הדרך לרישיקש

הדרך לרישיקש היתה שונה מכל מה שראינו עד עתה. נסענו בכבישים משניים, לא עמוסים כלל, מסביבנו עצים גדולים ושטחים ירוקים יפים - מעובדים ולא מעובדים. מפעם לפעם עברנו כפר או מצבור של חנויות על אם הדרך, אבל עדיין היינו במישורים. ככל שהרחקנו מזרחה הנוף סביבנו השתנה, נעשה גבעתי יותר. נכנסנו לאזור טבעי, ירוק ועשיר במים, הכביש עלה וירד, התפתל סביב גבעות ומצוקים בעלי צורות מפתיעות והמשיך לתוך אגן של נחל יפה, שלידו מספר מסעדות דרכים. עצרנו באחת מהן ללגימת צ`אי וזלילה קטנטונת בצל סוכה.

עברנו את אזור הגבעות והמשכנו לנסוע, כשהרכס הקטן מימיננו ושדות מעובדים היטב משמאלנו. הנוף הפך ירוק יותר ויותר, ובתוך השדות הופיעו `אחוזות` כפריות מבודדות, מעין מצבור של בתים לבנים ואסמים עטופי חומה. קצת במרחק, לכיוון צפון, מעבר לנהר רדוד ורחב, ליווה אותנו רכס נמוך של גבעות תכולות, כנראה רכס הדון שלמרגלות ההימלאיה. אחרי נסיעה בנוף הרגוע הזה וחציה מפותלת של תעלת השקיה ענקית, הגענו לדהרה דון, עיר המחוז. בדהרה דון נקלענו למין שעת עומס ולקח לנו יותר מחצי שעה לצאת ממנה. ביציאה מהעיר היו מפוזרים, עמוק בתוך גנים ועצים, מספר מוסדות לימוד ומחקר של הסביבה (יש פה מחלקת מחקר יערות מפורסמת, וכן בית הספר הפרטי הטוב ביותר בהודו). אחרי שנים, בעקבות ספר מקסים שקראתי על המבצע ההרואי ממש של מדידת הודו והרי ההימליה, שארך ארבעים שנה בתחילת המאה ה-19, הצטערתי צער רב שלא עצרתי לבקר במוסד ההיסטורי שהוא היורש וממשיך הדרך של אותם מודדים בריטים מימים עברו. משם כבר הדרך קצרה לרישיקש. עברנו את העיר המודרנית והמשכנו, דרך אזור שיוואנאנד ג`ולה, ללקסמן ג`ולה. פה לקחנו את המלון הראשון שראינו ושחררנו את הנהג.

ברישיקש הייתי מאוהבת עוד לפני שהגעתי אליה. שתי בנותי היו בה ביחד, והתיאור המופלא על ההגעה ללקסמן ג`ולה באור ראשון, עם עדת הקופים הנגלית מבעד לערפילי הבוקר והגנגס הזורם למטה, כישף אותי לגמרי. מרפסת החדר שלנו אכן ישבה גבוה מעל המים, ובעץ הענק שלידה התמקמה לה להקת קופים ענקית, שניהלה חיי שבט סוערים ישר מול עינינו. החסרון היחיד בכל היופי הזה היתה רשת המתכת הפרושה על פני המרפסת להגנה מפניהם...

השעה הייתה בסביבות שש בערב כאשר, רחוצה ונינוחה, התרווחתי לי בכיסא, רגליים על מעקה המרפסת ועיני ולבי בגנגס. המים זרמו חרש מתחתי, האשראמים בצד השני הפגינו את צבעיהם והדימדומים מרחו את הכל בוורוד. לפתע נשמע קול תרועה גדולה, והאוויר נמלא בקסם של חג. הקולות נמשכו, דומים דמיון מפתיע לקולות שופר, ואני תהיתי איזה מין טקס הינדי מזכיר כל כך את זה שלנו. בעוד אני תוהה, ירדה עלי ההכרה שאומנם קולות שופר הם אלה, והכל התחבר לי - ראש השנה, ישראלים, רישיקש, חב"ד... התלבשנו ויצאנו לקבל את פני החג (שעד אז לא זכרנו אותו כלל). ממש בכניסה לגשר באה מולנו עדת ישראל הכשרה בהרכב מלא : הרב, אשתו ומספר מלווים עם שופר בידם, ולמבטם המשתאה של הקבצנים ההודים התעקשו להעניק לנו ביצוע חוזר של תקיעת שופר (סבא שלי עשה את זה טוב יותר, אבל העיקר הכוונה). מה אני אגיד לכם - היה מרגש, אולי בגלל המוזרות המטורפת של הסיטואציה.

הלכנו מיד להתאושש ב-german bakery המופלאה, שתיזכר כטובה ביותר במסלול התרמילאים בהודו. כושר ההמצאה והגיוון של שני הבחורים הצעירים, שהוציאו יצירות מופת צמחוניות מהמטבח המפויח שלהם, ראוי שיקבל כאן את הכבוד המגיע לו.

למחרת בבוקר טיילנו על הגשר וסביבו, המשכנו לאורך הנהר וחזרנו למסעדה, לארוחת צהריים. פגשנו קבוצה של ישראלים, לפני השיבה לארץ ללימודים, וגם את פנינה מרקו (שיש לה פה אתר מלבב על הודו), וישבנו לשעה ארוכה של פטפוטי מולדת. היה חם, רוח קלה נשבה ולמטה, על הגשר, המשיך זרם בלתי פוסק של עולי רגל שבאו לקיים את מצוות הטבילה בגנגה.

