צ'אנדיגאר
26.11.2003: תראו מה זה, דווקא במיטה הקטנה, בחדרון העלוב הזה במלון בצ`אנדיגאר ישנתי הכי טוב, ממש כמו... כמו איזה פרעוש שבע במזרון... אולי זה היה בגלל הכרית הרכה, אולי בגלל המזרון, אולי... לך דע. בשש וחצי בבוקר קמתי, וכעבור שעה כבר הייתי על האוטובוס לאמבאלה. החלטתי לקחת קצת ספ��רים, עדיף להמתין בתחנת הרכבת מאשר להילחץ בדרך, לא ככה? כל הדרך באוטובוס עקבתי במתח אחרי שלטי הישובים, לראות שלא אפספס את אמבאלה במקרה של תנומה קלה (לא היה ברור לי מה הגודל שלה), ורק כשהגענו ראיתי שזו עיר גדולה שאי-אפשר לפספס... גם אי-אפשר היה לפספס שהנהג והכרטיסן באוטובוס, כמו עמיתיהם באוטובוסים האחרים בצ`אנדיגאר, לבושים כולם אותה תלבושת- מכנסיים בצבע חום-בז`, וסוודר דק בצבע חום-צהבהב. התלבושת האחידה הזאת שונה מבצפון, שם כל-אחד לבוש איך שבא לו (אבל גם האוטובוסים שם הרבה יותר מקושטים, כל נהג איך שבא לו, ובטח יש קשר). נראה לי שזה חלק מהתכנון והסדר של צ`אנדיגאר, ואולי של מדינת האריאנה כולה, שצ`אנדיגאר היא בירתה. אגב, צ`אנדיגאר היא גם עיר הבירה של פאנג`אב, מעניין לא? עיר אחת שמשמשת כבירה לשתי מדינות, שפעם היו בעצם מדינה אחת, פאנג`אב. מבולבלים? גם אני...
בתחנת האוטובוסים מציע לי זקן עם אופני ריקשה, שכבר ידעו ימים טובים יותר, הסעה לתחנת הרכבת הסמוכה. כשנדמה לו שאני לא מבין את המילה רכבת, הוא מתחיל לעשות לי קולות של רכבת נוסעת על הפסים, צ`יק-צ`יק-צ`יק, וגם עושה תנועות עם הידיים, להבטיח שאבין... אני מחייך אליו, מצא חן בעיני הרעיון, והוא מחייך בחזרה, מבסוט לאללה, ותוך 5 דקות ו-10 רופי, הוא מקפיץ אותי לתחנת הרכבת. בדלפק `may-I-help-you?` בתחנה יושבת אשה הודית בגיל העמידה, וכשאני מראה לה את הכרטיס, ומנסה לברר לאיזה רציף תגיע הרכבת שלי, היא מביטה בכרטיס כאילו פעם ראשונה בחיים היא רואה כרטיס כזה... אני חוזר ושואל באיזה רציף, ולבסוף היא עונה "2". למוד נסיון (מר) מהתחנה בדלהי אני מחפש ומוצא לוח מרכזי ועליו אינפורמציה על הגעת הרכבות, ושם כתוב שהרכבת תגיע לרציף 3... כמו שאמרתי, שווה לבדוק. עכשיו יש לי עוד שעה בערך עד ליציאה, ואני קונה סנדוויץ`, כוס צ`אי חם, ובקבוק מים, והולך להתנחל באחד מחדרי ההמתנה.
טוב, ראשית אני חייב התנצלות לגברת בדלפק `may-I-help-you`, כי בסופו של דבר הרכבת באמת הגיעה לרציף 2, למרות לוח המודעות ומסך המחשב, מה שאומר שכנראה כאן בהודו אי אפשר ללמוד מכלום, כל דבר הוא סיפור בפני עצמו. ואתם יודעים מה, אני חושב לעצמי, כנראה גם זה חלק ממה שמעניין כאן; כשהרכבת מגיעה, בחצי שעה איחור, אני עולה לקרון שלי במחלקה שנייה, ומגלה לשמחתי שהקרון די ריק, ויש לי ספסל משלי, וגם על הספסל ממולי לא יושבים. יופי, אני כבר מבסוט, אפשר לשים את ה`בית` על הספסל ממול, ולהוריד נעליים (בעניין הגרביים אני מתאפק הפעם...).
הרכבת יוצאת לדרכה, וברכבת כמו ברכבת, השו�ק מיד מתחיל לעבוד; "צ`אי, צ`אי, צ`אי", צועקים מוכרי התה שחולפים במעבר הלוך וחזור, מוכנים ומזומנים למזוג לך כוס ברגע שרק תעשה סימן, והצ`אי שלהם, ייאמר לזכותם, תמיד חם. אחריהם מגיעים מוכרי חטיפים למיניהם, בקבוקי מים, עוד חטיפים, עוד פעם צ`אי, ובסוף גם בוטנים לא מקולפים, שזה משהו שאני מת עליו כאן, במיוחד כשהם מחממים אותם. אני מזמין את מוכר הבוטנים אלי ל`קנייה גדולה`, כמה שקיות כאלה, שהוא מכין לעצמו מניירות עיתונים, מלאות בוטנים.. צריך לכרסם משהו בדרך, כי יש כמה שעות עד שנגיע...
הארידוואר
אחרי שלוש שעות נסיעה נעימה ושאנטית ברכבת אנחנו נכנסים בשערי הארידוואר, ה`שער אל האלים`. העיר הזאת, הארידוואר, היושבת על נהר הגאנגס הקדוש, היא אחת הערים הקדושות והחשובות להינדים בגלל מיקומה, המקום שבו מגיח נהר הגאנגס מבין הרי ההימאלאיה, ומתחיל את זרימתו האטית אל המישורים שמדרום. במשך כל השנה נוהרים לכאן עולי רגל מכל רחבי הודו כדי לרחוץ בגאנגס (כמו גם ברישיקש הסמוכה), מתוך אמונה שכוחו של הנהר לטהר חטאים גדול במיוחד במקום בו הוא יוצא מההרים, ומימיו עדיין נקיים וצלולים. אני שומר בינתיים את חטאי אתי, עד שאגיע לרישיקש, והולך ברגל לתחנת האוטובוסים הסמוכה, לחפש את האוטובוס לרישיקש. הכרטיסנים עומדים מחוץ לאוטובוסים, וקוראים בקול את יעדי הנסיעה, וכך אני מוצא את האוטובוס שלי די בקלות, עולה ומתיישב קדימה, ושם את ה`בית` שלי ליד הנהג, איפה שיש מקום מיוחד לחבילות גדולות. הכרטיסנים לא מתעייפים, וגם כשהאוטובוס שלהם כבר בנסיעה הם עומדים על המדרגות וממשיכים לקרוא שוב ושוב את יעד הנסיעה, מוכנים לעצור ולהעלות כל נוסע שמסמן להם, וגם לדחוס כשהאוטובוס מלא. נראה כאילו הם מקבלים אחוזים על כל נוסע שהם לוקחים. מעניין, צריך לשאול מישהו איך זה עובד. טוב, זהו, אנחנו בדרך, ועוד איזה שעה נסיעה או משהו אני ברישיקש...
האוטובוס הזה שלנו נראה, מבפנים ומבחוץ, כמו אחד שעכשיו יצא מהמוזיאון, ואני לא מגזים. אני רק מתפלא איך הוא עדיין נוסע. ידית ההילוכים הענקית שלו, למשל, היא שני מוטות ברזל בצורת `ר`, המולחמים באמצע, כל צלע באורך של איזה מטר... גם שאר החלקים לא נראים יותר טוב, כולל מצבר שחור, ענק וישן המחובר בכבלים למערכת ההתנעה, ומונח בתוך האוטובוס, ממש לידנו. לעומת מראהו הדל, יש לאוטובוס הזה צופר, אלוהים ישמור, חזק, תובעני, חסר רחמים, בקול באס מעצבן שאינו מרפה ממך ומהדהד בתוך ראשך גם שעה ארוכה לאחר הצפירה. הנהג מפעיל את הצופר הזה כמעט באופן רצוף, מה שמזכיר מיד חוויה של תזמורת חתונות באולם סגור, כשהאוזניים מתפוצצות... בכלל, הצופרים כאן בהודו זה סיפור; לכל אוטו יש צופר עם צליל שונה לחלוטין, לפעמים צרוף של כמה צלילים, או חלק ממנגינה, ולפעמים יש לרכב כמה צופרים, שיהיה יותר מעניין. הנהגים ההודים, כידוע, אוהבים לצפור, וכך, כשאתה הולך ברחוב ראשי, אתה שומע תזמורת שלמה ש`מנגנת`, קקפוניה אמיתית, שלא חדלה לרגע, ולפעמים זה ממש מעצבן. הנהג שלנו הוא גם טיפוס, בחור גברתן ומשופם, רציני להפליא, ללא שמץ של חיוך, שלפלא בעיני איך הוא מפעיל את ידית ההילוכים מבלי לשבור אותה. הוא נוהג ומנסה להראות לנו ולנהגים האחרים, כך נראה לי, שהאוטובוס שלו בעצם לא כמו שהוא נראה. וכך הוא חותר דרכו על הכביש, מסתער עליו כאילו שזה יעד מבוצר, מגרש לצדדים כל רכב שמעז להתקרב, ומלווה את כל המתקפה הזו בצפצופים מאיימים, בלתי פוסקים, עד שאנחנו יוצאים מהעיר, ורק אז הוא נרגע מעט...
הדרך עצמה כבר מכניסה אותך לאווירה הנכונה, כשרובה עוברת לאורך חורש מוצל, לא הרחק מנהר הגאנגס, ולאורכה דוכני פירות, אנשים הולכים, פרות, קופים; בקיצור, הודו האמיתית שאותה באנו לראות, כמו שהיא, ולא איזה ניסיון חיקוי זר ומנוכר (ע`ע צ`אנדיגאר). האוטובוס נוסע, ואצלי ההתרגשות עולה וגואה, ותכף יהיה פיצוץ. עוד מעט אני מגיע למקום ששמעתי עליו הכי הרבה סיפורים לפני שיצאתי לדרך. האם אתאכזב, בגלל הציפיות הגבוהות שיש לי, או שמה שאמצא יהיה אפילו יותר מכל מה ששיערתי? האם זה יהיה המקום שיחבר לי את כל חלקי הפאזל ההודי יחד, אחרי חודש שאני כאן, ויעזור לי להבין מהי הודו, או שרק יגביר את המבוכה והשאלות? האם אוהב אותו, האם ארגיש שזה המקום בשבילי? המון שאלות מתרוצצות לי בראש, ואין לי עם מי לחלקן. הלב דופק בהתרגשות, העיניים בולעות הכל, וכל החושים מחודדים ודרוכים, הנה-הנה אני עומד לפגוש את הכלה, רישיקש!!! ...האוטובוס עוצר בתחנת האוטובוסים המרכזית, במרכז העיר, בגדה המערבית של הגאנגאס, ואני חוטף את ה`בית` ומזנק למטה. ברור לי בדיוק לאן אני רוצה להגיע, אחרי התדרוכים המפורטים והשרטוטים של מאיה, שאחד מהם אני שולף עכשיו, וכולי קצר-רוח למצוא איזה מישהו שייקח אותי לשם. מגיעים כמה נהגים, ואני בוחר אחד עם אוטו-ריקשה, עולה עם הציוד וזורק לו, כאילו זו כבר הפעם ה-800 שאני כאן, "לאקסמאן-ג`ולה". כן רבותי, לאקסמאן ג`ולה, ולא שום מקום אחר, מאיה השביעה אותי... הכביש מטפס לאורך גדתו המערבית של הגאנגס, עובר את `ראם-ג`ולה`, הגשר התלוי הדרומי להולכי רגל החוצה את הנהר, מסתובב ליד `הגדה הגבוהה` (העליה ל`סוויס קוטג`), ולבסוף עוצר ליד הירידה ללאקסמאן ג`ולה, הגשר התלוי הצפוני על הגאנגאס, גם הוא להולכי רגל. אני משלם, מעמיס את ה`בית` על הגב, התרמיל הקטן מקדימה, והיידה, מתחילים לרדת ברגל, דרך הכביש והמדרגות, לגשר...
את התמונה הזאת של גשר לאקסמאן, שני המקדשים הענקיים שמאחוריו, ונהר הגאנגס הזורם מתחת אני בטח לא אשכח כל עוד הזיכרון שלי ימשיך לזכור. זה מסוג התמונות שנצרבות לך במוח, וכל מה שיקרה לך אחר-כך מתייחס אליהן כאיזה נקודת ציון. זה לא שזה הדבר הכי מיוחד שראיתי בחיים שלי עד עכשיו, ובכל זאת, התמונה הזאת, בשעת בין הערביים, כשהשמש כבר עושה דרכה מערבה, לכיוון השקיעה, ואורה הופך בהדרגה לרך יותר, מרגיע, מקבל, ומ�י הגאנגס הכחולים זורמים למטה, החזירה לי בבהירות מפחידה דברים שנשתכחו ממני לפני זמן רב... הגאנגס, כמה זיכרונות מעורר אצלי הנהר עם השם הזה, ואיני בטוח אם אני נזכר בדברים שקראתי ושמעתי כילד, בכל הסיפורים על הודו, או שינקתי מהזיכרון האוניברסלי של המין האנושי. העובדה שהנהר הזה עדיין קיים, ושהוא עדיין נושא את שמו העתיק והישן, נראית פתאום בעיני מדהימה, כמעט תחיית המתים...
כשאני חוצה את הגשר, יחד עם עוד כמה קופים שמלווים אותי, ומקווים לקבל משהו לאכול, אני עוצר באמצע הגשר ומביט שוב בנהר, אשר על פי המסורת ההודית נובע מרגלו של וישנו, האל המשמר והמקיים. למטה, כמעט מתחתי, ישנה ירידה במדרגות עד למים (גאט), עם חוף חולי קטן, ומספר אנשים עומדים שם ורוחצים בנהר, טובלים את ראשיהם פעם, ועוד פעם, וממלאים כדים קטנים במי הנהר, ואני מחליט שאני חייב למצוא גסט-האוס עם ירידה לנהר, חייב. טוב, מאיה אמרה לי לחפש את הגסט-האוס של כמאל, שנמצא צפונית לגשר, סמוך לנהר, ואני מחפש אותו, בתקווה שיש בו ירידה למים. למרות כל התרשימים והסימנים אני לא מוצא את כמאל, ואחרי שאני כבר הולך כמה מאות מטרים במעלה הנהר ולא מוצא אותו, אני מחליט לחזור לכיוון גשר לאקסמאן ולבדוק ביסודיות, אבל גם זה לא עוזר, לא שלט של גסט-האוס, לא של כמאל, וגם לא הצבעים בהם היה אמור להיות מסוייד הקיר. טוב, אני חושב לעצמי, בוא נמצא משהו אחר, ומחר יהיה לי יותר זמן וכוח לחפש, בלי כל ה`בית` עלי.
אני ממשיך לכיוון גאט הרחצה הקטנטונת והחוף החולי שראיתי מהגשר למעלה, יורד במדרגות, ומגלה את גסט-האוס `גאנגה` (שמו של הגאנגס בפי ההודים), שבו גם מקדש קטן, ובחור צעיר בשם בירו�, שמנהל את המקום. בירו עושה לי סיור קטן, מראה לי שני סוגי חדרים, ומציע לי חדר מהיותר יקרים ב-150 רופי, עם דלת וחלון לכיוון הנהר. החדר בסדר, לא משהו מיוחד, עם שירותי `בול-פגיעה`, ומקלחת מים קרים. מים חמים בדלי אפשר למלא בחדרון סמוך, שם יש דוד מים חמים. טוב, כבר ראיתי חדרים טובים יותר, אבל אני שבוי זה מזמן במיקום הגסט-האוס, בתמונת גשר לאקסמאן שממש מעלי, בירידה לנהר הגאנגס, בחוף החולי הצמוד, במסעדות הקטנות והפעילות שמסביב, בכמה חבר`ה נחמדים שכבר הספקתי לראות בגסט-האוס, כולל זוג ישראלים, מושבניקים, מיכל מנהלל (שכנה שלי), ואית�י מפארן.. בקיצור אין שאלה, אני חייב לקחת את החדר! עכשיו צריך לראות איך מורידים קצת את המחיר, ונשארים בחדר היותר יקר (ומשא ומתן על כסף זה לא החלק החזק שלי...). "תראה", אני אומר לבירו, "אני מתכוון להישאר כאן לפחות שבוע, אז תוריד את המחיר...". בירו חושב לרגע, מסתכל עלי, מודד אותי בעיניו, ובסוף אומר, "בסדר, 125 רופי". זהו, בשבילי זה מספיק. גם ב-150 (שזה בערך 15 שקלים) הייתי לוקח, אבל עכשיו אחרי ההנחה אני לא חושב פעמיים ואומר לו יאללה, סגרנו. בירו מזמין אותי למשרדון שלו, למלא פרטים, מכבד אותי בכוס צ`אי, ואני לוקח את הכוס, יוצא החוצה ויורד לנהר, לגאנגס, מתיישב על אחד הסלעים שבצד המדרגות, מביט במים ובשמש השוקעת, ואומר לעצמי, זהו, הגעתי...
רישיקש
27.11.2003: אני ברישיקש! יו, כל-כך רציתי להגיע לכאן, ופתאום עכשיו, בשעת בוקר מוקדמת זאת אני מתחיל לקלוט שזהו, הגעתי... משום מה רישיקש התקבעה אצלי במוח כמקום שמייצג אולי טוב יותר מאחרים את הודו כפי שראיתי אותה בדמיוני. הודו עם התרבות והמסורת שלה, המנהגים, הדת ההינדית, העליה לרגל למקורות הגאנגס הקדוש, היוצא כאן מההרים עוד אפילו לפני הארידוואר הקדושה, והמוני הסדואים והבאבות שמגיעים אליה ומתנחלים בה לאורכו של הנהר. רישיקש, `בירת היוגה העולמית`, מרכז רוחני ומקום אליו הגיעו הביטלס בשנות ה-60, לפגוש את הגורו שלהם, רישיקש... בחודש שאני מטייל בהודו הביאו לי דהארמסלה ומקלוד גאנג` את סיפורם של הטיבטים, ומאבקם לשחרור מהכיבוש הסיני. עמקי פארוואטי וקולו, יחד עם מנאלי, הביאו לי את נופי צפון הודו, יחד עם סיפורם של הצעירים אחרי צבא, ושל הסמים. שימלה הביאה לי את זכרון השלטון הקולוניאלי הבריטי, ועכשיו רישיקש, עם הסיפור ההודי. את הסיפור הזה אני רוצה עכשיו ללמוד, להבין, ויחד עם ההתרגשות והשמחה שאני כאן, אני מרגיש כבר קצר רוח, יאללה, בוא כבר החוצה, בוא נראה מה זה...
אחרי מקלחת בוקר עם דלי מים חמים וארגון החדר, אני יוצא והולך דרומה, לאורך צידו המזרחי של הגאנגס, למצוא מקום טוב לארוחת בוקר. בקומה השנייה של אחד הבתים אני רואה את הג`רמן בייקרי `מון לייט קפה`, ועולה אליו כדי לתת לו את הזדמנות הפתיחה של ארוחות הבוקר ברישיקש. אם יהיה טוב אחזור לכאן שוב, ואם לא אז זה שני ביקורים במכה אחת, ראשון ואחרון... בקפה יושב כרגע עוד זוג אחד, שנראים ונשמעים בריטים, וזהו; אני לעומת זאת נשמע לעצמי כמו סאלי (מהסרט `כשהארי פגש את סאלי`), כשאני מזמין דברים שלא מופיעים בתפריט, ומסביר להם איך לטגן לי שתי ביציות הפוכות שתהיינה גם מטוגנות טוב, אבל לא יותר מדי, ו... התוצאה בכל מקרה ראויה לציון, ארוחת בוקר טובה, שמזמינה עוד ארוחות, ואולי לא רק בוקר (רק שלא אתאכזב כמו ב`קפה אמיגוס` במנאלי), טוב, עוד נראה.
אחרי האוכל אני הולך למקום שבו עושים כביסה, ממש ליד, שהמלצר במסעדה הראה לי, ופוגש שם בחורה נחמדה וצחקנית, מוניקה, שנראית לי בת עשרים ומשהו, מעט שמנמונת, עם שיער שחור חלק, שאסוף מאחור, וכפות ידיים מקומטות של בת ארבעים לפחות, כנראה מרוב כביסה. אני מברר מתי תהיה הכביסה מוכנה אם אביא אותה תכף, והיא אומרת שמחר בבוקר; "זה מאוחר לי", אני אומר למוניקה, "כי אין לי עוד מגבת או ציפה, וגם הלבנים והגרביים נגמרו לי...". אחרי לחץ פיזי מתון, חיוך שלי, צחוק שלה, ומבט של מוניקה לשמיים, לראות שצפויה היום שמש טובה, שתייבש את הכביסה, אנחנו מסכמים על שבע בערב. אני ניגש לגסט-האוס, מארגן את כל הכביסה בשקית הפלסטיק מהמכבסה במקלוד, והפעם זה כמעט כל הבגדים שהבאתי לטיול, וחוזר למכבסה. עכשיו נמצאת שם אמא של מוניקה, והיא אומרת תשע בערב, רק בתשע בערב הכביסה תהיה מוכנה. אני אומר לה שזה מאוחר מדי, היא חושבת קצת, ובסוף מתפשרת איתי על שמונה. בזמן שהיא מוציאה את כל הבגדים מהשקית כדי לחשב את המחיר (כאן משלמים מראש), מופיעה מוניקה ומציגה אותה בפני. "אתן מאוד דומות", אני אומר לה, ושתיהן מחייכות, מרוצות. אני משלם להן 220 רופי, ומוניקה מזמינה אותי פנימה, הביתה, לכוס צ`אי. בזמן שאנחנו מחכים שהצ`אי ירתח, היא מראה לי את החדר שבו הן גרות, עם עוד אח קטן שלה, מייד מאחורי חזית המכבסה, עם מיטה זוגית שממלאת את החדר וטלוויזיה. אחר-כך אנחנו עוברים לראות את החלק האחורי של המבנה. "כאן בונים עכשיו גסט-האוס", היא מספרת, "עם שלושה חדרים למטה, ושלושה בקומה השנייה". "מתי זה יהיה גמור?", אני שואל אותה, והיא עונה, "אמצע ינואר". "גדול!", אני אומר, "ואיך אתן הולכות לקרוא למקום?", "עוד אין ש�ם, לא חשבנו", היא עונה; "ה�י, מה דעתך על `מוניקה גסט-האוס`?", אני שואל, מביט בה. מוניקה מייד מתלהבת, עם כל הגוף, ועם החיוך הגדול והשמח שלה, איזה חמודה, ותכף תספר על הרעיון לא�מה, ואילו אני מבטיח שכשאבוא לרישיקש בפעם הבאה (ואני כבר בטוח שאבוא לכאן שוב, כמו גם למקלוד), אחפש את הגסט-האוס שלהן.
מהכביסה לאינטרנט, לקרוא ולשלוח כמה מיילים, אחרי שחמישה ימים לא היה לי אינטרנט, וזהו, עכשיו אפשר להתחיל לגלות את העיר. אני יורד דרומה לאורך הנהר, לכיוון ראם ג`ולה, הגשר הדרומי, חותך בדרך קיצור, דרך צמחיה טבעית, עצים ושיחים, וחוצה שטח שנראה כאילו לא שייך לעיר בכלל. יש כאן המון סאדואים, לבושים בכתום, הבגד הקדוש, המסמל על-פי האמונה את דמה של פארוואטי, בת זוגו של שיווה. חלקם מתבודדים בפינות שונות בין העצים, בתוך חושות קטנות או סתם ישובים ליד שיח או עץ, חלקם ממתינים לחלוקת מעט תאלי, כשסיריהם הקטנים בידיהם, ואחרים יושבים על שפת הגאנגס.
עכשיו, רק שתבינו, שפת הגאנגס כאן, במקום הזה, הוא חוף חולי לבן, משטחי חול עצומים שנראים כמו חוף ים לכל דבר! החוף והחול הזה ממש מזמינים רחצה ושיזוף, אני חושב לעצמי, אם כי המים בטח קרים. אני חייב להגיע הנה לכמה שעות טובות עם ספר, לתפוס שלווה, פשוט יופי של חוף. בתוך כל הצמחייה שמסביב, חוץ מאנשים, אני גם מגלה סוג חדש של קופים, קצת יותר גדולים, שלא ראיתי עד עכשיו, עם פרווה אפורה, פרצוף שחור, וזנב ארוך. התחת שלהם פחות אדום מזה של הרזוס, ויותר מאוחר יסתבר לי שאלה קופי לאנגור.
האשראם של החיפושיות
כשאני מגיע לראם-ג`ולה וגומר להתפעל מהגשר, אני עולה עליו, ונעצר בחצי הדרך, צופה אל הגאנגס. כאן הנהר רחב יותר, ויש בו כמה איים יבשים שכנראה מתכסים במים כשהזרימה בנהר מתחזקת, לקראת הפשרת השלגים בתחילת האביב, ובוא המונסונים, שמתחילים בדרום ומגיעים לכאן, כך אומרים, בתחילת יולי. ממול, במרחק, חוצה סירה את הנהר מצד לצד, מעבירה עולי רגל לגדה המזרחית, והכל נראה כל-כך ציורי, כמו תמונה רחוקה שראית תמיד בדמיונך.
ליד הגשר מוכרים אם ובנה פאפאד ובוטנים, ואני קונה קצת בוטנים חמים, וממשיך ללכת דרומה לאורך `סווארג אשראם`, שבשטחו נמצאים אשראמים רבים ללימוד יוגה, בחלקם יש גנים, מדשאות קטנות, ופסלים המתארים תמונות מהאפוסים ההודים, הראמאיאנה, המאהאבאראטה ואחרים. באשראם `ס�רי ו�ד ניק�טאן`, שצבוע כולו בגווני כתום, אני נכנס פנימה לברר אם יש להם חדרים פנויים, כמה זה עולה, ואיך נראים החדרים. אני מקבל מפתח, חוצה את החצר המרובעת והגדולה, שסביבה נמצאים החדרים, ונכנס לבדוק את החדר. מה שאני מוצא זה חדר מינימלי, פשוט מאוד, עם מיטה ומזרון קשה, ומאחור חלק נוסף עם שלושה כוכים פתוחים, אחד למקלחת מים קרים, השני לשירותי `בול-פגיעה`, ובשלישי יש כמה מדפי בטון לבגדים, וכל זה ב-70 רופי ללילה. לא מלהיב, אבל אפשר לשלב כאן מגורים עם שיעורי יוגה, ואז זה יכול להיות שווה...
טוב, עד כאן להתאפס קצת על הסביבה הקרובה, צבעים וריחות ראשונים, להתחיל בכלל להבין מהי רישיקש, ועכשיו לסיפור שמסקרן אותי במיוחד, ואני חושב עליו עוד הרבה זמן לפני שהגעתי לכאן, לנסות למצוא את האשראם הנטוש של מהארישי מ�אה�ש יו�גי, המקום בו ביקרו ושהו בזמנו חברי להקת החיפושיות! כן, כן, החיפושיות! בשביל מי שגדל על החיפושיות ואהב אותם כמוני, מה שאכתוב עכשיו מיותר, ואתם יכולים לדלג, אבל בשביל מי שכבר הספיק לשכוח, או שפשוט לא התעניין (לתשומת לבך, קוטנר), הנה תזכורת קצרה: בתחילת 1968, אחרי שנקלעו למשבר יצירתי בעקבות התאבדות מנהלם הכל-יכול, בריאן אפשטיין, הגיעו חברי להקת החיפושיות לרישיקש (בהשפעת ג`ורג` האריסון), להשתתף בקורס מדיטציה אצל מהארישי מאהש יוגי. את שהותם באשראם ניצלו חברי הלהקה גם לכתיבה, אם כי בניגוד לעבר, כאשר יצרו את שיריהם בעבודה משותפת, הפעם כל אחד מהם עבד על שיריו בנפרד. תוך כדי השהות באשראם רינגו חטף קילקול קיבה וחזר ללונדון, ושלושת חבריו השלימו את כתיבת `האלבום הלבן`, אלבום כפול שיצא בסוף אותה שנה בלונדון, ובעצם מבטא חזרה לרוק המסורתי (אני מקווה שקוטנר לא יהרוג אותי על איזה טעות או משהו...).
אני מסתובב, מחפש, שואל, נעזר במפה של הספר, ובסוף מגיע למקום שלפי כל הסימנים צריך להיות האשראם, שפעם היה הכי מפורסם כאן ברישיקש. השער המרכזי, שצבוע בירוק ואדום, עם כתובת בהודית למעלה, סגור ונעול, והכל מסביב עזוב ונטוש ומוזנח, האם זה המקום? אני נכנס פנימה דרך הפתח שבצד השער, ומתחיל להסתובב בפנים, לא ברור לי לאן, עד שאני רואה מרחוק סאדהו לבוש בכתום, שמסמן לי בידו לבוא אליו. מסתבר שהסאדהו הזה, שקוראים לו סוואמינראן, חי פה באשראם הנטוש, שאכן היה האשראם של מהארישי מאהש יוגי, יחד עם עוד כמה משפחות. הוא מתגורר באחד ממבני המגורים הנטושים, מין מבנים עגולים דמויי חרוט, המרוצפים מבחוץ באבני נהר, ששימשו את התלמידים הרבים שהיו מגיעים לכאן, ומפוזרים זה ליד זה מסביב לכמה מבנים מרכזיים. ליד סוואמינראן יושב ילד קטן, אבל לא שלו, הוא מייד אומר. "אני לא התחתנתי, ואין לי ילדים" הוא מסביר, וצוחק, "כשיש ילדים אין לך שקט...".
אחר כך הוא מסמן עם ידו לכיוון השמים ואומר, "כל החיים שלי זה שם...", והוא מתכוון, כך אני מבין, לאלים, לעולם הרוח, ולחיפוש אחר ה`מוקשה`, השיחרור (הנירוואנה אצל הבודהיסטים). תמיד תהיתי מהי אותה מוקשה, נירוואנה, או הארה, שעבורן עוזבים אנשים את ביתם, מוותרים על כל רכושם החומרי, פורשים מחיי העולם הזה, ומצטרפים לאחד ממאות המרכזים הרוחניים הקיימים בהודו, או שבוחרים בחיי סאדהו נודד, המקדיש עצמו לחיים רוחניים באמצעות מדיטציה, תפילה, לימוד, סגפנות ומסעות עליה לרגל. במשך הזמן הגעתי למסקנה שכנראה זה משהו שעד שלא חווים אותו, אם זכית, לא יודעים מהו. במידה רבה, אני חושב לעצמי, זה כמו אהבה. תוכל לקרוא עליה הרבה שירים וסיפורים, לראות מחזות וסרטים שיתארו מהי, וכל זה, אבל עד שלא תתאהב, ממש, כל כולך, לא תדע ולא תבין באמת מה זה.
"בן כמה הילד?", אני שואל, וסוואמינראן מסמן שאינו יודע, ואחר-כך באנגלית המעטה שלו הוא מוסיף "אולי ארבע, חמש...". אני מסמן לילד באצבעות, ושואל אותו, ומסתבר שהוא כבר בן שבע, למרות שהוא באמת צנום וקטן. סוואמינראן נמצא כאן במקום הזה מאז 1972, 31 שנים, וזה פחות או יותר הזמן שבו נטש מהארישי מאהש יוגי את המקום, והלך לעשות כסף בהולנד, כך סוואמינראן. האם הוא זוכר את ביקור החיפושיות במקום? אני שואל, "כן", הוא עונה, ומחייך, וגם יודע לומר שהם התגוררו במבנה מספר 100... עכשיו אני שם לב שמעל פתח כל מבנה טבוע מספר ברור ויפה, ומייד אני חושב לעצמי שאני חייב למצוא את מבנה מספר 100. יו�, זה יכול להיות משהו, ואני כבר מתרגש, אפילו שעדיין לא ראיתי אותו. סוואמינראן עצמו מתגורר במבנה מספר 11, והוא מזמין אותי פנימה לראות את `דירתו`, מיטה, קצת ציוד, כמה כלי מטבח, וזהו. המדרגות הפנימיות מטפסות בעיגול למרפסת הקומה השניה, שם ניתן לצאת החוצה, ומה שאני רואה מלמעלה, כשאני מביט על כל שטח האשראם הנטוש, זה ג`ונגל סבוך של עצים ושיחים ממנו מבצבצים ראשי מבני המגורים, כשבמרכז כמה מבני ציבור גדולים יותר. "מישהו גר כאן?", אני שואל, "רק הקופים", עונה לי סוואמינראן וצוחק...
אחרי איזה חצי שעה וכוס צ`אי אני נפרד מסוואמינראן והילד, נ�ייני, ומתחיל לחפש את מבנה מספר 100. אני מפלס דרכי בזהירות בין השיחים, המטפסים, ושאר הצמחייה הסבוכה, כשסביבי מלא קופים, חלקם צופים בי מעל ענפי עצים או גגות המבנים, תוהים מיהו זה שמעז לחדור לממלכתם, ואחרים קופצים ומדלגים, נתלים על חבלי שרכים, ומשמיעים מין שריקות כאלה, וקולות קריאה אחד לשני. הכל מסביב כאן מזכיר לי את `ספר הג`נגל` בגירסתו המצויירת, ואני מרגיש כמו בממלכתו של לואי, מלך הקופים, כשתכף יופיעו מבין השיחים גם בלו הדוב ומוגלי... מ�ספרי הבתים ממש מבלבלים, בלי סדר ושיטה (ואולי זאת השיטה), פעם הם הולכים קדימה, פתאום קופצים אחורה, אני כבר מגיע לשמונים ומשהו, ופתאום חוזר חזרה לשישים... יש מקומות ממש סבוכים, שקשה לחדור דרכם כדי לראות את מספר המבנה, והקופים כל הזמן עוקבים אחרי, מנסים להבין מה אני מחפש כאן. כשאני מגיע בסוף ל-95, אני מתחיל כבר להתרגש, אבל אז אני מוצא לידו את 117, מה קורה כאן? אני כבר לא יודע מה לחשוב, ומחליט לנסות בכיוון אחר, ואז, פתאום, ממש מול העיניים, מספר 100, וואו�!!!... אני נעצר ומביט, אז זהו, זה כאן? זה המקום שבו התגוררו חברי להקת החיפושיות במהלך שהותם באשראם? מין שמחה כזו מציפה אותי, כבר חשבתי שלא אמצא את זה. אני תופס לי פינה ומתיישב, מביט במבנה ומקשיב לקופים, שקריאותיהם הופכות אט-אט למין מוזיקה כזאת. אין לי אתי עכשיו איזה משהו של החיפושיות, שאוכל להקשיב לו, אז אני מזמזם לעצמי את `כאשר הגיטרה שלי בוכה ב��רכ�ו�ת` (`While My Guitar Gently Weeps`), שכתב ג`ורג` האריסון, מתוך האלבום הלבן ("אני מביט בכולכם, רואה את האהבה שלכם שי�ש�נה, כאשר הגיטרה שלי בוכה ברכות... עם כל שגיאה אנחנו בטח לומדים, עדיין הגיטרה שלי בוכה ברכות...), וחושב, ג`ון נרצח, ג`ורג` מת מסרטן, ופול ורינגו, כל אחד לחוד, עדיין שרים ומנגנים, וכולם יחד היו אחת הלהקות המופלאות ביותר שקמו אי-פעם. עכשיו, אין ספק בעיני שהמוזיקה ההודית, בהשפעת ג`ורג` האריסון (והשהות ברישיקש היתה חלק מזה), העשירה את הכתיבה של החיפושיות, והפכה אותה מעניינת יותר, שונה, לפחות לדעתי, אולי אוניברסלית יותר, לא יודע, והנה אני כאן, עכשיו, מול פיסת ההיסטוריה הזאת...
הקופים מלווים אותי מעל ענפי העצים וגגות המבנים הנטושים בעת שאני מפלס את דרכי חזרה, דרך מרכז האשראם הנטוש, עובר דרך מבנה 11, ונפרד מסוואמינראן ונייני בדרך החוצה. ביציאה אני מחליט לצלם גם את שער הכניסה, ולבקש מבירו בגסט-האוס שיקרא לי מהמסך מה כתוב בהינדית מעל השער. ילד קטן שעולה בכביש מלמטה מתקרב אלי, ואני מבקש ממנו שיעמוד ליד השער ואז אצלם אותו, יחד עם השער. כמו שאני מראה לו איפה לעמוד אני שומע קריאות מלמטה של מישהי, אני מפנה את ראשי ורואה א�מא עם ילד קטן יותר, ממהרת לכיווני, ומסמנת לי לחכות לה, כי גם היא רוצה להצטלם... מסתבר שהילד שלידי הוא גם בנה, וכשהיא מגיעה הם נעמדים שלושתם, כמו חיילים, רציניים כאלה, ומחכים שאצלם אותם. מייד אחרי הצילום הם רצים אלי לראות איך זה יצא, שלושתם, מביטים במסך ומבסוטים, גם הא�מא... ככה זה ההודים, יש בהם משהו כל-כך תמים, כל-כך נאיבי, כמו ילדים קטנים, משהו שאנחנו, לצערי, כבר איבדנו מזמן. בכל מקום שאני מצלם הם מייד מתאספים סביבי, מנסים לראות את המסך, וכשאני מראה להם את התמונה הם מחייכים, צוחקים, מתלהבים, מבסוטים. כבר עשיתי לי הרגל, מיד שאני מצלם, אחרי שאני מבקש את רשותם, אני מראה להם מה יצא, על המסך, ומביט על פניהם המשתאות, כשהם מצביעים אחד על השני, איך כל אחד יצא, וצוחקים, צוחקים. אין ספק, המצלמה הדיגיטלית כאן בהודו היא להיט, להיט אמיתי. כשהתלבטתי לפני הטיול אם לקנות אותה ולקחת אותה איתי לכאן, לא שיערתי איזו הצלחה תהיה לה...
בדרך חזרה צפונה אני הולך ברחוב החנויות, לאורך גדתו המזרחית של הגאנגס, ונכנס להתרשם גם מאשראם פארמאראת ניק�טאן, שנראה מבחוץ מאוד מפואר. אני רק מגיע לחצר הפנימית, ומייד נצמד אלי זקן חביב, ומתחיל להסביר לי על כל הפסלים והתמונות הנמצאים בחצר האשראם. הוא מושך אותי ביד, ועובר מפסל לפסל, ומתמונה לתמונה, לא מדלג על שום דבר. שיווה, ו�יש�נו� - בכל עשרת ג�לגוליו השונים (ביניהם קרישנה, וראמה), ואחרים, ומסביר לי באנגלית שרובה מילים בהינדית, מה שהופך אותה לבלתי מובנת לחלוטין, בעוד אני קורא את ההסברים למטה באנגלית... כל פעם הוא שואל אם אני רוצה לצלם, וכשאני אומר שלא, הוא נראה קצת מאוכזב. בסוף ה`סיור המודרך` הזה הוא מבקש כסף, אני נותן לו 5 רופי, ואז הוא אומר שזה 10 רופי. אני מוסיף לו עוד 5 והוא נפרד ממני בלחיצות ידיים וחיוכים... לפני היציאה אני בודק במשרד הקבלה של האשראם כמה עולה לשכור חדר. אז ככה, חדר לשבוע, כולל השתתפות בשיעורי היוגה והמדיטציה, ואוכל במשך היום, אומר לי האיש במשרד, זה 125$; כן, ככה, ישר בדולרים, וזהו. אני עושה חשבון מהיר, ברופי זה איזה 5500 או משהו, וחושב לעצמי שזה לא מעט, אבל אם זה מה שהם דורשים, כנראה יש גם כאלה שמשלמים להם את זה.
טוב, זה הזמן להתיישב ליד הנהר, הגאנגס, ולהביט בו לאור השקיעה, זמן להירגע, לנוח קצת, למתוח את הרגליים, להישען אחורה, ולקחת אוויר. אחר-כך אלך לאסוף את הכביסה, לאכול, לקשקש עם החבר`ה, אבל עכשיו זה הנהר, הוא ואני, והשקט שמסביב, שקט של בין הערביים. מולי זורם לו הגאנגס, `האם הגדולה`, כפי שהוא מכונה בפי ההינדים, רחב ומנצנץ בזהרורי כסף באור השקיעה הצהוב-כתום, ומימיו מתקדמים לאיטם, עוקפים את מכשולי הסלעים, מסובבים אותם, משתהים לרגע, אוספים כוח, וממשיכים קדימה, הלאה, במורד הערוץ. אני מביט במים מוקסם, מהופנט, חולם, ואני שומע את מי הנהר הזורמים קוראים אלי, ומזמינים אותי להצטרף אליהם, בדרכם מכאן דרומה ומערבה, דרך ואראנאסי ופאטנה, ועד למפרץ בנגל והאוקיאנוס ההודי. "...כשאדם חי כך, כמו נהר", כתב הנרי מילר, "הוא חווה את החיים במלואם, חולף הלאה עם זרם החיים, ומת כדי לחיות שוב כמו אוקיאנוס...".
טקס הפוג'ה
28.11.2003: שעת אחר-הצהריים מוקדמת, ואני ישוב על אבני הנהר בקטע יבש של הגאנגס, בגאט טריבני, הגאט המרכזית של העיר רישיקש, ממתין לשקיעה ולתחילתו של טקס הגאנגה-ארטי (פולחן הנהר); זהו טקס שבו מביאים המאמינים מנחות לנהר, ומשיטים במים זרי פרחים, ופאטי, מעין `סירות` עשויות עלים רחבים מעץ הבו�, שבתוכן פרחים, מקל קטורת ונר דולק, ומבקשים לעצמם ולבני משפחתם בריאות, אושר, והצלחה. הטקס הדתי הזה של תפילה והבאת המנחות קרוי פוג`ה, והוא אחת מהדרכים בהן יכול המאמין להתאחד עם האל. בדרך זו, דרך הבהאקטי מרגה, שפרושה אמונה עמוקה באל מסויים, תפילה ואהבה עמוקה אליו, אפשר גם להגיע למוקשה, לשחרור, ודרך זו, שלא כדרכים אחרות, פתוחה גם בפני נשים וגם בפני בני הקאסטה הנמוכה של הפועלים והאיכרים, השו�דרה.
כבר כמה שעות שאני נמצא כאן, ליד הגאט, יושב ומסתכל על הנשים השוזרות ומכינות מחרוזות פרחים כתומים-צהובים, שנראים כמו שילוב של חרציות ודליות כאלה, כפי שהן עושות מדי יום לקראת טקס הפוג`ה, ומסתובב בין החנויות, המוכרות את זרי הפרחים ואת `סירות` העלים, שיותר מאוחר תשוטנה על הנהר. ברחבת הגאט פזורים פסלי האלים, ו`מדריך` שנצמד אלי, בלי לשאול ובלי לבקש, מראה לי את שיווה ואשתו פארוואטי, ו�ישנו� וגלגוליו השונים, גאנש בעל ראש הפיל, האנומאן מלך הקופים, ואפילו תמונה מספר המאהאבאראטה, שהוא היצירה הספרותית הארוכה ביותר בעולם. בתמונה המפוסלת, כך המדריך הצמוד שלי, רואים את קרישנה (אחד מגלגוליו של וישנו), בעת שהוא משמש כנהג המרכבה של ארג`ונה, גיבור הפאנדאבים, שבסופו של קרב מביס את השדים (הקוראבים). כשאנחנו מגיעים לבראהמה, ואשתו סאראסוואטי, אלת הלמידה, הניצבת במרכז הגאט ומעליה פעמון, מסביר לי המדריך שהצלצול בפעמון נועד להעיר את סאראסוואטי משנתה, כדי שתוכל לברך את המאמינים שהגיעו לטקס.
בינתיים מובאים לשפת המים פעמונים נוספים, על גבי מתקן נייד גבוה, וגם שולחנות קטנים, מעין דרגשים כאלה. על כל שולחן מניחים מין מנורת מתכת כזאת, שנראית כמו שילוב של מנורת שמן ועץ ארז. בשקעים שבעל�י העץ יודלקו לאחר מכן פתילות שמן, ואלה יבערו במהלך הטקס כולו. על השולחנות מונחות גם קערות עם גרגרים לבנים מתוקים (מיטאי), ופרחים, ומערכת ההגברה נבדקת ומתורגלת, כאשר כל אותה עת מגיעים מאמינים לנהר, טובלים במימיו, ומגישים לו את מנחותיהם עוד טרם שהחל הטקס הרשמי.
בחמש וחצי מתחיל טקס פולחן הנהר, שיימשך כרבע שעה, טקס קצר שגורם לי להתרגשות רבה. הטקס מלווה בצלצולי פעמונים לכל אורכו, כאשר בתפקיד המצלצלים כמה אנשים שזכו לכבוד לעמוד ליד מתקן הפעמונים המרכזי, ולמשוך בחוטי הפעמונים במרץ וללא הפסקה. הבראהאמין, מנהל הטקס, קורא במערכת ההגברה את התפילה, כשאת חלקה הוא שר, ולאחר מכן ממשיכה את השירה קבוצת אנשים שעומדת לידו. ליד המים, בשטח לא גדול המגודר בחבל, עומדים כמה בראהאמינים ומקדישים תפילות למספר אנשים ששילמו, ומשלמים במהלך הטקס, כשאלה מניחים את השטרות על המגש שעליו המתקן עם הפתילות הדולקות. במהלך התפילה נותנים הכוהנים לאותם מכובדים פרחים, כדי שיזרקום למים, ומיטאי, ולאחר מכן גם קושרים חוט סביב פרק ידם ומקרבים אליהם את להבות האש, הנחשבות קדושות, כדי שהם יעבירו מעליהן את כפות ידיהם ולאחר מכן יחליקו את הידיים על ראשם, ובכך יזכו לקארשאנה, ברכת האל.
לקראת סיום הטקס מחלק אחד הבראהמינים פרחים גם לנו, אלה שעומדים בסמוך לשטח המגודר, ואחר-כך כולנו מכבדים את הטקס, עם ידיים צמודות זו לזו, מול הפנים, מקשיבים לתפילה. סביבי ישנם רק הודים (אין כאן זרים בכלל), פניהם מרוכזות ועיניהם עצומות, ואני מציץ עליהם כדי לדעת מה לעשות. לאחר התפילה מעביר הבראהמין את האש לידנו, כדי שנוכל להעביר מעליה את כפות ידינו, ואחר-כך גם מחלק לנו מיטאי, אותם גרגרים לבנים מתוקים שכבר קיבלתי פעם במקדש האדימבה, במנאלי. עכשיו כולם ניגשים לנהר, ואני אתם, ומשליכים את הפרחים למים, והגאנגס כולו מתמלא בפרחים, זרי פרחים השטים במים, וסירות עם נרות דולקים הממהרות ומקפצות במורד הזרם...
המחזה מרהיב, נהר שמתמלא באורות קטנים המרקדים על פני הגלים ומשברי המים, עוד ועוד פרחים הנזרקים למים, בלווי תפילות המאמינים ובקשותיהם, גם שלי, וקבוצה צפופה של אנשים, שאני חלק ממנה, שחו�וה משהו ביחד, משהו משמעותי. לא הבנתי את התפילות שנאמרו, אבל היו לי תפילות משלי, שהתאחדו עם תפילות האחרים, כך אני מאמין, כי בסופו של דבר הרי כולנו בני אדם, שמבקשים לעצמנו, למשפחותינו ולעמינו דברים דומים, ואולי בשל כך אני כל-כך נרגש, והלב שלי דופק כמו איזה פטיש אוויר. אני מרגיש שמשהו קורה לי עכשיו, בטקס הזה, לא מבין בדיוק מה, קשה לי להסביר אפילו לעצמי, אבל אני מרגיש את זה, כל-כך חזק, זה מקיף אותי מכל הכיוונים, עובר לי בתוך הגוף, נמשך לאנשים שסביבי, חוזר אלי ומתחיל להרים אותי באוויר. אני מסתכל על רגלי, ורואה שאני עדיין עומד על האדמה, על שפת הגאנגס, אבל אני מרגיש שאני כבר עף, בשמיים, מביט למטה ורואה את הנהר, המנוקד באורות קטנים, מקפצים ומרצדים, שהולך ומשחיר, ונהיה סמיך, וממשיך ומתפתל על פני הארץ הזאת, ואני ממשיך לעוף, הלאה, הלאה, עם הנהר...
