה שלפניכם.
משפחת עדוי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: והמסע מתחיל..
Thinkstock Imagebank ©

פרידות

עזבנו את מנאלי הירוקה והנפלאה בצער רב, מותירים מאחור נופים שאהבנו, אנשים נפלאים ושלל חוויות נהדרות. יצאנו בשעת צהריים לאחר שערכנו סבב פרידות מהאנשים שנקשרנו אליהם, מקומיים וישראלים. השארנו אצל ברוך ורחל-טובה שמנהלים את בית-חב"ד שני תיקים, אחד מלא במעילי פליז אותם החזירה עבורנו רחל-טובה לארץ, והשני מלא בבגדי חורף למבוגרים ולילדים אותם בקשנו שתחלק למטיילים הזקוקים לבגדים חמים. כיוון שהחלטנו להדרים בקרוב וויתרנו על לה (Leh), לא ראינו צורך להיסחב עם כל ציוד החורף עמנו. צער הפרידה היה רב, נהנינו להתארח בבית-חב"ד בערבי שבת, רמי לימד את באי הבית מספר שיעורים בבישול, ילדינו טיפלו בילדיהם הקטנים של ברוך ורחל-טובה והתחושה שקבלנו היתה של בית אוהב, דואג ומקבל.

לתחילת הכתבה

מצמיחים כנפיים

התחלנו לנסוע. תחושת שחרור מלאה את הלב, הנה אנחנו מגשימים חלום ומתחילים את המסע העצמאי אותו תכננו זמן כה רב. שום דבר לא הפריע לנו, לא דרכי החתחתים, לא העומס בכבישים ולא הגשם שהיכה בעוז בשמשה. יעלה ששימשה על תקן הדי-ג`יי בחרה דיסקים של מוזיקה שמתחו לנו חיוך מאושר על הפנים, שרנו בקולי קולות עם שלמה ארצי "ואני נוסע, לא יודע, לאן, לאן, לאן..." והלב היה מלא.

 החלטנו לנסוע לכיוון רישיקש (Rishikesh), לראות את העולים לרגל, ללמוד קצת יוגה, לטבול בגנגס ולחוות הודו קצת אחרת. תכננו מסלול מדויק למדי, משלימים עם העובדה שאולי הפעם נלך לאיבוד, אבל הפעם בלי לתכנן מראש... כדי להגיע לרישיקש היינו צריכים לעזוב את הימצ`אל פראדש (Himachal Pradesh), הממוקמת דרומית מזרחית משם ולהגיע אל אוטראנצ`ל (Uttaranchal). כיוון שחששנו מההצפה של עמק סוטלג` (Sutlej valley), ארגנו לעצמנו מסלול ארוך יותר עם כביש איכותי יותר שעבר בפאנג`ב (Punjab), האריאנה (Hariana) ואוטאר פראדש (Uttar pradesh). בדרך כלל נסיעה רצופה ממנאלי לרישיקש אורכת כ-18 שעות, אנחנו החלטנו לחלק את הדרך לחלקים ולעשות את הדרך בשלושה ימים.

את היום הראשון של הנסיעה בילינו בנסיעה על כביש מספר 21, כביש ראשי לכל הדעות. את התנהלותנו על הכביש אפשר לתאר כך- רמי מתבונן בכביש בעיון, ידיו אוחזות בהגה ומדי כמה רגעים מכות בצופר, הוא מתמרן במיומנות בכביש הסואן דרך המון נוסעי האופניים, הולכי הרגל, משאיות הטאטה והפרות, נזהר שלא לטלטל אותנו יתר על המידה. אני יושבת לשמאלו, על ברכיי שני ספרי מפות שאמורים להנחות אותנו בדרך לרישיקש, ידי אוחזת בחוזקה את ידית הפלסטיק של תא הכפפות, לא מפחד הטלטלות, אלא מהלחץ הקל התוקף אותי למראה הבלאגן של הכבישים ההודים. הילדים מאחור צוהלים וצועקים: "הופה!" על כל קפיצה בכביש. כיסוי הפלסטיק הצבעוני המשווה לנו מראה של רכב קרקס נודד, מרשרש ורומז כי שוב החל הגשם.

 הסברנו לילדים שלהבדיל מנסיעות אחרות שחווינו, זה סגנון אחר של נסיעה. אפשר לעצור כשרוצים לצלם משהו מעניין, לאכול משהו טעים או סתם כדי לנוח או לעשות פיפי. ובאמת זה מה שעשינו, עצרנו וערכנו פיקניק על גדות נהר הביאס, מכרנו הותיק עוד ממנאלי. הג`יפ גלש במורד הקטן שלצידי הכביש וכהרף עין שאון הכביש נגוז, השקט אפף אותנו ועמו השלווה, והרגשנו לבד, רק אנחנו והטבע. ישבנו ואכלנו מול הנהר הגועש ולקינוח שכשכנו את רגלינו בתוכו. כשהרגשנו בשלים (ושבעים) לצאת לדרך, טפסנו על הרכב, כשרמי משתלב בזריזות בכביש העמוס.

 בכל הנסיעות שחווינו עד כה, היינו נתונים לחסדי הנהג ההודי. יש והתמזל מזלנו ופגשנו נהג עדין שלקח את הסיבובים בזהירות יחסית ויש כאלה שלא התחשבו בנו ורק רצו לסיים את הדרך במהרה ולחזור הביתה. בכל נסיעה נאלצנו לעצור מחמת בחילה, הקאות וכאבי ראש מעשן האגזוזים ששאפנו, אולם הנסיעה של אותו יום הסתיימה בהנאה, כשלא נרשמו שום תחושות בחילה וכדומה. הגענו אל העיירה הקטנה מנדי אולם לא מצאנו בה מלון, לכן נסענו מספר ק"מ אחרי העיירה והגענו אל מלון נהדר בשם Valley view. קבלנו בו חדר משפחה שהכיל מיטה זוגית ו-4 מיטות בודדות. רחצנו מעל עצמנו את אבק הדרך, אכלנו איטריות "מגי" שבישלנו על הבנזיניה ורבצנו מול הטלויזיה ההודית מאושרים ועייפים.

היום השני היה גשום ואפרורי. שרנו את "גשם גשם בוא" יחד עם להקת הנח"ל, נגסנו בתפוחים אדומי-לחיים והתבוננו בהודים שרכבו על אופניים או על אופנועים, עטויי גלימות ניילון מאולתרות. הסיקים נהגו בתוך הגשם הכבד כששקיות ניילון עוטפות את הטורבן שלהם, ילדים יחפים קפצו בתוך השלוליות מתיזים לכל עבר, והפרות חיפשו לעצמן מקום מקלט.

 הגענו לפנג`אב. שילמנו 10 רופי דמי מעבר וברכנו את המדינה החדשה לשלום. הכבישים הפכו שטוחים יותר. משאיות רעועות קישטו את גגותיהן בעשרות אנשים שנופפו לנו לשלום. את דוכני התפוחים החליפו דוכנים גדושים בגויאבות ופומלות. אנשים הלכו, רצו ונסעו ברחבי הכביש כשהם מנופפים בדגלים אדומים. ניסינו לשאול אותם באנגלית איזה חג היום, תהינו האם יש קשר ליום העצמאות ההודי שחל יומיים קודם לכן. אף אחד לא הבין אנגלית. גם השילוט באנגלית על הכביש הפך נדיר יותר. לא עוד הריה הירוקים של הימצ`אל פראדש, לא ההקפדה היתרה על מכירה בשקיות נייר, לא הכבישים המסומנים באופן ברור יחסית והאנשים דוברי האנגלית. וכמובן, ללא ישראלי אחד לרפואה... הרגשנו שהגענו לחוץ-לארץ...

