רקע למיאנמר

יצרנית האופיום השניה בגודלה בעולם אחרי אפגניסטן. רבות דובר על כך שגידולי האופיום במדינה לא היו יכולים להתקיים ללא עזרה מהשלטונות. בורמה עשירה במחצבים ובאבני חן באיכות שאין שניה לה. היא נמצאת בצומת דרכים עם גבולות פרוצים למספר מדינות באזור מה שהופך אותה לגן עדן של מבריחים והברחות כשהמבריח הגדול עושה הכל כדי להגן על עצמו מפני המבריח הקטן.

 את מרבית חומרי הגלם מבריחים לתאילנד דרך משולש הזהב באותם צינורות הברחה בהם משתמשים גם סוחרי הסמים שבזכותם ובזכות גידולי האופיום שלהם התפרסם המשולש בכל העולם. שוק הסמים ואבני החן באזור כרוכים אחד בשני. סוחרי סמים קונים מכרות כדי להלבין כספים, מכורים לסמים עובדים במכרות בעבור סמים.

אחד ממרכזי הסחר באבני חן נמצא בעיר הגבול "מה סאי" בלב המשולש. בכל מקום ניתן לראות סימנים של מצוקה, ילדים קטנים שעובדים עבודה קשה, הילדים האלה מפרנסים את המשפחות שלהם מהשכר הזעום שהם מרוויחים. עם פשוט ונעים הליכות שנמצא תחת מגף של שלטון צבאי שלא בוחל בשום דיכוי כדי להתבסס ששודד וחומס לעצמו ולמקורבים את כל אוצרות הטבע ומשאיר אחריו אדמה חרוכה. ברחובות הראשיים של הערים אין תאורה בלילות, זוהמה גדולה בשווקים והעליבות הממלכתית שולטת בכל.

 מצד שני זו פעם ראשונה בהיסטוריה של בורמה שתחת שלטון צבאי המדינה משוחררת ממלחמות אזרחים עקובות מדם. אסור להכנס למדינה עם מכשירי טלפון ניידים ומחשבים ניידים. אין אינטרנט בשום מקום והדבר נחשב לעבירה על החוק. קווי חוץ לטלפון לא תמיד יש ואם אז רק בבתי מלון גדולים או במשרדים מורשים. אי-מייל יש רק של אאוט לוק אקספרס מה שאומר שאין פרטיות ושאפשר לשלוח ולקבל מיילים שכל אחד אחר יכול לקרוא, לדוגמא: בראנגון ראיתי את אחראי המשמרת בבית המלון קורא את המיילים שקיבלתי מחברה שלי.

הבורמזים הם אנשים טובי לב וחייכנים שלא פעם עזבו הכל רק כדי להסביר לזר כמוני את הדרך או להגיש עזרה שהייתי זקוק לה. נראה שכל טוב הלב העממי הזה נובע מהאמונה הבודהיסטית השלטת שם ומהניתוק משאר העולם כי העם מנותק לחלוטין מעולם החיצון. ללא אינטרנט ובכבלים. רק בעשור האחרון פתחה בורמה את שעריה לתיירות, כך שעדיין יש מקומות בהם לא נראה אדם מערבי מעולם ושיחה עם כל תייר זו הזדמנות לשמוע משהו מהעולם.

 בבורמה שני אזורי מכרות של רובי וספיר, מוגוק ומונג-שו, הם מוכרים וידועים בכל העולם, הכניסה לאזורי המכרות אסורה לתיירים. החונטה הצבאית השולטת על המדינה השתלטה על המכרות והם דואגים ששום ידיים מערביות לא יכנסו להם לכיס, עקב כך שטחים רבים במדינה הנם מחוץ לתחום לתיירים. אבל כמו ישראלי "מחונך" מבחינתי זה הכל בגדר שמועות לא מבוססות והחלטתי להגיע לשם.

לתחילת הכתבה

מנדליי

בטיסה מ"צ`אנג מאי" שבתאילנד נחתתי במנדליי (Mandalay), העיר השניה בגודלה במדינה. עיר עתיקה ששוכנת על גדות נהר האירוואדי שחוצה את בורמה מצפון לדרום. היא כאוטית יפה ומדהימה, המון מקדשים והמוני אדם ברחובות.

