לפני הנסיעה

את הכתבה הקודמת כתבנו אחרי חודש בדרכים, בעיקר בצפון הודו. הפעם אנו כותבים לאחר שהשלמנו שלושה חודשים ומאחורינו חויות אין ספור מהצפון הירוק, רג`סטאן המדברית, וארנסי הקדושה והצפופה. בדרום לא היינו, משפחות אחרות שפגשנו טיילו בהודו אפילו שנה עם ילדים ובכלל זה בדרום המעניין לא פחות.

הודו קיבלה איזה כתם לא לה, שמונע מרבים לחשוב עליה כיעד אפשרי לטיול ולבטח לא עם ילדים. הילה של סכנות אופפת אותה בעוד אנו מברכים על כל יום שילדינו אינם נוסעים בישראל באוטובוס או נכנסים לקניון. גם אנו חשנו בעיקצוץ שנבע בעיקר מהלא נודע אך בזכות משפחת שפירא שכתבו כאן באתר למטייל בשנת 2000 החלטנו שגם אנחנו יכולים. זו מטרתנו המוצהרת בכתיבת שורות אלו, לאפשר לכם לממש את החלום אם הוא קיים מלכתחילה.

ראשית תשאלו עצמכם האם הודו היא יעד עבורכם ההורים? האם אתם אנשי מלונות חמישה כוכבים או שביקור בסיני או לילה בחוף ניצנים נשמעים לכם אטראקטיבים. אם אתם מהסוג הראשון שקלו שוב את צעדיכם.

 לקחנו כמה החלטות מקדימות טרם היציאה לטיול ואכן מימשנו את רובן: לא רצנו ממקום למקום, על פי רוב נשארנו בעיר/עיירה כשבוע. לא נסענו בזול על גג של אוטובוס ולא שתינו מים מהברז (טוב פעם אחת וחטפנו...). ידענו שנשכור ג`יפ במקום שהצעירים תופסים טרמפ ושננסה שיהיו שירותים ומקלחת בחדר במקום בו הצעירים חולקים יחדיו חדר קטן עם שירותים בחצר.

אמא איפה התחתונים שלי- את כל הציוד הכנסנו בתיקים לכיסויי שקי שינה שרכשנו במיוחד. הירוק לבגדים תחתונים, השחור לגרביים. בכל מקום חדש מפורקים התיקים ובסיומה של שהות נארזים בקלות ובמהירות.

שקי שינה- את כל הציוד הכנסנו לשלושה תיקים, מהם אחד מלא רק בשקי שינה. דעתינו חלוקה בתא המשפחתי בצורך בשקי השינה אל מול המחיר להסחב עם תיק נוסף. ניצלנו את שקי השינה פעמיים שלושה ימים בטרקים בלדאק ואנו צפויים לעשות בהם שימוש בטרקים בנפאל. בכל המקומות הנ"ל יכולנו בקלות לשכור שקי שינה מכל סוכנות טיולים מקומית. בעתיד אנו צפויים לניוזלנד הקרה אך גם אז אולי עדיף בקרוואן פשוט שמיכת צמר מפנקת? לשיקולכם. אם תשאלו את רותי אז אין כמו שק שינה טוב נקי "שלך מהבית".

משהו מוכר מהבית- לכרמל הבאנו את הציפה האהובה שלו מהבית. איתה הוא נרדם עם חיוך ויש לו בכל צהריים וערב תחושת בית מחדש. כיסוי כרית, דובי יעשו את העבודה באותה מידה של הצלחה.

לתחילת הכתבה

בהודו

קולה/ארטיק/צ`יפס- אחת ההנאות בטיול במזרח בו הכל כלך זול היא האפשרות להגיד כן, הילדים מאושרים מהארטיק השלישי לאותו יום ואנחנו מהאושר שלהם.. גלידה לא אכלנו מכיוון שאי אפשר לדעת את מקור החומרים מהם יוצרה.

קבצנים- יש כל כך הרבה מהם שאי אפשר לעזור לכולם, מה עושים כשאנחנו מלמדים את הילדים עזרה לזולת? אימצנו רעיון שקיבלנו ממשפחת פוליאקוב. כל ילד קיבל כמה מטבעות רופי ליום והוא בחר לאיזה קבצן לתת אותם. לא הקפדנו על הטקס ביציאה מהחדר בבוקר אך בהחלט הרגשנו שאנו מצליחים להסביר לילדים את מורכבות המסר בו מחד אנו רוצים לעזור לעני ולנכה ומאידך אנו לעיתים קרובות מסרבים לקבצנית עם תינוק בוכה או נכה המתמרן על גפיו הקטועות.

סמים- פגשנו לא מעט מהם אם כי לא התחככחנו ממש במעגלי עישון או מסיבות אבדן החושים. פשוט לא צללנו למאורות הצעירים ובמקומות בהם כן היינו באיזור כזה היו רוב צעירנו אחרי צבא מצניעים לכת ומכבדים את נוכחותינו. לא עצמנו לילדים את העיניים וכמו כל דבר אחר בחיים, פשוט השקענו בהסבר כי זו לא דרכינו. כה פשוט.

פרות שוורים וקופים- לאחר כמה ימים לומדים להתהלך איתם ממש "כתף אל כתף". לימדנו את הילדים להתייחס לדבר בטיבעיות ועדיין לנהוג בהם מנהג כבדהו וחשדהו.

לכלוך- כמו הרבה דברים לגבי הודו חשנו כי אנו אלה שאחראים על נקודת המבט של הילדים. ניתן לראות בכל מקום לכלוך אך ניתן גם לראות כי בעצם כל הזמן כולם מטאטאים, מנקים אבק, שורפים פסולת, מאכילים את הפרות בפסולת השוק בסיומו של יום. הכל תלוי בנקודת המבט. הקפדנו על הגיינה וניקינו לא מעט פעמים את חדרי השירותים שלנו במלון אך מעבר לכך לא נדרשנו.

עד שהאוכל מגיע- לקחנו איתנו תמיד קלפים, צעצוע לכרמל, שיחקנו ארץ עיר. בהודו כולם בשנטי, גם הטבח והמלצרים במסעדות. כך תוך כדי משחק לא הרגשנו כיצד ההמתנה מתמשכת לה.

מה עושים היום?- הקפדנו בכל יום לצאת לאיזו שהיא חוויה. באותם ימים בהם פשוט רצינו להשאר ולקרוא ספר הכנו את הילדים מראש. מחר כותבים ביומנים...תיאום ציפיות חשוב טרם עליה קשה בטרק, טרם הגעה לעיר צפופה או סתם לפני יום רגוע ללא מעש.

עצמאות- עודדנו את הילדים לתקשר בעצמם עם הרוכלים ובעלי הקיוסקים. נתנו להם סכום כסף קטן ומרחוק נהנו לראות אותם מצליחים לרכוש לעצמם את הממתק האהוב.

עגלה או מנשא גב- מנשא גב. אין בהודו מדרכות כמו שאתם רגילים להם מהארץ. הכתפיים של אבא ברחובות והמנשא בהרים עדיפים עשרות מונים על טיולון מקרטע בין החורים בדרכים ומוקשי צואת הפרות.

מחלות- לכל אחד היה יום אחד של שילשול, יום אחד של חום ולכרמל היתה שפעת ויום אחד של חום גבוה ושילשולים מחיידק האמבה. רופא ותרופה מתאימה השפיעו מידית. חוסנו בכל החיסונים שהמליצו לנו במשרד הבריאות. נמנענו מלנסוע לאיזור מוכה מלריה ובסיכומו של דבר ניתן לראות שאין הבדל אמיתי לענין זה בין הודו לכל מקום אחר, אפילו הבית.

סכנות- בהודו דווקא יש סכנות עליהם נתנו את הדעת בעיקר לגבי ילדים קטנים. למדרגות כמעט אף פעם אין מעקה. מרפסות וחלונות יהיו לעיתים עם מעקה נמוך מידי. חוטי חשמל נמוכים לעיתים עד כדי כך שנמנענו לקחת שם את כרמל על הכתפיים. שבילים חלקים אחרי מונסון. אין תחליף לערנות.

התחככות עם המקומיים- ילדים, בעיקר קטנים מהווים אטרקציה על שום היותם ביטוי לטוהר וקארמה טובה. רבים רצו ללחוץ לכרמל את היד וחלקם אף לנשקו. עודדנו אותו ללחיצת היד המנומסת וחסכנו לו את הרוק ההודי על הלחיים.

בזכות המסלול- אנו מרגישים שנכון היה להתחיל בצפון הודו, חבל לדאק עם הלדאקים מסבירי הפנים, להמשיך לדרמסלה והטיבטים ורק כעבור חודש לצלול להודו האמיתית. מחושלים, רגועים ונהנים.

עלויות- מצאנו שעלות השהייה שלנו היא 400$ לשבוע לערך. סכום זה כולל את כל ההוצאות: לינה, אוכל, תחבורה, אטרקציות כגון טרק או רפטניג וכן גם קניות למיניהן.

 לסיכום נחזור על דברי הפתיחה ונסתור את כותרת הכתבה. אין צורך בשאלה "הודו עם ילדים?" אם היא מתאימה לכם והילדים הם חלק מכם. סעו! הודו שונה אך אינה פחותה לטיול משפחתי מכל יעד אחר. בהצלחה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה