הגעה לרישיקש
אחרי שביליתי חודש בקשמיר המוסלמית ובלאדאק הבודהיסטית, הגיע הזמן "לחזור" להודו. בעקבות הגשם הכבד במנאלי, החלטתי לנסוע ישר לרישיקש (Rishikesh), הודו שוב תפסה אותי ברגע. שוב הבלגן הצבעוני, הבנות בסארי והבנים משופמים. דוכני הדאל הצ`פאטי והצ`אי, הלכלוך מסביב, הפרות בכל מקום וגם פושטי היד. זקנה עולה לאוטובוס, מזמרת מזמור עתיק, בידה מונחים פרחים וקטורת, אוספת פרוטה לפרוטה. רועש וצפוף וכל-כך חי.
בצומת לאקשמן ג`ולה (Laknan Jula) יורדים מהריקשה ומתחילים ללכת לכיוון הגנגס. אבל עד שהוא לא מתגלה לעין, לא יודעים מה יש שם. כשיוצאים מהרחובות שמובילים לנהר מתקבל פתאום המראה של הגשר התלוי, המקדשים הכתומים משני צדדיו. יתר המבנים שלגדת הנהר ומעליהם ההרים הירוקים. אפשר להרגיש את זה - רישיקשששש...
גשר לאקשמן ג`ולה הומה בערב רב של עולי רגל חגיגיים, באבות כמעט עירומים שמקבצים נדבות. צלמי מזכרות עם מצלמות עתיקות תלויות על הצוואר, תיירים בכפכפים, פרות, קופים וצלצולי פעמונים מהמקדשים הסמוכים. בעיר, אנשים בדרך לפוג`ה, או לשיעור יוגה, או סתם לשבת בבית קפה עם מרפסת, לשתות כוס צ`אי כשהגנגס זורם מתחת. יש כאן שילוב מוזר בין אוירת קדושה לאוירת קרקס. יש כאן איש שמתחפש להאנומן - האל הקוף, הוא מסתובב ומחלק לאנשים טיקות על המצח ומצפה לתמורה כספית. בצד השני של הרחוב באבא בראסטות וחתיכת בד כתומה על אזור החלציים. מחזיק כלי עם מים קדושים מהגנגס ומתחיל בצעידה של 25 קילומטר לכיוון נילקנאת` שם הוא ישפוך אותם על ראש הקוברה במקדש שיווה. תיירים עם מגבת על הכתף בדרך ל"חוף הים", רצועה חולית לגדות הגנגס שמארחת מסיבות חוף כאילו ק�אלי-פתיות, וכאלה שיושבים פה כבר כמה חודשים ולומדים מוזיקה ופילוסופיה הינדית, או יוגה.
מחוץ למקדש - דוכני מזון ומזכרות ואפילו בין כתליו יהיה מי שיקרא את העתיד בכף ידך תמורת תשלום הולם. השילוב הזה בין שוק לבית תפילה נראה לי מוזר בהתחלה. אבל ככל שחשבתי על זה יותר, זה נראה לי דווקא לא רע שאין הפרדה חמורה כל כך בין קודש לחול. הכל מתקיים בשלום, דבר והיפוכו, אחד ליד השני, בעצם, גם במערב זה עובד ככה, רק שלרוב מכסים את זה בוילון של צביעות.
בניגוד לתקוות שלי שברישיקש יהיה לי חם ונעים, העיר קיבלה את פני בשלושה ימים של גשם שלא נפסק. מזג האוויר כפה עלי מנוחה וזה דווקא היה נחוץ לי, אחרי הדרך המתישה מלה למנאלי ואל רישיקש. ביום השלישי נפסק הגשם, ולאט לאט התפזרו העננים ויצאה השמש, הרחובות רחוצים יחסית, נצצו לעת ערב והגנגס השוצף הביא איתו רוח טובה. התכוונתי ללכת לפוג`ה בראם-ג`ולה (Ram - Jula), אבל ממש לפני היציאה מאזור לאקשמן ג`ולה נתקעתי. בחצר של בית פרטי, במעין חופת אבן, ישבו חמש או שש נשים, מגיל 7 ועד 70, וערכו מעין פוג`ה פרטית משלהן. בשירה ובמחיאות כפיים קצובות. זה היה כל כך יפה אז התיישבתי על גשר האבן כדי להקשיב וכשקמתי ללכת נתקלתי בראשונים שעזבו את הפוג`ה של ראם ג`ולה, אחרי שזו נגמרה.
למחרת הלכתי שוב, כל ערב מתכנסים כאן כמה עשרות ילדים, לבושים בכתום ומגולחי ראש, ויחד עם המורים מהאשראם ועוד כמה אורחים מכובדים, וכמובן - המון צופים מהצד, מהללים בשירה ובמחיאות כפיים את האלים ההינדים השונים, פה ושם שולח מישהו קטורת בוערת על פני המים, שממהרים לבלוע את המתנה בתוך כמה שניות. הסתכלתי על הידיים המוחאות, יש הרבה בלגאן ואין אחידות, ועם זאת המוזיקה נשמעת מצויין, אין משמעת חמורה, וכל אחד כאן מוחא כך בקצב קצת שונה מהאחרים ונדמה שככה בדיוק זה צריך להישמע. בשיר האחרון כבר מצטרפים כל הצופים, וגם המערביים שבוודאי מכירים את המנטרה מהמחזמר "שיער" או מהשיר של ג`ורג` האריסון שישב ממש לא רחוק מפה לפני כמעט 40 שנה ושינה לתמיד את מה שאנחנו מכירים בשם רוקנרול: הארי ראמה, ראמה ראמה, קרישנה קרישנה, קרישנה הארי... ושוב ושוב קוראים בשמות גלגוליו השונים של וישנו עד שלאט לאט השירה דועכת והאנשים מתפזרים.
אני נשאר להסתכל בנהר שזורם בעוצמה רבה אחרי כמה ימים רצופים של גשם. יש בהן משהו בערי נהר, רישיקש היא לא פריז ולא רומא, אבל גם בה יש. בגשרים התלויים, בנצנוצי האורות על המים, בהשתנות התמידית שזורמת בלב העיר. היא אומרת: אף פעם לא תראה אותי אותו דבר פעמיים. יסלחו לי התל אביבים אבל חסרה לנו בארץ עיר נהר טובה.
עניין ידוע הוא שלרישיקש מגיעים כדי ללמוד יוגה. אם זה היה טוב לביטלס זה בטח טוב גם בשבילנו ובאמת יש כאן המון אשראמים ובתי ספר ליוגה. וכמעט בכל גסטהאוס מתקיימים שיעורים. המחירים נמוכים ויודעי דבר אומרים שהרמה גבוהה. השיעורים מתקיימים בדרך כלל סביב השעה 8:00 בבוקר ו-16:00 אחר הצהרים. לקום בשבע בשביל יוגה זה קצת הגזמה מבחינתי, אבל בהחלט שקלתי כמה פעמים לקפוץ לשיעור אחר הצהרים, כל יום בערך מ-15:00 מצאתי את עצמי מחפש מטלות משונות, פעם סידרתי מחדש את התיק ופעם עשיתי כביסה, פעם אינטרנט ופעם משהו אחר, בשעה 16:00 נשמתי לרווחה ויכולתי להמשיך בשגרת היום. באמת שאני לא יודע למה אבל כן, הייתי ברישיקש וממש לא בא לי יוגה. ובכל זאת, איך אפשר בלי קצת פעילות?
מקדש נילקאנת
25 קילומטר מצפון לרישיקש נמצא מקדש נילקאנת (Nilkantn nahaden), והדרך אליו (על הכביש) רצופה במכלי מים שאפשר להתרחץ בהם. אז יצאתי לטיול, אחרי בערך 45 דקות הגעתי למכל הראשון, ועצרתי לרחצת בוקר. חוץ ממני היו שם גם המון פרפרים שלא ממש התרגשו מנוכחותי ונשארו לנוח כמו שהם. חזרתי לכביש, המשכתי בהליכה צפונה, די מהר נמאסה עלי ההליכה בכביש וחיפשתי לי שביל קטן ונחמד שיעבור בצל צמחית הג`ונגל וייקח אותי לכיוון נילקאנת בלי ההפרעות והחום של האספלט. שביל מצאתי צ`יק צ`אק, לאן שהוא לקח אותי - זה כבר עניין אחר, השביל שנמתח בין עצים ירוקי עד היה מוצל ונעים. צרצורים של ציקדאות, ציוצים של ציפורים וגם כמה קופים שחורים לבנים שעקבו אחרי בעיניים סקרניות. המשכתי איתו גם כשהוא התחיל לטפס ולטפס ולטפס...
אחרי בערך שעה הגעתי לפיצול בשביל: יכולתי להמשיך איתו למעלה או לפנות שמאלה ולהתקדם צפונה על אותו קו גובה. קצת התעייפתי מהטיפוס, אז פניתי שמאלה, אחרי כמה דקות הגעתי לקבוצה של שדות, ואחריהם כפרון הודי קטן ויפה. קצת יותר מעשרה בתים שביניהם משחקים הילדים, הנשים כובסות, והגברים... טוב, הגברים יושבים ומעשנים. זה נראה כמו הכפר מהסצינה האחרונה של "ספר הג`ונגל" בגרסת דיסני וציפיתי שכל רגע תעבור פה איזה הודית יפהפייה עם כד מים גדול על הראש, זה כמעט קרה, אלא שמקום הודית יפהפייה, עבר בחור מזוקן עם כד על הראש, הייתי קרוב.
אחת הנשים ממש תפסה אותי ולקחה אותי אליה הביתה, הושיבה אותי, הניחה לפני צלחת גדולה מלאה בגויאבות ופנתה לבשל צ`אי. תוך דקה הגיעו גם הילדים שזכו להרחבת אופקיהם המוזיקליים, ועשו קפיצה גדולה משירי עם כפריים ל"אסף אמדורסקי בהופעה חיה", יחי המיני דיסק. אחריהם הגיע אבי המשפחה ואחריו הצ`אי. שוחחנו קצת על הכפר, על החינוך של הילדים, וטיפה על ישראל. גם במקרה הפצפון הזה אנחנו מפורסמים בזכות המלחמות שלנו. באיזשהו שלב הוא הצביע על המיני דיסק שלי ושאל "כמה זה עולה?" הביך אותי לענות על השאלה הזו. אני מניח שמיני דיסק, טכנולוגיה מיושנת יחסית למה שהולך היום, שווה ערך ליותר ממה שמרוויח האיכר הזה בשלושה חודשים של עבודת אדמה. התחמקתי ואמרתי "יקר, לא זול" לא נראה שהתשובה סיפקה אותו.
זאת הפעם הראשונה שהרגשתי שהקלישאה על הודו לא בהכרח נכונה, תמיד אומרים שהאנשים פה שמחים בחלקם, גם אם חלקם קטן. אני לא מדבר על החיגרים והפיסחים, הגידמים ויתר פושטי היד העלובים, אלא על אנשים כמו האיש הזה, יש אישה, יש ילדים, יש פרנסה ויש קורת גג צנועה, לכאורה לא חסר כלום, והנה, שאלה פשוטה "כמה זה עולה"? ועליה תשובה פשוטה: יותר מדי בשבילך אדוני. אני מחליט שצריך לבדוק את עניין ה"אושר ההודי" בצורה קצת יותר רצינית. האם הם באמת מחוץ למרוץ המערבי? משוחררים מהצורך להשיג עוד ועוד...
בדת ההינדית יש מנגנונים להפוך את קשיי היומיום לזיכוך הנפש, יש את ה"מאיא" שפירושה אשליה (אשר נולדה מתוך שכלו של ברהמה - האל היוצר) ואומרת ששום דבר לא אמיתי מלבד האלוהים עצמו, יש את גלגול הנשמות שמביאה איתה תמיד אופציה לשידרוג: קאסטה נמוכה בחיים האלה, קאסטה גבוהה בחיים הבאים (אם יש לך קארמה טובה) וכמובן, התקווה להשתחרר ממעגל החיים, ומהצורך להיוולד מחדש, כביכול, לעניים יכולה להיות תמיד תקווה, אבל האם הם יעדיפו להמיר אותה תמורת מיני-דיסק? אני מעריך שהשאלה הזאת תהדהד אצלי עוד תקופה ארוכה ומעדיף להשאיר אותה פתוחה.
עזבתי את הכפר והמשכתי בשביל שלאט לאט ירד, דרך עוד שורה של מכלים בחזרה לכביש. כמה דקות אחרי שהתחלתי ללכת שוב על הכביש עצר לי רכב והציע לי טרמפ לנילקאנת. ארבעה צעירים מדלהי, בערך בני 20, שלקחו חופשה קצרה והחליטו לקיים את מצוות הבאת המים הקדושים מהגנגס למקדש נילקאת. המקבילה ההודית לסוף שבוע באילת, נניח.
עליתי לרכב החדש מסוג "טאטא אינדיקה" ולצלילי מוזיקת פופ הודית עלינו למקדש. הדרך יפה מאד ועוברת בין טרסות חקלאיות וכפרונים, ומזל שקיבלתי טרמפ, כי זו עליה רצינית למדי. "המארחים" שלי לא ממש ידעו אנגלית, אבל היו מקסימים ונדיבים. הם הציעו לי סיגריות, התעקשו לשלם על ארוחת הצהרים, לקחו אותי איתם לטקס שפיכת המים על פסל הקוברה במקדש (זכיתי לברכה מהבאבא), סחבו אותי לאתר הטבילה, וגרמו לי לאכול משהו שאני חושב שהוא אפר. לאורך כל הזמן שהיינו שם לא ראיתי אף מערבי נוסף. בשבילי זה היה מאד נחמד להיות שם לבד. ואני מאד ממליץ למי שמגיע לרישיקש לבקר בנילקאנת. זה אתר נחמד במרחק קפיצה מהעיר עם רכב. נפרדתי מהחבר`ה בחיבוקים, והבטחתי להתקשר אליהם אם אני מגיע לדלהי מתישהו. עד כמה שיהיה לי נחמד להיפגש איתם שוב אני די מקווה לא לעבור עוד פעם דרך דלהי.
בדרך חזרה לגסטהאוס עשיתי טעות פטאלית, קניתי כמה דברים בקיוסק, הוספית לשקית 3 בננות, בקצה הגשר נתקלתי במארב מאורגן של חמישה קופים שחשפו מולי שיניים מאיימות. כשמפקד המרד קפץ וחטף לי את השקית מהיד, אפילו לא חלמתי להיאבק עליה, למדתי לקח חשוב - אף פעם לא להסתובב פה עם אוכל, אם הקופים לא יקפצו עליך, סופך שתידבק אליך איזה פרה טורדנית.
הארידוואר
במרחק שעה נסיעה מרישיקש נמצאת העיר הארידוואר (Haridwar) עיר חשובה פי כמה מרישיקש לפי המסורת ההינדית, שנמצאת בנקודה שבה יוצא הגנגס מההרים אל המישורים הגדולים. הארידוואר מפורסמת בקרב המטיילים בזכות הפוג`ה הגדולה שנערכת מדי ערב על גדות הגנגס במקום שנקרא ארקיפודרי. זו באמת פוג`ה מרשימה מאד. אלפי מאמינים נוהרים למקום, טובלים במים, מניחים מנחות על פני הנהר הכהה, שרים תפילות, מעניקים צדקה וכמובן מוכרים וקונים. זו לא בהכרח חוויה קלה, אתה דחוק בין המוני אנשים, יש כאן מקרי סעד כמעט קשים מנשוא, מידי פעם מטרטר אותך איזה "פקח" במדים שרוצה תרומה של 100 רופי תמורת פרוייקט לשיפור הגנגס ואפילו מסוגל להקריץ קבלה לצורך העניין. ואם ממנו התנערת תמיד יהיו הבאבות. מצד שני, אם הנוחות של רישיקש גרמה לך געגועים למנה חריפה פלוס תוספות של הודו, הארידוואר זה המקום.
ולא רק ארקיפודי. גם השוק הסואן והמקש שעל הגבעה שמעליו. שניהם מהווים במה להתרחשויות בלתי פסוקות שאפשר לראות רק בהודו. קרבות קופים או ילד שגונב אגוז קוקוס מקוף שגנב אותו מילד אחר, חבורת בנות צחקקניות או זקנה עבת בשר וחמורת סבר, ריקשות מכל סוג, ועוד ועוד... בדרך חזרה לרישיקש, אחרי החוויה המתישה של יום בהארידוואר, אני מחליט שהייתי מספיק זמן בעיר, ומתחיל לחשוב על הטיול מחוצה לה. עושה רושם שבמדינה עתירת היסטוריה ופסגות מושלגות כמו אוטראנצ`אל לא תהיה לי בעיה.