 בצהריים עצרנו בדאבה (מסעדה מקומית) שבה אף אחד לא הבין אנגלית, לכן שלפנו את השיחון הקטן שלנו והסברנו בהינדית בסיסית שאנחנו רוצים ד�אל וצ�`אוו�ל (עדשים ואורז). כיוון שלא היה אורז, זללנו בכל פה תבשיל חומוס וירקות ותבשיל עדשים עם המון צ`פאטי (פיתה הודית). הילדים למדו לאהוב את אופן האכילה ההודי (שילוב של אכילה בידיים ובכף) ואף פתחו שיטות משלהם. אילאיל למשל מכינה סירות קטנות של צ`פאטי גודשת אותן באורז עם עדשים ואוכלת אותן. כך היא טוענת, לא כל כך חריף לה בפה. גם רותם אימץ את השיטה, שניהם, אין צורך להסביר, אינם חובבי המזון החריף. יעלה לעומת זאת, נהנית מכל סוג של אוכל, אינה בוחלת בחריף, לא מהססת לטעום כל מזון חדש ומתקשרת עם המלצרים בהודית מעורבת באנגלית: More Roti please, shukriya!, או בתרגום קל- "עוד פיתה בבקשה, תודה!"

הגשם היכה על התקרה המאולתרת של הדאבה ולא התחשק לנו לחזור ולנסוע בגשם העז. לצערנו לא היתה בסביבה שמיכת פוך אליה יכולנו להזדחל, או כוס שוקו ללגום, לכן השלמנו עם העובדה שכשהגשם יחלש נצא שוב לדרך. הגשם המשיך להישפך בקילוחים עזים מהשמים הקודרים, כמות המים שירדה היתה מספיקה בקלות לעליה מטאורית של פני הכנרת. כל השטחים שסביב המסעדה הוצפו במים. כשיצאנו ממנה דשדשנו במים שהגיעו לנו עד הקרסוליים. ממול עבר רוכב אופניים כשאת ראשו מעטרת שקית צ`יפס ריקה כמגן מפני הגשם. נפנפנו לו לשלום והמשכנו בנסיעה.

 לפנות ערב הגענו לצ`אנדיגאר (Chandigarh), עיר אפורה שלא קבלה אותנו בברכה. מלונות עם מחירים מרקיעי שחקים, או סתם עם תפוסה מלאה. החלטנו לנטוש את העיר לטובת מדינת האריאנה שסומנה בסמיכות יחסית לצ`אנדיגר כשאנחנו מתכננים להגיע לעיירה Ambala. על אמבלה לא ידענו דבר, היא לא הייתה מוזכרת במדריך, אבל ניחשנו ש"בכל זאת יש בה משהו..." וצדקנו. Kwality hotel היה המלון הראשון אליו הגענו. הוא ניצב בתוך השוק ההומה, קבלנו בו יחס מעולה והעברנו בו לילה איכותי על מיטה נוחה עם סדינים נקיים וצחורים.

המשכנו למחרת בבוקר לכיוון רישיקש, כשאנו מתהדרים בכיסוי צבעוני לברזנט, התרמילים המונחים על הגג עטופים בכיסוי כחול וכל הרכב נראה כמו שאילאיל הגדירה: "רכב קרקס עם כובע רחצה". נסענו חוצים את אוטר פראדש, ואוטראנצ`ל כשאנו מנסחים לעצמנו מספר חוקים אותם למדנו ב"טבילת האש" שלנו בכבישי הודו-
חוק מספר אחד- אל תסתמכו רק על מדריכי הטיולים, כמעט תמיד תוכלו למצוא מקום לינה ונושאי עניין גם במקומות שלא מוזכרים בו.
חוק מספר שתיים- בהודו כמו בהודו שום דבר אינו צפוי והרשות נתונה.
חוק מספר שלוש- כדי לדעת את הדרך המדויקת צריך לשאול 10 הודים ואז להשוות גרסאות.
 חוק מספר ארבע- לזרום...

לתחילת הכתבה

מגיעים לרישיקש

רישיקש קבלה את פנינו בקולות דנדון פעמונים. המוני עולי הרגל חלפו על פנינו באדישות כשאנו נועצים בהם מבטים סקרניים. סאדהואים לבושי איזור חלציים, שיערם הארוך שזור בראסטות ארוכות בידם קלשון שיווה ועל מצחם סמל הקלשון צבוע באדום, צהוב או לבן. נשים לבושות סארי ססגוני, צעדו יחפות, רגליהן עדויות בטבעות וצמידים ולחלקן ציורי חינה עדינים המתפתלים במעלה הקרסול, גברים לבושי לונגי או מכנסיים מערביות, שיערם השחור מסורק ומבריק והם נושאים בידיהם בגאווה את ילדם הקטן, גברים מגוג`ראט הרחוקה לבושי בגדים לבנים, מכנסי רכיבה ועגילי זהב ענקיים משתלשלים מאוזניהם, ולהשלמת התמונה- קופים גדולים עם ישבנים אדומים ובולטים קופצים ממקום למקום לועסים מהתקרובת שהגישו להם עולי הרגל. ניחוחות קטורת עזה תקפו את נחירינו כשרישיקש הומה מסביבנו כמו תל נמלים ענק, כשעולי הרגל צועדים זה אחר זה בשבילים בהם צעדו מליונים לפניהם ויצעדו אחריהם.

רישיקש שוכנת במורדות ההימאליה על גדות נהר הגנגס. היא הפציעה לתודעת העולם המערבי כשחברי להקת ה"חיפושיות" פגשו במקום את הגורו שלהם, המאהרישי מאהש יוגי, שהשפיע רבות על הלך החשיבה שלהם. את טביעת אצבעה של הודו ניתן למצוא במיוחד בתקליטיו של ג`ורג` הריסון שהושפע רבות מהמוזיקה ההודית ושילב אותה ביצירותיו. מאז מגיעים מערביים רבים להודו כדי לגעת בקצת רוחניות. אפשר לפגוש ברחובות היפים מערביים, משפחות הודיות שבאות לטבול בגנגס הקדוש, מאמינים הינדים מכל הסוגים והמינים וכמובן קבצנים.

 בחלוקה גסה ניתן לחלק את רישיקש לשלושה מוקדים עיקריים- מרכז העיר שהמקומיים קוראים רק לו "רישיקש" והוא בליל של חנויות, שוק ענק והרבה רעש והמולה; Rham Jula, שבו יש ריכוז גדול של מכוני יוגה ומדיטציה, אשראמים, מקדשים ומקומות לינה; לקשמן ג`ולה (Lakshman Jula) שהוא גשר תלוי ענק שלידו מקדשים כתומים רבי קומות. היה חשוב לנו לחזות בפוג`ה (Puja), טקס הבאת מנחות לנהר הגנגס לכן בקרנו בכמה מוקדים. הראשון היה בגהאט (Ghat) קטנה מעבר ללקסמן ג`ולה (גהאט = גרם מדרגות היורד לנהר). הגענו לשם סביב השעה רבע לשבע בערב. הפוג`ות מתחילות בשעת השקיעה (סביב השעה שבע). לא ראינו כל זכר לפוג`ה מלבד כמה ילדים ששיחקו במימי הגנגס זורקים לתוכם פסולת בניין שנערמה ליד הגהאט. יעלה לא הבינה איך הם מלכלכים את הגנגס אם הם מאמינים בקדושתו. גם אנחנו לא הבנו.

חמש דקות לפני השעה שבע הופיע נער צעיר נמוך ורחב גרם, לבוש במעין בגד מסורתי- חולצה מקושקשת ובד לבן שהיה כרוך בין רגליו. הוא הניח בהפגנתיות על אחת המדרגות קופסת פח והחל לשלות ממנה דברים: קונכיה עם קדח עגול ומדויק, מגש ובו שמן, פתילה, צבע אדום ופרחים לבנים וכן גפרורים. הוא הביט במבט משתוקק אל הנערים ששיחקו יחפים על גדת הגנגס וניגש לשוחח עם שתי בנות יפהפיות וילד צעיר שישבו בשקט על המדרגות. מדי פעם ראיתי אותו מציץ בשעון פלסטיק ורוד שהתנוסס על פרק ידו הימני כשעל פניו ארשת של חוסר שביעות רצון. בסופו של דבר ניגש אלי ושאל מה השעה. כעבור מספר רגעים הופיע גבר ובידו גונג ומקל עץ. הוא היה האות להתחלת הטקס. הנערות והילד הקטן קמו ממקומותיהם הנער הצעיר הדליק את הפתילה, נשף בקונכיה צליל עמוק, נמוך ומכשף, אליו הצטרפו הגבר בהקשות על הגונג והנערות בשירה חרישית ומבוישת. בשלב מסוים הפסיק הנער לנשוף בקונכיה הניח אותה בצד והצטרף לשירה בקול נמוך וצרוד. הנערים ששיחקו קודם במי הגנגס התגנבו מאחוריו, לקחו את הקונכיה, טבלו אותה במים והתאמנו בנשיפות. לאחר שהגבר הפסיק להכות בגונג, והדיו נדמו, נזרקו חופני פרחים לבנים אל הנהר. הנער שניהל את הטקס חילק לכל המשתתפים סוכריות קטנות ולבנות ובעזרת גפרור טבול במשחה אדומה צייר לנו טיקה על המצח.
האנשים התפזרו. מדי פעם עוד הגיעו אנשים שהדליקו קטורת והניחו אותה על המעקה בסמוך לנהר. נשארנו שם עד שהחושך עטף את המקום, הרכבנו לראשינו את פנסי המצח ונצנצנו באפילה כמו גחליליות בדרך אל המלון.

הפוג`ה השניה בה השתתפנו היתה בגהאט המרכזית ברישיקש, ט�ר�יב�נ�י ג�ה�אט (Triveni Ghat), שם חזינו בפוג`ה המונית, בנוכחות קהל רב. הפוג`ה נוהלה על ידי איש דת שצעק כל מיני דברים דרך מערכת ההגברה והקהל ענה אחריו בקול רם ובהנפות ידיים. לידו היו שני גברים שנפנפו עליו במרץ במניפות עשויות עלי דקל. המקום נראה כמו לונה-פארק ענק, פסליהם הענקים של שיווה (האל המאיים להרוס את העולם) ופרוואטי זוגתו, ראמה שהוא התגלמותו של וישנו (האל המשמר את העולם) במרכבתו ושיווה המחזיק את גולגלתו של בראהמה (האל שמאזן בינו לבין וישנו), פיארו את המקום, ועמם המון שרשראות כסף נוצצות (כאלה המשמשות אצלנו לקישוט הסוכה).

 האות להתחלת הטקס ניתן על ידי תזמורת כלי נשיפה שכל המשתתפים בה לבשו בגדים אדומים ושחורים ונראו כמו חיפושיות פרת משה רבנו עמלניות. הם נשפו בקול רם בכלי הנשיפה, הקישו בתופים והובילו את הקהל במדרגות. בדיוק באותה שעה ובתיאום מושלם עם צלילי התזמורת, החל לרדת החושך והגשם פסק. על המדרגות כבר חיכו הנשים שמכרו מנחות לאלים- גביעי עלים ובתוכם סידורי פרחים מרהיבים, מקל קטורת, פתילה טבולה בשמן וחומר בערה כלשהו. שני אנשים היכו בגונג וסימנו למספר גברים חסונים שעמדו על שפת הנהר להניף פתיליות ענקיות ובוערות. גבר עם קנקן מלא במי הגנגס סבב ביניהם, יוצק מים על הסמרטוטים שעטפו את ידית הפתיליה, כנראה כדי לצנן את ידי הגברים. הקהל שר מזמורי תפילה והשטת המנחות הבוערות על המים החלה. נשים זקנות הכינו מדורות קטנות אחת המדרגות ועזרו לנו להדליק את הקטורת והפתילה. יעלה ואילאיל בקשו משאלה עמוק בלב ושלחו את סירת המנחה הקטנה והבוערת על פני המים. המנחות שייטו ליד רגליהם של הגברים נושאי הפתיליות ונעלמו בחשיכה. חזרנו שוב לטריבני גהאט מספר ימים לאחר מכן, נהנים מהטקס רב הרושם, מהאורות הקטנים הצפים על המים ומהאושר בעיני האנשים. האנשים שפגשנו שם גילו רצון עז להסביר לנו לנו מה קורה בטקס וסיפרו לנו כי התרשמו מאוד מהעובדה שבאנו כדי לכבד את מנהגיהם.

לתחילת הכתבה

יוגה, מלפפונים וכל השאר

והימים ימי מונסון. חלקם מהבילים ומגירים זיעה מכל נקבובית בעור וחלקם קרירים ורוויי גשם. טיילנו ברחובות לפי מזג האוויר, הסתובבנו במקדשים ובשווקים. מוכרים רבים הציעו לנו תירס קלוי על גחלים מרוח במלח ולימון (התירס הוא לבעלי שיניים חזקות במיוחד. הוא קשה לגריסה בפה, כיוון שזהו הזן הנקרא בפינו "תירס בהמות"), פופקורן, מנחות לאלים - סוכריות לבנות שהילדים טוענים שיש להם טעם של צמר סוכר, גרגרי חומוס וכמובן מלפפונים. ראינו משפחות רבות העוצרות ליד דוכן כזה, קונות מלפפון מקולף ואוכלות בהנאה. פלא שההודים רזים...

את הבקרים והערבים בילתה יעלה בשיעורי יוגה אצל מורה שפתח מכון ליוגה במלון בו שהינו, Hotel Shikhar. בשלב מסוים גם אני הצטרפתי אליה. המורה כל כך התרגש מהעובדה שיעלה רוצה ללמוד
 יוגה, עד שהכריז כי היא תהיה מורה מפורסמת ליוגה. כשהביט על ביצועי ישיבת הלוטוס שלה, הגלגולים והעמידות, אמר שהיא עושה יוגה טוב ממנו, והשביע אותי לרשום כל מהלך בשיעור כדי שיעלה תוכל לתרגל בהמשך. הוא הזמין אותנו לשיעור פרטי בו לימד את יעלה סוגי נשימות שונים. "אם תהיי רצינית", אמר, "תגיעי רחוק מאוד". מחיר שיעור יוגה הנו 50 רופי. השיעור נמשך כשעה וחצי עד שעתיים והותיר אותנו מאושרות ומחויכות. אהבנו גם את חדר היוגה שלהבדיל מזה שבבגסו היה גדול, נקי ומאוורר. שיעורי היוגה מתקיימים בכל יום בשבע בבוקר ובשש בערב פרטים בדלפק הקבלה במלון.

לתחילת הכתבה

שקיות בכל מיני צבעים...

נכון שאצלנו קונים הכל במבצע? כמה שהשמפו יותר גדול, ככה המחיר היחסי נמוך יותר. שקית סוכריות גדולה תהיה זולה יחסית משקית אישית קטנה ועוד ועוד... זהו שבהודו זה לא עובד כך. גילינו כי זול יותר לקנות מוצרים מסוימים באריזות קטנות, למשל שמפו (1-2 רופי), שקית אבקת כביסה ובה 20 גרם אבקה (אריאל- 1.5 רופי, טייד 1 רופי) ועוד ועוד. בסטה הודית היא חוויה מרנינה וצבעונית בזכות שלל השקיות המחוברות זו לזו בשרשרת ומשוות לה מראה סוכתי וחגיגי. בכל עיר יש את שרשראות השקיות האופייניות לה. ניתן למצוא שקיות חטיפים כגון צ`יפס, שקיות סוכריות ברופי אחד כשבכל שקית מוטמנת מתנה קטנה, שקיות סונף (שומר) מסוכר, שקיות טבק לעיסה שונות, שקיות עם עוגיות אישיות, עם שמן שיער וגולת הכותרת- קרמים שונים להבהרת פנים. ההודים שואפים להיות בהירים יותר ולכן זהו מוצר נמכר ביותר. מי שמגיע לרחוב היורד ללקסמן ג`ולה שימסור ד"ש למוכר בבסטה הראשונה בצד השמאלי של הכביש ויקנה שקית סוכריות עם הפתעה ואולי ימצא שם טבעת פלסטיק זהובה או צמד עגילים ממתכת צבועה.

לתחילת הכתבה

עושים כייף ב-Fun Valley 

את משפחת אהרוני פגשנו שוב ברישיקש. מאז טסנו יחד להודו אנו חוזרים ונפגשים בשמחה. הם גילו לנו על קיומו של פארק מים נפלא שנמצא בסמוך לרישיקש. ידענו על הפארק כי כל הדרך לרישיקש היתה מרוצפת בשלטים שלו, אבל הם, שכבר בילו בו פעם אחת, ספרו לנו על נפלאותיו באריכות. החלטנו מיד- נוסעים יחד לפארק. נסענו, עשרה על הג`יפ הדוהר, צוהלים ושרים ומספרים בדיחות. הגענו לפארק המים הממוקם 28 ק"מ מרישיקש עליזים ומאושרים. בגלל הגשם הפארק לא היה מלא, אבל אנחנו בהחלט היווינו אטרקציה מעניינת. בגדי הים שלנו משכו קהל אוהדים שלבש מכנסי ניילון שקופים וצמודים... הנשים לעומתם לבשו חליפות לייקרה ארוכות וצנועות שהתנפחו במגע עם המים כמו בלונים.

הגשם טפטף מלמעלה ואנחנו חגגנו בבריכת הגלים, בדיסקו הסוער שבתוכו מותקנים מתזי מים שמשפריצים לך לעין בדייקנות מעצבנת, בבריכת האבובים, במגלשות הרבות, במכוניות המתנגשות, ברכבת ההרים (אוי הלב, ישבתי בקרון הראשון- רעיון גרוע ביותר... הילדים צווחו בהנאה ואני נשמתי רק דרך האוזניים מהפחד). אילאיל קפצה קפיצת ראש לתוך הבריכה ומשכה תשומת לב מרובה. מסתבר שרוב באי הגן לא יודעים לקפוץ או לשחות... אבל מילא לשחות, הם גם לא ממש ידעו מה זה אבוב. יעלה ואני חיכינו לתורנו בסבלנות בבריכת האבובים כשעדר גברים כרסתנים ניסו לעלות ולשבת על אבוב ללא הצלחה. הם ניסו שיטות מסובכות שכללו השחלת רגל אחת והשלכת הגוף קדימה או זינוק פתע על האבוב ששייט לו חף מפשע ועוד. פלא שהאבובים ברחו להם מתחת לישבן כשהם מצחקקים קלות ומחליפים דחקות באבובית? כשהתעייפו מלנסות, הגיע תורנו. קהל נפגעי האבובים הביט בעיניים כלות בזריזות בה יעלה, ואפילו אני, התישבנו ושייטנו לנו בבריכת האבובים שהובילה אותנו לסיבוב מעגלי סביב הגן.

על המסעדה במקום אין לי מלים טובות להגיד. גם על חנות הארטיקים והממתקים. להבדיל מכל מקום בהודו בו משלמים מחיר קבוע על מוצר (המחיר מודפס על האריזה ואסור לדרוש מחיר גבוה יותר מהמחיר המצוין) אתה נדרש לשלם שם יותר על כל מוצר. לא אהבנו את זה. את השאר אהבנו. סיכמנו את היום כמהנה ביותר ושבנו לרישיקש.

 הכניסה לפארק עולה בהתאם לגובה, אבל הם לא ממש מקפידים על הכללים. ליד הקופה תראו עמוד ועליו סימן, מי שנמוך מהסימן נחשב לילד. גובה הסימן כ- 1.40 מ` בערך. ילד (מי שנמוך מהסימן) משלם 120 רופי ומבוגר (מי שגבוה מהסימן) משלם 150 רופי. בכניסה למתחם בודקים אם לא הגנבתם דברי מזון באמתחתכם. מים אפשר להכניס. במלתחות ניתן לשכור לוקרים קטנטנים תמורת 25 רופי ללוקר.

בכתבה הבאה נספר איך הלכנו לאיבוד בדרך ואיך מעז יצא מתוק...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על רישיקש