עיירות בדרך לנייניטל
לאחר שטבלנו במימי הגנגס והרגשנו שקדושת הנהר חלחלה בנו די הצורך, החלטנו שהגיע הזמן להמשיך לנוע. הכיוון שלנו היה לעבר עיירה קטנה וציורית בשם נייניטל (Nainital), השוכנת לה בשלווה בינות להרים סביב אגם שליו וציורי (כך בכל אופן הבטיחו הספרים). כיוון שרכבנו בידינו וזמננו גם, החלטנו להפוך את הנסיעה לטיול עם תחנה או שתיים בדרך.
ביום חמישי בבוקר העמסנו ציודנו על הגגון, עטפנו אותו ביריעת ניילון כחולה כנגד גשם ויצאנו לדרכנו. בחרנו בנתיב הצפוני הארוך יותר העובר דרך העיירות Devparyag ו- Rudraprayag ותכננו לישון בעירה קטנה בשם Kaushani. העיירה מומלצת בספרים כמקום נעים ושקט וחשבנו לבלות שם מספר ימים קרירים ונעימים. לאחר עצירה קצרה לצרכי ארוחת בוקר שכללה סנדויצ`ים וירקות טריים, נוצרו חילוקי דעות בין בני המשפחה לבין קוף חצוף בנושא האוכל. הקוף, המורגל ביחס אוהד ומבין למצבו מצד המקומיים (הרי הקופים נחשבים קדושים בהודו), לא הבין מדוע אנחנו לא חולקים לו נתח מארוחת הבוקר ולמרות איומים מצידנו, שכללו הנפת מקלות ואבנים, חזר כל פעם מחדש ורצה להשתתף בסעודה. חילוקי הדעות הסתיימו בפשרה כשאת מה שלא אכלנו השארנו לקוף ובא לציון גואל.
המשכנו בדרכנו לכיוון Devparyag לראות את החיבור בין שני יובלי הגנגס, ה- Alaknada וה-Bhagirathi. בנקודה זו מתחיל למעשה הגנגס. צפינו בהתהוות הגנגס ממרפסת שנבנתה במיוחד לצורך זה לצד הכביש. היה מרתק לראות נהר חום לגמרי מסחף ונהר שני עם מי קרח אפורים מתערבבים זה בזה בשאון ויוצרים נהר אימתני. אגב, כל אחד משני נהרות אלה גדול פי כמה מהירדן המפורסם שלנו וכל אחד מהם לחוד היה פותר את בעיות המים של מדינתנו לכל הדורות הבאים.
נפרדנו מהנהרות המתמזגים והמשכנו בדרכנו כשפנינו לכיוון Rudraprayag, כשברכב מתנגנים להם שירים בעברית ומצב הרוח המרומם גורם לרכב לרחף קלות. הדרך המתפתלת לה בהרים רצופה בשלטי בטיחות בדרכים כגון "אם התחתנת אז תתגרש מהמהירות" ועוד. קיויתי שהשלט הבא יהיה "חייל, שפר הופעתך"...
אנו שועטים לנו בכביש הפתלתל במהירות ממוצעת של 30 קמ`"ש, עוקפים משאיות ואוטובוסים ונעקפים שוב בכל עצירה שלנו- אם זה להפסקת תה ועוגיות או להפסקת שכשוך במפל. מה שלא ידענו זה שהגשמים המרובים גרמו למפולות, שחסמו את הכביש במספר מקומות, ועובדי מע"צ הודו מפנים את הדרך. בפועל עמדנו מספר פעמים וחיכינו שהטרקטור יפלס לנו נתיב וכשאומרים נתיב הכוונה למשטח בוץ חלקלק ברוחב שני מטרים, כשבצד אחד ההר ובצד השני אין הר לעומק של 40 מטר ויותר. אבל אנחנו ישראלים גאים ולא ניתן לזוטות כגון אלו להטרידנו וחוץ מזה האגו מחייב, כי אם ההודים עוברים שם בקופסאות המקרטעות שלהם אז אנחנו ודאי וודאי יכולים.
הדרך תפרה את ההר כשמדי פעם פגשנו במפל הצונח לו בשולי הכביש, זורם על הכביש וממשיך הלאה. אנחנו עברנו לפחות 40 מפלים כאלו, חלקם היו אותו מפל שעברנו שוב ושוב כשטיפסנו בהר וחלקם מפלים חדשים שקרצו לנו לבוא ולהשתכשך במימיהם הצלולים והקרים, ואנחנו נענינו כל פעם מחדש.
בהודו יש כלל אצבע: אם אתה שואל לכיוון הליכה או נסיעה את ההודים, תשאל לפחות 10 אנשים ותצליב מידע. קח בחשבון שגם שיטה זו אינה מבטיחה 100% הצלחה. עד כה בכל מקום אליו הגענו נקטנו בשיטה זו אבל בהרים, כשאין שום דבר שמזכיר אנגלית יחד עם דלילות מפתיעה בתושבים, המשימה למציאת כיוון היתה בעייתית משהו. וכך קרה שפנינו לכביש לא נכון ובאמת בלי שום כוונה הלכנו לאיבוד.
המטרה היתה העיירה Kaushani, לפי המפות שבידינו ומדידת המרחק הינו צריכים להיות בעיירה בערך ב-15:00 ועדיין לא הגענו. בערך ב-17:00 הגענו לקצה ההר ולכפר קטן, שכלל שישה בתים וחצי דאבה (דאבה זו מסעדה מקומית זולה עם תפריט קבוע של מספר פריטים). עצרנו למתוח איברינו ולאכול משהו, חוץ מחביתה ולחמניות בנות שבוע לא היה להם כלום להציע לנו. אכלנו מעט, חילקנו לילדי הכפר בלונים שאנו נושאים איתנו לכל מקום. צווחות השמחה של הילדים שמחו את ליבנו. שוב יצאנו לדרך.
לאחר נסיעה של כשעה הגענו לעיירונת, שאמנם לא מופיעה בשום מפה, אבל מספר צעירים יודעי אנגלית הסבירו לנו שאנחנו בכביש הלא נכון מבחינתנו, והעיר הקרובה Ranikhet נמצאת 90 קילומטרים מפה. הם גם אמרו שאין סיכוי למצוא מלון במקום ובנוסף לכך, גם מחוג הדלק היה קרוב בצורה מעוררת דאגה לנקודת הרזרבה. החלטנו להמשיך בנסיעה עד למלון הקרוב או עד שאחליט שאני עייף ולא יכול לנהוג יותר.
החושך ירד ואנחנו עדיין על הכביש. חשוב לציין שהנסיעה בלילה בהודו בעייתית כי ההודים נוהגים באורות גבוהים, אם מתוך הרגל ואם בגלל שהפנסים לא מכוונים כראוי. התוצאה זהה- הנהג ממול מסתנוור. לאור המצב החלטנו עקרונית שאנחנו לא נוסעים בלילה, אבל בסיטואציה שנוצרה החלטתי להמשיך בנהיגה, פשוט כי הייתי רכב בודד והקושי היחיד שלי היה הכביש. לאחר תדלוק עצרנו בכפר בו המקומיים אמרו שיש שני בתי מלון, אחד פשוט ואחד יקר. לאחר שהתברר ששני המלונות אינם יותר ממאורות פשפשים המשכנו בדרכנו. בערך בשעה 21:30 עצרנו. לאחר נהיגה רצופה של כ-13 שעות בכבישי הודו הייתי עייף וחששתי להמשיך ולנהוג במצבי זה. החלטנו לישון ברכב. עצרנו בשולי הדרך על חלקת דשא קטנה והתארגנו ללינת לילה.
זה המקום להסביר שלרכב יש מאחור שני ספסלים אורכיים, לכן הורדתי מהגגון את שקי השינה ותרמיל בגדים רך, רותם ויעלה הסתדרו על הספסלים ואילאיל התארגנה לה על רצפת הרכב כשהיא שוכבת על התרמיל ומתכסה לה בשק השינה. ענת ואני השענו את המושבים אחורה ומצאנו לנו תנוחה אלכסונית בה יכולנו לישון. את כיסוי הנילון הצבעוני שמכסה את הרכב הורדנו וקשרנו, נעלנו דלתות וישנו עד הבוקר.
בבוקר הכנו תה עם עוגיות וחייכנו לכל הכפריים שצעדו על הכביש, מתפעלים מהבנזיניה שלנו. בערך בשש וחצי המשכנו בנסיעה לכיוון Ranikhet וכשהגענו לעיר/כפר החלטנו להמשיך לאלמורה (Almora) שמומלצת בטיפים. לצערנו, אלמורה שאנחנו ראינו היתה צפופה ומחניקה אפילו בשעת בוקר זו. עברנו בבתי המלון המצוינים בלונלי פלנט כיקרים והטובים ביותר, אך החדרים לא הצדיקו את המחיר שנדרש עליהם. ריחם היה מעופש וטחוב והוסיף לתחושה הכללית הלא טובה שחשנו שם. בהתיעצות משפחתית זריזה שחררנו מצמד ושמנו פעמינו נייניטלה. הדרך התפתלה לה בהר וערפל סמיך ירד, כשהראות בערך לטווח של חמישה מטרים. זחלנו לנו במעלה ההר, כשהציפייה להפתעה נעימה מתחילה להתגבש לה בתוכנו ואנו הופכים מעט קצרי רוח להגיע למקום ולמצוא את המתנה הממתינה לנו בסוף הנתיב.
מגיעים
נייניטל היא מקום אידיאלי לנופש משפחתי. לא כל מקום בהודו מעניין את הילדים. כמה מקדשים אפשר לראות? וכמה טיולים רגליים אפשר לעשות? בכל מקום שאנו מבקרים אנו מנסים למצוא פעילויות שיתאימו גם לילדים, נייניטל מבחינתנו היא מקום אידאלי לנופש משפחתי. מאובקים ומלאי חוויות הגענו סוף סוף לנייניטל, שחייכה אלינו בעינה הירוקה והמזמינה והשרתה עלינו את אוירת המנוחה האופטימלית: עיירה שקטה, אויר קריר, אגם ירוק ומפתה ושפע פעילויות לכל המשפחה.
נחתנו במלון Manu maharani resort, שימו לב יש שני מלונות עם שם דומה. רחצנו מעלינו את אבק הדרך ויצאנו "לכבוש" את העיירה ואת האגם. נייניטל היא עיירת היל סטיישן יפהפיה ושקטה. כמו כל עיירות ההיל סטיישן תיפקדה בעבר כמצנן הרשמי של הבריטים סחופי החום, שהתגעגעו למעט קרירות אנגלית, וכיום היא מתפקדת על תקן מקום מפלט להודים הנמלטים מעומס החום ונהנים לטייל לאורך המול (הטיילת) לבושים במיטב מחלצותיהם, לקנות מציאות בשוק, להפליג באגם נייני ולהצטלם עם תיירים...
לתחילת הכתבה
אז מה עושים בנייניטל
בנייניטל יש שפע פעילויות לכל המשפחה ואנחנו ניסינו את כל מה שאפשר:
- קסם על אגם נייני: בכל בוקר קמנו ונפנפנו לשלום לאגם הירקרק והקסום. בדקנו האם הברווזים שוחים בשורה, האם האגם גדוש בסירות והאם ההודים עומדים וזורקים לחם לדגים. בערב התרשמנו מריצוד האורות על המים ושתינו תה תוך כדי התבוננות בהם, רגלינו על השולחן, שומעים שירים בעברית. אגם נייני הוא מקום שליו וקסום שניתן לשוט עליו לאחר מיקוח עם השייטים הנועזים הנטפלים אליך בכל פינה. לא קשה לזהות אותם, הם יושבים על הגדרות סביב האגם ומזנקים לעבר כל תייר מזדמן. אנחנו בחרנו לשוט עם אחד המשיטים, לא חויה מדהימה במיוחד.
לעומת זאת שייט עצמי בסירת פדלים היה הרבה יותר מהנה. התעריף משתנה בהתאם לחוקי המשחק: מעט תיירים בנייניטל והמחיר יורד בהתאם. הרבה תיירים- ולפתע הגברברים מכריזים על מחיר קבוע. מחיר הגיוני לשעה בסירת פדאלים- 40 רופי. אהבנו מאוד לצפות בדגי האגם, מושטים גדולים ובריאי בשר שזנקו בקלילות לעבר פירורי הלחם שפיזרנו להם. לדאבוננו הדיג באגם אסור ומי שמעז לדוג צפוי לעונש מאסר! הדגים המדושנים לא שעו לצערנו לקריאותנו המפתות: "קפוץ למחבת של רמי" ונותרו באגם. אנחנו נותרנו עם הדאל והצ`וואל (אורז ועדשים).
- גן חיות "על הגובה": רותם רץ בראש, מנווט בין שבילי הגן בעזרת המפה שקיבלנו ומכריז בקולי קולות: "יש שם נשר!" או "כתוב שיש שם נמר סיבירי". אנחנו דידינו בעקבותיו. החבר`ה של נייניטל, שיהיו בריאים, בנו את גן החיות לגובה: מצוין לסיבולת לב-ריאה ולשרירי הישבן הרפויים. ביקרנו בכל הגן: פגשנו את הטיגריס שעסק בספורט היומי שלו (צעידה הלוך ושוב לאורך הגדר). הוא לא התנגד להצטלם בזויות שונות אבל לא הבין למה אני מקבלת צמרמורת ונסוגה באצילות בכל פעם שהוא מתקרב לגדר.
הנמרים הראו לנו את השיניים הלבנות והחדות שלהם, הבבונים חשפו תחת אדום ובבונה נועזת במיוחד אף טפחה על ישבנה מולנו ושירבבה לנו לשון בתנועה מתגרה של "מה תעשו לי?". הדובים נחרו בקולי קולות, השועלים הסתובבו חסרי מנוחה, התוכים היו עסוקים בישיבה על עץ ובדיונים מעמיקים ורק הש"ג שלהם ישב על הגדר וניסה לפצח אותה במקורו הרחב. הפסיונים התהדרו בשלל צבעים, קופי המקוק קפצו קפיצות נועזות ואנחנו הסתובבנו ביניהם ובין שאר החיות שלא ציינתי פה, נהנים מכל רגע. הגן מוקפד ומושקע, שלטי ההסבר מפורטים ומעניינים, מומלץ בחום. דמי כניסה- 20 רופי למבוגר, 10רופי לילד, 20 רופי למצלמה. פתוח בימים ג`-א`.
- מיני גולף - חוויה לילית: לא רחוק מהמלון שלנו אפשר לשחק במיני גולף חמוד ביותר. בעלי המקום גרו בארה"ב מספר שנים ומשם הביאו את הרעיון. אנחנו ממליצים לשחק שם בלילה, הזרקורים המאירים את המקום יוצרים אווירה קסומה. המיני גולף בנוי כמו כל דבר בנייניטל- בעליה, כשרמת הקושי עולה בכל מסלול (קיימים תשעה מסלולים). אפשר להתאמן בשמונת המסלולים הראשונים ולשפר את ההישגים. במסלול התשיעי הכדור נבלע. שימו לב... מחיר כניסה למשפחה (כולל הנחה מהמלון) 160 רופי.
- Eko cave: לא רחוק ממלון Manu maharani השני נמצאות שש מערות עם שמות מפחידים כמו "מערת העטלפים", "מערת הנמר" ועוד. אלו מערות נחמדות שאפשר לזחול בתוכן, הן מוארות בחלקן אבל אנחנו ממליצים גם על פנסי ראש. החוויה נהדרת ומגבשת. צפו למערות לחות וצרות במיוחד המותאמות לגודל ההודי וקצת פחות לגודל המערבי. אנחנו יצאנו מרוצים ומלוכלכים. קינחנו בפירות ליד המזרקה המוזיקלית שפועלת בערב (לא חזינו בה). דמי כניסה- 10 רופי.
- אצא לי השוקה: נייניטל גדושה שווקים למקומיים ולתיירים. אנחנו ממליצים על Bara Bazar, שוק הכרמל של התיירים. נהנינו לסייר בו, לאכול בוטנים קלויים, לזלול סוכר על מקל, לקנות שטויות במחיר מציאה ובמיוחד לירות ברובי אוויר ובאקדחים על בלונים, בקבוקים ומחזיקי מפתחות. רמי, רותם ויעלה הפגינו ביצועים וזכו למחיאות כפיים מאילאיל וענת וכן מהמקומיים שהתרשמו מהדיוק בקליעה. מחיר 12 יריות ברובה אויר- 10 רופי.
- הרכבל של נייניטל: חוויה לא מומלצת. התיאורים הכינו אותנו לחוויה מדהימה של צפיה על הרי ההימליה. זהו, שממש לא. הרכבל חביב, אבל כשמגיעים למעלה אין מה לעשות במיוחד. הנוף מעניין אבל אין שום דבר מרתק. מיהרנו לרדת. החוויה לא זולה- 65 רופי למבוגר, 40 רופי לילד.
- אקורד הסיום: קומזיץ בעמק מאנגולי (Mangoli valley) - לאחר שמיצינו את שלל הפעילויות בנייניטל העמסנו את עצמנו ואת חברינו (משפחת אהרוני כמובן) על ג`יפנו הקטון ונסענו 23 ק"מ לכיוון עמק מאנגולי הירוק. בחרנו לנו נקודה ירוקה וחביבה במיוחד והבערנו אש. חומרי בעירה לא חסרו לנו, הכפריים המשתאים חלפו על פנינו מבסוטים מהנירוונה שתפסנו לעצמנו באמצע היום. התבוננו על העמק הירוק, שרנו שירים מתוך הסרט "הלהקה", המצאנו שירים חדשים, אכלנו תפו"א, בצלים ושומים, לשנו בצק ואפינו פיתות על האש. זו היתה הפרידה שלנו מנייניטל היפה. למחרת העמסנו את עצמנו ונסענו לדלהי.
דבר שחשוב לדעת- התקשורת האינטרנטית מנייניטל בעייתית. איטית, אין מחשבים בעברית (הישראלים עוד לא כבשו אותה). אנחנו הרגשנו מנותקים.
בכתבה הבאה- השיבה לאגרה...