מוקדי העניין במנדליי:

  • שוונאנדאו צ`אונג- המבנה האחרון ששרד מארמון שהיה פעם מרהיב ביופיו.

  • גבעת מנדליי עם המדרגות הלולייניות, מקדשים ונקודות תצפית מקסימות.

  • פסל בודהא עתיק שנמצא בפגודת "מאהאמוני פאיה".

  • שווקים שוקקים.

  • בסביבות העיר יש 4 "ערים נטושות", המעניינת מבינהן היא: "מינגון" בה יש מספר מבנים מרשימים אך מתפוררים. הנסיעה לשם אפשרית רק דרך הנהר בסירה והיא מהנה.

לעיירה פיין או לווין הגעתי אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס ישן. מקום ציורי וקטן שכרכרות רתומות לסוסים הן עדיין אמצעי התחבורה המקובל שם. בעודי מחפש נואשות אחר טלפון מצאתי את הבחור היחידי בעיר שדיבר אנגלית והסביר לי יפה שחבל לי על הזמן לחפש קו חוץ, אך לעומת זאת אם אני מחפש מדריך תיירים אז הוא האיש שלי, למה לא? חשבתי, הוא עשה עלי רושם טוב.

 למחרת טיילנו כל היום בכפרי הסביבה, במנזרים ובמפלים. בבוקר הוזמנתי להכנס ולשבת עם מספר נזירים מבוגרים שמנהלים את ה"פגודה" של האזור. פגודה היא מקדש קטן עם מנזר ובית תפילה. הנזירים היו עסוקים בהכנת אגוז הביטל שלהם מה שניראה כמו ערבוב של חומרי בניין והכנה לטיח כשאת כל הקססה הזאת מגלגלים בעלה ירוק ומכניסים לפה. בבורמה, כמו בהודו, הם חולים על הדבר הזה. השיחה היתה קולחת, תקשרנו באנגלית רצוצה. סיפרתי להם על הצרות בישראל והם היו המומים לשמוע על השנאה הזאת. על הרצפה לידינו מול פסל בודהה מוזהב ישבה כיתה של ילדים בישיבה מזרחית ועיניים עצומות בלי לזוז, מתרגלים מדיטציה ונראים כמו בודהות קטנים. בבורמה אין בתי ספר לפשוטי העם ומי שחפץ בחינוך לילדיו שולח אותם למנזר לכמה שנים, שם יקבלו השכלה כלשהי. מעטים מהם יישארו במנזר כל החיים ויביאו הרבה כבוד למשפחה. מהחלונות והפתחים נשקף העמק הירוק מלמטה. לעת ערב חזרנו לעיירה, שאלתי אותו מי ומה בנוגע לקניית אבנים וכשעה וחצי מאוחר יותר מצאתי עצמי יושב על הרצפה בצריף מתפורר באחת מסמטאות העיר ואישה צעירה שלדברי המתרגם שלי עובדת במכרה, פורסת לפני את מלא סחורתה: אבני רובי מלוטשות ביד גסה וחסרות חן, לא לילד הזה פיללתי.

בדקתי את האבנים ומצאתי שהן תערובת של אבני ספינל, טורמלין ורובי סוג ב`, סירבתי בנימוס לקנות את מה שהוצע לי ונפרדתי לשלום מהמדריך שלי לא לפני ששילמתי לו מה שסוכם בנינו מראש. למחרת יצאתי ברכבת לעיירה סיפו.

לתחילת הכתבה

סיפו

שנמצאת קרוב למוגוק, עיירת המכרות. נסיעה של 7 שעות ברכבת. הגעתי בערב, כלב לא היה בחוץ, אני בכפכף קרוע עם חבורה של עוד תיירים, הסתובבנו עד שמצאנו גסט האוס. להפתעתי היה שם טלפון עם קוו חוץ במחיר שערורייתי אך המקובל בבורמה, חמשה דולר לדקה. מאוחר יותר אחרי שיחה עם בעל הגסט האוס הידידותי הבנתי שבדרך למכרה כי יש מחסומים של הצבא וששום נהג לא ייקח אותי. מה שאפשר לעשות זה לגשת לסניף המשטרה הקרוב ולשלם 300$ לאישור מעבר, השוחד אומנם יסדר לי כניסה לאזור אבל איש לא מבטיח לי שאוכל להגיע למכרה עצמו מה גם שחומר גלם ואבנים אסור לי לקנות במכרה אלא רק בחנות ממשלתית ובמחירים שכמוהם יכולתי לקבל גם בבנגקוק ולכן ויתרתי ועשיתי טיול בכפרי שבט השאן הנמצאים בסביבה. מאוכזב קשות מחוסר האפשרות להגיע למכרה חזרתי למחרת למנדלי ליומיים כשאני נהנה לטייל בסמטאותיה ובשווקיה האין סופיים שם יש הכל מהכל אבל אותי עניין שוק אחד ומיוחד שוק הבוקר של אבני החן.

הגעתי אליו בריקשה אופניים מקומית מלווה בתייר אמריקאי שנהנה להסתובב איתי ולחפש אבנים. אריק היה האדם הנכון במקום הנכון, אמריקאי מגודל שעזר לי לשמור על כל המכשירים הקטנים והיקרים שלי כשהוא הודף את גלי הסוחרים העצבניים שמנסים להראות לי בפעם השלישית את האבן המזויפת שלהם. שוק האבנים של מנדלי (המורנינג ג`ייד מרקט) התגלה כאכזבה, שוב נתקלתי בסחורה סוג ב` ובאותם זיופים ואבנים סינתטיות. המכשור שלי משך הרבה אש ותשומת לב כשכל אחד רוצה להעיף מבט, הרגשתי בלחץ המתגבר והולך כשמספר סוחרים עצבניים מנסים כבר להתווכח איתי על כל מיני מחירים מופרכים לאבנים הגרועות שלהם. רמזתי לאריק שיעזור לי להתקפל ויחד פילסנו את דרכנו לכביש הראשי כשהמוני סוחרים עדיין רודפים אחרינו ומנסים להציע הצעות אחרונות לסחורה שלהם ואנחנו מנסים לעצור ריקשה אופניים עד שלבסוף נחלצנו משם בשן ועיין.

 לאט לאט הכתה בי ההכרה שבשווקים של בורמה יש רק חומר גלם וסחורה סוג ב` ומטה כשאת האבנים האיכותיות יותר חומסים השלטונות עוד במכרה ורק את הבררה הם משחררים לשוק המקומי. את כל השאר הם מוכרים בעצמם לתאילנד ולשאר העולם. החלטתי לתת עוד צ`אנס אחרון ולנסות להגיע למכרות הג`ייד הנמצאים בצפון.

 למחרת בבוקר נפרדתי מאריק כשפני לתחנת הרכבת המפוייחת של מנדליי. לבירינט אין סופי של רציפים ואנשים מסמורטטים, לא היה לי מושג מאיפה להתחיל לחפש את הרכבת ל "במו" שבצפון. אחרי שעות של חיפושים, בקשיש והרבה חיוכים אני יושב סוף סוף בספסל האחורי של הקרון, אומנם ליד בית השימוש, אבל שום דבר לא יכול לקלקל לי את מצב הרוח, כי אני בדרך לעיר שנמצאת על דרך המשי של הג`ייד הבורמזי. סך הכל עוד שש עשרה שעות נסיעה. לידי יושב הודי ולידנו על הרצפה המזוהמת שוכבת אישתו עם התינוק על הידיים. כל הקרונות היו מרוצפים באנשים שוכבים ויושבים על הרצפה.

אחרי כמה שעות, לא יכולתי לראות יותר את האישה שלו על הרצפה עם התינוק ולא בגלל שאני כזה נשמה כמו שרציתי לראות איך ירגיש בעלה כשאיש זר ייתן לאישתו לשבת במקומו. האמת? זה לא הזיז לו, אפילו תודה הוא לא אמר שנתתי לה את מקומי, היא חייכה אלי בהבעת תודה. הצעד הזה התגלה כמוצלח במיוחד מאחר ושני בורמזים חמודים שראו את המחווה לא עזבו אותי יותר עד שהגעתי ביום המחרת למחוז חפצי. בחיים לא הייתי מגיע לשם לבד כי הרכבת, מסתבר, לא מגיעה לאן שרציתי אלא לעיר קרובה. קרובה במושגים של בורמה זה אומר שמהרכבת צריך לרוץ ולתפוס את המשאית האחת שיוצאת ביום ונוסעת במשך שעה אל המעבורת האחת שיוצאת ביום ל-במו לנסיעת שמונה שעות. עם המון אדם תלוי על משאית ואני ביניהם מחזיק חזק וכמעט עף בסיבובים ראיתי את הזריחה היפה שראיתי בחי. יחד איתי שני הבורמזים שלמזלי גם היו בדרך ל-במו וליוו אותי עד לפתח הגסט האוס בעיר, עוזרים לי בכל מקום בלי לבקש שום דבר ובלי לצפות לתמורה.

לתחילת הכתבה

במו

ל-במו הגעתי מפורק ומלוכלך כמו חזיר. לקח זמן עד שמצאתי מלון/גסט האוס כי להרבה מקומות ומלונות קטנים אין אישור לארח תיירים מערביים ואלה שכן מחזיקים באישור כזה, הם בדרך כלל המלונות היקרים יותר והפחות נעימים.

 המשטר הפרנואידי של בורמה מצד אחד מעוניין בתיירות ומצד שני מנסה לשמור על סודותיו. מנסה לשמור בקנאות על העושר הגדול שלו שמקורו בעושק של העם. גם למכרות הג`ייד בצפון לא התאפשר לי להגיע מאותן סיבות שלא נתנו לי להגיע למכרות הקודמים. הכניסה אסורה אבל סוחרים סינים והודים מורשים. שוב הבנתי, לצערי, שכדאי לוותר על רעיון המכרות.

 אחרי ארוחת בוקר שכרתי זוג אופניים ויצאתי לטייל בסביבה. אזור מדהים, מרושת בנהרות שאפשר לחצות על גשרים מבמבוק, ג`ונגלים ומקדשים עתיקים, סביב לעצים גדולים ועתיקים קשורים סרטים צבעוניים ופסלים קטנים של בודהה ואריה שואג משיש (סמל המדינה) מונחים לידם. באחד הבקרים יצא לי להכיר את יו סיין, מקומי תימהוני דובר אנגלית רהוטה שהזמין אותי לביתו שם נדהמתי למראה הליקופטר אולטרלייט קטן החונה בסלון! שנים ארוכות הוא בנה אותו בעבודה מדוקדקת מחומרים שאסף, בלי מחשב, אינטרנט ומינימום של ספרות. גאון משוגע. מפה לשם הגענו לדיבור על אבנים, אין שום בעיה הוא אומר לי אני יכול לסדר. בסדר קדימה אני אומר, יחד יצאנו על אופניים ואחרי רבע שעה של דיווש הגענו לבית מעץ טיק על שפת נחל, בסלון שכבו הסבא והסבתא ליד מקדש בודהה ותמונות של הנכדים. קדתי כנהוג וחלצתי כפכפים ואחרי רגע נכנסה נערה ופרסה לפני את אוסף הרובינים הכי יפה שראיתי עד אותו רגע בבורמה. בכל הפעמים שקניתי אבנים מאנשים פרטיים בבורמה את העסקים עשו הנשים, כנראה שהם מבינים שם משהו שאנחנו פספסנו. באמצע הבדיקה נכנס הבעל הצעיר מהדלת האחורית והודיע שאחד הקצינים של העיר נמצא במקדש בקצה הרחוב והוא עשוי להכנס בכל רגע לומר שלום לזקנים, מיד הוכנסתי למטבח שנמצא במרחק מחיצת במבוק מהסלון. הרגשתי שאני נימצא בסכנה, אחרי כמה רגעים של חשש היינו בחוץ, אני והחבר החדש שלי ואסופה קטנה של אבנים אדומות בתיק, הכל הלך חלק.

יצאנו לעבר משרד הכרטיסים של ספינות הנהר כדי לשריין לנו מקום טוב על הסיפון ליום המחרת. יו סיין אמר שהכי טוב להגיע לשם בשייט על הנהר ולא ברכבת אבל כדאי למהר כי עוד רגע סוגרים. הגענו בדיוק כשאיש לבוש מדים עמד לסגור את הבוטקה שלו, אין דבר הסביר לי לו סיין, האיש יקבל אותנו בפנים בכל מקרה ויתן לנו את המקומות הטובים על הסיפון. התלווינו לתוך מבנה אבן ישן. בפנים היה מה שנראה כמו משרד. עברתי בדיקה ביטחונית, פספורט וויזה וכשרציתי לשלם הוברר לי שדולרים לא יעזרו וצריך לשלם שם בכסף מקומי, בדיוק ההפך מהתשלום לרכבת. אני ולו סיין טסים על האופניים לחלפן הכספים המקומי ההודי שבבעלותו מחצית מהחנויות בעיר, אחרי שגמרנו את ספירת השטרות והיינו על האופניים בדרך חזרה למשרד הכרטיסים גיליתי לחרדתי שהתיק שלי נעלם ואיננו!

דום לב! ראיתי שחור בעיניים, בטירוף הסברתי ללו סיין מה קרה וביחד הסתובבנו כדי לחזור לחנות של ההודי, כשאני בטוח שאף אחד לא יחזיר לי את התיק. הגענו בחריקת בלמים לחנות של ההודי, שם רק נדנדו לי עם הראש מצד לצד ולא הבינו על מה אני מדבר. בייאוש טסנו על האופניים חזרה למשרד הכרטיסים, הסיכוי האחרון שהשארתי בהיסח הדעת את התיק שם ליד הבוטקה ואכן כמה דקות מאוחר יותר ראיתי את תיק הצד שוכב לו מתחת לשולחן בדיוק היכן שהנחתי אותו כשנתתי את הפספורט שלי לבדיקה. אושר גדול. קניתי כרטיסים והזמנתי את לו סיין לשתות ולאכול משהוא באחד מבתי התה על הטיילת מול הנהר היפה.

למחרת חזרנו למנדלי בשיט של יומיים וחצי על הנהר. חוויה אותנטית ומופלאה, שינה על הסיפון במלון של מיליון כוכבים. לכל אחד מחצלת קש, הסיפון מחולק לפי משבצות כמו חניון ולכל אחד המקום שלו לפרוס את מחצלתו ואת חפציו. לנזירים ואנשי דת יש רמפה, מעיין במה קטנה במרכז הסיפון בשביל הכבוד, אבל חלק מהם מוותר ויושב עם כולם. מאוד פשוט ונעים כשנופים יפים מתחלפים והשייט על הנהר מרגיע, אין לאן למהר. מהרגע ששוקעת השמש עוגנים. אי אפשר שלא ליצור קשרים ושיחות ידידותיות עם הסובבים כולם רוצים לשמוע ולהיות ליד התייר שבעצם הופך למספר סיפורים, הם רוצים לשמוע, הכל מעניין אותם ושום דבר לא משעמם אותם. הגענו מעוכים אבל, היום כשאני נזכר, זה היה שווה כל רגע. לעולם לא אשכח את הנופים ואת המקדשים שעברנו על הגדה שנצצו והבריקו בשמש כמו אבנים יקרות ואת השקיעות האדומות על הנהר.

 חזרנו לכאוס של מנדליי. אלפי רוכלים מיוזעים, נהגי ריקשות ורעש של צעקות. יש לבורמזים מעין שפת סימנים מיוחדת משלהם שמורכבת ממצמוצי שפתיים, כמו אצלנו שרוצים לקרוא לכלב. לקח לי קצת זמן להבין שמדובר בסוג של תקשורת. למחרת פגשתי עם לו סיין בכניסה לרחוב של הגסט האוס, נרגש הוא ביקש שנעלה אלי לחדר כדי לבדוק את האבן שבוערת לו בכיס. בחדר בדקתי את מה שנראתה כמו אבן הרובי הלא מלוטשת הכי יפה שראיתי. שלוש וחצי קרט. אוקי אמרתי, אני מעוניין מה עכשיו? צריך ללכת לפגוש את הבעלים של האבן. אדם צעיר ומבוהל על קטנוע חיכה לנו בסמטה. התמקחות קלה על המחיר ונאלצנו שנינו להמתין על ספסל בשדרה שאותו בחור יסע להתייעץ עם אשתו. היא אישרה לו לרדת במחיר עד סכום מסוים שמתחתיו הוא הבטיח לחזור ולהיוועץ בה. הוא חזר עם תשובה חיובית. שילמתי לו בדולרים ויו סיין אמר לי שהם יקנו בכסף הזה אופנוע חדש. לא יאומן חשבתי, בכסף הזה בארץ הייתי יכול לקנות צמיג אולי.

לתחילת הכתבה

טאונגי וינגון

שאלתי את יו סיין אם הוא מקבל עמלה מכל עסקה כזו והוא אמר שאין לי מה לדאוג לו ושהוא לא צריך מימני דבר. כשנפרדנו עמדו לי דמעות בעיניים, האיש הטוב הזה מלווה אותי כבר שבוע, מרגיע את כל הפחדים, מסביר שעות ארוכות היסטוריה ומנטליות של עם עתיק ובעיקר ממלא מקום של דמות אב קלאסית. שומר ומגן מכל רע.בבוקר עליתי על האוטובוס לעיר טאונג`י הממוקמת על ה"רובי טראק" של אזור המכרות מונג-שו וגם לא רחוקה מאינלה לייק, שזהו מקום של נופש ותיירות מהידועים בבורמה. הרגתי שתי ציפורים במכה אחת ובבורמה נסיעה זה עניין של יום וחצי לפחות. בדרך התפוצץ גלגל בדבר הישן הזה שקראו לו אוטובוס. אני המשכתי לישון כשלידי שתי ישראליות שלא מפסיקות לתקן את האיפור ולקטר.

 אחרי מספר ימים באזור נסעתי לראנגון (יאנגון). שמתי פני לשוק האבנים שלא היה רחוק מהמלון שלי וגם שם לא ראיתי שום דבר חדש. אותה סחורה סוג ב` או סוג א` יקרה יותר מבנגקוק ואפילו "זכיתי" להישדד על ידי זאטוטים שהרימו לי את האולר מהכיס למרגלות ה"שוודגון פגודה", הפגודה הקדושה ביותר בבורמה. כנראה שעל ילדים רעבים זה לא עושה רושם.

 ראנגון- נמצאת באזור הפורה של שפכי הנהרות שבדרום בורמה. עיר מקסימה ביותר עם יערות גדולים ואגמים באמצע העיר. האוכלוסיה מונה בסביבות 4 מליון, אבל העיר ממש מלאה בעצים עד שנדמה ששכונות מסוימות הן ג`ונגלים. בלילות מתעוררות שדרותיה של העיר לחיים עם המוני דוכני אוכל מעורר תאבון. במרכז העיר בתים בסגנון קולוניאלי אך מתפורר, חלקים ענקיים של העיר הם יערות מגודרים בגדרות חשמליות כשטח צבאי סגור בפנים חיים מרוחקים מעין כל, עם שמירה כבדה העליתה של השלטון. באחד המתחמים המפוארים האלה חי אחד מסוחרי הסמים הגדולים בהיסטוריה, קון סה שמו והוא נימצא ברשימת סוחרי הסמים הכי מבוקשים של ארה"ב, פרט המעכיר מאוד את היחסים בין שתי המדינות.

מוקדי העניין בראנגון:

  • פגודת שוודאגון פאיה המצופה זהב, משקיפה על העיר מראש גבעה.

  • מלון סטראנד, דוגמה לאדריכלות קולוניאלית.

  • פסל בודהא שוכב ענק בפגודת "צ`אוקטאטגיי פאיה".


* בעיה עיקרית במקום היא צפיפות בלתי נסבלת באוטובוסים.

 שלום בורמה, אני במטוס בחזרה לצ`אנג מאי. במקרה באותו יום כשנחתתי התחילו בצ`אנג מאי חגיגות המים והשמחה הסוחפת ברחובות ובכל מקום סחפה גם אותי. אבל זה כבר סיפור אחר...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה