הנקודה הרגישה שלי
לכל אחד כמעט ישנה איזושהי נקודה רגישה בחו"ל, ובהודו במיוחד- יש שנזהרים מאוד מאוכל, יש שלא נוגעים במיונז, יש שלא מוותרים על חדר עם שירותים צמודים, כל אחד והנקודה הרגישה שלו. יש שהנקודה משמעותית יותר ויש שמשמעותית פחות. אצלי, הנקודה הרגישה משנה לפעמים את הטיול.
לפני חמש שנים היינו בדרך מאילת הביתה, כשפתאום מתוך החשיכה שני גמלים דהרו ישר לכביש, ישר לתוך המכונית שלנו. אבא שלי נפצע בינוני. את התאונה אני לא זוכרת בתור אירוע טראומטי, אבל מאז נכנס לי טוב טוב לתודעה שנסיעות הן לא דבר בטוח. הפחד הזה מנסיעות הוא מגבלה לא קטנה כאן, בהודו, כשהנסיעות ממקום למקום יכולות להמשך ימים ארוכים, כשהאוטובוסים לא היו עוברים בארץ טסט גם אם הטסטר היה האח של אגד, וכשהנהגים נוסעים בטירוף בגלל הקארמה - אם צריכה להיות תאונה היא תקר, ולא משנה הרי איך הם נוסעים. עד עתה הצלחנו להסתדר עם הפחד שלי בלי הרבה בעיות- נסענו באוטובוסים פרטיים, אוטובוסים עם סליפרס - תאי שינה (שם מרגישים פחות את הסיבובים האיומים של הרכב), והשתדלנו לנסוע עד כמה שאפשר ברכבות. כל אלה עדיפים על נסיעה באוטובוסים המקומיים, החצי מתפרקים, שאליהם נדחסים כמה שיותר אנשים, וכשנגמר המקום - עולים על הגג.
עכשיו, כשאנחנו בצפון, התחילה הבעיה. פסי הרכבת אינם עוברים בין ההרים המפותלים של הצפון, ואוטובוסים פרטיים כמעט שלא ניתן למצוא. אמצעי התחבורה הזמין והפופולרי ביותר כאן הוא האוטובוס המקומי, הלוקאל (Local) הזול והמתפורר. האלטרנטיבה היחידה ללוקאלים היא הג`יפים והמוניות הפרטיים שעולים אמנם הרבה כסף, אבל בהם ניתן לבקש מהנהג לנסוע יותר לאט, לא לעקוף בפראות או להשתדל להאיט מעט לפני סיבובים. כשחוברים כמה מטיילים ביחד לג`יפ או מונית המחיר מתחלק וכך קורה לפעמים שמחיר הג`יפ יוצא איפלו זול ממחיר האוטובוס המקומי. לכן, כשהחלטנו לעזוב את בגסו (Bhagsu) ולעבור למנאלי (Manali), לא הייתי מוכנה בשום אופן לנסוע לשם באוטובוס- הייתי נחושה בדעתי לנסוע בג`יפ, ושום דבר לא הצליח להזיז אותי מההחלטה הזו. כך נשארנו בבגסו בערך שבועיים מעבר לזמן המתוכנן, שבועיים שהעברנו בחיפוש שותפים לג`יפ. מכיוון שכבר היינו מוכנים נפשית לעזוב את המקום, בגסו כבר לא היתה נפלאה עבורנו כמו בהתחלה, התמקדנו יותר ב"איך יוצאים מכאן" והתעלמנו מהפעילויות והאפשרויות שהמקום עצמו מציע לנו. והימים לא זזו, ונהיה משעמם. בנוסף לכל, באותם ימים השתנה מזג האוויר מאביבי וחמים לקר, גשום ואפלולי, מה שהשלים את האווירה המלנכולית באופן מושלם.
מגיעים לקאסול
בסופו של דבר, אחרי יותר משבוע של חיפושים, הגענו לרמת ייאוש כזו שהחלטנו לוותר על מנאלי ולהסכים להצעה הראשונה שנקבל להצטרפות לג`יפ- לא משנה לאן. אני מאמינה שכשהמחשבה חיובית, דברים טובים יגיעו מעצמם, והמחשבה הזו הוכיחה את עצמה במקרה הזה: ביום בו החלטנו לעזוב ולא משנה לאן הציעה לנו דור, ידידה מהארץ, להצטרף אליה ולעוד שניים לנסיעה לקאסול (Kasol) שבעמק פארווטי (Parvati Valley). כמה ימים מאוחר יותר התייצבנו בשש בבוקר בחניה שבתחתית בגסו, ועלינו על הג`יפ לקאסול. למרות שכולנו הגענו בזמן לנסיעה, אפילו הנהג, לא יצאנו מבגסו לפני שבע בבוקר. אחרי חמש דקות של נסיעה עצר לפתע הנהג ברחוב הראשי של מקלוד גאנג`, ויצא מהרכב בלי שום הסברים. התרגלנו כבר שנהגים עוצרים את הרכב בלי התראה כדי להחליף איזה מילה עם חבר, לקנות סיגריות או לגנוב קני סוכר מעגלון מסכן, אבל בדרך כלל העצירות הללו אורכות דקות ספורות שלא מפריעות לנו במיוחד. לעומת זאת הפעם עבר הרבה מאוד זמן: אחרי עשר דקות של המתנה התחלנו לחשוב שהנהג התחרט ולא מתחשק לו לנסוע היום לקאסול, או שהוא החליט לישון מעט לפני הנסיעה - בכל זאת יצאנו ממש מוקדם וזו לא אשמתו שהוא עייף. כעבור עשרים ומשהו דקות הנהג שלנו חזר, ואז הבנו את מטרת העצירה הפתאומית - הבחור פשוט התקלח! עכשיו; כשהוא נקי ומסודר, הואיל בטובו הנהג שלנו להתניע את הג`יפ, ויצאנו לקאסול.
למרות ההתחלה הצולעת זו היתה אחת הנסיעות הנעימות שעברו עלינו בטיול - ישבנו בנוח בג`יפ, כשלכל אחד שפע מקום להתרווח, לא היה חם מדי והנהג אפילו ידע אנגלית טובה כך שיכלנו להסביר לו בקלות שאנחנו מעדיפים לנסוע מעט יותר זמן מאשר לנסוע במהירות בסיבובים ולחטוף בחילות, והוא אפילו הבין והקפיד להשתדל להאט (למרות מחאותיו על הזמן הנגזל בכל לחיצה על ברקס). כשנכנס הג`יפ שלנו לקאסול נפקחו עינינו לרווחה - הכפר הקטנטן ניצב בעמק ירוק, הרים גבוהים וירוקים משני צידיו, ובינהם באופק הרים לבנים עצומים, לבנים כל כך שזה מסנוור. כשעשינו את הסיבוב הראשון, סיבוב ההיכרות עם קאסול, נגלו לעינינו אותם הדברים שנעלמו מאיתנו עם הנחיתה במקום - במהלך אותו שיטוט חלפנו על פני שלוש מסעדות שנקראו "סמי בורקס" (למרות שרק אחת מהן הרהיבה עוז לציין על השלט שהיא היא המקורית), על כל המסעדות כמעט הופיע כיתוב בעברית, חצי מהן הציעו ג`חנון בשבת (אחת מציעה גם; חמין), בכמה מהן יש מנגל ושיפודים, וכולן כולן, בלי יוצא מן הכלל, מציעות שניצלים. אם הינו מרימים את קאסול מעמק פארווטי ומנחיתים אותה בעמק יזרעאל, היא היתה מרגישה שם ממש כמו בבית.
אחרי שראינו את כל העברית הזו, התחלנו לראות גם את הערך המוסף שהביאו איתם התיירים - הסמים. לא שההודים עצמם לא מעשנים ולא שזו הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בסמים בהודו, זה פשוט המקום הראשון שהסמים בו כל כך מרכזיים עד כדי שמי שלא מעשן מרגיש אאוטסיידר. עד עכשיו, אם רצינו להתרחק מאווירת העישון והדיונים אל תוך הלילה על אודות הצ`ילום והאופן הנכון לעישון, תמיד היה לנו לאן לברוח, אם אפשר לקרוא לזה כך. אבל לא בקאסול - בכל מסעדה, אינטרנט, גסטהאוס וחנות הוצבו צ`ילומים למכירה או צ`ילומים בשימוש, באנגים ואביזרים לבאנגים וכיסויים מסוגים שונים לכל אביזר עישון שרק אפשר לחשוב עליו. אם אני הייתי צריכה לצייר את מפת הודו במקום לכתוב קאסול הייתי מציירת ג`וינט קטנטן. הימים בקאסול עברו לאט גם הם, בהמשך ישיר לימים הארוכים האחרונים שהעברנו בבגסו - ממסעדה למסעדה, קצת סנוקר, קצת ספרים, קצת "ארץ נהדרת" בטלויזיה (מטייל טרי הביא מהארץ). הגענו למצב של חוסר מעש ברמה כזו שהיינו מסתכלים כל הזמן על השעון כדי לראות אם הזמן כבר מתאים ללכת שוב לאטרקציה המרכזית של היום - למסעדה, לאכול שניצל כמובן. כעקרון, קאסול היא נקודת מוצא מצויינת לכפרים הקטנים של הסביבה - פולגה, קאלגה, צ`לאל, טוש, מלנה ועוד. בדרך כלל משאירים בקאסול את התיקים הגדולים, ויוצאים עם תיק קטן לסיבוב בכפרים לשבוע שבועיים. זה היה גם התכנון שלנו, המצויין בתיאוריה, שכמובן כמו תמיד לא עמד במבחן המציאות. אחרי שהעברנו כמעט חודש בלי תזוזה של ממש נכנסנו לשוונג עצלנות איום. כשהגענו לקאסול היה ברור לנו שאנחנו עולים למלאנה (Malana) - הכפר שעליו אנחנו שומעים לאורך כל הטיול שלנו: כפר נידח על הר גבוה, אליו מטפסים במשך ארבע שעות על צוק תלול בעלייה קשה מאוד. על הנוף מהכפר מספרים שהוא בין היפים בסביבה, אבל יותר מהנוף מסקרנים תושבי הכפר, שבהם ובחפציהם אסור לגעת בכלל. צריך להזהר בכל צעד ופסיעה בכפר הזה. אפילו קניית מסטיק בחנות היא פרויקט מחושב: ראשית מניחים את הכסף על רצפת החנות כדי שהמוכר ירים אותו מהרצפה, ואז יניח באותו מקום את המסטיק המבוקש. אם ישנו עודף, הוא יניח גם אותו על הרצפה בצד המסטיק. שחלילה וחס הזרים לא יגעו בדבר מה השייך למלנה.
הכפר צ'לאל ומאניקאראן
במשך כל שלושת הימים הראשונים שלנו לשהות בקאסול ניסינו להגיע למלנה, ובכל פעם מצאנו תירוץ אחר שלא ללכת - ביום אחד ירד גשם, באחר כאבה לי הברך, וביום הנוסף חיכינו למישהו שיצטרף אלינו לטיול. בסופו של דבר הוחלט פה אחד שמדובר כאן ביד הגורל, ואנחנו כנראה לא אמורים לעלות למלנה. בסתר ליבנו ידענו שאנחנו פשוט עצלנים;, הרי מדובר בעלייה קשה במיוחד, שסופה בלילה במקום ולמחרת ירידה קשה חזרה לקאסול. אנחנו לא ממש אוהבים להתאמץ יותר מדי בשביל לראות נוף, יפה ככל שיהיה, ולכן ננטש בסופו של דבר הרעיון. לבסוף התרגלנו לקאסול, והעברנו בה עשרה ימים. למרות שאין בה ממש מה לעשות והיא רחוקה מאוד מלהיות "הודו" כפי שאנחנו אוהבים אותה - תוססת, צבעונית ומלאת אווירה הודית (ולא ישראלית, כזו יש לי בשפע גם בבית), היה לנו נוח בה מאוד: אוכל טוב, עברית בכל פינה ומוזיקה ישראלית. במהלך אותם הימים עשינו המון תכנוני טיולים ומעט הוצאות לפועל, ובסיכומו של עניין התבצעו שלוש יציאות מקאסול לכפרי הסביבה - עדי יצא לשלושתן, אני רק לשתיים מהן.
הטיול הראשון היה טיול לכפר הסמוך צ`לאל (Chalal), אליו יצא עדי לבדו עם גלעד. לי כאבה עוד הברך מאז המחשבה על הטיול למלאנה ולכן החלטתי לנוח. צ`לאל נמצא עשרים דקות הליכה בלבד מקאסול, והוא שונה ממנה כל כך - אם קאסול רועשת וגועשת ומלאת המולה ישראלית, הרי שצ`לאל הוא כפר רגוע, שליו וישנוני, עם נוף מדהים משל עצמו. עדי וגלעד חזרו כעבור כמה שעות, מסופקים מעצם העובדה שהם יצאו מקאסול, ומצויידים בתמונות יפהפיות של הכפר, של ילדי המקום ושל שדות הגראס שראו בדרך.
הטיול השני שעשינו היה גם הוא קצרצר - הלכנו עם דור ועם רוי, שותפנו הנוסף לג`יפ, למאניקאראן (Manikaran) (ארבעים דקות הליכה מקאסול). מאניקאראן היא המקום היחיד הקרוב לקאסול שניתן לקרוא לו עיר. זוהי למעשה עיירה קטנה הקדושה להינדים ולסיקים, ויש בה מספר מקדשים הינדים וסיקים האחד ליד השני. נוסף כל כך, במאניקאראן ישנם, כמו ברוב כפרי הסביבה, מעינות חמים שאפשר לרחוץ בהם. אלה אינם מעיינות גופרית כמו של חמת גדר - הם לא מסריחים ואפילו אין בהם תנינים, ולכן אפשר להתרחץ בהם בכיף (בדרך כלל תמורת תשלום). אחת ההנאות הגדולות הן לשבת במעיין החם, כשהראש נמצא בחוץ תחת גשם וקור מקפיא, אבל הגוף חם במים הנהדרים של המעיין.
אנחנו למעיינות החמים של מאניקאראן לא נכנסנו, אבל היינו באטרקציה הנוספת שהיא מספקת - השוק הארוך והמפותל שעובר לאורכה. כמה נהננו בשוק הזה לעומת השוק המצועצע של קאסול - סוף סוף היינו שוב בהודו, עם כל הריחות והבלאגן המוכר, הטורדנות של המוכרים (שדווקא לא הפריעה לנו הפעם), והצפיפות של שוק כמו שהוא צריך להיות. אני ודור נהננו במיוחד מהשוק, כשהתמקמנו בחנות למוצרי עץ עם עבודות מדהימות ששתינו התאהבנו בהן ממבט ראשון. ידענו שזו אהבה שאי אפשר להתעלם ממנה, ולא נוכל להפרד ממושא אהבתנו; בלי רגשות אשם קשים. כך יצא ששתינו קנינו ביחד כמה קילו של עבודות עץ, כשהשתדלנו לא לבחור חפצים שיצברו אבק בארון, אלא דברים שהיינו קונות גם בארץ (אבל מחירם היה פי שמונים לפחות).
הטיפוס לטוש
כעבור כמה ימים עשינו את הטיול השלישי שלנו, הרציני הרבה יותר - עלינו לכפר טוש (Tosh). למסע לטוש יצאנו אנחנו, דור, רוי ומאור (שכננו לגסטהאוס). השארנו את רוב הציוד שלנו בחדר אחד בקאסול ויצאנו לדרך עם ציוד מינימלי לכמה ימים. את המסע התחלנו באוטובוס - שעת נסיעה לנקודה הקרובה ביותר שרכב יכול להגיע אליה, וממנה עלייה של שעה על הר. מאחר ואותו יום היה יום חם מאוד; והאוטובוס, נוסף על היותו חסר איוורור מטבעו, היה מפוצץ אנשים, החלטנו להעביר את הנסיעה על הגג. אם היו אומרים לי אפילו שבוע לפני כן שאני אסע על גג של אוטובוס, לא הייתי מאמינה בחיים. אני, שמשקשקת רק מהמראה של האוטובוס המתקרב, אסע בצורה הכי פחות בטיחותית שאני יכולה לחשוב עליה?? דברים משתנים. מסתבר שפחדים יכולים לעבור אם רק מנסים להתגבר עליהם - החלטתי שאולי הנסיעה על הגג תעזור לי לפתור את הפחד שלי, הלא; הגיוני לפעמים, ועליתי למעלה עם כולם. וכמה טוב שכך - זו היתה הנסיעה הכי איומה, כיפית ומדהימה שהיתה לי בהודו. האוטובוס הטלטל וקפץ לאורך כל הדרך הלא סלולה ומלאת הפיתולים, כשאנחנו נזרקים מצד לצד על הגג, נמעכים אחד על השני ועל קבוצת הנערים ההודים המאושרים שלא הפסיקו לשיר ולהתחבק. אני התישבתי בגבי אל התהום (שהיתה רק עשרה מטרים בערך עד לנחל שלמטה, אבל לי זה נראה כמו הרבה יותר), רק לא לראות לאן אני יכולה לעוף בכל רגע.
בעוד אנחנו הישראלים מנסים בכל הכח להאחז במוטות של גג האוטובוס, להצמד אל הגג ולקוות לטוב, הנערים ההודים המאושרים לא הפסיקו לזוז, לעבור ממקום למקום ואפילו לשבת על הקצה. הגדיל לעשות הכרטיסן, כשהוא עלה באמצע הנסיעה על הגג והתחיל לאסוף כספים מכולנו, עובר מאדם לאדם ומטייל על דפנות הגג כאילו זה לא אוטובוס מטלטל, ואין בכלל אפשרות שהוא יפול ישר לנחל, או מתחת לאיזה ג`יפ שיחלוף בצד. כשהנסיעה הסתימה לא היה מאושר ממני בכל האוטובוס. כשירדנו מהגג שכרנו כולנו פורטרים, סבלים שיסחבו את התיקים שלנו במעלה ההר עד לטוש, והתחלנו בטיפוס. כבר בתחילת הטיפוס ברכתי על אותה ההחלטה שלא לעלות למלנה - הטיפוס היה בלתי נסבל ממש, השילוב של עלייה לא פשוטה עם האוויר הקר פשוט גמרה לי ולדור את האוויר שבקושי נכנס לריאות, ושתינו השתרכנו מאחור כשעדי והפורטרים מקפצים מסביבנו ומנסים לעודד ולהמריץ אותנו - הפורטרים בהבטחות שהנה כבר נגמרת העליה הקשה, ועדי בשירים. ועוד אומרים שזו עליה קלה יחסית. העליה הקשה אמנם התחלפה במהרה לעליה קלה הרבה יותר, אבל אנחנו היינו כבר מותשות ואת שארית הדרך עשינו באיטיות, עד שהגענו לטוש.
כמה שמחנו לראות שהעלייה היתה שווה את המאמץ - הכפר שנגלה לעינינו מאחורי עיקול ההר היה יפה כל כך, ונשקף ממנו נוף מרהיב בהרבה מזה שנשקף; בקאסול - מכל סביבותיו מוקף טוש בהרים גדולים, כשחלקם ירוקים מאוד וחלקם לבנים. הלבן לבן הזה של השלג נראה ממש כמו קצפת מתוקה, שרק בא לשלוח כפית וללקק אותה.
סופגים אווירה
התמקמנו במהרה בגסטהאוס שנחשב טוב יחסית - החדרים די נקיים, יש מבנה בטון של ממש עם שירותי בור וחדר מקלחת בחוץ (בניגוד למבנים המאולתרים של שאר הגסטהאוסים), עם כיור ואפילו מראה. ויותר חשוב מזה, בכל בוקר כשפתחנו את הדלת ראינו את מולנו את נוף ההרים הלבנים, שבכל בוקר נראו שונים במקצת - תלוי בכמות השלג שירדה או לא ירדה שם באותו הלילה. התחושה הראשונה שלי היתה שהדבר היחיד שחסר שם על ההר הוא שם של יוגורט, מעוצב יפה בצד, ושירי בן ארי עם קרחת שתקפץ בין הפסגות ותשלים את מראה הפרסומת המרהיבה. ואולי זה בכלל לא חסר.
ביום שאחרי העליה לטוש, כאילו במיוחד בשבילנו, היה כפור איימים וירד גשם זלעפות. לא שנהננו במיוחד ממזג האוויר הקודר, הוא פשוט אפשר לנו (יותר נכון הכריח) להשאר כל היום במסעדה של הגסטהאוס ולנוח מהמאמץ של יום האתמול. וכשאני אומרת כל היום אני מתכוונת לכך מילולית: כשנכנסנו למסעדה בתשע בבוקר החל לרדת הגשם. הוא החל להחלש רק 12 שעות אחר כך, כשהלכנו לישון. זה היה היום הראשון שהעברנו בטיול בצורה כזו, במקום אחד.
למחרת ובימים הבאים כבר השתפר מזג האוויר והשתפרה הראות, והתחלנו להסתובב בטוש. הכפר הפצפון התגלה כמלא בילדים, שהתרוצצו בין השבילים במשחקי תופסת וכדור, או ברדיפה אחרי פרות. תוך כדי הליכה בשבילים הלא מסודרים של הכפר, כשאנחנו מנסים להתחמק מהנחלים הדקים שירדו מההר ומשלוליות הבוץ שעוד נותרו מהלילה הקודם וכמובן מההפתעות שהשאירו הפרות על הדרך, ראינו כמה שלטים בצד הדרך שמזהירים אותנו שלא להתקרב או לגעת במקום, אחרת אנחנו מסתכנים בקנס גבוה. חלק מהמקומות הללו היו סתם שטחי דשא; או מבני לבנים קטנים, ובחלק היו גם קלשונים ובדים, שכבר היו מוכרים לנו מהפולחן של האל שיווה (שסמלו הוא הקלשון). למרות שניסיתי לברר במקום מהם אותם מקומות אסורים, נעניתי רק בצעקות שלא לגעת, גם מצד הילדים.
בסופו של דבר קיבלתי תשובה מאחד העובדים של הגסטהאוס - מסתבר שלפני מאות שנים חי במקום באבא זקן, סגפן שהגיע להרים כדי להתבודד ולהגיע לנירוונה. אנשים רבים באו בעקבותיו, והתחילו לראות בו קדוש. הכפר טוש הוקם בסופו של דבר, והבאבא הזקן הפך לאל של הכפר. במקומות בהם הוא עשה מדיטציה והסתגף יושבים היום אנשים חשובים מהכפר ועושים מדיטציה בחגים ואירועים חשובים, ולכן אסור לזרים לגעת או להתקרב למקום. הדבר חשוב להם כל כך עד שהם מאיימים בקנס גבוה של ממש - 1000 עד 1500 רופי (זאת לעומת קנסות דומים במקומות אחרים, שהיו 100 עד 500 רופי בלבד).
מאז תחילת הטיול עדי לא מפסיק להסביר לי כמה שהוא רוצה לראות שלג. יש לו, הוא טוען, חסך רציני מהמשקע הלבן, והוא פשוט חייב לעלות על הר, לראות שלג; ולחזור. זה כל מה שהוא מבקש. לכן, באחד הימים כשהיה מזג אוויר מעולה, עדי החליט שהנה הגיע הזמן להגשים את משאלתו: הוא שמע מאחד המקומיים שישנו כפר יפה על ההר הסמוך, ומעבר לו ישנו קרחון גדול ששווה ללכת לראות, וכדי להגיע אליו צריך לעבור בשלג הרך. חצי שעה אחרי קבלת המידע הזה עדי כבר היה מוכן לצאת לדרך, ואפילו הספיק לשכור את אחד העובדים בגסטהאוס שיהיה לו למדריך ויראה לו את הדרך. אף אחד כולל אותי לא רצה להצטרף אל הטיול של עדי, כי כששאלנו את המדריך עד כמה קשה ההליכה הוא אמר שהיא לא קשה כל כך, למרות שהיא לא קלה כמו העליה עד לטוש. אחלנו לעדי בהצלחה, והוא הלך. כעבור ארבע שעות הוא חזר, מאושר כולו - אמנם השלג שהוא ראה היה יותר כמו ברד, מה שגרם לו להחליק בלי סוף וגרם למכנסים שלו להיות ספוגי מים, אבל הנוף שהוא ראה והקרחון המדהים, שנחל זרם מתחתיו, היה שווה את ההליכה כולה, שהסתבר שהיתה קשה מאוד.
בטוש לא עשינו יותר מדי, מעבר לטיול אל המפל המרשים בכניסה וניסיון לצלוח אותו לרוחבו (ניסיון שלא צלח מחמת המים הקרים מדי והזרם החזק), רוב הזמן פשוט ספגנו את האווירה של המקום - האווירה של כפר הודי מקסים, עם נוף לא יאומן ושקט, רק שקט ושלווה באוויר. שוב הרגשנו הודו.
לתחילת הכתבה
יוצאים לטיול תרמילאים בקאסול? כל מה שצריך לדעת על הטיול באתר "עפתי" >>
