מסלול הצ`אר דהאם
מסלול הצ`אר דהאם הוא מסלול עליה לרגל ל-4 המקדשים המסמלים את מקרותיהם הרוחנים של 4 נהרות קדושים: מקדש גנגוטרי (Gangotri) הגנגס, מקדש יאמונוטרי (Yamunotri) ביאמונה, קדארנאת (Kedarnath) במאנדיקיני ובאדרינאת (Badrinath) באלקנאנדה. היות ואני לא בדיוק הינדי אדוק הרשיתי לעצמי לחפף ולבקר רק בשניים, גנגטורי וקדרנאת. חוץ מזה - תמיד טוב להשאיר משהו לפעם הבאה...
שלושה דורות של מלכים ניסו לרצות את האלה גנגא על מנת שתרד אל הארץ ותטהר את נשמותיהם של 60,000 בני משפחתם שנשרפו באש זעמו של החכם קאפילה, אבל רק בהגריטה הצליח, זה לא הלך לו בקלות: הוא היה צריך לעמוד על קצה הבוהן במשך שנה כשהוא מדקלם את המנטרה "אום נמה שיווה" עד ששיווה החליט לעזור לו להוריד את גנגא אל האדמה. בדרך למטה היא עוד הספיקה להתברבר כמה שנים בסבך השערות של שיווה שמשוך למעלה ב"קאלאבום" סוג של קוקו בלוף, ליצור להקות של דולפינים, צבים ותנינים. ולהיבלע על ידי החכם ג`הנו. אבל סוף טוב הכל טוב, היא חטפה את אפרם של 60,000 האומללים, מביאה איתה גאולה למלך הטוב בהגריטה. מאז נחשב הגנגס לקדוש בנהרות הודו. טבילה במי הנהר מכפרת על חטאי הטובל, אלה של חייו הנוכחים, ואלה של חייו הקודמים. ופיזור אפר המת במי הגנגס משחררים אותו ממעגל הלידה והמוות.
החלטתי ללכת לראות את המקום שכל זה מתחיל בו. הקרחון באומוק. 18 קילומטר ממקדש גנגטורי שנמצא 10-12 שעות נסיעה מרישיקש. היות ואני לא ממש מתלהב מהרעיון של לבלות את כל היום בנסיעה החלטתי לקחת את האוטובוס האחרון שיוצא ב-12:30 לאוטרקאשי (Uttarkashi), ולהמשיך למחרת בבוקר לגנגוטרי. באוטובוס פגשתי 2 צעירים גרמנים ובחור אוסטרי בערך בן 40 שנראה לי נורא מוכר מאיפשהו אבל לא יכולתי להיזכר מאיפה. רק כשהוא אמר לי את שמו נפל לי האסימון.
"האלו" הוא חייך ולחץ לי את היד. והאמת, הוא היה העתק אנושי מדויק של הדוב באלו מתוך "ספר הג`ונגל" בגרסת דיסני. איש גדול ועגול, בלורית מתנפנפת, וחיוך שבע רצון מרוחים על השפתיים. כל התנהלותו נונשלנטית, כאילו מזמזמת: "חפש תמיד רק את הטוב שבאמת נחוץ לדוב, ושכח את הצרות שבחיים..."
טיפוס מעניין הבאלו הזה. מנהל של תחנת רכבת בוינה שנוסע להודו כל שנה מזה 20 שנה, כמעט תמיד לאוטאראנצ`אל. גרוש פלוס אחד, מומחה לצ`אראס, וחושב בצורה רחוקה מאד מהמסגרות המקובלות. פארטנר לא רע להתחיל איתו טיול. בדרך הוא סיפר לי על האזור, על הבאבות שפגש, על הבית והבן בוינה, ועל ההליכה שהיא בשבילו מדיטציה יותר טובה מכל מה שימצא ברישיקש. הרגשתי ממש כמו מוגלי בשלב שבו הוא לומד על חוקי הג`ונגל. לפחות לקלישאה אחת הוא קלע בול. כשקבע כמו זקן אמיתי, שרשיקש משתנה, שכבר אין הבדל בינה לבין גואה או מנאלי. "היום אנשים מגיעים לרישיקש כדי לחגוג, פעם זה היה אחרת..."