למחרת נסענו לשיוואננד ג`ולה, עברנו לגדה השניה, השקטה יותר, לצפות ביורדים לטבילה בנהר. הגדה פה אינה טבעית, אלא מורכבת ממשטחי בטון גדולים ומדרגות היורדות מהם אל קצה המים. לאור השמש היורדת לאיטה עמדו נשים בכל הגילאים במורד המדרגות, מתפללות, שולחות פרחים, או פורשות את הסארי שלהן לייבוש - רצועות ארוכות של בדים צובעות בגוונים עזים את משטח הבטון. אשה עברה בינינו ומכרה אסופות פרחים ונרות להשיט אותם על הנהר. שלחנו גם אנו את משאלותינו על פני המים.

וכך עוברים להם הימים במקום הנפלא והשלו הזה. ביום חם מאד ואנחנו נחות, הולכות לקבל ולשלוח מיילים, אוכלות ונחות שוב. בערב עושות בערך אותו דבר, אבל עם אוויר נעים ומתוק, ללא הקרינה העזה של שעות היום. השמש היורדת על הנהר צובעת אותו ואת כל הסובב אותנו - האנשים, מדרגות הגאת, האשראמים והמים השוטפים בנחת - בכל גווני הוורוד והכתום. הארוחות במסעדתנו החביבה יחד עם החברה הצעירים מאתנו בשנות דור (וזו לא הגזמה) הופכות לזירת דיונים מרתקים בכל מה שהוא ישראלי, הודי ומה שביניהם. בעיקר אנחנו לומדות פה לקחת את הזמן בנחת, לא להתאמץ להבין הכל, אלא לתת להבנה לחלחל לאט לאט אל תוכנו.

 בצמוד למסעדה יש גם חנות לספרים משומשים, בעיקר על הודו אבל לא רק, רבים מהם ספרים מצוינים ברמה גבוהה, המעידה על תחומי התעניינות מגוונים ורציניים של התרמילאים העוברים כאן. קניתי לי ספר קטן מהסוג האהוב עלי - מין סיפור אזוטרי לגמרי על מסע מדהים שעשה עיתונאי אנגלי עם אשתו הטריה, על הגנגס, בשנות השישים. הם עשו את כל הדרך מרישיקש לכלכתא, למעלה מאלפיים ק"מ, בסירות שונות ומשונות, בתנאים שלא יאומנו. מי שחושב שכיום הודו היא מדינה קשה, עניה ומלוכלכת - כדאי שיקרא את הספר (Slowly Down the Ganges, by Eric Newby). טיול אחרון לפני הפרידה.

לתחילת הכתבה

שלום לך רישיקש!

מרחק חצי שעה נסיעה מרישיקש שוכנת הארידוואר, אחת מארבע הערים הקדושות המארחות את הקומבמלה, ואנחנו נכנסות אליה להצצת היכרות קצרה. כאן הנהר רחב יותר, ההמונים רבים עשרת מונים, ומשטחי ענק סביב הנהר הוכנו לקבל את פני עולי הרגל. בתוך הנהר, שזרמו כאן חזק מאד, הוקמו מזחים ארוכים בכדי לאפשר גישה למים לרבים ככל האפשר. למרות זאת הטיילת לאורך הנהר נעימה ולא ממוסחרת, למטה חנויות שונות ומעליהן בתי מלון רבים. בתוך כל זה מסתובבים סתם עמך וגם סאדהואים במצבים שונים של עירום ושל הכרה.

אחרי ארבע וחצי שעות של נסיעה, מהן שעה וחצי בתוך פיח גזי בלתי חדיר שמזוהה מיד כאוויר של דלהי, אנחנו שוב במלון שלנו בפהרנגנג`. מי היה מאמין שהמיין בזאר יראה כל כך מוכר, כמעט בית. במשך עשרים וארבע השעות הראשונות אנחנו בהתלבטות רצינית אם להמשיך בטיול דרומה או לחזור הביתה. חלף אמנם רק חודש מתחילת המסע הזה, אך כמות החוויות שצברנו והחום הנורא שמסרב להיחלש (בסביבות ה-39 מעלות עם לחות שלא תאמן) מתחילים לתת אותותיהם.

כשנופלת ההחלטה להמשיך בטיול, אנחנו עושות את ההכנות הדרושות: קודם כל שולחות את הבגדים החמים שסחבנו איתנו עוד מלדאק, יחד עם כל הפיצ`יפקעס שקנינו, בחבילה לארץ. כבר מרגישים נפלא, כשהמטען מצטמצם בחמישים אחוז.

אחר כך קופצים לקצת sight-seeing בניו דלהי - למצפה הכוכבים היפהפה ג`נתר מנתר (שנבנה על ידי שאה ג`האן בראשית המאה ה-18) ולגלריה לאמנות מודרנית, המפתיעה בהרבה יצירות מקוריות, אך בעיקר בסדרה של רישומים מדהימים ממש של רבינדראנאת טגור, המוכר במחוזותינו יותר כמשוררה הלאומי של הודו מאשר כצייר. שווה !

לבסוף מזמינים בהארי רמה (לא בחירה הכי טובה) מונית לארבעה ימים, שתיקח אותנו עד ג`איפור, ובכך סיימנו את הכנותינו. בין לבין אנחנו מעבירות את הזמן בלעשות בעיקר שלושה דברים - אוכל, שינה ושחיה בבריכה.

 בערב ה-26.9.01 הולכות עם עוד כמה בנות לארוחת שחיתות במלון מטרופוליס על הגג. מחר - רג`סטאן!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה