הקדמה
חזרנו מטיול של 17 יום במיאנמר (בורמה) שלנו, זוג הורים 50+ עם בננו בן ה-22 שעבורו זה היה טיול שחרור מהצבא. הטיול נערך בתאריכים 18.1-4.2, ומזג האוויר היה מצוין.
מיאנמר ארץ מדהימה. הטיול הוא למעשה מסע מרתק של למידה על המדינה, על חיים פשוטים בתוך נופים יפהפיים. המדינה היא אחת מהמדינות העניות בעולם, ומשטרה הוא משטר צבאי מושחת המקשה על חיי התושבים ודואג בעיקר לעושרו שלו. החיים סובבים סביב הצורך בהשרדות. במקומות בהם יש חיבור למערכת החשמל הוא זורם רק 8-6 שעות ביום (כולל כל הערים הגדולות), וחלק מבעלי החנויות (העשירים שבהם) ובעלי מלונות, מצוידים בגנרטורים קטנים. דלק ניתן לרכוש רק על פי מכסה שנקבעה על ידי הממשלה. תחנות הדלק הן בתדלוק דרך משפך בעזרת דלי, והשוק השחור פועל גם כאן (ושייך גם הוא לממשלה, כמובן). למרות הקשיים, האנשים חייכניים, נפלאים. זה עם חם, מאמין, ומאוד שמרן וכולם עובדים קשה, כשנדמה שהחיים במרבית המקומות מתנהלים בחוץ: לצידי הדרכים, לצד הנהרות.
מינגון לקאלאו
הנחיתה בינגון (Yangon) היא גם נחיתה לעולם אחר. שדה התעופה אפרורי, המפגש הראשוני הוא עם הרבה אנשים הלובשים מדים, או נהגי מוניות רבים הלבושים בלונגי (= החצאית אותה לובשים המיאנמרים). בילינו את הלילה הראשון במלון פשוט ומשפחתי, Golden Land City ולמחרת יצאנו לדרך, כשאנחנו משאירים את ינגון לסוף הטיול. טיילנו עם נהג-מדריך בשם Aung Min שעשה לנו אל הטיול לקסום, והבחירה בנהג היתה מבחינתנו מוצלחת ביותר, שכן יכולנו לנסוע במיאנמר ולא רק לבקר במקומות מתוירים. בדרך זו ניתן להכיר ולהיפגש עם אנשים ומקומות בדרך בלתי אמצעית. הדרכים קשות וברובן לא סלולות, אך הארץ יפהפייה ולרגע לא משעמם - תמיד מתקיימת איזו התרחשות בצד הדרך.
יום ראשון - נסיעה לבגו, צ`צו וגולדן רוק.
יצאנו מוקדם בבוקר. העיר מתעוררת וניתן לראות המוני אנשים ברחוב על אופניים, פיק-אפים מלאי אנשים על הגגות ובצידי הרכב, שלל משאיות, ותלמידי בית הספר בתלבושת האחידה: לונגי בצבע ירוק וחולצה לבנה. הנזירים באדום ונזירות בורוד יוצאים עם הכלים לאסוף מזון, בצידי הדרך בתי תה, ומכירת מזון. הכל רוחש. התחנה הראשונה: בית הקברות הבריטי לחיילי הצבא: 27,000 חילים חללי מלחמת העולם השנייה קבורים באתר מטופח ומרשים. בדרך לבגו (Bago) עצרנו בכפר הקדרים, נכנסנו לבית תה והתכבדנו בריבות תוצרת בית. בבגו עצמה לא שילמנו כניסה לאתרים, שכן הכל שייך לממשלה. מה גם שלהמלצתו של Aung Min ראינו את אתרי בגו מבחוץ.
הדרך היפה לצ`צו, עיירה קטנה עם אנשים חמים ונעימים, עוברת בין כפרי דייגים, גידולי ברווזים, מטעי קשיו ועצי גומי. הגענו לעיירה בשעות הצהריים התמקמנו ב-Sea Sar קמפינג, שבו חדרים נקיים עם מים זורמים, ויצאנו לדרך לגולדן רוק (Golden Rock). עלינו לשם ברכב המקומי (זו הדרך היחידה להגיע לתחנה העליונה, אם מבקשים להמנע טיפוס רגלי של למעלה מ-10 ק"מ). הנסיעה היא חוויה חד פעמית! מעבר למקומות בקבינה לברי המזל, 48 נוסעים נדחסים על מושב קרש ברוחב של כ-15 ס"מ בצפיפות של כ-50 ס"מ בין מושב למושב, ואנשים נוספים על גג הרכב. אנחנו, שביקשנו להתנסות, בחרנו בבחירה הפחות מוצלחת לשבת מאחור. כך גילינו שבנסיעות האלה אין במה להאחז, והנסיעה בעליה התלולה ובסיבובים דמתה לחווית רכבת שדים.
מהתחנה העליונה עולים ברגל כשעה בעליה תלולה ויפהפייה במעלה ההר בדרך רצופה בדוכנים. המקומיים מוצאים פרנסה גם בהובלת העולים לרגל באפיריון אותו נושאים 4-6 גברים. על ראש ההר מתגלה מקום מדהים: הסלע המוזהב תלוי בין שמים להר, הנוף הוא של פגודות ובודהות לרוב, והמשטח על ראש ההר עשוי שיש. מאמינים מגיעים עם משפחותיהם, צלצולי הפעמונים נשמעים מכל מקום, ותפילות המאמינים יוצרים תחושת רוחניות וקודש. המפגש עם הזרים מרגש אותם והם נגשים להתקרב, לשוחח. השמש לקראת שקיעה מזהיבה את האבנים הזהובות. הירידה בחשכה באוטו עברה אף היא מלווה בחווית מעבר על הגגות מרכב לרכב.
יום שני-נסיעה לטנגו (Taungoo)
בדרך כפרית נוסעים חזרה לכיוון בגו, כשבצידי הדרך נשים מוכרות מזון, וניתן לראות נשים וילדים צבועים בטנקה, חומר המופק מעץ הטנקה לשמירת עור הפנים מקרני השמש ולעיטור. עצרנו במטע עצי הגומי ולמדנו כיצד מפיקים גומי מהעץ, ומשם המשכנו לביקור בכפרים. ולפתע מוסיקה בצידי הדרך. עצרנו. באחד מהמבנים גילינו טקס ריקוד נשים לרוחות הטובות. ב-Spirit dance נשים מאופרות ולבושות בלבוש מסורתי. בצד ה"אוהל" יושב בודהה ומנחות שהושמו לכבודו, עם קטורת, נגנים וכמובן הנשים, שרוקדות באקסטזה.
יום שלישי - מטנגו לקאלאו
בבוקר עצרנו לשוק המקומי, שהוא שוק ססגוני בו מוכרים וקונים הכל מכל. ממש "סחר חליפין" כמעט ראשוני, אלא שכאן כן משתמשים בכסף, אך כל אחד בא עם מה שיש ברשותו. הדרך ממשיכה כדרך מישורית לצד מבני במבוק העומדים על כלונסאות, כלי התחבורה מלאי אדם, והרחוב השוקק. שדות חמניות צובעות את הדרך בצהוב, ושדות החרדל בלבן, כשלצידם, בנהרות, מתנהלים חיים שלמים של רחצה, כביסה, וגידול ירקות שונים. ממשלת מיאנמר בונה לעצמה עיר בירה חדשה במעבה היער בדרך, וגם לכך ניתן לשים לב לצידי הדרך. לצורך כך נדרשים לבנים, ואותן יוצרים ביד בדרך שבה בנו אבותינו במצריים את הפירמידות. בהמשך, הדרך הופכת להררית עם עלייה מדהימה ומיוערת, כך שהנוף מכסה על שאר המכשולים, ולא שמים לב לאבק מהדרך הלא סלולה.
קאלאו (Kalaw), עיר הררית ותיירותית מושפעת המתקופה הקולניאלית הבריטית. ישנו במלון טוב: Dream villa hotel . zaila street, quqrter 5 Kalaw 09508150144. בערב יצאנו לסעוד במסעדת שבעת האחיות - לא נגלה את כל הסודות, אבל היא מומלצת ביותר. הזמנו לארוחה את Aung Min שלנו, ופגשנו בזוג גרמנים שעימם ערכנו סביב השולחן שיחה מרתקת בדבר דמוקרטיות משטרים וזכויות אדם, כשכמובן לכל אחד מאיתנו נסיון העבר, ההווה והתקוות לעתיד.
יום רביעי- טרק
יצאנו לטרק עם מדריך נהדר אותו ניתן למצוא במלון dream villa. שמו ה"ספרותי" הוא צ`רלס ריינבאו אך הוא נולד כחפיז טילור, מוסלמי. ריצ`ארד אדם מרתק, איש טוב וחובב טבע (קצת מזכיר את דמותו של טל פרידמן המדריך בארץ נהדרת, וכן, הוא מדבר חלש). עוד בערב הוא הציע לנו שתי הצעות לטרק: לבקר בשני כפרים של השאן או לבקר בכפר אחד בו נערכת חתונה למחרת. בחרנו באפשרות השנייה. הטרק מתנהל בדרך הררית ומיוערת, עם מסלול יפהפה בתוך היער, כשבשוליו שדות מעובדים. האזור היה בעבר אזור גידול אופיום. ממשלת מיאנמר, בשיתוף עם גופים בינלאומיים נלחמו בגידול האופיום, והמקומיים, שהיו בעבר עשירים, ירדו מנכסיהם. כיום האזור מתאושש בעקבות גידולי הדרים וירקות. הכפר אליו הגענו הנו כפר עני עם בתי במבוק על כלונסאות. הכל פשוט: ישנים על מחצלות הבמבוק כל המשפחה יחד, ורק בחלק מהבתים יש חדרון נפרד להורים. אין מים זורמים, והבישול והחימום נעשה באש.
בכפר ביקרנו במרכז מדיטציה בבית הספר (למרות איסור של הממשלה על ביקור זרים בבתי הספר). מאחר ואנחנו עברנו בכפר ביום שבת, לא היו לימודים אך המורות לימדו שיעורים פרטיים את בוגרי בית הספר שימשיכו ללמוד בקאלאו. הגענו אל החתונה, שנראתה לנו צנועה ביותר. ראינו בה את הזוג לבוש בתלבושת המסורתית, ואנשי הכפר באים לבקר עם מתנות, אותן רושמים קרובי המשפחה ברשימה. כמובן שגם אנחנו הבאנו מתנה. בחוץ, בכלים ענקיים, מתבשלת ארוחה למוזמנים. בערב יצאנו לפגודה המקומית ולסיבוב בעיירה. ארוחת ערב אכלנו במסעדה מצוינת שנקראת Shan Ma Lay (ארוחה לשלושה ב-9$).
אינלה לייק ומנדליי
יום חמישי: קאלאו - שוק חמשת הימים, יהוו, אינלה לייק
יצאנו בבוקר ערפילי לטיול בכפרי שבא, השאן (Shan) ולשוק חמשת הימים. הדרך עוברת באיזור הררי וחקלאי, לצד שדות חיטה וגידולי ירקות. לצידי הדרך שוורים מובילים סחורה, ונשים וילדות עובדות בסלילת הכביש בעבודת כפיים קשה מנשוא. השוק הססגוני באותו היום התקיים בייהו (Heho). מעט מהנשים לובשות את התלבושת המסורתית, וניתן היה להבחין בבנות השאן ובנות שבט הפאן הלבושות שחור ולראשן מטפחות צהובות או כתומות. השוק מלא ריחות וצבע, וכדי לא להפסיד כלום טעמנו מהמאכלים השונים: "לחם אינדיאני" (מעין פריכית אורז), בננה ספליט ועוד.
לפני אינלה לייק (Inle Lake) עצרנו בפגודה יפהפיה לצד מנזר. בפגודה מצאנו פיתוחי עץ מרהיבים ובודהה גדול עטור קישוטי זכוכית, שלצידה בנויה פגודה מרשימה נוספת. התמקמנו במלון נחמד ונעים ויצאנו לשייט מהנה של כ-3 שעות בקנו קטן. משיטנו, "מומו", ניצל את הזמן וקלע עבורי שרשרת נופרים, בעוד אנחנו משייטים בין התעלות לצד מגורי האנשים על המים, שמנהלים בהם את כל חייהם. השעה היתה שעת חסד של ממש, כשהשמש מרצדת על המים, הילדים הקטנים יוצאים מבתי הבמבוק לבקר את חבריהם בקנו, הנשים רוחצות באגם, וכולם שוטפים כלים, ומצחצחים שיניים. חיים שלמים ומלאים.
יום שישי: אינלה לייק
את היום כולו העברנו באגם. הכניסה לאגם עולה 3$ לאדם, מס כניסה לזרים שהולך כלו לממשלת מיאנמר (יום טיול בסירה, אגב, עולה 10$ לסירה). השייט הממונע כולל שיט אל השוק הצף ואל בעלי המלאכה: מגלגלות הסיגריות, טוות המשי, והנפחים בבלק סטרים. השייט באגם בבוקר מלווה בערפילי בוקר ומשרה אווירה מיוחדת. הדייגים מקדימים קום ומשייטים בשיטה ייחודית לאגם בעזרת הרגל. שטנו לכפר יוהמה לשוק הצף שרובו הפך לממוסחר עם סחורות לתיירים. ממנו המשכנו לכפר אינדי ולפגודה מקסימה הבנויה עם 1,000 עמודים, ומחוצה לה פגודות לרוב (קצת כמו בבגאן). המקום פשוט מדהים! ביקרנו במקדש הגדול והמוזהב לצד הסירות המיוחדות שמשייטות באגם אחת לשנה עם פסל הבודהה העובר בכפרים במסגרת פסטיבל אוקטובר. לסיום היום הקסום הזה היינו במנזר החתולים למופע החתולים המאולפים. המסלול באגם דומה והמשייטים כבר יודעים לאן לקחת אתכם. כדאי לצאת מוקדם בבוקר להספיק להנות מהאגם. בערב יצאנו לאכול ברחוב על שרפרפים קטנים עם כל המקומיים מרק נודלס ומיני מאפים - זאת לאור נרות כשבני המשפחה המארחת יוצאים מגדרם להנעים לנו את הארוחה.
יום שביעי: אינלה לייק ופינדיה
הנסיעה לפינדייה (Pindaya) עוברת בדרך הררית, נופית וחקלאית, ולאורך כל הדרך כתמי צבע של פריחת השומשום, החרדל וכותנה - הכל נראה כציור. חלקות האדמה מעובדות בסימטריה ומעליהם הרים משוננים, ובכל מקום מבחינים בפעילות נמרצת של דיש אורז. מרחוק בפגודות המוזהבות על ראש ההר מתגלה המערה: רק בה יש למעלה מ-500 פגודות. אנחנו הגענו אל המערה במעלית אך למאמינים ניתן לעלות בגרם מדרגות המוביל ממרגלות הגבעה עד למערה. הבודהות מתכסות בזהב על ידי המאמינים המדביקים עליהן את עלי הזהב. בכניסה למערה שני פסלי ענק: האחד של עכביש והשני של לוחם אמיץ נגדו. האגדה העתיקה מספרת שבעבר כיסה את פתח המערה עכביש שהגן עליה ולא נתן לאף יצור להכנס לתוכו. התוצאה הסופית של כל זה היא מערה מרשימה ביותר.
ממש מתחת למערה יושבים יוצרי המטריות. הנייר מיוצר מעצי התות ומעוטר בפרחים מהטבע. התהליך כולל השרייה במים של העץ עד הפיכתו לעיסה, השטחת העיסה בעזרת מכות פטיש, ואז פירורי העץ מוכנסים לתבנית בתוך מים. משם מסננים מקשטים בפרחים ומייבשים לנייר. את גוף המטריות יוצרים שלב שלב ביד מעץ הבמבוק בעבודה מדויקת ומרשימה.
מפינדייה נסענו דרך כפרים קטנים למנדליי (Mandalay), באמצעות טיול ג`יפים בהרים. עצים מחטיים ענקיים, עצי במבוק, מטעי קיקיון להכנת שמן, וכל זה תוך נסיעה בג`ונגל בדרך לא סלולה ומלאת מהמורות. בסוף הירידה עצר לנו AUNG MIN בנקודת תצפית מדהימה על נהר בשעת שקיעה כשלפתע, לא ברור מאין, מגיעות שתי נשים מטקס רוחות שנערך בכפר סמוך, ומולינו מתקיים מפגש מרגש ללא מילים.
יום שמיני: מנדליי
במנדליי שהינו במלון Prince בפאתי העיר, ויש במלון חשמל 24 שעות (גנרטור). חסרונו שהוא בפאתי העיר אך לנו יש את אונג מין שלנו ולכן נהננו משירותי המלון. במהלך שהותינו בעיר בקרנו ב-אמראפורה (Amarapura), וסיירנו ברחוב סתתי האבן המיצרים פסלים (בעיקר בודהות מכל המינים והזנים - בודהות הודיות, סיניות, מיאנמריות, גדולות וקטנות - והכל בעבודת כפיים של אומנות ואומנות). בשעה 10:00 יצאנו למנזר מהגנדגום (Mahagandhgom) לטקס האוכל של הנזירים. זהו מנזר גדול, ולנזירים מותר לאכול רק עד השעה 12:00 בצהריים. את הארוחה מכינים מתנדבים במטבח ענק, והנזירים מצידם מסתדרים בשורות והולכים אל חדר אוכל ענק לקבל את המזון. אנחנו לא הרגשנו בנוח לעמוד להצגה ולא נשארנו לראות את כל הטקס, שאליו מגיעים תיירים רבים.
בצהרים נסענו לעיירה הקטנה סאגינג (Sagaung), שלה קנינו כרטיס כניסה משולב עם כניסה למינגון (Mingun). ביקרנו בפגודת 45 הבודהות, שנקראת אומנטונסל (Umnthonsel), שמשמעו 30 המערות. אכן הכניסה לפגודה היא ככניסה למערות: הפגודה מרשימה ביותר עם נוף מדהים מלמעלה. ממנה נסענו לפגודה אדירה עם כיפה לבנה וחצר ענקית עם ארבע כניסות מרשימות. בעת ביקורנו הפגודה היתה בעבודת פיתוח ועבודות, וההוכחה לכך היתה העובדה שפגשנו נשים הנושאות על ראשיהן בטון לבניה. בחוץ מוכרים בכל מקום את גזעי עץ הטנקה. בערב חזרנו לגשר לשעת השקיעה: הלכנו לצידו השני ומשם שטנו. חובה! מראה קסום של הגשר בשעת שקיעה.
באגן
יום תשיעי: פין או לין
השכמנו קום ב-3:45, ויצאנו מהמלון למקדש מהמוני (Mahamuni), הפגודה הקדושה ביותר במנדליי, בה נערך טקס דתי כל בוקר. הטקס כולל הבאת מנחות לבודהה, שתיה, פרחים, פירות וטקס דתי אותו מנהל נזיר. בטקס רוחצים לבודהה את הפנים ומדביקים ניירות זהב על גופו. האוירה מאוד מיוחדת ויותר מהטקס מעניין היה להתבונן בקהל המאמינים המתפללים תוך שירה ונגינה. ה"כוהנים" הלבושים בלבן שרים ומתפללים בקול, מנגנים בכלי נגינה ותוקעים בצדף. חלק מהמתפללים ממש נכנס לאקסטזה.
לאחר הטקס יצאנו ליום באווירה אחרת לפין-או-לין (Pyin U Lwin), עירה הבנויה בסגנון קוליניאלי על ההרים. באיזור גם ירדנו לטיול במפלים שנמשך כ-3 שעות וכולל ירידה למפלים, שהות ועליה חזרה. בפין-או-לין עצמה טיילנו בשוק, ברחובות העיר, ונסענו בדליג`אנס מימי הבריטים ברחוב הבנוי מבתים, או יותר נכון "אחוזות" בריטיות שנתפסו על ידי אנשי הצבא והממשלה לאחר שהבריטים עזבו. הגנים מאוד מטופחים וטיילנו בהם בהנאה רבה במשך כשעתיים, וראינו שם אגם קטן, שני איילים וכלובי תוכים וציפורים. כדי לצפות בנוף, עלינו על המגדל החדש שנבנה. בעיר הזו נפגשנו בפעם הראשונה עם האליטה המיאנמרית, בדמותה של משפחה של 3 אחים משכילים, למרות שאנגלית הם לא מדברים, כך שהיה קשה לתקשר. הם ביקשו להצטלם איתנו. אטרקציה - אורחים מישראל.
יום עשירי: מינגון
אל מינגון ניתן להגיע רק בסירה. העליה לסירה אף היא חוויתית: יש לעבור מסירה אחת לשנייה, הרציף הוא קרש והמעקה עשוי במבוק אותו אוחזים משני צידיו זוג מיאנמרים. אחרי שעולים כך לסירה הראשונה, מקפצים לסירה השניה, וכאן כבר הרווח גדול יותר והולכים בשיווי משקל על גשר עץ עד שמגיעים לסירה. לאורך הנהר, בו שטנו כשעה, כורים חול, מתרחצים, מכבסים וילדים משחקים. מינגון מדהימה: מבנה הפגודה הבלתי גמורה והנוף הנשקף ממנו, הפעמון הגדול בעולם, הפגודה הלבנה, המנזר וסתם שיטוט בכפר. הכרטיס לסירה הוא לשהייה של כ-3 שעות שהן זמן מספיק. לאחר ארוחת צהריים במסעדה שאנית (אוכל סיני מהיר), ביקרנו בין בעלי המלאכה. טווית כותנה לעשיית לונגי, טווית משי, עושי דפי הזהב, יציקות נחושת: הכל הכל עושים במלאכת כפיים קשה, מאומצת ומאוד מקצועית ומדויקת.
סירנו בפגודה עשויה מפיתוחי עץ כדגמאת הפגודה בארמון המלך, שווינינביין (Shwaininbein) למרות שאותה עצמה ראינו רק מבחוץ, בהמלצתו של אונג מין. לאוהבי הקפה יש מול הארמון, ברחוב 66, בית קפה אירופאי לכל דבר שנקרא City Cafe`, ואליו התוודענו על ידי מטיילים ישראלים. נפרדנו ממנדליי ומהנסיך שלנו (מלוננו) ויצאנו לעבר באגן (Bagan).
היום האחד-עשר: הנסיעה לבאגן
את רוב היום העברנו בנסיעה בדרך מישורית ומדברית, כשמידי פעם חצינו ערוצון נחל המלא עדיין במים. אגב, בתקופת המונסון הדרכים מוצפות וחסומות לעיתים, וכדאי לקחת זאת בחשבון. לצידי הדרך כרגיל תכונה רבה של שוורים נושאי משאות, מכוניות עמוסות אנשים ואוטובוסים עמוסי אדם וסחורות. חלק מהדרך הופכת למונוטונית, ולכן עצרנו לצידי הדרך בבית התה המקומי, לצד תהלוכה עוברת, וכך הגענו לפופה (Popa), שמרחוק נראה כמנזרים התלויים ביוון על רכס הר המקדש. עם העצירה התנפלו עלינו נערות שהציעו לנו לקנות את אבני פופה, שהן אבנים מרשרשות - אבן עגולה חלולה בתוכה כנראה אבן קטנה נוספת - שאותה הן מוכרות לפרנסתן. עלינו את 770 המדרגות כשהקופים מלווים אותנו וכך גם הנוף המדהים. עלינו את העלייה עם חמולת מאמינים שהגיעו מינגון והתרגשו מאיתנו מאוד. לאחר שחילקנו לילדים ממתנותינו (בלונים, מדבקות, מר גמיש) עמדנו על ראש ההר לסדרת תמונות משותפות לבקשתם והתרגשותם מהארוע.
לבאגן הגענו אחר הצהריים. בכניסה לעיר יש לשלם 10$ כניסה, תוך הצגת דרכונים. ללא תשלום זה לא ניתן יהיה למצוא מקום ללון, שכן בכל מלון יש להציג את הקבלות. התמקמנו במלון ביתנים נחמד, שנקרא Aungmingalar, והוא שוכן מול הפגודה המוזהבת בבאגן הישנה. מאוחר יותר עברנו למלון טוב יותר באותם המחירים: Hotel Kandy Aung, Class One, שנמצא בין באגן הישנה לחדשה. חסרונו שהוא מרוחק מהעיר (מסעדות, אינטרנט וכד`) אבל לנו היה את אונג מין שבילינו יחד באותו הערב. פקס- 956160395 מייל-[email protected]. במלון יש בריכה וכן אפשרות למסאג` (אנחנו ברוב מרצנו לא התפננו למסאג`). בערב צפינו כחלק מה"חבילה" במופע תיאטרון בובות מסורתי.
את השקיעה יצאנו לראות מאחת הפגודות. באגן מדהימה ואנחנו שמחים שהגענו אליה ושמרנו אותה כ"יהלום שבכתר" או הדובדבן בקצפת. השקיעה מעל לפגודות יוצרת תפאורה מופלאה, והפגודות במדבר צומחות כארמונות שבונים בחול. יותר מ-2,000 פגודות מעטרות את המדבר, ורובן נבנו בין המאות ה-11-13, בתקופה בה העיר היתה עשירה. האמונה שהובילה את בוני הפגודות הייתה שכל התורם בחיים הללו יהיה לו טוב בחיים הבאים.
היום השניים-עשר: באגן
השכמנו קום, אפילו מוקדם מידי. בחשיכה מוחלטת, בשעה 5:30, נסענו לראות את הזריחה מאחת הפגודות שאונג מין בחר עבורינו. חיכינו לזריחה על הפגודה בחשיכה כשעה, כמעט לבד, עם הכוכבים וה"מנק" - נזיר המיאנמרי שסלסל בקולו. לאט לאט המדבר התעורר בצבעים רכים של כחול, צהוב, כתום, ואדום. כבר היה אור אבל השמש התמהמהה. לפתע הגיחו 4 טיוואנים, צלמים מקצועיים, העמידו מצפן, כיוונו מצלמות והודיעו לנו שהזריחה היא בדיוק ב6:45. ככה זה כשמכינים שיעורי בית. הזריחה מדהימה, והוסיפו לה 4 כדורים פורחים שהגיחו פתאום. סיירנו במקדשים ובפגודות נוספים, שהעיקריים הם פגודת אננדה היפה, פגודת מהנוה עם 3 בודהות ענקיות בתוך פגודה צרה (המלך, שהיה בגלות ובכלא, בנה כך את הפגודה בכוונה, כדי לתת את תחושת הכלא).
היום השלושה-עשר: טקסי חניכה ומפעלי סוכריות וצבע בבאגן
בבוקר נסענו לראות את מלאכת הכנת הסוכריות מעץ הדקל. התהליך כולל טיפוס על העץ והפקת הנוזל שלו, שאחר כך מבושל בישול איטי על האש ועד להכנת הסוכריות. מהסוכר הזה גם מפיקים אלכוהול. גם שמן מבוטנים מפיקים באיזור הזה, על ידי סבוב גלגל בעזרת שוורים.
היום הפתעה: טקס של הכנסת הילדים למנזר Novidation. בכפר, שנמצא ליד באגן הישנה, מלבישים את הילדים שהמשפחות החליטו להביאם לטקס (אין גיל מוגדר - כל מיאנמרי צריך לעבור את הטקס פעמיים בחייו ולשהות במנזר פעמיים בחיים). בילדות הטקס חגיגי יותר, כולל הלבשת הילד/ה בבגדים מיוחדים, רקומים מבד משי, במסורת של בגדי המלוכה העתיקה. אבל לא רק הילדים חוגגים: מקשטים גם את הסוסים והשוורים, ויוצאים לתהלוכה בכפר כשכל תושבי הכפר עומדים בצידי הדרך ונותנים כבוד לשיירה העוברת. אחר כך עורכים ארוחה חגיגית ובסוף התהליך הילדים מובלים אל הנזיר לגילוח ראשם.
מראה התהלוכה מרשים מאוד, מטריות הזהב, הלבוש החגיגי של הילדים והילדות, התרגשות ההורים ובני הכפר. שוחחנו עם שתי נערות ששמחו לדבר איתנו ויותר מכל, בסופו של יום, למכור לנו. אחת מהן לא ביקרה אף לא יום אחד בבית ספר, שכן מגיל צעיר היא עסוקה במכירות לקיום המשפחה, וכעת יש לה "חנות" משלה. וכאן גם הכרנו את סוכריות ה"תמר הינדי" הטעימות (בעיקר במיאנמר). בהמשך היום ביקרנו גם במפעל לעבודות הלאקר, שהוא חומר שחור בו צובעים כלים מבמבוק, עץ וכלים מיוחדים גמישים יותר העשויים מעץ ושערות זנב סוס, בעיקר למטבח היפאני. את הכלים צובעים ב- 12 שכבות תוך ליטוש בין שכבה לשכבה וציור דגמאות על ידי חריטה שזה תהליך מדהים של אומנות עבודת יד. אנחנו ראינו את תלמידי המקום שיושבים ומתאמנים בציור הדוגמאות המסורתיות. חובה לבקר באחד מהמפעלים בבאגן!
חזרה לינגון
היום הארבעה-עשר: הדרך לפייה
היום מחכה לנו נסיעה ארוכה ל פייה (Pya), ובמהלכה התוודענו לסוגיית התדלוק במיאנמר: לאונג מין מכסת דלק חודשית, אך בתחנות הדלק לא ניתן לקנות כמות מספקת, וכך עברנו במספר תחנות דלק למלא את המכונית לקראת הנסיעה במדבר. רוב הדרך מדברית ולא סלולה, מעלות החום עולות, והנוף מאוד חד גוני. אבל לפתע משטחי צבע מרהיבים של צבעי אדום-כתום: שיזף. נשים יושבות וממינות את השיזף על פי הצבע, והוא מעובד לסוכריות.
היום החמישה עשר: פייה וחזרה לינגון
יצאנו עם בוקר לפגודה היפהפיה, שיושבת על ראש הגבעה. בתוכה בודהה ענקי ניצב, ובפנים אחד נוסף שוכב. הפגודה מיוחדת, והנוף הנשקף אף הוא יפה. יצאנו מפייה לכיוון ינגון, בנסיעה שנמשכת לצד נהר האירוודי. לפתע: מוסיקה. חתונה. עצרנו לצד הכביש וירדנו. מיד הפכתי ל"קוזינה" שבאה לחתונה. הכלה והחתן יצאו לקראתנו בשמחה, וכך גם המקורבים, והוזמנו להתכבד ולשמוח בשמחתם. כמובן שמיד הבאנו מתנה לזוג המאושר. בהמשך הדרך עצרנו לבקר את בודהה עם המשקפיים. פסל הבודהה נתרם על ידי מאמינה שסבלה מכאבי ראש וראתה בחזיונה שאם תתרום בודהה עם משקפיים תחלים. וכך קרה. כיום יש המביאים לבודהה מנחה משקפיים לסגולה טובה לבריאות. הדרך מפייה לינגון נופית ויפה, עוברת בין כפרים, שדות אורז והמון ירוק. העבודה בשדות האורז נראית קשה: נשים קוטפות את האורז בידים, כשהן עומדות במים עד לגובה הברכיים, ועיבוד השדות נעשה בעזרת שוורים. הגענו לינגון בשעות אחר הצהריים ויצאנו לשוואן דגון המדהים.
היום השישה-עשר: ינגון
יום בינגון. את היום פתחנו בביקור בבית הכנסת ושיחה עם סמואל-משה, היו"ר. המשכנו לביקור בנמל, נסיעה ברובע הסיני, שוואן דגון, סיור ברכב בין המבנים הקולוניאלים, ומוזיאון האבנים הטובות (שבו, אגב, רק הקומה הרביעית משמשת כמוזיאון ושאר הקומות הינן חנויות ממכר לתכשיטים). בפגודת צ`או טא צ`י מצאנו את הבודהה השוכב הגדול ביותר. אנחנו בחרנו לוותר על השווקים, ובמקום זה נחנו באינלה לייק. ינגון עיר גדולה בתוך ירק, עם דאון טאון הומה באנשים, ולמרות גודלה מספיק יום וחצי לבילוי בעיר.