אומרים שהיה פה שמח לפני שהגעתי, כשסיפרתי לו שהתחנה הבאה בטיול שלי היא נפאל הוא קבע שלדעתו אנשים צריכים לבוא לאוטאראנצ`אל כדי לטרק ולנסוע לנפאל בשביל מדיטציה. בנפאל עוד לא הייתי, אבל בהמשך השבוע השתכנעתי לחלוטין שמי שמחפש טרקים טובים ולא שחוקים כדאי לו מאד להגיע לאזור צפון אוטארנאצ`אל. בערב הגענו לאוטארקפי, מקום ממש בסדר בשביל להעביר בו לילה אחד, ומצאנו חדר נחמד ב-50 רופי לכל אחד. מטופסי ההרשמה לגסטהאוס למדתי את שמו האמיתי של באלו: ארנסט גונתר, פלא שהוא מעדיף "באלו"?
משיחה עם השותפים הגרמנים לנסיעה, שעכשיו הפכו לשכנים בגסט האוס, התברר לי שהם לומדים בבית הספר באורוביל, הקהילה הבין לאומית שממוקמת במדינת טאמיל נאדו. זה מקום שמאד מסקרן אותי ואני רוצה לבקר בו בהמשך הטיול. לשאלתי הקצרה "איך אורוביל?" קיבלתי תשובה קצרה "צפה להתאכזב", אין ברירה, אני אצטרך להתחשב בעצמי. כך או כך צירפתי עוד כתובת אי מייל לרשימה ההולכת ומתארכת בפנקס שלי, יש לי כבר המון כתובות של אנשים שפגשתי. שותפים לנסיעות רכבת לילית, לטרק סוסים, לשיחה שהתחילה ב10 בבוקר ונגמרה אחרי חצות, לקורס צלילה וכיוצא באלו. לרובם לא כתבתי אף פעם, אבל דווקא יהיה נחמד מאד להסתובב באורוביל עם מישהו שחי שם, גם אם הוא חושב שאני צריך להנמיך ציפיות, בנתיים השיחה גלשה לגרמנית, ואני גלשתי לכיוון השינה.
גנגוטרי
מוקדם בבוקר למחרת עלינו על האוטובוס לגנגטורי. זה לקח לנו חמש וחצי שעות להגיע. אבל הנסיעה היתה שווה כל רגע. הדרך מטפסת מעל ערוץ הגנגס, דרך יערות, מפלי מים ומצוקים, הנוף ממש עוצר נשימה, מעביר את הזמן יופי, בצהרים הגענו. קצת מאוחר כדי להתחיל צעוד לכיוון גאומוק, ואת יתר היום החלטנו להעביר בגנגטורי. עושה רושם שתושבי הכפר מתפרנסים בכבוד מעסקי ה"יאטרה" (עליה לרגל). יש כאן כמה וכמה גסט האוסים באיכויות משתנות, הרבה דוכנים לממכר מזכרות ותשמישי קדושה, ושתי מסעדות לא רעות בכלל. הכפר בנוי על שתי גדותיו של הגנגס, ממוקם להפליא מעל כמה מפלים, ובקצהו הצפוני בנוי מקדש גנגטורי.
לגדות הנהר יש מעין טיילת ובה גהאטים רבים המשמשים את העולים לרגל למלאכת הטבילה. במתחם המקדש יש הרבה פעילות, קונים זר פרחים בשביל גנגא, זוכים בברכה מבאבא זקן במשקפי שמש ענקיים, מתעטפים בטוקה כתומה, מצלצלים בפעמונים וכו`... ליד המים עוד יותר יפה ומעניין, יש כל מיני פוג`ות, יש אחד שקורא בכף היד, אנשים מתפשטים ונכנסים לתוך המים הקפואים, וכשהם יוצאים הם חפים מחטא כתינוקות שאך זה נולדו. הנשים טובלות כאן את הסארי הארוך ופורשות אותו ליבוש בשמש. אנשים מגיעים לכאן מרחוק. מפנג`אב, מנוג`ארט, ממאהרשטרה... אפשר להסתכל עליהם כל היום.
בנתיים שקעה השמש, ובגובה 3,042 מטר נהיה קר מאד. באזור הגסט האוס והמסעדות כבר התקהלה חבורה קטנה של תיירים שהתכוונו לעלות מחר לכיוון הגאומוק. קבענו עם כמה מהם ב-6:30 למחרת, אחרי 2 קערות מרק ועוד לא מעט ספלי צ`אי פרשתי לחדר. למחרת ב-6:30 בבוקר ירד גשם זלעפות. רטנתי וחזרתי לישון, וכך גם באלו. התנהגות דובית למופת! קיווינו שיותר מאוחר ישתפר מזג האוויר ויהיה אפשר להתחיל לטייל, התקווה הזאת נכזבה. הגשם לא הפסיק לרדת לאורך כל היום והטמפרטורות צנחו קרוב לאפס. ישבנו כל היום קפואים במסעדה מנסים להתחמם איכשהו. אף אחד מאיתנו, חוץ מבאלו כמובן, לא ציפה לכזה קור והדוכנים שמוכרים כובעים, כפפות וצעיפים עשו קופה יפה באותו יום. למדתי מבאלו שבערך 50 קילומטרים מדרום לגנגוטרי, על הכביש בחזרה לאוטרקאשי ישנו כפר בשם גנגה-נאני (Ganaganani) שידוע בעיקר בזכות המעיינות החמים שבו. אבל גם בזכות איכות הצ`אראס שמוכרים בו. יושב על התחת כל היום, קפוא מקור, לא יכולתי להוציא מהראש את המחשבה על המעיינות החמים, את האוטובוס האחרון שירד מגנגטורי פיספסתי, ולמזלי פגשתי בחור נחמד בשם אימרי שהיה לו מספיק מרץ כדי לצאת החוצה בקור, להתמקח ולסכם מחיר עם נהג ג`יפ, ואחר כך למצוא עוד 4 חבר`ה שירצו לרדת איתנו לגנגה-נאני.
למצוא אנשים היתה משימה לא קלה. משום מה רובם העדיפו לשבת במסעדה רועדים מקור ולחכות שמשהו ישתנה, על להשקיע 100 רופי ושעתיים נסיעה לפנק את עצמם ברחצה במעיינות חמים. לך תבין אנשים, רק בחמש אחרי הצהרים יצאנו לדרך. 5 ישראלים וצרפתיה אחת יפה שמטיילת עם כינור. עוד לא פגשתי מישהו שמטייל עם כינור. בערך בשבע בערב הגענו. בחוץ עדין גשם וקור. כשהגענו למעיינות החמים לא יכולנו לחנוק את קריאות האושר. נגלתה לעינינו בריכה מרובעת עם מים נקיים בצבע טורקיז, מעלה אדים כמו קטר של רכבת ישנה.
חמש דקות אחרי שזרקתי את התיק בחדר כבר הייתי על שפת המים, וכאן נכונה לי אכזבה זמנית, המים היו כל כך חמים שלא יכולתי להיכנס. בזהירות ניסיתי להכניס את כף הרגל, ומיד משכתי אותה בחזרה בכאב. ככה עוברות להן בערך 10 דקות ואני מתיז על עצמי מים כמו איזה דביל, מחכה שהגוף יתרגל לחום מה, שמסתבר, שלא קורה, כשפתאום מגיעים לבריכה שני הודים ונכנסים למים כאילו כלום. הייתי בטוח שתוך שניה הם יוצאים החוצה בצעקות ועם כוויות בכל הגוף, אבל שני אלה מבסוטים במים, צפים על הגב, צוללים, משפריצים.... השתכנעתי שכנראה גוף האדם מסוגל לעשות את זה והחלטתי - על החיים ועל המוות (שעד לפני רגע היה נראה לי תוצאה בלתי נמנעת של התבשלות במים האלה), וכנסנתי עם כל הגוף למים.
לא יאמן, אבל זה עבד. מסתבר שרק ככה אפשר להיכנס, איזה כיף, כל הגוף במים החמים, מתבשל לי כמו פולקע במרק, הגשם שיורד לא מזיז לי וכל הקור של היום מתאדה לו החוצה ממני. החבר`ה שהגיעו קצת אחרי הגיבו בצורה דומה, ולא הבינו איך יכול להיות שאני שורץ בכיף בחום הזה. לקח קצת זמן לשכנע אותם שיש רק דרך אחת להיכנס, אבל בסוף היינו בפנים כולנו, מתבשלים בשמחה אינסופית. אחרי 3 שעות של כניסה ויציאה מהמים ישבנו בחוץ, גשם דק מקרר את הגוף הרותח וספל צ`אי מחמם את הגרון. החוץ, כמעט עירום חשבתי על החבורה שתקועה עכשיו בגנגטורי בטח עדיין רועדים מקור. מחכים לשמש שלא הגיעה. למחרת בבוקר, כשאנחנו כבר עם הפנים דרומה חזרה לרישיקש פגשתי את רובם. מזג האוויר המחורבן שכנע אותם לעשות "אחורה פנה" ולחזור לרישיקש בלי לראות את הקרחון האגדי גאומוק. "פי הפרה" בהינדי, שמפיה זורם הגנגס הקדוש מכאן ועד למפרץ באנגל.
בין הפורשים היה גם באלו, אדיש לחלוטין לכל הסיפור, וזה שכנע אותי סופית שעשיתי בשכל כשוויתרתי על הטיול. אם הוא לא יצא, סימן שלא היה טעם לצאת. בינתיים אני ואימרי מצאנו לנו טרמפ עד לרישיקש במונית "אמבסדור" מפנקת יחד עם עוד 2 איטלקים. הנהג לא דיבר מילה באנגלית ונסע כמו משוגע, לוחץ את דוושת הגז עד הרצפה בכביש הפתלתל שיורד לרישיקש. כשביקשנו ממנו להאט הוא צעק עלינו בהינדי והמשיך לטוס. כשירד הערב הבנו את הסיפור. לבחור לא היו אורות במונית, והוא ניסה להגיע לרישיקש לפני רדת החשיכה. את השעתיים האחרונות של הנסיעה עשינו באפילה. אני ואימרי הוצאנו את פנסי הראש שלנו מהחלון, לא שראינו משהו אבל לפחות ראו אותנו והנהג הפסיכי שלנו מרביץ על הגז ועוקף מכוניות אחרות. כשהגענו בסוף לרישיקש הייתי עצבני מאד אבל לפחות חי.
בדרך לקדראנת
לקחתי לי יום ברישיקש להתארגנות ולתפנקות, שוחחתי הרבה עם אימרי שבילה את החודש האחרון בלימודי בודהיזם טיבטי בדהרמאסלה, ואכלתי פאקורה משובחת בדרך למפלים שמחוץ ללאקשמן ג`ולה. למחרת יצאתי לקדראנת בתקווה שמזג האוויר ישתפר. באוטובוס התשייב לידי בחור בשם האנטיש שקצת נדלק עלי והחליט שאני חייב לבוא אליו הביתה, באיזה כפר נידח בסביבה, עקרונית אין לי התנגדות אבל הוא היה מסוג הטיפוסים שלא ממש עושים חשק ללכת אליהם לבית. הוא לחץ כל כך חזק, ואני עמדתי בסירובי, כשהוא ירד ואני המשכתי עם האוטובוס ממש נשמתי לרווחה.
את הלילה עשיתי ברודרה-פראיאג (Rudraprayag), עיירונת שוממה על הדרך לקדראנת. ירדתי מהאוטובוס בגשם זלעפות וקיללתי את מזלי הרע. אחרי שמצאתי לי חדר בגסטהאוס התמקמתי לי באיזה דאבה להמשך הערב. היות והייתי המערבי היחיד בסביבה זכיתי ללא מעט התעניינות ומשעמם לא היה לי. גם כאן זכיתי להזמנות חמות להתארח אצל אנשים, אבל כיוון שכבר היה לי חדר והתוכנית היתה לקום למחרת ב-5:00 בבוקר, גם אותן דחיתי.
מתוך כמה שיחות שהיו לי באותו ערב, הכי מעניינת היתה עם בעל המסעדה, רגע לפני הסגירה, הוא סיפר לי שהוא נשוי ב"נישואי אהבה", לא דרך שידוך, לאשה מקאסטה נמוכה משלו, ומאז הוא מסוכסך עם בני משפחתו. הוא בקושי מבקר את הוריו מפני שלאשתו אסור להכנס לביתם, והם לא מבקרים אותו בכלל, שאלתי אותו אם יש סיכוי שזה ישתפר אי פעם, והוא ענה ש"לא, ככה זה, זאת הודו, רק אצלכם במערב אפשר להיות באמת מאושרים". ניסיתי להסביר לו שלנו יש בעיות אחרות ולעצמי חשבתי שבעניין "שאלת האושר ההודי" כמו תמיד - אין תשובות פשוטות. אבל הערב פגשתי הודי שאמר לי בצורה מפורשת: אני לא מאושר עם החיים האלה.
למחרת בבוקר קמתי ב-05:00, שזה טיפה מוקדם מדי, וקצת אחרי 06:00 יצאתי עם הג`יפ שמחלק את העיתונים, שמגיעים הישר מבית הדפוס בדרה-דון. אחרי בערך 3 שעות הגעתי לגורי קונד (Gauri Kuno) הכפר ממנו מתחיל הטיפוס בן 14 הקילומטרים אל מקדש קדרנאת.
גם כאן ניכר לעין שעיקר הפרנסה מגיעה מעסקי היאטרה. שורה אין-סופית של דאבות, צ`אי שופס וחנויות מזכרות מקדמות את פניי בשלב הראשון, וקצת אחר כך צי של סוסי פוני, סבלים, ואפילו אלונקאים בעלי חזות נפאלית, כולם מציעים לי את שירותיהם על מנת להקל עלי את העלייה למקדש. אמנם אני לא נזקקתי לשירותיו של אף אחד מהנ"ל, אבל רבים מההודים דווקא כן. למעשה, מעטים מאד עלו את כל הדרך ברגל. מלבדי ומבלבד עוד שני תיירים שראיתי בדרך, ועוד כמה סאהדויים בודדים, נעזרו כל העולים לרגל בשירות כזה או אחר. הרוב נעזרו בסוסים, ועשו את הדרך ברכיבה (השעה הראשונה להליכה, כל הדרך הריחה כמו אורווה) חלק לא קטן ישב על מעין אלונקה מקומית: כסא עץ שמתחבר למסגרת עץ מלבנית שאותה נושאים ארבעה סבלים. לטפס עם איזה הודי שמן על הכתף במשך 14 קילומטר זה תענוג קטן מאד, אבל גם זו פרנסה. הסבלים הקשוחים ביותר סחבו סל נצרים גדול שבתוכו נכנס בן אדם קטן. או צעיר מאד או זקן מאד.
העליה למקדש היא ממש לא טיול בחיק הטבע, למרות שיש נוף נהדר של ערוץ הנהר והמון מפלים שוטפים את הדרך אחת לכמה זמן. מדובר בדרך מרוצפת אבן ורחבה עם כנפי תאורה לאורכה, שעליהן פרסומות לחברת החשמל ההודית. שלט אחד אומר: "אנחנו מאירים כל נורה רביעית בהודו", ובשלט הבא כתוב: "אנחנו מעריכים אנשים", כך לסרוגין לאורך כל הדרך, נחמד ומשונה. לא עוברות יותר מחמש דקות בלי שאני נתקל בדאבה או צ`אי שופ, והתנועה על הציר רבה ביותר. יש לטיול כזה דווקא אופי נחמד, בגלל שהעלייה לרגל היא פעילות כל כך פופולרית אפשר לראות כאן המון סוגים של אנשים, עשירים ועניים, צעירים וזקנים, מהצפון ומהדרום, בעלי משפחות גדולות וסהאדויים בודדים, עירוניים בנעלי ריבוק וכפריים יחפנים.
היות ואני כמעט המערבי היחידי בסביבה אני מעורר הרבה תשומת לב, כל רגע מישהו עוצר ושואל מאיפה אני, מה אני עושה כאן והאם גם אני עולה לרגל. בהתחלה אני נעצר ומשיב לשאלות, אבל כשאני רואה שאי-אפשר להתקדם ככה אני מסגל טקטיקה אחרת. לכל ברכת "נמסטה" אני משיב בנדונוד ראש בסטייל הודי. תנועה זו יכולה להתפרש בכמה אופנים, תלוי בקונטקסט ובכוונת המשורר. בסופו של דבר תמיד מבינים אותך. אני משיב בנענוע ראש קצר, ומי שבירך אותי לא נעלב שלא עניתי לו, ואליו אני ממשיך בטיפוס ללא יותר מדי עיכובים.
בדרך למעלה פגשתי בחור איטלקי, והוא שאל אותי אם אני רק מטייל או עולה לרגל, כמו יהודי טוב עניתי לו בשאלה משלי:
-"אני נראה לך הינדי?"
- "לא יודע" הוא ענה "אז מה אתה?"
-"יהודי" עניתי
"אה...." הוא הנהן כמבין ענין. שלף מתוך החולצה תליון ענק עם דמות ישו הצלוב, נשק לו ואמר: "גם אני יהודי, רק שישו הוא הגורו שלי" או קיי - עכשיו רק תחזור הביתה ותסביר את זה לאפיפיור.
שגרת מזג האוויר באזור הזה מורכבת מבקרים צלולים להפליא, שהולכים ומתעננים לקראת הצהרים. עד לערפל סמיך בשעות בין הערביים, ולקינוח גשם דק מטפטף למשך כמה שעות בערב. כשהגעתי למעלה כבר עטף ערפל את הכפר, ואת הקרחון שיכולתי לראות בבוקר ממרחק של עשרות קילומטרים לא יכולתי לראות עכשיו ממרחק של 200 מטר. גם המקדש כבר היה סגור, הבאבות נעלמו, תיירים נוספים לא ראיתי, גם לא את היהודי הישועי שלי. והיתה תחושת רפאים מוזרה באוויר. גשם דק התחיל לטפטף, ואני מהרתי למצוא לי חדר קטן ומעופש בגסט-האוס, ואת יתר הערב ביליתי בקריאה מתחת לשתי שמיכות עבות. למחרת בבוקר. עוד לפני הזריחה, כבר הייתי בחוץ. וילון הערפל הוסט ולעיני נגלה נוף נהדר של רכס מושלג. פה ושם מפל מים, וערוץ הנהר שיורד אל האופק ממזרי למקדש, ישנה גבעה שאמורה להיות החטוטרת שעל גבו של שיווה.
הסיפור (המשונה במקצת) מספר שבמהלך מנוסתו של שיווה מהפאדאווים, הוא לבש צורת שור (ננדי - בסיפורים אחרים כלי רכבו של שיווה) ונכנס לבטן האדמה. אבל גם הספיק לתת לפאדאיווים "דארשן" שזה מעין דבר-תורה. ומאז הם סוגדים לחטוטרת בקדרנאת, אם מסתכלים על הגבעה וממש מתאמצים, אפשר לראות בה חטוטרת.
ירדתי מהגבעה אל מקדש קדראנת שכבר היה פעיל למדי והמה עולי רגל שיצאו מפוג`ת הבוקר ובאבות שעישנו צ`ילומים וקיבצו נדבות. ישבנו עם שניים מהם וניסינו לשוחח קצת, זה לא כל כך הלך. הם שאלו אותי אם אני רוצה צ`אי, ואני אף פעם לא אומר לא לצ`אי, אז ישבנו ולגמנו בשקט במשך 10 דקות. כשפניתי ללכת ורציתי לשלם לבעלי הצ`אי שופ על 3 כוסות צ`אי, התערב אחד הבאבות ואמר "5 כוסות", "למה 5?" שאלתי. "2 בשביל אחר כך" הוא ענה, איך יכולתי לסרב? יותר מאוחר פגשתי באבא אחד מרוח כולו באפר מכף רגל ועד ראש. כשהרמתי את המצלמה הוא הניף את ידו ואמר "כל צילום - 100 רופי" ויתרתי, לא מקמצנות אלא מעיקרון. בכלל, הבאבות של קדרנאת עשו עלי רושם כיותר אגרסיביים מבאבות במקומות אחרים. זה היה לא נעים.
אחרי שוטטות הבוקר החלטתי לרדת וקיוויתי להספיק להתקדם יותר מאשר רודרה-פראיאג עוד היום, למרות שהסיכויים לכך היו נמוכים. את הדרך למטה עשיתי בערך בחצי הזמן שלקח לי לעלות ומהר מאד מצאתי ג`יפ לכיוון גוסטא-קאשי, באמצע הדרך לרודרה - פראיאג. הדרך שמובילה אל ומקדרנאת מרהיבה ביופיה, אלא שאתמול בשש בבוקר הייתי עייף מדי בשביל לשים לב לכך. מדובר בערוץ נהר עמוק ויפהפה של מים צלולים. שמעליו מזדקרים הרים ש"אולפו" בסגנון סיני והם עכשיו מחולקים להמוני טרסות חקלאיות. יש הרבה כפרים לאורך הדרך וביניהם שבילים, ובגלל מסלול הצ`אר דהאם יש בכל כפר כזה לפחות מלון אחד ומסעדה אחת. אני נזכר במה שבאלו אמר לי, שאין סיבה להרחיק עד נפאל בשביל טרקים נהדרים, ולמרות שעוד שבוע אני נוסע לנפאל, אני מרגיש שהוא צודק.
אחר הצהרים, ענני גשם מאיימים תלויים נמוך בשמיים, הגעתי שוב לרודרה-פראייאג ובדרך נס הספקתי לעלות בשנייה האחרונה על האוטובוס האחרון לרישיקש. שש שעות אחר כך, שוב בירידה של לאקשמן-ג`ולה. קרה דבר מוזר, באחת הבאבות ישב ילד הודי ושיחק בטרנזיסטור ישן, מחליף תדרים, ומעביר תחנות, כשעברתי על פניו קלטו אוזניי מנגינה מוכרת, ביקשתי ממנו להחזיר רגע לתחנה הקודמת, עשר בלילה ברישיקש, ואני וילד הודי מאזינים לאלונה דניאל ששרה בטרנזיסטור הישן "על גגות תל אביב משהו קורה הלילה...".
רישיקש
ברכות לשנה החדשה : חזרתי לרישקש שלושה ימים לפני ראש השנה. וקיוויתי למצוא איזו יוזמה פרטית להעביר את החג בצורה קצת יותר אינטימית מאשר בבית חב"ד. אפשר לומר שמצאתי את מה שחיפשתי. שתי בחורות צדיקות, ריקי ואמלי שמן, שינסו מותניים והפכו את ראש שנה תשס"ו לאחד החגים היפים שזכיתי לחגוג. הן שכרו את המטבח של "סאנט סווה אשראם", עשו קניות, ובילו את כל היום בבישולים, מפקדות במרץ ובחן על המתנדבים שבאו והלכו. שולחות אחד לקנות קילו לימון, אחר לארגן טחינה, אותי לגלגל חצילים בלבנה... כל אחד תרם את חלקו.
בערב, על גג האשראם התאספו כמעט 100 איש, ואף על פי שהערכות המוקדמות עמדו על 30-40, אוכל לא חסר תודות לפולניות קיצונית. יפים וחגיגיים בשמלות ובחולצות לבנות, בתופים ובגיטרות, התיישבו האנשים על הרצפה ליד השולחנות הנמוכים המוארים באור נרות, וכדי להעביר את הזמן עד שיתחילו הברכות והארוחה שרו שירי חג.. כשריקי ואמלי הגיעו, מקולחות אחרי היום הארוך שעבר עליהן אפשר היה להתחיל. מישהו הביא סידור ובירך. מגשים של תפוח בדבש עברו בין השולחנות ונפתחה הסעודה.
חומץ, חצילים בלבנה, פטריות בשמנת, אורז מתובל, תפוחי אדמה אפויים, סלטים, צ`אפטי גבינה ובטח עוד כמה מעדנים שאני לא זוכר, הכל פרי מטבחן של הבנות. ושל יתר החבר`ה שנתנו כתף. אני קצת חששתי שתהיה אווירה של השתלטות ישראלית על המרחב ההודי, דבר שאני נתקל בו לא פעם ולא פעמיים בטיול, אבל היה משהו כל-כך יפה ורגוע בערב הזה, כל כך קסום, שמנהל האשראם בעצמו החליט לשאת דברים, אמר שהוא שמח לארח את כולם אצלו, והזמין אותנו לחגוג איתם באותו מקום את אחד החגים ההודים בעוד 3 ימים. את השיחות סביב השולחנות החליפה שירה בציבור בליווי 3 גיטרות ושני תופים גדולים. מ"שבחי ירושלים" ופסוקי תהילים אחרים דרך אהוד בנאי ועד לשירי אהבה בספרדית. תערובת מוזיקלית ייחודית שמבוצעת באופן שובה לב. ממש מדהים לראות איזה כשרונות מסתובבים פה.
לפעמים אני מתעייף מהישראליה הגדולה של הודו, לפעמים אני מתאכזב מהאופן שבו אחיי ואחיותיי מתנהגים כאן, ולפעמים אני נעלב מהתגובות של מי שאני אומר לו שאני ישראלי. ערב ראש השנה הזה מזכיר לי בדיוק מה יש בו, בעם הזה, שהופך אותו למה שהוא. הרצון לחיות אחר ומיוחד, והכוח לגרום לזה לקרות.
הייתי רוצה לאחל לכולנו, בארץ, בהודו, ובכל-מקום אחר שכמו בערב הזה, על הגג מעל הגנגס, שהחיים היהודיים והסביבה שבה הם מתקיימים לא יהיו מקור לחיכוך ולריב, אלא מקור להפריה הדדית, לשירה בשני קולות, שנוכל להיות מה שאנחנו בלי להכאיב לאחר, ושאחר לא יכאיב לנו בגלל מה שאנחנו.
שנה טובה (באיחור, אני יודע) - אסף
