ינגון ומנדליי
בורמה הנה ככל הנראה אחת ממדינות העולם השלישי שתשאיר בי את רשמיה לאורך הזמן הארוך ביותר. בחרתי להעלות על הכתב את רשמי מהטיול אשר חוויתי, ולו מתוך החשש שלי שהנה אוטוטו יתחיל העולם להכיר חלק זה של העולם, ויגיע לכאן בהמוניו, וההמשך כבר ידוע.
הטיול שלנו מתחיל ברנגון, עיר הבירה של מינאמאר (Myanmar- שמה הנוכחי של בורמה). הבתים המיושנים, תלבושות העוברים והשבים, העגלות המאולתרות בסגנון ימי הביניים, כל אלה נותנים לנו תחושה שהניחו אותנו במנהרת הזמן 200 שנה לאחור. בשווקים דוכנים צבעוניים ומרהיבים מציעים מיני מאכלים, פירות ומיני ירקות שאת חלקם אנחנו אפילו לא מזהים. אנחנו נעמדים באמצע הרחוב ולא מפסיקים להתפעל מהמראות. מגוון המאכלים האדיר קורא לנו לטעום ולנסות מכל מה שנמכר. אנחנו נענים להזמנה ברצון.
אחרי רנגון, אנחנו ממשיכים ל-Mandaly, עיר קטנה ואינטימית יותר. לאחר התארגנות במלון, אנחנו מפליגים בהפלגה בת כ-30 דקות לעיר העתיקה Mingun. אנחנו מתחילים את הסיור בשוק, ובאחד מהדוכנים אנחנו מבחינים כי על פניהם של התיירים מורחים נוזל בצבע בז`. אנו לומדים כי לנוזל קוראים Tanaka. הטאנקה מהווה את אחד מסודות האיפור של האישה הבורמזית, תפקידו של הטאנקה במקור הוא הגנה מפני קרינת השמש החזקה באזור. התמיסה מופקת תוך גירוד עץ על פניו של משטח אבן שעליו מים, ומכילה חתיכות קטנטנות של עץ. לאחר מריחה על עור הפנים, מתייבש הנוזל ואז נוצרת שכבת ההגנה- מן תחליף זול לדר` פישר שעדיין לא הגיע לכאן. בשווקים אנחנו פוגשים את הכפריים מוכרים גזרי עץ מיוחדים להפקת הנוזל. בעלי האמצעים יכולים לרכוש אותו בגבישים מוכנים או בשפופרת, ואנחנו שמחים לגלות שאנחנו נמנים עם הקבוצה הזו. אנחנו מסכימים להתמרח בנוזל, ובהמשך הטיול מתוודעים להשפעה המיידית של מריחת הנוזל על יצירת תקשורת עם המקומיים. מאותו יום, בכל בוקר אנחנו מקפידים להתמרח בטאנקה. המקומיים מיד מחייכים ולא מסתירים את שביעות רצונם למראה שני הזרים המאופרים בטאנקה.
מינגון הנה אחת מ-4 הערים העתיקות והמעניינות בסביבת מנדליי. בעיר אטרקציות רבות כגון הפעמון התלוי הכבד בעולם (80 טון), המקדש שבנייתו לא נגמרה שהיה אמור להיות הגבוה בעולם (150 מטר), ועוד מקדשים רבים ומיוחדים. אנחנו זוכים לסיור מאורגן שארבע מנערות האי מחליטות לארגן במיוחד עבורנו. הן משיגות לקובי ולי שני זוגות אופניים, ובתהלוכה של 5 זוגות אופניים, כשקובי מרכיב מאחוריו את המדריכה הרביעית, אנחנו מטיילים באי ומתוודעים לכל פינה בו. אחרי הטיול אנחנו ממהרים לנמל כדי להצליח לתפוס את המעבורת שתחזיר אותנו למנדליי.
במעבורת אנחנו מתוודעים לקנט, תייר אמריקאי כבן 40. קנט מספר לנו באכזבה איך ניסה לפני מספר ימים להגיע לכפר אי שם בהרים ששמו נמסן (Nhamsen). התחבורה למקום איננה סדירה מסביר קנט, ומספר בצער איך המתין כעשר שעות לאוטובוס המיוחל שיגיע. Lonely planet מגלה כי מדובר בכפר שהגישה אליו קשה ו"רק מעטים עשו את הדרך עד לשם". לעיתים, מציין הספר, יכולה להמשך הדרך מספר ימים עקב חסימת הנתיב על ידי משאיות בשל תנאי הדרך הקשים. האזור נקרא גם Switzerland of Myanmar רמז ליופיו, ולנו כבר לא צריך להוסיף יותר, אנחנו בדרך.
לאחר שסקרנו את כל האפשרויות להגיע לכפר החל מאוטובוס, שכירת ג`יפ, הליכה ברגל ורכיבה על אופניים, אנחנו מחליטים על...אופניים. מכיוון שלא מצאנו מקום בו נוכל להשכיר אופני הרים בעיר, אנחנו יוצאים למסע קניות. את רוב המסחר במדינה מרכזים הסוחרים הסינים, ואנחנו מגלים את החנויות לרכישת אופניים, כלי התחבורה הפופולרי כאן. אחרי השוואת מחירים, אנחנו בוחרים בחנות המנוהלת על ידי משפחה: אבא, אמא ושתי בנות. בחנות עשרות זוגות, ודווקא אופני העיר הם אלה שמדליקות אותנו. האופניים כאן הם ממש כלי רכב: ניקלים זוהרים, פנסים, מושב רחב, אבל אלה יכולים להיות טובים לרכיבה ברחובות תל-אביב ובשטח לא נגיע איתם לשום מקום. לאחר התמקחות עם הסוחר הסיני שהיה די קשוח, אנחנו רוכשים שני זוגות במחיר מצחיק - 30$ לזוג, סכום שיכול היה להקנות לנו בעלות על צמיג אופניים פשוט בארץ.
בערב אנחנו מסתובבים ברחובות העיר, ומגלים את קסמה. "המסעדות" הן לא יותר מאשר פלטות עץ שהונחו על המדרכה, עליהן סירים ענקיים בתוכם מתבשלים להם המאכלים המקומיים: אורז בטעם קוקוס, בשר מבושל וירקות מבושלים. לאורך המדרכה פרושים שולחנות לסועדים אליהם צמודים כסאות נמוכים. לאחר שאנחנו מתרגלים לרעיון של ישיבה לסעודה באמצע הרחוב, אנחנו מזמינים את המנות. כדי לדעת מה להזמין (על הרעיון של תפריט עדיין לא חשבו כאן..), אנחנו ניגשים "למטבח" ופותחים את הסירים. מכיוון שהכל נראה לנו טעים אנחנו מזמינים מהכל, ונדהמים לגלות שארוחה כיד המלך ל-2 אנשים עולה כ-5 ¤ (כולל אבטחה... רוב המסעדות הן בבעלות המוסלמים שמהווים כ-70% מאוכלוסיית העיר). בערבים, לכבוד חג החנוכה, אנחנו מאלתרים חנוכייה מאבנים, ומדליקים נרות יחד עם עוד שתי ישראליות שפגשנו במקום. המחזה של 4 הישראלים שרים את שירי החנוכה, ומסביבם עשרות מוסלמים שמחייכים, היה מרגש.
מדינת שאן
העיר האקזוטית מזמנת לנו הרבה אטרקציות. טיולים רגליים ורכובים, סיורי מקדשים, צפייה בטקסים דתיים ושווקים צבעוניים. לאחר ששבענו מהמראות, אנחנו ממשיכים ליעדנו: נמסן. כדי להגיע, אנחנו צריכים לעבור דרך טיבו (Thibaw), כפר ציורי אי שם בהרים במדינת שאן (Shan). בנסיעת לילה בת 12 שעות לערך, אנחנו מגיעים לטיבו יחד עם האופניים שלנו ומתמקמים בבית ההארחה של מיסטר צ`ארלס (השמות של הבורמזים קשים מאוד לביטוי, וכדי למנוע שבירת שיניים לתיירים האומללים, הומצא שם פשוט וקליט לכל מקומי שבא במגע עם תיירים). עם ההגעה, קובי ואני מנסים לברר פרטים בנוגע לכפר לשמו הגענו. מיסטר צ`ארלס מעיר את תשומת ליבנו לעובדה כי ההגעה לכפר אסורה, וכדי שנהייה בטוחים הוא מציע לנו לבדוק עם אנשי הצבא בכפר.
טיבו הוא מקום מרתק. האזור מוקף הרים, ומרחוק ניתן לראות את פסגות ההרים המושלגות. בכפר קיימת קהילת מטיילים מכובדת, אך איש אינו יודע פרטים על נמסן ואיך ניתן להגיע לשם. באחד הערבים, לקראת ראש השנה האזרחי, מארגן בעל המקום קומזיץ ואנחנו מבלים עם כ-30 תיירים מכל רחבי העולם. אנחנו מארגנים ערב שירה בציבור, ומטילים על כל מדינה להכין שיר. יחד עם שני הישראלים שמתארחים במקום, אנחנו מפגינים את יכולתנו המוזיקלית עם השיר "אני חוזר הביתה" וזוכים לתשואות...
באחר מסיורי הבוקר, אנו מתוודעים ל-Mr.Book, דמות מוכרת בכפר (נכון, הוא מוכר ספרים). החנות של מיסטר בוק מהווה מוקד עלייה לרגל לעשרות ישראלים ותיירים אחרים אשר פוקדים את הכפר. לפעמים היה נדמה כי החנות של מיסטר בוק היא כיסוי לפעילותו האמיתית - תחנת מידע לתיירים. מיסטר בוק, ששמו האמיתי Ko Zaw Tun (עכשיו אתם מבינים למה קוראים לו מיסטר בוק...), הוא מוסלמי בדתו, והקשר שלו לישראלים חזק וחם. בחנות עשרות פריטים וסמלי דת יהודיים אשר קיבל כמתנות, ומכתבי תודה והערכה מעשרות ישראלים. בחנוכה מכנס מיסטר בוק את כל הישראלים להדלקת נרות, ובראש השנה הוא עורך טכס הכולל אכילת תפוח בדבש. בחנות מאות ספרים משומשים ומעופשים, ואנחנו מביעים ספק אם מיסטר בוק מכר ולו ספר אחד ב-5 השנים האחרונות.
אחרי מספר ימים בטיבו אנחנו נכנסים להילוך גבוה ומתייצבים בציפייה דרוכה במטה הצבא בכפר, כפי שהציע לנו מיסטר צ`ארלס, בכדי לברר האם ניתן להגיע לנמסן. אנחנו נכנסים לאולם, באולם ארבעה חיילים, ואנחנו מנסים לתאר את מבוקשנו. לאחר מספר מילים אנחנו מגלים כי איש מהחיילים אינו דובר אפילו מלה באנגלית, והם מסמנים לנו להמתין עד שהאחראי יגיע. תוך כדי ההמתנה אנחנו מצליחים להסביר להם בעזרת סימני ידים (ורגליים) את התכנית שלנו- טיפוס עם האופניים לנמסן. כשהם מבינים את הרעיון, הם מחייכים לעצמם ולא יכולים להסתיר את ספקנותם. לדבריהם הדרך לכפר רצופה עליות ותנאי הדרך קשים במיוחד. כשהאחראי מגיע אנחנו שוב מנסים, ואחרי שיחה קצרה איתו אנחנו מבינים: אף אחד לא מתלהב מהרעיון שנגיע לנמסן. "שלא תעיזו לנסוע לשם" הוא מזהיר אותנו באנגלית עילגת, "יש כנופיות לוחמים בהרים שלא יהססו לירות בכם ולהשתמש בכם כבני ערובה, ובנוסף יש בדרך הרבה שודדים רעבים..."
בשנת 1990 השתלט הצבא על המדינה, ונציגי השלטון הצבאי מטילים מוראם על האוכלוסייה. את Aung San Suu Kyi, סמל השלטון הדמוקרטי כלאו (ולא בגלל שמה הארוך...), ורק לאחר לחצים כבדים מצד נציגים ממדינות העולם ו-6 שנים בכלא שוחררה. כעת מוחזקת Aung במעצר בית ברנגון. השלטון הצבאי מנסה למנוע מתיירים להגיע לחלקים מסוימים של המדינה, והסיבה לכך נעוצה בעובדה כי נעשות באזורים הללו פעולות בלתי הומניות שהשלטונות אינם רוצים לחשוף כגון: דיכוי האוכלוסייה, העסקה בתנאים תת אנושיים והשחתת אוצרות טבע של המדינה. מיואשים, אנחנו חוזרים לחדר ומביטים באופניים החדשים שאך רכשנו- לשווא. כל הטרחה והנסיעה לכאן היו לחינם. אנחנו מתכננים למחרת להמשיך ליעדנו הבא- Bagan.
טיול אופניים בין כפרים
אחר הצהרים תוך אריזת הציוד, אנחנו מגלגלים שיחה עם Mrs. Charles אשתו של בעל המקום, ומספרים לה על אכזבתנו. רחמיה נכמרים עלינו והיא מגלה לנו דברים חדשים וברגע אחד משתנה התמונה. גברת צ`ארלס מגלה כי לפני כחצי שנה נסע תייר אמריקאי לנמסן, וחזר משם ללא פגע. היא עצמה ביקרה במקום מספר פעמים, ולטענתה אין כל בעיה להגיע. היא משביעה אותנו לבל נגלה לאיש על כך שמסרה לנו את המידע, מעודדים מהשיחה, אנחנו ממהרים להחליט שיוצאים מחר על הבוקר ומבטיחים שלא לגלות לאיש.
כדי לבדוק את האופניים במאמץ, אני מציע לקובי רכיבת מבחן, אולי צריך לחזק איזה בורג, כדאי לבדוק כעת לפני שיוצאים. המקדשים בבורמה בדרך כלל ממוקמים על מקומות גבוהים ואנחנו יוצאים לרכיבת המבחן. הטיפוס אורך כשעה, ואנחנו מוצאים את עצמנו במקדש שחולש על הסביבה וממוקם בנוף מדהים. ליד המקדש, אנחנו פוגשים את זוג הישראלים שטיפסו לכאן ברגל. השעה היא שעת בין ערביים, ואנחנו מביטים מהופנטים בשרשרת ההרים שנמשכת עד אינסוף וצבועה בגוונים של כתום. על רקע השקיעה אנחנו מבחינים בטוני, הנזיר שחי במקדש, צבעי השקיעה משחקים בכובעו רחב השוליים ומשווים לדמותו אווירה אבסטרקטית. אי שם, מצביע טוני על חידוד באחד ההרים, נמצאת נמסן.
טוני דובר אנגלית רהוטה, ומספר כי מחר הוא מתכוון להתחיל לצבוע את המקדש. כל המקדשים בבורמה צבועים בלבן כדי שיבלטו בנוף ההררי. תורם בעל אמצעים תרם למקדש מספר חביות צבע, וטוני מתכוון לבלות את הימים הבאים בסיוד. לקובי מנצנץ רעיון: אנחנו נעזור לטוני הנזיר לצבוע את המקדש ובכך נוכל להתוודע אל האוכלוסייה המקומית והרגליה, ונשמע סיפורים מעניינים. מי צריך לקרוע את התחת בטיפוס שלא נגמר לאיזה כפר נידח? אני משתדל לשמור על קור רוח. לא יכול להיות שקובי באמת מתכוון לרעיון הזה. באתי מתל אביב כדי להיות שוליית צבעי לאיזה נזיר מקומי? אני כבר מדמיין את הכפר הנידח אי שם בהרים, וקובי בעניין של צביעת מקדשים ושיחות עם נזירים. כך אנחנו מוצאים את עצמנו מתווכחים, כשמסביבנו זוג הישראלים מתפוצצים מצחוק על הויכוח המוזר שניטש ביננו. עד שנגיע לנמסן תפרח נשמתי.
למחרת אנחנו קמים מוקדם, מעמיסים את האופניים ויוצאים לדרכנו. נקודה קריטית ראשונה היא תחנת המשטרה בה ביקרנו אתמול. מחזה של שני הרוכבים שהיו כאן אתמול ושאלו על האפשרות להגיע להרים כשהם עמוסים בציוד לשהייה ממושכת, יכול בקלות להעיר את תשומת ליבם. אנחנו רוכבים מהר ונושמים לרווחה כאשר איננו מעוררים חשדו של איש.
הרכיבה מתחילה בטוואי נוח ומישורי. הכפר הראשון שאנו עוברים בו נקרא Konzaleik, ובכפר הבא אחריו- Mo-te אנו עוצרים לארוחת בוקר וחוגגים את יציאתנו למסע. הנקודה הקריטית הבאה שלנו היא נקודת הביקורת הצבאית הממוקמת מיד אחרי הנהר Dokhtawady. לפי החישובים יש עוד כ-6 שעות רכיבה עד לשם. הדרכים הן דרכי עפר משובשות, ומהמורות הדרך מתחילות לתת אותותיהן על האופניים. זרוע הפדל שלי משתחררת אחרי כ-4 שעות רכיבה, וקובי מצליח לסדר אותה עד לתקלה הבאה - קריעת השרשרת. נראה שיצרני האופניים לא תכננו אותם לעמוד באתגרים כגון אלה שהדרך לנמסן מעמידה להם. אנחנו מתקנים את השרשרת, ונהג משאית עוצר לבדוק אם אנחנו צריכים עזרה. מסתבר שהכלים שלו טובים לתיקון משאית שנתקעה, אך לא יצלחו לתיקון האופניים שלי.
עברנו 6 שעות רכיבה, ואיש עדיין לא עצר אותנו. נהגי המשאיות שעוברות בדרך מנופפים לנו לשלום ואנחנו מחזירים ברכה. אני במתח, מה יהיה שם אחרי הגשר, האם ניאלץ לחזור כלעומת שבאנו? שעת רכיבה נוספת בתוך הואדי, בירידה שהאופניים בקושי מצליחות לשרוד בה, מביאה אותנו אל הנהר. אני מביט בו. למרות שאנחנו בעונת החורף, שהיא העונה היבשה, הוא שוצף ומלא מים. המרחק בין גדות הנהר מגיע כמעט למאה מטר. אנחנו נכנסים לגשר ומקווים לטוב. לפחות הגענו עד כאן, אני מהרהר, גם זה היה שווה. ככל שאנחנו מתקדמים, אנחנו יותר ויותר רוצים להגיע ל"סלע האדום", המקום שאסור להגיע אליו. שרק לא יעצרו אותנו עכשיו. "היי, האלו" אני שומע קול מאחור. נדמה שהקול מגיע מלמעלה בגבעה שמאחורי הגשר. אנחנו כבר באמצע הגשר. האם אלו החיילים? אני מנסה לבלוע בעיני את כל היופי מסביב, אולי אלו המראות האחרונים של הטיול הזה.
כפי שסיכמתי עם קובי, אנחנו לא מביטים לאחור, מה שיהיה יהיה. זהו זה, כבר כמעט סוף הגשר, אף אחד לא עצר אותנו. היכן נקודת הביקורת, אני מהרהר. אני משוכנע שהיא תופיע מיד אחרי הגשר, מה נאמר להם, איך הגענו? למה לא שמענו לחיילים בתחנה בטיבו? אני משאיר את הכל לגורל. אנחנו כבר מסיימים את הגשר, ומיד כשאנחנו פונים ימינה אני רואה אותו, חייל בורמזי במבט דבילי יושב מאחורי דוכן. הוא מביט בי, ואני בו. הוא נראה לי מאוד מלוכלך, ואני מבחין שהוא גם אינו מגולח, חייל מרושל אני מהרהר לעצמי. מבט נוסף מגלה כי על הדוכן מבחר מטוגנים. אוף, נהייתי פרנואיד. אנחנו מתיישבים וסועדים את ליבנו בדוכן של "החייל", עכשיו הכל תלוי רק בנו. הגענו לכפר Panglong..
מזג האוויר מסביר לנו פנים. הדרך מתפתלת לאורך ההר ואנו חוצים מעברי מים וצמחייה טרופית משובבת נפש אשר מהווה תפאורה מתאימה לרכיבה ב"שוויץ של מיניאמר". לאחר כשעתיים של רכיבה במגמת עלייה אנחנו מגיעים לכפר Lilu, כפר אקזוטי, כשבמרכזו עובר נחל שמהווה את מרכז החיים בו. הכפר הוא לא יותר מ-4 רחובות המכילים בתי טיט ישנים. נשים רוחצות את שיערן הארוך והשחור. הכל נראה כמו לקוח מתוך סרט. השעה 6 בערב. יש עוד שעה וחצי של אור, ואנחנו מחליטים לנצל אותה, ועולים על האופניים ברכיבה עד לכפר הבא. אחרי 10 דקות כשאנחנו כבר ביציאה מהכפר, שוב משתחררת זרוע הפדאל של האופניים שלי. אנחנו מחליטים שלא לקחת יותר סיכונים, וחוזרים לשהות את הלילה ב-Lilu.
את הכפריים אנחנו שואלים בסימני ידיים היכן ניתן ללון, ומסתבר שהמילה צימר עדיין לא נכנסה לאוצר המלים הבורמזי. המקום היחיד שבו אנחנו יכולים למצוא מקלט הוא בית הספר של הכפר. בסיטואציה הנוכחית אנחנו מסכימים שגם זה משהו ושמחים שהבאנו אתנו שקי שינה. לאחר הרשמה רשמית ומסודרת אצל האחראית, אנחנו מקבלים מפתח ונכנסים. מסתבר שבית הספר הוא לא יותר מאולם בגודל של כ-30 מטרים רבועים. באולם זה מאוכלסים כל הכיתות של בית הספר שלהערכתנו מכיל לא יותר מ-40 תלמידים. אנחנו מבחינים ב-5 קבוצות של כיסאות קטנטנים המסודרים בצורת חית ומול כל אחת מהן לוח עליו סימנים בשפה הבורמזית. לפתע אנחנו שומעים מבחוץ קולות וצעדים. אנחנו יוצאים לבדוק מה פשר המהומה, ומגלים קבוצה של תלמידים שבאו לראות מי אלו הזרים שפלשו להם לכיתה. אנחנו מנסים לדובב אותם, אבל הם נסים על נפשם, ותוך מספר שניות אין להם זכר.
את הלילה אנו מעבירים על רצפת העץ הקשה שנותנת עלינו את אותותיה, ואנחנו מתוודעים לכל עצמותינו ובמיוחד לצלעות ועצמות האגן. אנחנו מזדרזים להתארגן כדי לפנות את "החדר", אחרי הכל עוד כשעה יתקיים כאן שיעור בדקדוק בורמזי. היום השני של הטיול לנמסן מתחיל. לפנינו רכיבה בעלייה לאורך של כ-30 ק"מ עד לכפר. הכפר Manka נמצא במרחק של 9 ק"מ ואנחנו מתחילים ברכיבה, ולאחר שעה האופניים שלי שוב מתפרקות. הפעם זהו המעביר האחורי אשר נשבר מהעומס. קובי, שמשמש בטיול כמכונאי הצוות, מקבע את השרשרת על הילוך אחד ואנחנו ממשיכים. נותרו עוד 12 ק"מ ונמסן נראית קרובה מתמיד.
אנחנו עוברים את הכפרים Sakanda ו-Sedehu, ומגיעים לכפר Peati. ב-Peati ילדי הכפר מקיפים אותנו כשאנחנו עוצרים למנוחה ברחוב המרכזי. אנחנו מרגישים כמי שהגיעו למחוזות בהם לא נראה האדם הלבן. תושבי הכפר יוצאים לקראתנו והם לא מפסיקים להתפעל מהעובדה שהגיעו אליהם, רכובים על אופניים שני תיירים מארצות ניכר (על ישראל הם עוד לא שמעו...). הם רצים לקרוא לסאנדי, הנזיר שהגיע אליהם לפני 5 שנים מהעיר הגדולה. סאנדי מספר באנגלית רהוטה, כיצד התגלגל לכאן ואיך השתנו חייו מאז שעזב את החיים המודרניים (הוא מתכוון לחיים ברנגון...). בעת השיחה עם סאנדי, אני מבחין בילדי הכפר כשהם מביטים בהתפעלות באופניים שלנו כאילו היה מדובר בכלים עם חבילת אבזור מהמילה האחרונה בטכנולוגיה הדו גלגלית. הם היו צריכים לראות את האופניים שלנו בארץ, אני מהרהר. אנחנו מבטיחים לכולם לבוא ולבקר שוב בדרך חזרה וממשיכים הלאה לכפר Mankay.
נמסן
האופניים שלי כבר חדלו מלתפקד. עתה הם לא יותר מאשר גוש מתכת שאני סוחב איתי בתקווה שאוכל למצוא מישהו בנמסן, שיוכל לרתך לי את זרוע הפדאל. לפי המפה נותר עוד כ-3 ק"מ אבל נמסן איננה נראית, הייתכן שהמפה אינה מעודכנת? לפתע מאחורינו, אנחנו שומעים המיית מנוע מוכרת. הקול נשמע לנו כמו מנוע של אוטובוס. אנחנו מסתובבים לאחור, ומבחינים בו מלא עד אפס מקום בנוסעים מקומיים שמביטים בנו בתמיהה. קובי מביט אלי בחיוך. לא, הוא לא רוצה לעלות על האוטובוס, לא עכשיו כשאנו כל כך קרובים לנמסן.
אחרי רגעים ארוכים של ציפייה, נמסן מתגלית במלוא הדרה. העיירה שוכנת בתוך עמק ירוק מוקף הרים ואנחנו מתקבלים בברכה. אנו מבקשים מהמקומיים שייקחו אותנו למייסי, מורה לאנגלית כבת 60 ששמה הבורמזי הוא Tomiso Nu. על מייסי שמענו בטיבו אצל מיסטר בוק, והיא שוכרת חדר בביתה של Tosomia, אישה חייכנית מלאת מרץ כבת 50 שמיד שובה את ליבנו בטוב ליבה ובחביבותה. למרות שהיא איננה דוברת ולו מילה באנגלית אנחנו מצליחים לנהל עמה שיחות בעזרת הידיים. כהליך רשמי של הגעתנו לכפר, אנו נרשמים אצל נציג משרד ההגירה במקום. הנציג הוא נער חביב הדובר מספר מלים באנגלית, והאפשרות לתרגל את השפה גורם לו לדבר אתנו ללא הפסקה. אנחנו מהרהרים היכן הם כל חיילי הגרילה והחטיפות שמשרד הממשלה למטה בטיבו הכין אותנו לקראתם...
החדר העליון בביתה של טוסומיה מיועד להלנת תיירים. מהחדר נשקף לנו נוף מדהים ביופיו, ואנחנו מחליטים לשהות כאן עוד 4 ימים. לאחר שהתמקמנו בקומה השנייה בביתה של טוסומיה, אנחנו מסתובבים ברחובה הראשי של העיירה הציורית שמהווה גם שוק. הכל נראה אקזוטי ומיוחד ואנחנו מתהלכים חדורי הרגשת ניצחון- הגענו לנמסן. מאחד הרחובות אנחנו שומעים צלילי תזמורת, ואנחנו פוסעים היישר לעבר מקור הצלילים. היום הוא יום חג, וילדי התזמורת של בית הספר מנגנים שירי לכת ברחבה. אנחנו נכנסים ומתיישבים בחצר. אחד המורים מתיישב לידנו ונותן לנו הסבר על המקום. בינתיים אנחנו מצלמים עוד ועוד את הילדים הפוטוגניים, ולא יכולים להפסיק.
אחרי כשעה של צילומים והתוודעות אל הילדים שמתגלים כביישנים מאוד, אנחנו בדרכנו החוצה, וממש לפני היציאה פונה אלינו אחת המורות ומזמינה אותנו לאכול את ארוחת הצהרים שבדיוק מוגשת עם ילדי בית הספר. נבוכים אנחנו נעתרים להזמנה, והם ממלאים צלחות באוכל המקומי: מרק עם נודלס, אורז ומיני מטוגנים ממולאים בירקות. זהו הדבר שאהבתי אצל הבורמזים, הם תמיד יחלקו את מה שיש להם. לאחר הארוחה, אנחנו מבקשים לגמול לילדים ומתעניינים אצל אחד המורים מה כדאי לתת להם כמתנה. הוא מציע לתרום עטים בגלל המחסור הקיים, ואנחנו יוצאים למסע קניות. החנות הראשונה שאנו פוגשים אינה מחזיקה מלאי כה גדול (יש כ-500 תלמידים בבית הספר), ואנחנו ממשיכים לחנות הבאה שם אנחנו מרוקנים את כל המלאי. מרוצים מהקנייה אנחנו חוזרים למסור את העטים למנהלת, אולם היא מסרבת לקבל את המתנה סתם כך. במקום נערך ממש טקס לרגל הענקת העטים. אנחנו נבוכים מהמעמד אבל הם עומדים על כך כי העטים יימסרו בטקס חגיגי ל-3 נערות המצטיינות של בית הספר. כדי לוודא שאנחנו לא חולמים, אנו מנציחים את הכל במצלמה.
מזג האוויר אידיאלי. אמנם חורף והטמפרטורות נמוכות, אך הימים שטופי שמש. אנחנו מנסים לטעום מכל המראות האקזוטיים: שווקים, מאכלים, אנשים, פנים, הכל חדש לנו ולהם. מכיוון שהתייר האחרון עזב כאן לפני כחצי שנה, אנחנו זוכים לתשומת לב מרובה, ונהנים מכל רגע.
באחת מארוחות הצהרים, אנחנו מתוודעים לנציג משרד הממשלה בכפר. אנחנו פוגשים אותו שיכור לחלוטין באחת המסעדות. הוא רוצה להראות לחבריו כי אנחנו חברים שלו, ומציע לנו להצטרף אליהם לשולחן. אנחנו איננו יודעים מי הבחור ומסרבים בנימוס, ולאחר הארוחה אנחנו חוזרים לביתה של טוסומיה שבעים ומרוצים. כשמייסי פותחת לנו את הדלת היא נראית מודאגת למדי. היא מספרת כי לפני רגעים ספורים עזב את הבית מושל הכפר, כשהוא מחפש אותנו. הוא הסביר לה כי נצפנו כשאנו מצלמים דברים אסורים. מייסי מנסה לברר אם ניסינו לצלם את אזור המתקן הצבאי הנמצא בסמוך לכפר, ואם אכן כך פני הדברים "אתם צפויים לכליאה ולצעדי משמעת חמורים". בעוד אנו מופתעים מהסיפור, מייסי מבקשת מאתנו להתלוות אליה למשרדו של המושל, על מנת לעבור חקירה. כך בתהלוכה מוזרה, קובי, מייסי ואני יוצאים לכיוון בית המושל בכפר.
אנחנו מנסים להיות זהירים כאשר המושל מזמין אותנו פנימה לביתו שהוא גם תחנת המשטרה של הכפר. בסלון שלו יושבת גם אישתו ותינוקת קטנה כבת 6 חודשים. אני מיד מבחין בניגוד התהומי בין התמימות של הבת הקטנה לעומת רשעותו של אביה. מה האשמה? אנחנו מתעניינים. ובכן, מתרגמת לנו מייסי, הצטלמתם היום בבוקר עם אחת מנשות הכפר בצורה אשר פגעה בצניעות האישה. וואו, איזו הקלה, צילום עם אישה נשמע הרבה פחות חמור מאשר לצלם מתקן צבאי... אנחנו מנסים לשחזר את מאורעות היום ולאחר מספר רגעים נזכרים כי באחת מהחנויות פגשנו מוכרת ששערה מגיע לה עד לקרסוליים. אנחנו מתפעלים מיופייה ואורך שיערה, וקובי מבקש להנציח את הרגע כשהוא מניח את שיערה על כתפו, ומבקש שאצלם אותו.
איך הגיעו פרטי המקרה אל המושל איננו יודעים, אבל הוא מספר לנו בלהיטות איך בעבר הגיעו זרים לכפר ופרסמו את תמונותיהן של נשים מקומיות בעיתונים זרים. בעיניו זו פגיעה בכבוד האישה, והוא דורש לתת בידיו את סרט הצילום אשר צילמנו היום כדי שיוכל לבדוק אילו תמונות צילמנו בנוסף. במידה ויימצאו דברים חריגים נועמד לדין הוא מבטיח לנו. אנחנו נסערים מהאירוע אולם מבינים כי זו מדינת עולם שלישי, וככזו כוחו בלתי מוגבל. כך, ללא חשק גדול אנחנו מעבירים לידיו את סרט הצילום ממצלמתו של קובי שמכיל תמונות רבות של ילדים בורמזים יפיפיים. למחרת אנחנו מקבלים את הסרט, והמושל מזמין אותנו לארוחת צהרים כדי לפצות אותנו על הטרטור שעברנו כאשר נכח כי שגה.
הימים בנמסן עוברים במהירות. אנחנו מתוודעים לאופי הנהדר של המקומיים, שלמרות המחסור והאמצעים הדלים, הם נדיבים ומסבירי פנים. ארוחות הבוקר הן חוויה בפני עצמה. אנחנו מתמקמים במרכז השוק ומתיישבים באחד מהדוכנים שם מכינים את המאכלים המקומיים: ממולאים מטוגנים (סמוסה), מתוקים מטוגנים והכל טעים וחדש לנו (בבורמה בשל אי זמינות החשמל, רוב המאכלים מטוגנים או מבושלים). מסביבנו המולת השוק: רוכלים באים עם מרכולתם מכפרי הסביבה, נשים שבישלו בביתם באות למכור ממאפה ידיהן, והכל צבעוני ומיוחד.
תמו להם 4 ימים ואנחנו חייבים לזוז. קשה לנו להיפרד, אבל צריך להתחיל לרדת חזרה לטיבו. אנחנו מארגנים ארוחת פרידה מהמארחות שלנו, טוסומיה ומייסי, ומגייסים לצורך העניין את אחת מהמבשלות בכפר להכנת הארוחה. קובי מכנה אותה Mrs.Potato על יכולתה המצוינת להכין מגוון מעדנים מתפוחי אדמה. לאחר שהרתך בכפר מסדר לי את פדאל האופניים, שמו בכפר הופך ל-Mr.Bicycle, ואנחנו מתכוננים לדרך חזרה. לפנינו עד לטיבו כ-80 ק"מ.
אנחנו מתחילים בירידה. אני מגלה כי האופניים שלי מסתדרים הרבה יותר טוב עם ירידות מאשר עם עליות. הדרך מדהימה ביופייה ובאחת העליות, כשאנחנו נכנסים לאחד הכפרים, קובי לוקח ת`זמן ורוכב בשאנטי. אני נעצר מול שעריו של בית הספר, ומגלה כי הגעתי להפסקה. ילדי הכפר מביטים בי במבטים חוקרים. הם אוהבים להצטלם, וכשאני מוציא את המצלמה הם מיד מתקרבים אלי. הם יודעים כי התיירים שולחים להם את התמונות (כך עשינו גם אנחנו), והם רוצים להצטלם. לאחר מספר תמונות, אני מנסה לארגן אותם לעודד את קובי שמתקרב. אני מסמן להם לכיוון של קובי, ובסימני ידיים מסביר להם את הרעיון. הם יורדים לסוף דעתי, ואחרי כמה תרגולים אני מוצא את עצמי בין 40 ילדים שצווחים במקהלה: "קובי, קובי, קובי...". קובי שמתנהל על אופניו בעצלתיים, אינו מבין מהיכן מגיעים הקולות, וכשהוא מתקרב הוא שומע אותם ומתפוצץ מצחוק. אנחנו מרגישים ממש כמו בטור דה פראנס עם כל הקהל האוהד שמסביבנו. לאחר סדרת תמונות אנחנו נפרדים ומבטיחים להם לשלוח את התמונות.
הדרך נמשכת, וכך גם ההרפתקאות שהיא מזמנת לנו, ואחרי שאנחנו חוצים את הגשר של Panglong, מחכה לנו עלייה באורך 50 ק"מ. לקראת רדת החשיכה אנחנו נעצרים ליד אחד הבתים באחד הכפרים. מעתה יש לנו מישור, ולפנינו עוד כ-20 ק"מ. לפתע, מתוך החשיכה מאחד הבתים יוצאת נערה כבת עשרים, ומסמנת לנו בסימני ידיים להיכנס לביתה לאכול. אנחנו נבוכים מההזמנה ומנסים להתחמק (האמת שאחרי 60 ק"מ אנחנו מתים מרעב). היא עומדת על כך, ואנחנו נעתרים כדי לא להעליבה. כשאנחנו נכנסים לבית אנו מתוודעים לבעלה והוריו, איזו אכזבה... איש מהם אינו יודע מילה באנגלית, אבל עובדה זו אינה מפריעה לנו לגלגל איתם שיחה וללמוד על משפחתם.
כך לאור הנרות, אנחנו יושבים בסלון ולומדים על אורח חייהם, שמותיהם ועוד פרטים שהם מנדבים לנו. לאחר הארוחה שערבה מאוד לחכנו, אנחנו מודים למשפחה ונותנים להם את כל המתנות שנשארו לנו. עם צאתנו הם מציעים לנו להישאר את הלילה, אבל לזה אנחנו מסרבים בנימוס ומודים להם. בלילה, כאשר אנחנו מגיעים לטיבו, כל אורחי בית הארחה נאספים כדי לשמוע בשקיקה את הסיפור. אשתו של מיסטר צ`ארלס עומדת בצד ומחייכת... אנחנו מודים לה על כך שנתנה לנו את ההזדמנות לצאת לטיול המקסים הזה.
