מדורה בכפר גלעדי וזריחה מעל עמק החולה
אחרי יום מטורף של סידורים אחרונים עלינו על קו 500, הישיר לקרית שמונה. האוטובוס עמוס חיילים, מטיילים, ואזרחים תמימים. שקיעה יורדת ואנחנו מתחילים לקלוט שהאגדה הזאת שנקראת שביל ישראל הולכת ומתקרבת. לאחר שעתיים וחצי של נסיעה הגענו לקרית שמונה. קפצתי לסופר מול התחנה המרכזית וקניתי נוטלה -; לעתיד סמל הנהנתנות והחיים הטובים בשביל. לאחר חצי שעה עלינו על קו 36 לקיבוץ דן. ירדנו במרכז הקיבוץ והלכנו לבית של גל, חבר של בן, שבאופן מדהים גר 50 מטר מבית אוסישקין -; קו הפתיחה של השביל. אחרי כמה טלפונים, סידור תיקים וזמן משותף עם גל, אנחנו הולכים לישון. לא להאמין שאחרי יותר משנתיים של ציפייה, מחר זה מתחיל.
למחרת בבוקר הגיע ערן, חבר שלי מהצבא, שיצטרף אלינו ליום הראשון. אחרי כמה תמונות פתיחה התחלנו לצעוד, מנסים להתרגל למקלות ההליכה. קפצנו מעל השער הצפוני של הקיבוץ, שהיה נעול. הלכנו בדרך סלולה מסביב לתל דן ובשבילי עפר עד שהגענו לקופות של שמורת החצבאני. הקופאית בכניסה אמרה: "זה 15 שקל לשביליסטים". לקח לנו כמה דקות להתרגל להגדרת הזהות החדשה שלנו, עכשיו אנחנו שביליסטים. אכלנו ארוחת בוקר ראשונה בפסטורליה של השמורה. המשכנו את היום בצעידה נינוחה עם עצירה ב"בריכת השכשוך", ויותר מאוחר לרחצה בתוך הנחל, בידיעה שזאת המקלחת שלנו לימים הקרובים. לאחר היציאה מהשמורה נפרדנו מערן. המשכנו ללכת לאורך כבישים ודרכי עפר , חולפים על פני כפר ברוך וכפר יובל. התיקים כבר החלו להעיק על הכתפיים. מזל שהיום הראשון סלחני במיוחד וכולל רק 12 ק"מ במישור. ב-3 וחצי הגענו לכפר גלעדי ולאנדרטת האריה השואג. התמקמנו על רחבת עפר בקרבת האנדרטה עם נוף לעמק החולה. הקמנו מחנה לילה ראשון והדלקנו מדורה לאווירה ולבישולים. רגע לפני שעמדנו ללכת לישון ולפרוש את השק"שים בן פתאום אומר: "הרבה פעמים עושים לתיכוניסטים מסעות משמעותיים באמצע הלילה....". אני מביט מסביב, ובן ממשיך "...והלילה הוא אחד מהלילות האלה". ואז לחנייה הגיח אוטובוס של בית ספר של ערסים. הראשון ירד וביקש ממני אש. והאחרים עשו בלגאן למורים. הנמכנו פרופיל כדי לא להיות האטרקציה של הערב. כשהאוטובוס שלהם יצא הגיע הסימן ללכת לישון -; לילה ראשון טוב בשביל ישראל. נרדמים בקלי קלות.
יש האומרים שהיום השני בשביל הוא מהקשים ביותר. ועכשיו זה ברור למה. 20 ק"מ שיש לעבור כשכל השרירים תפוסים מאתמול. את הבוקר התחלנו ברגל שמאל אפשר להגיד. שעה וחצי של התארגנות. לאחר מכן יציאה והליכה בקצב איטי מאוד. הכתפיים כאבו מאתמול והעלייה על רכס נפתלי לא מרחמת. אחרי הליכה צולעת (הפסקת ישיבה כל 500 מטר, עמידה כל 250 מטר) הגענו לעין רועים, שם אכלנו ארוחת בוקר עם הרבה מאוד גבנ"צ ונוטלה, שריממה קצת את רוחנו. המשכנו ללכת בתוך חורש כשמדי פעם נוף העמק מציץ לשמאלנו. בשלב מסויים הגענו לעלייה בדרך כורכר שהיא בעצם כביש שנסלל בימים אלו. הדרך עלתה ועלתה, מאחורי כל עיקול התגלתה עוד עליה. כל זה בזמן שמשאיות אימתניות חולפות על פנינו, נושאות חצץ לבניית הכביש המתהווה, כאשר כל אחת מהן מעיפה עלינו משב סמיך של אבק דרכים. למרבה הפלא דווקא בעלייה הזאת התחזקנו והגברנו קצב. נוף העמק לשמאלנו והמצפן מראה דרומה (איך היינו מורעלים). לאחר העלייה נכנסנו לשבילים שעוברים בתוך שמורת נחל קדש. עצרנו להפסקת צהריים של קבנוס עסיסי וביסלי, הביסלי האחרון בשביל. זה היה נחמד בטיול שנתי בתיכון אבל באמת שאין לביסלי שום קשר לשביל, מאוד מלוח ומצמיא.
המשכנו ללכת רעננים קצת יותר ולאחר עוד כמה עיקולים מתגלה מבנה מצודת כ"ח בו יסתיים היום, שמחה וששון! נותרה עוד שעה של אור יום ברגע כניסתנו לנחל קדש. הירידה תלולה, הואדי המצוקי ממש יפה אבל האור הולך ואוזל וגם המים. כעבור עוד שעה הגענו למצודה בשבבים אחרונים של אור מהשמש השוקעת. אחרי שנזרקנו לכמה דקות, תשושים מהיום, פרסנו מחנה. במקום פגשנו את בניה, תלמיד ישיבה בן גילנו אשר עושה את הקטע הצפוני לבד במשך כמה ימים. הוא הצטרף אלינו לקפה. בעצם הוא הכין את הקפה שהיה הקפה הכי טעים שטעמתי בחיים ולקחתי את המתכון שעתיד ללוות אותנו כל הפסקת צהריים. יותר מאוחר בערב, בגלל שמצודת כ"ח היא מקום של גיבורים, החלטתי לעשות בעצמי מעשה גבורה ולטפל בשפשפת הנוראית שהתפתחה במשך היום בדיוק כמו שהרוקח הסביר: אלכוהול ומשחה נגד פטריות. צרחות זעזעו את עמק החולה השליו ואת קירות המצודה המבוצרת.
בבוקר היום השלישי שיפרנו את זמן ההתארגנות וכבר לפני 6 יצאנו לדרך. זכינו לראות זריחה מרשימה מרום 400 מטר מעל עמק החולה. הלכנו בשביל שעובר מתחת לרמות נפתלי, ואכלנו ארוחת בוקר מתחת לאחד העצים. החלטנו שעל העליה-ירידה לקרן נפתלי אנחנו מוותרים והמשכנו ישר לכיוון נחל דישון. הלכנו בשבילי עפר כשמסביבנו ההרים צוברים גובה, מתחילים להרגיש את הגליל העליון הידוע בהריו אלו. לקראת 12 הגענו למצוקים של נחל דישון ולירידה התלולה מטה. בתחתית הואדי ראינו מושבה של עשרות שפני סלע המתרוצצים מבוהלים ומזהירים אחד את השני מהמבקרים הלא צפויים. לפני הפסקת צהריים עוד הספקנו לחצות את כביש עלמה-ריחנייה ולהיזרק מתחת לאיזה עץ. זמננו קצוב וההליכה המרובה. הכתפיים כואבות אבל השמש לא תחכה לנו. צעדנו במהירות עוד שעתיים. כשלצידנו הריו של נחל דישון הנהיים גבוהים ומצוקיים עוד יותר. אין הרבה נחלים כאלה בארץ שנמצאים בואדי כה מרשים ועמוק. לבסוף הגענו לפיצול שבילים מול מתקן של מקורות. עשינו הפסקה הולמת שלאחריה בפעם השנייה היום נטשנו את שביל ישראל לטובת דרך חלופית. שביל מוזנח המטפס במעלה הואדי של נחל אביב ומגיע קרוב מאוד לקיבוץ יראון -; יעדנו ללילה. הדרך לא ריחמה עלינו ולקחה אותנו בעליות וירידות קוצניות לכל אורכה, חלקן תלולות מאוד. לקיבוץ יראון כבר הגענו בחושך, שבורים מהיום שעבר עלינו בגופנו וברוחנו. למזלנו הקיבוץ נמצא ברשימת מלאכי השביל. דיברנו עם שלומי, האחראי על חדר השביליסטים ומצאנו את את דרכנו לחדר הצנוע והנקי. בערב התקלחנו, עשינו כביסה (כלומר שטיפה בכיור), הצטיידנו בצרכניה ואכלנו בחדר האוכל של הקיבוץ. הלכנו לישון עם גוף כואב בלי תוכניות ליום המחרת.
טיפוס על הר מירון ומפגש משפחתי בכנרת
באותו בוקר למדנו משהו חשוב בשביל. לא משנה עם כמה כאבים ומועקות הולכים לישון, בבוקר קמים כמו חדשים. קמנו יחסית מאוחר, בשעה 6. אכלנו ארוחת בוקר והחלטנו על האסטרטגיה שלנו לימים הקרובים. להמשיך ללכת, אבל קצת בכל יום עד למנוחה בסוף השבוע. ייעדנו להיום הוא בית ספר שדה הר מירון. התארגנו ליציאה, והשארנו סכום לכיסוי הוצאות החדר וחדר האוכל וגם מכתב תודה על האירוח החם. בעזרת 2 טרמפים הגענו לאפיק נחל דישון שנטשנו אתמול. הלכנו בחלקו הפחות מטוייל של הנחל. החורש יפה ומשרה שלווה ונינוחות. לאחר שעת הליכה הגענו למקום שקראתי לו "גן הפטל האבוד", מקום מלא שיחי פטל, מלא פרות בשלים. מעטים עוברים באיזור הזה ולכן הפרי בשפע ואני אכלתי ואכלתי. בן עדיין סבל מכאבים חזקים ובלתי פוסקים בכתף ימין ולא נהנה מהמציאה. בהפסקת הצהריים ביער ברעם שלפתי את משחת הפלא "בנגיי". חבל שלא הוצאתי אותה קודם כי אחרי השימוש בה הכאבים של בן פחתו משמעותית. לקראת סוף ההפסקה שמענו צרחות של ספק אדם זועם, ספק עורב. לאחר כמה דקות ירד לעברנו ממעלה הואדי עדר עיזים והצעקות מסתבר היו של רועה הצאן. העיזים הרעבות רצו ללעוס הכל, בקבוקי שתייה, רצועות של התיק, פק"ל תה. בגופנו הגנו על הציוד מהעיזים הלועסות. אחרי ההפסקה המשכנו ללכת ביער ברעם. מקום יפה לכל הדעות, חורש ים תיכוני בשיאו ושביל נוח שמטפס במרכזו. בשעות אחר הצהריים כבר הגענו לביס"ש מירון, שם העברנו את הלילה תחת קורת גג. הרגשה טובה כשחזירי הבר משוטטים בחוץ.
קמנו בבוקר לעוד יום באיזי. בשעה 9 התחלנו לטפס על המירון, עלייה של 300 מטר. התקדמנו יפה. החורש מקסים ושליו ומכל מקום שהוא נעלם לרגע יש תצפית יפה. לקראת סוף הקטע הראשון כמעט נכנס בבן רוכב אופניים, שהוא ושניים מחבריו לקחו את הקטע הזה כמסלול סינגל. בשעה טובה הגענו למצפור הר נריה. הבטנו בנוף ובדרך שעברנו בימים האחרונים: יער ברעם, קיבוץ יראון, הדישון... ועד קצה גבול הראות. ישבנו לתה צמחים עם קבוצת מתנדבים מאחד הקיבוצים באיזור. ניסינו להבין מה גורם להם להגיע לעבוד בחינם בארץ ישראל והם ניסו להבין מה גורם לנו ללכת ברגל מקצה לקצה של הארץ. בתום ההפסקה המשכנו לשביל הפסגה של המירון, מקום רדוף בתי ספר וקבוצות מטיילים. בתצפיות מהמירון הבתים כל כך קטנים והלב מלא גאווה על 1200 המטר שטיפסנו עם התיקים הגדולים. בירידה עברנו בין טרסות של דרוזים ו"הוטות", שאלה בורות ממש עמוקים בתוך ההר (עד 150 מטר). בשעת אחר צהריים נינוחה הגענו לחניון הפיתול בו נעביר את הלילה. יש כאן עיקול חד של הכביש וכל כמה דקות מכונית דופקת כאן חרקה. מים לא היו בחניון אבל נמצאו לא רחוק משם, ליד קבר של צדיק. צדיק אחד מבין רבים הקבורים באיזור צפת והמירון. הדלקנו מדורה, וגמרנו לאכול את מלאי המזון שלנו, בעוד אנחנו מתאבלים על נקניק ענק ששכחנו במקרר של קיבוץ יראון ולחמניות טריות ששכחנו בביס"ש מירון. לא נורא, זה השבוע הראשון וזה הזמן לעשות את כל הטעויות. מזל שמחר אמא באה לבקר.
למחרת חזרנו להרגלנו הטובים וקמנו מוקדם, ברבע ל-5. אירגנו את כל הציוד ויצאנו לדרך עם קרני האור ראשונות. מזג האוויר קריר ונעים וערפילי בוקר יושבים על צמרות העצים, כיף של הליכה. התקדמנו 2.5 ק"מ נוחים בתוך נחל מירון ושנינו ציפייה לנחל עמוד. לפתע נראה מבנה של מקורות, נשמע פכפוך מים, והירוק שמסביב הופך לירוק עוד יותר. הגענו לעין יקים. המשכנו בדרכנו והסביבה פשוט מדהימה, הכי יפה שראינו כל השבוע. עצים ענקיים שצמרותיהם סוגרים מעלינו ונחל איתן צלול שזורם ברוגע ביניהם. עלי שלכת נופלים כמו בקטע מסרט רומנטי. הגענו לבריכה שנשפך אליה מפל מדורג והיא פשוט מזמינה. נכנסנו לתוך המים, שהיו קרים מאוד בבוקר בחצי השני של חודש אוקטובר אבל ריקים מאדם. מי יגיע לנחל עמוד ביום שבת ב-8 בבוקר?! כשיצאנו ישבנו להערכת מצב. בגלל שלא היו מים גם בחניון הפיתול וגם בעין יקים נשארנו עם חצי מכמות המים שצריכה להיות לנו. החלטתי שאני עולה לחניון השמורה למלא -; סיבוב של 40 דקות בערך. חזרתי עם בקבוקים מלאים ושני טילונים. התחלתי לרדת למטה, חולף על בניין משטרת עין א`תינה המחורר מיריות. אחרי שחלפתי על פני עין יקים רשרוש נשמע משיח קרוב במרחק 3 מטרים, מלווה בנהמה זועמת -; חזיר בר! תרסיס הפלפל נשלף (כאילו הוא יעזור) וחיכיתי במתח, מקשיב לנהמות. מרגיש כמו האמריקאים בסרטים של מלחמת וייטנאם שאויב חסר פנים מביט אליהם מבין הצמחייה וחשבתי גם על הטילונים שנמסים וקיללתי. אחרי כמה דקות חזר השקט. עם אבן גדולה ביד התקדמתי עד שפגשתי את בן בבריכה. חיסלנו את הטילונים והמשכנו במסלול נחל עמוד המקסים. בצדדים רואים את טחנות הקמח של צפת הישנה ואת התעלות אשר ניתבו אליהן את המים, חלקן עדיין פעילות.
לא התעכבנו בבריכת שכווי והמשכנו בחורש של הנחל שכבר זרימתו הפסיקה. וכך אנחנו הולכים שעה-שעתיים בעליות וירידות מוצלות. חוץ מביצה קשה וטילון לא אכלנו דבר והגוף נותן אותותיו בחולשה. עצרנו להפסקה והכנתי קפה שחור כמו שבנייה לימד אותנו במצודת כ"ח. אכלנו שאריות גרנולה וישבנו חצי שעה והחזרנו כוחות. בדיוק לפני שעמדנו להמשיך הגיח מטייל בודד ולאה, בשם בן שעושה את נחל עמוד לבד. לפני שהוא התחיל את ההליכה הוא חיסל קופסת חמוצים ולכן הרגיש רע מאוד. ישבנו ודיברנו קצת וסיפקנו לו עוד מים לשלוקר לפני שנפרדנו. משם נכנסנו לקטע האינטנסיבי ביותר של היום: השביל מטפס על הגדה המזרחית בתלילות ועובר במצוקים בשבילים, שעז הרים הייתה מהססת ללכת בהם. רוחב השביל נע בין מטר לרוחב כף רגל ולמטה יש דרך ארוכה. עם התיקים הגדולים יש לשקול כל צעד ולשמור על ריכוז. כשאני מסתכל קדימה אני רואה רק מצוקים ולא מבין איפה השביל יכול לעבור. השביל עולה, יורד ושוב עולה על המצוקים, ואנחנו מתקדמים בקטע התובעני ביותר של השביל עד כה -; אולם הנוף כל הזמן מפצה על הקושי.
לקראת השעה 2 אני שולף את הסלולרי שברך כלל כבוי בתוך התיק. אני אומר לאמא שנאחר בחצי שעה למפגש בכביש עכו-עמיעד. עצרנו להפסקת התרעננות ממושכת. שתינו והורדנו חולצות כדי להוריד את חום הגוף. חזרנו רעננים למסלול, משאירים את המצוקים מאחורינו ומגיעים לקטע נוח שעובר בתחתית הואדי. דרך עפר נוחה מובילה אותנו אל עבר הכביש. לקראת השעה 3 הכביש נראה ממרחק ואני מתרגש, כי בשנה האחרונה כל פעם שחלפתי בכביש זה על פני נחל עמוד, אמרתי למי שישב איתי ברכב ש"כאן עובר שביל ישראל! וגם אני אגיע לכאן בקרוב". לקראת 3 וחצי הגענו לכביש ופגשנו את אמא ואח שלי טל. העמסנו תיקים לרכב ונסענו לחוף מגדלה בכנרת. התיישבנו, פתחנו שולחן, והתחלנו לזלול ולמלא את הבטן הריקה. אכלתי 6 פולקע`ס, אחד עבור כל יום שעברנו בשביל. לאחר הערב המשותף נפרדנו מאמא ומטל. נכנסנו לרחצה לילית בכנרת לפני שהלכנו לישון.
בבוקר יום המנוחה הגיעו חבר`ה של נחמן מאומן, שמו טרנסים ועשו שמח. הם לא ישנו כל הלילה כי היו במין הילולה של צדיק אז הם באו לכנרת, שמו מוזיקה בקולי קולות וניסו לישון תוך כדי. הם ביקשו ממני את ה"גזית" אז נתתי להם. מתי שבאתי להחזיר את הגזיה ראיתי שכל השולחן שלהם מלא בקבוקי וודקה ופחיות XL (לכבוד הצדיק?!). אחד מהנחמנים התיישב לידינו והתחיל שיחה שהתגלגלה חיש מהר להנחת תפילין והקשר עם הבורא. אף פעם לא הייתה לי הרבה סבלנות לשיחות האלה אז נכנסתי למים. שאר היום עבר בעצלות וברוגע. בערב נסענו לטבריה לקצת קניות. אחרי שבוע בטבע, טבריה נראתה כמו מנהטן הסואנת. גם אנחנו עם התיקים הגדולים היינו מחזה בולט ומוזר ברחובות טבריה. לפני שנסענו התענגתי על פלאפל טברייני מעולה ואפילו קיבלתי הנחה של 2 ¤ לשביליסטים.. ב-7 לקחנו אוטובוס לצומת גולני ומשם עוד אוטובוס לצומת קדרים. שלפנו פנסי ראש והלכנו מהר לצד הכביש. נכנסנו לנחל עמוד ומצאנו פינה נחמדה לישון בה. עם כוכבים נופלים מלמעלה, וקצת רעש של מכוניות הולכים לישון. מחר שבוע חדש בשביל.
