סעודת שבת
כשאני חוזר לגסט-האוס, כולי עדיין נרעש מהחוויה שזה עתה חוויתי, אומרים לי שכני לחדר מיכל ואיתי, שיש הערב מסיבת יום שישי שהחבר`ה מארגנים במסעדת `אואזיס` במלון `אישן`, בצד המערבי של גשר לאקסמאן, אם אני מעוניין לבוא, הם תכף הולכים. יו, מרוב הסיפור של טקס הפוג`ה, וכל מה שקרה שם, שכחתי בכלל שערב שבת היום... טוב, בטח שאני מעוניין, אני אומר להם, ואנחנו מתארגנים. כבר אחרי שמונה (ההזמנה היתה לשבע וחצי), ואנחנו בדרך לשם, הזדמנות לפגוש קצת חבר`ה, לאכול יחד, לציין את ערב שבת, ולשיר קצת שירים ישראלים. ככה זה, גם שאתה בניכר, ואולי במיוחד שם, נחמד לפגוש ישראלים מעת לעת, לשבת, לקשקש, לשיר, ובמיוחד שזה ערב שבת, שתמיד הוא בשבילי משהו מיוחד.
כשאנחנו מגיעים למסעדה, כמעט כולם כבר ישובים סביב שולחן ארוך בצורת `ר`, שעכשיו מאריכים אותו לכבודנו, ולכבוד עוד מאחרים כמונו. שרים כמה שירי שבת, ואחר-כך מביאים חלה גדולה, שהמסעדה אפתה במיוחד בשבילנו, והילה, שארגנה את קבלת השבת, יחד עם נמרוד, החבר שלה, מבקשת שכל אחד ישים 5 רופי לטובת החלה... מישהו שיושב מולי, ואחר-כך יסתבר לי שקוראים לו שימי, בכובע סרוג על ראשו, מברך, בוצע את החלה, ומחלק לכולם. אחרי שכל אחד מקבל חתיכת חלה, מישהו מתחיל שיר `ברוך הבא` כזה, שיר שמתקדם לו לאורך השולחן, וכל אחד מהיושבים, בתורו, אומר את שמו, וכולם חוזרים על השם, מין הכרות ראשונה כזו, נחמד ומכניס אותך לעניינים. זהו, עכשיו בזמן שהמלצרים מסתובבים ביננו ולוקחים מכל אחד את ההזמנה שלו, מתחילים לדבר, להכיר, לקשקש, וגם תוך כדי האוכל.
קצב הגשת המנות די איטי, אבל האווירה סביב רגועה, הכל באיזי כזה, ואף אחד לא ממהר לשום מקום. אחרי שגומרים לאכול שולפים כמה חבר`ה כלי נגינה, דן עם הגיטרה, תום עם חליל הצד, ונמרוד עם התופים, וכולנו מתחילים לשיר שירים ישראלים, בכיף. אווירה ישראלית נחמדה, טובה כזאת, ובשבילי במיוחד, כי זו קבלת השבת הראשונה שלי בהודו, אחרי יותר מחודש כאן, ומה אני אגיד לכם, זה באמת חסר לי, התגעגעתי כבר למשהו כזה... תוך כדי אנחנו גם מדברים, ואני מספר לאלה שלידי על החוויה שהיתה לי קודם בטקס הפוג`ה, שאני עדיין תחת השפעתה. שימי מקשיב לי ואחר-כך אומר, בחיוך, שכל מה שההודים עושים ישנו גם אצלנו, "תפילות, השלכת החטאים למים, הדלקת האש, המנחות, אף אחד לא המציא שום דבר". ואחר-כך הוא מוסיף, "הכל קיים אצל כולם, רק האופן שבו זה נעשה, הלבוש, הטקס, הריחות, הטעמים, אלה שונים"...
טיול למפלים
29.11.2003: הבוקר אלה קריאות העורבים שמעירות אותי; שבת בבוקר, וקבוצה של עורבים, שהתמקמה על העצים שבחצר הגסט-האוס שלנו, עושה רעש והמולה, כמו באספת בחירות. העורבים מנהלים ביניהם `שיחות` ערניות ונרגשות, עפים וחוזרים, מחליפים מקומות על העצים, ומסרבים להירגע. הרוח נושבת בחוץ, אני שומע, אבל החורף עוד לא ממש הגיע לרישיקש. בבקרים כבר קר, אבל די מהר מתחמם, ונעים, ורוב היום אפשר להסתובב עם מכנסיים קצרים וסנדלים. בערב, אחרי שהשמש שוקעת, נהיה שוב יותר קריר. טוב, היום אני הולך לחפש את המפלים, שמישהו אמר לי שישנם מצפון לרישיקש, כשממשיכים לאורך הגאנגס. אחרי ארוחת בוקר בדהבה שלידנו, אני קונה כמה פירות לדרך אצל המוכר ליד הגשר, ומייד מכניס אותם לתרמיל, כי הקופים כאן ברגע שהם רואים אותך עם איזה פרי מייד מסתערים עליך, ואז או שתתן להם, או שתתחיל אתם מלחמה... בכלל, הקופים כאן בלאקסמאן-ג`ולה חוגגים ומנהלים את העניינים ביד רמה. הם מטפסים על הכבלים של הגשר ומחליקים למטה, הולכים על מעקה הבטון, מלווים בהליכה על שתיים את הולכי הרגל שחוצים את הגשר, בתקווה שיקבלו מהם משהו, וכל הזמן מסתכלים סביב לראות איפה יש אוכל שאפשר לשים עליו יד, או רגל...
אחרי איזה שעה הליכה אני עדיין לא רואה שום סימן למפל, או לשלט שיכוון אליו, ומחליט לחפש מישהו ולשאול. מולי, מכיוון צפון, מגיע בחור לבוש גלימה לבנה, עליה סוודר דק בצבע בז`, כובע צמר סרוג בצבע כתום, ונעול בכפכפי פלסטיק. אני שואל אותו אם הוא יודע במקרה איפה המפלים, והוא אומר שכן. צריך לחזור קצת על הכביש, עד לפנייה לתוך היער, והוא הולך לכיוון, אז אני יכול להצטרף אליו. אנחנו הולכים ומדברים, והוא מספר לי שקוראים לו פרמדאס, והוא בריטי. מאז שהגיע להודו לראשונה, כך הוא אומר, לפני 18 שנה, הוא התאהב במקום, ומאז כל שנה הוא נמצא כאן בערך חצי שנה, ובחצי השנה השניה הוא עובד באנגליה. "במה אתה עובד באנגליה?", אני שואל, תוהה באיזה סוג עבודה אתה יכול לעבוד חצי שנה, ולהעדר חצי שנה (לי זה כבר נשמע מדליק!). פרמדאס מספר שהוא עושה תכשיטים עם אבני מרפא, וגם עוסק במכירתם, מחרוזות מאבני מרפא, טבעות בהן משובצות אבני מרפא, ועוד כאלה. "החיים במערב שוחקים וחסרי תכלית", הוא מוסיף מול פני השואלות, "כולם כל הזמן רצים אחרי הכסף, לאף אחד אין זמן ואין סבלנות, ורק כאן אני מוצא את השקט והשלווה שכל-כך חשובים לי". אנחנו ממשיכים ללכת, כשהעניין שלי בבחור הזה, שלפי חשבוני כבר מתקרב ל-40, רק מתגבר, כשהוא מספר לי שטייל כבר בהרבה מקומות בהודו, ואפילו הגיע למקום בו מתחיל נהר הגאנגס, 300 ק"מ מכאן, והתרחץ במים בקור מקפיא! "הייתי נותן הרבה", הוא אומר, "בשביל להיות שם שוב...".
הראש שלי עדיין בסידור הזה של חצי שנה-חצי שנה, שהייתי חותם עליו עכשיו בשתי ידיים, ואני שואל אותו אם יש לו כאן איזה מקום מגורים קבוע, כל חצי שנה שהוא בא לפה. "כן", אומר פרמדאס, ומספר לי שהוא מתגורר באשראם שנמצא כמה ק"מ צפונה, לא רחוק מהגאנגס, שם הוא גם אוכל, ושם הוא עושה יוגה ומדיטציה במשך שעות רבות כל יום. "כל אחד יכול לבוא לגור באשראם הזה?", אני שואל, "כן", הוא עונה, וארשת פניו נשארת רצינית, כפי שהיא לכל אורך שיחתנו. בינתיים אנחנו מגיעים לצ`אטי, מין מסעדה-קפה על אם הדרך, יחד עם מרכז קטן ליוגה, ופרמדאס פוגש בשמחה הודי מבוגר, שאחר-כך יספר לי שהוא קרוב שלו. "לא ממש", הוא מוסיף מול פני התמהות, "קרוב רוחני"... ההודי נותן לפרמדאס מיכל מלא מים, ואנחנו מתחילים לטפס בתוך היער, בכיוון הרכס שמדרום-מזרח לנהר הגאנגס. לאחר כ-15 דקות טיפוס אנחנו מגיעים לא רחוק ממבנה בודד, מין שילוב של בית וחושה, שנראה מוזנח ונטוש, ופרמדאס אומר לי שכאן הוא עוזב אותי. "אני הולך לבקר באבא חשוב, ואני לא יכול להזמין אותך, כי זה לא הבית שלי". אחר-כך הוא מוסיף שכשאחזור מהמפלים (הוא מעריך שזה ייקח לי כמה שעות), שאצעק לו, והוא יצטרף אלי בדרך חזרה. לפני שאני מתרחק, אני עוד מספיק לשמוע איך פרמדאס מתקבל בקריאות שמחה על ידי הבאבא, וחושב לעצמי, עם קצת קנאה ואכזבה, שדווקא יכול היה להיות לי נורא מעניין לפגוש את הבאבא הזה, וחבל שפרמדאס לא הציע לי לבוא אתו...
עכשיו אני מטפס בשביל צר, שהולך ונכנס לתוך ג`ונגל של עצים, שיחים ומטפסים. כנראה שלא רבים מטיילים כאן, כיוון שהשביל צר מאוד, ובחלקו מכוסה צמחייה שמתחילה להשתלט עליו משני צידיו. השביל חוצה מספר פעמים את הערוץ, שבו זרימה חלשה של מים, כשבכל נקודת חצייה כזו יש מספר אבנים גדולות עליהן ניתן לדרוך, כדי לא להיכנס למים. אחרי איזה חצי שעה אני מגיע למפלים. המפל התחתון הוא בעצם שני מפלים שמגיעים ונשפכים לאותה בריכת מים טבעית, ואילו המפל העליון קטן יותר, אך הבריכה שהוא יוצר גדולה ועמוקה יותר, והמקום כולו יותר רומנטי... טוב, האם יש כאן בסביבה עוד מפלים, או שרק שני אלה? לא ברור לי. מה שלא יהיה, בינתיים אני תופס לי מנוחה קלה ליד המפל הרומנטי יותר (כמובן!...), מוקסם מהשקט שמסביב, וממראה המים הגולשים בין השרכים הירוקים וממלאים את הבריכה.
בטח נמנמתי קצת, כי פתאום אני פוקח עיניים, מנסה להתאפס על עצמי, ועם החלטה להמשיך לטפס בתוך ג`ונגל הצמחייה הזה לכיוון הרכס, אולי אמצא עוד מפלים. אחרי איזה חצי שעה של טיפוס אני פוגש זוג ארגנטינאים, בחור ובחורה, שבאים לכיווני. אני שואל, והם אומרים שאין בהמשך עוד מפלים, גם הם חיפשו, ולא מצאו. מעניין, אני חושב לעצמי, כנראה לא רק לי היתה תחושה שיש במקום הזה עוד מפלים, כל הנוף כאן צועק ירוק רענן, ומים, ומפלים, ובאוויר יש ריח של רטיבות וטחב... ואולי באמת יש ואנחנו לא יודעים איפה לחפש? טוב, אם אין עוד מפלים, זה הזמן לתפוס איזה פינה יפה, ויש כאן מלא כאלה, לרדת על כמה פירות וסניקרס אחד, שמצאתי אצלי מתחבא בפינת התרמיל (ואם היו עוד כמה הייתי גומר גם אותם...), ולתפוס קצת שלווה. אין כאן נפש חיה, שקט, ורק אוושת הרוח בענפי העצים נשמעת מסביב, וכשאתה עוצם עיניים, נדמה לך שאתה על איזו רפסודה, בלב-ים, שומע את רחש הגלים...
הבאבא
אני חוזר בשביל חזרה, ולקראת ארבע אחר-הצהריים אני מתקרב למבנה הישן וקורא בשמו של פרמדאס. מלמעלה מופיעה, במפתיע, דמותו של הבאבא, והוא מזמין אותי לבוא; יו, אני חושב לעצמי, האם פרמדאס אמר לו משהו עלי? אני עולה למבנה, חולץ את הנעליים בכניסה, כפי שעשו האחרים, ומצטרף לישיבה על המחצלת, במרפסת, שם מפנים לי מקום שני שוטרים, ששומרים דרך קבע למטה, ליד הצ`אטי. קודם שאלתי את פרמדאס מה עושים כאן שוטרים, והוא סיפר לי שבשנתיים האחרונות היו כאן כמה מקרי תקיפה, ואפילו אונס של מטיילת, אז הציבו כאן שוטרים. כרגע יושבים שני השוטרים במרפסת של הבאבא, ונשקם, שנראה כמו מוטציה של רובה קרבין, עם מחסנית קטנה, מונח מאחוריהם... הבאבא, שנראה מאוד חביב וחייכני, שואל אם אני רוצה צ`אי, וכשאני אומר כן, הוא מתחיל במלאכה, ואני כולי מרותק לתנועות ידיו, מביט בו איך הוא מכין את הצ`אי. לאחר שהוא מניח מספר ענפים בפינת המרפסת, הוא מבעיר את האש, ואז רוקח את הצ`אי, אותו הוא מבשל עם גרגירי תה, שורשי ג`ינג`ר, חלב, והרבה סוכר, מערבב היטב תוך כדי בישול, וכשהצ`אי מוכן הוא מוזג אותו ל-4 כוסות מתכת ומגיש לנו, הכל מדוייק ומסודר.
הצ`אי מצויין, אני אומר לו, והוא מחייך, ומודה בתנועת ראש. ארבעתם כולל פרמדאס, שיודע קצת הינדית ("הינדית קלה", הוא אומר לי), משוחחים עכשיו ביניהם, ואני מקשיב, אולי אקלוט משהו. מדי פעם פרמדאס מסביר לי, ואחר-כך הבאבא שואל אם אנחנו רוצים לעשן, מדליק שתי סיגריות עלים כאלה, לא משהו, ונותן לפרמדאס ולי. אחר-כך הוא שופך לשקית פלסטיק מנה מתוך תבשיל פלפלים קטנים, שהוא מבשל ומכין אצלו, אורז את זה יפה-יפה, ונותן לשני השוטרים, אשר מודים לו, נפרדים מאתנו, ויורדים חזרה למשמרתם. אני מביט בהם ומרגיש, שמה שקורה כאן זה כנראה מין טקס קבוע כזה, שמתקיים כל כמה זמן, עם אותם משתתפים, ויש לו כל מיני כללים וחוקים, ורק אני כאן חדש, אורח שמנסה להבין...
הבאבא מקפיד כל הזמן לשמור על הניקיון, ומטאטא עם מטאטא קטן, כמו שיש אצל ההודים (בלי המקל הארוך שלנו), את השאריות על המרפסת ומחוצה לה, ושוטף מייד במים כל כלי שהתלכלך. כל מי שעולה אליו מהצ`אטי למטה, מביא לו מים באחד מקנקני וכלי הפלסטיק שלו, וכך יש לו אספקת מים סדירה. "זה באבא טוב, כל מי שבא אליו אף פעם לא יוצא בידיים ריקות", אומר לי פרמדאס, בזמן שהבאבא מכין לו בכלי קטן קצת מלפפונים חמוצים לקחת אתו. לפני שאנחנו עוזבים הבאבא מכין לנו עוד סיבוב של צ`אי וסיגריות, ושלושתנו יושבים על רצפת המרפסת, בלב החורש, כשמסביב שקט מוחלט, והכל ירוק ומרגיע. מה צריך יותר מזה, אני חושב לעצמי, באמת, אפשר לחיות כך בשלווה, בלי מתח, בלי עצבים, ושפע של זמן לחשוב, ללמוד, לקרוא, לכתוב, לחיות! "הבאבא חי כאן כבר יותר מ-20 שנה", אומר פרמדאס בתשובה לשאלתי, "וכל כמה שבועות אני בא לכאן לבקרו, לפעמים מביא לו דברים שהוא צריך, ותמיד יושבים ומדברים". הבאבא מקשיב, הוא מבין מעט אנגלית, וכשהוא שומע שאני מישראל הוא עושה עם הראש תנועה של התפעלות, ושואל אותי כמה שאלות, בעזרת פרמדאס. במיוחד הוא מתעניין בגודלה של המדינה, ומאוד מופתע כשהוא שומע ממני עד כמה היא קטנה.
כבר מתחיל להחשיך, ואנחנו נפרדים מהבאבא בברכת שלום ותודה מקומית, `נאמאסטה`, בלוויית קידה, שיש בה כבוד לבאבא, ויורדים בשביל חזרה לכביש למטה, שם ניפרד לדרכינו. לפרמדאס יש ללכת עוד כמה ק"מ צפונה לאשראם שלו, ולי יש כמה ק"מ דרומה, ללאקסמאן ג`ולה. מרחוק כבר אפשר לראות את הגאנגס באור אחרון של שקיעה, ושנינו עוצרים כדי להנות מהמראה. פרמדאס אומר לי שהנהר הזה מלמד אותו כל הזמן דברים חדשים. בהתחלה הנהר נתן לו שלווה ושקט, שהיו כל-כך חשובים לו באותם ימים, ועכשיו הוא מלמד אותו על עצמו ועל העולם סביבו. "אני יכול לשבת שעות מול הנהר ולא אשבע, ולא אתעייף", הוא אומר לי, "יש בנהר הזה כל-כך הרבה חוכמה ונסיון, שייקח לך שנים ללמוד את כל מה שהנהר יכול ללמד אותך, וגם אז תהיה רק בתחילת הדרך...".
בג'רמן בייקרי
30.11.2003: הבוקר אני הולך לאכול בג`רמן בייקרי `דבראג` קופי קורנר`, שממש מעל לאקסמאן ג`ולה, מצידו המערבי, למרות שזה אומר בשבילי לחצות את הגשר, ובבוקר יש כאן תמיד רוח קרה שנושבת לאורך הנהר, כמו בשדרות של מנהטן, ודוקרת אותך באלפי סכינים קרות וחדות. טוב, בשביל זה יש לי את כובע הצמר הטיבטי שקניתי במנאלי, ומעיל הפליס, ויחד אנחנו עושים את זה. המראה מכאן, מצידו המערבי של הגשר, תמיד יפה ומרגש, כך שזה פיצוי על סבל החצייה... שולחנות הבייקרי ממוקמים תחת גג, אך ללא קירות, וליושבים לידם יש תצפית נהדרת על הנהר והגשר. אולי בגלל זה כשמקומות אחרים ריקים ומחכים לאוכלים, כאן בדרך-כלל מלא, אפילו שהמחירים הם לא להיט.
בבייקרי הזה גם תמיד אפשר למצוא טיפוסים מעניינים, וגם כעת, כשאני מזמין לי ארוחת בוקר, יושב בשולחן לידי טיפוס צרפתי צבעוני, גם בלבוש, וגם בהתנהגות, העונה לשם סלימי, ואין מי שהיה ברישיקש ולא מכיר אותו, או לפחות ראה אותו מסתובב עם הקטנוע שלו עם הגגון המצחיק שמעליו. סלימי זה החליט לפני איזה שלושים שנה או משהו לעזוב את חיי המערב והגיע להודו, ומאז הוא חי כאן, מסתובב בין כל מיני מקומות, אך את מרבית זמנו הוא עושה כאן, ברישיקש. הסלימי הזה הוא טיפוס מיוחד, ואני חייב לתאר לכם אותו הכי מפורט שאוכל, כדי שתבינו במי מדובר. אז ככה, על-פי מראה פניו הוא בערך בגיל 60, קטן, רזה, ואת שרירי ידיו השזופות אפשר לראות היטב, כיוון שגם בשעת בוקר קרה זו הוא לובש וסט דק חסר שרוולים, על גופיה סגולה (כשמתחמם קצת הוא פושט את הוסט והגופיה, מוכן לשיזוף היומי). שערו ארוך, פה ושם כבר זרקה בו שיבה, והוא קשור במטפחת סגולה סביב מצחו, ועל פניו מעין שפם סיני דק, היורד בצדדים עד לסנטר. לגופו הוא לובש מכנסיים אדומים, ובהופעה זו אני רואה אותו יום-יום מאז הגעתי לרישיקש. על אחת מזרועותיו כמה קעקועים וצמידים עם אגוזים קטנים, לצווארו שרשרת כסף עם תליון בקצה, ועוד מחרוזת עם הולוגרמה מרהיבה בצבע תכלת כזה... טוב, בטח פספסתי כמה דברים, אבל אני מקווה שאתם קולטים את הטיפוס. הסלימי הזה מדבר בקול רם עם כל מי שמוכן להקשיב לו, ומספר במבטא צרפתי כבד את התובנות אליהן הגיע במשך השנים, ושבעזרתן כבר כתב ספר וחוברת על חיים בריאים של המטייל - איך לשמור על בריאותך כאן בהודו. כמובן יש אתו תמיד כמה ספרים וחוברות, אותן ישמח למכור לך, וכעת, תוך כדי ארוחת בוקר אני מעיין באחת מהן; "מעניין", אני אומר לו, "באמת עבודה יפה", ויחד עם זה מוסיף שכרגע אין בכוונתי לקנות ספר או חוברת. לבחור צרפתי שכעת מצטרף לשולחן, ומזמין ארוחת בוקר, הוא מספר על בעיות הנהיגה בהודו, בצד שמאל, ומה קורה בכבישים, ומסכם את ההרצאה במשפט: If you are right you wrong, and if you are left you right..., נחמד הא?
אחר-כך הוא עובר לדבר על הקופים הרבים כאן, שגם כעת מסתובבים ומדלגים לא הרחק מאתנו, ממתינים לקבל שאריות אוכל, ומשווה אותם לקופי האורנג-אוטנג, אותם פגש באפריקה; "האורנג-אוטנג ממש נחמדים", הוא אומר, "והכי דומים לבני אדם". כיוון שסלימי מדבר בקול רם, כל יושבי הבייקרי מקשיבים, גם אם אינם רוצים, ומרגישים עצמם חלק מהשיחה. עכשיו מתערב בחור משולחן על-יד, ואומר שדווקא יש לו נסיון לא טוב עם קופי אורנג-אוטנג, ולעומת זה קופי הלאנגור שמסתובבים פה, עם הפרווה האפורה והפנים השחורות, נראים לו הרבה יותר נחמדים, והוא גם שמע שהם מונוגמיים, והזכרים שומרים אמונים לנקבות שלהן...
זוג ספרדי צעיר, בחור ובחורה, יושבים שולחן לפני, ועכשיו מספרים באנגלית לבחור צעיר משולחן על-יד, את קורותיהם עד שהגיעו לכאן; איך סידרו אותם עם המלון בדלהי, כשהגיעו בלילה, ונהג המונית, השוטר שעצרו לשאול, ופקיד הקבלה במלון, כולם עשו יד אחת, אחרי ששמעו שהם פעם ראשונה בהודו, כדי להוביל אותם למלון יקר, בטענה שאין מקומות במלונות אחרים בשעה כזו. למחרת גם אמרו להם שהרכבת להארידוואר כבר יצאה, ושכנעו אותם לקחת מונית לרישיקש ב-8000 רופי... אני מביט בהם, מתפעל איך הם מספרים את הכל ברוח טובה (אני לא הייתי מסוגל), כאילו זה חלק מדמי הלימוד של מי שמגיע להודו, ואין טעם לכעוס, או להתעצבן, ככה זה...
בשלב זה עוברת השיחה לנושא סמים, ואיפה אפשר לרכוש אותם. הבחור הצרפתי, זה מהשולחן על-יד, אומר שיש באבות שמעשנים, וגם שמוכרים לך סמים, ואילו חברו לשולחן, שמסתבר שהוא קנדי, טוען שבוונקובר אפשר לקנות סמים באיכות טובה שמגיעים מהמזרח... שני החבר`ה האלה, שמגלים בקיאות רבה, מחליפים דעות ואינפורמציה על סוגי סמים, מג`אראס עד הירואין, איכותם, ואיפה כדאי לרכוש אותם, כאן בהודו, ובכלל...
זוג ישראלי צעיר, שהגיע הבוקר לרישיקש, וקודם ראיתי אותם חוצים את הגשר עם ה`בתים` על הגב, בחיפוש אחר גסט-האוס, מגיעים לבייקרי לכוס קפה ועוגה ומתמקמים בשולחן אחורי (כי הכל מקדימה תפוס), להיכרות ראשונה עם המקום. עוגות ודברי מאפה הם ההתמחות של הבייקרי הזה, וקבוצת תיירים גרמנים מבוגרים, שמגיעה עם מדריך לראות את הגשר, מסתערת על הבייקרי וכולם מזמינים עוגות, קרואסונים, ושאר דברי מאפה, יחד עם כוס קפה. אשה בשנות ה-40 רוצה להגיע למפלים, ושומעת מסלימי שכדאי לה לקחת מונית עד הצ`אטי, ושם לשאול. בחור שבדי כבן 40-35 מספר לתיירים הגרמנים שפעם גר במינכן, אשתו גרמניה, והיום הם בנורשפינג, והוא מנהל שם מסעדה, ובשולחן לידו יושב אחד התיירים הגרמנים, כבן 70 לערך, ומצייר את גשר לאקסמאן... שעה אחת של בוקר, או קצת יותר, בג`רמן בייקרי שמעל גשר לאקסמאן, וכל העולם נפרש לפניך, אנשים מכל גיל ומקום, וסיפורים מכל סוג ומין, והודו, המארחת, מחייכת וזורמת עם הגאנגס...
על הגאנגס
טוב, היום אני הולך להשתזף קצת על חוף הגאנגס. כבר סיפרתי לכם שלאורך הנהר יש מפרצים נהדרים ומפתים של חול לבן ונקי, כמו בשפת הים, אז זהו, היום אני הולך לתפוס קצת שלווה וצבע על אחד החופים האלה, בקטע שבין שני הגשרים. המים אמנם קרים מאוד, ובשביל להתרחץ אצטרך לחכות לשעות הצהריים המאוחרות, אבל מה רע בלשכב על החול, להשתזף ולקרוא ספר? כן, זה הזמן לגמור את `מחזיר אהבות קודמות`, של יהושע קנז, שזה כמה ימים אני תקוע בערך באמצע שלו, ועדיין לא הצלחתי לגבש לעצמי עמדה כלפיו. בזמנו, כשהוא יצא לאור, התלהבתי וקניתי אותו, אבל לפני שהספקתי לקרוא הוא נעלם לי, או שנתתי למישהו שלא החזיר לי, ממש לא זוכר, וזהו. כל הזמן היה לי בראש שבסוף הוא יחזור אלי, ואז אקרא אותו, אבל זהו שלא, הוא לא חזר אלי, ועכשיו לקראת הטיול החלטתי לקנות אותו שוב, וסוף-סוף לקרוא אותו. מוזר, יש לי איזו תחושה שהספר קצת התיישן. לא בכל ספר אתה מרגיש בדיוק מתי הוא נכתב, אבל כאן זה בולט, כך אני מרגיש, ואולי זה משהו אחר בכלל, לא יודע. בכל אופן היום אני הולך לגמור אותו ונראה באיזו תחושה אצא.
מדי פעם מגיע ומתיישב לידי על החול איזה הודי ומבקש תרומה. פעם זה סאדהו, נושא את סיר המתכת שלו, פעם זה איזה באבא, שמנגן לי במין חליל כזה, שמנגנים לנחשים, ופעם אחת גם מגיע מישהו עם נחש קוברה ממש... לפעמים זה ילד, שמבקש רופי או שניים, או מישהו שהגיע לרחוץ בגאנגס, דווקא לידי, ומעת לעת גם משפחה שלמה שהגיעה לטבול בנהר, ועושה בהזדמנות פיקניק על החוף, כשהילדים בונים ארמונות בחול, וגם באים להתעניין מה אני עושה. העיר כולה מלאה בעולי רגל, שמגיעים לטבול בנהר הגאנגס הקדוש, עם בני משפחותיהם. בדרך-כלל הם שוהים כאן מספר ימים, ואז חוזרים למקומותיהם, אבל לפעמים הם גם נשארים יותר.
בדרך לפוג'ה
לפני יומיים, בדרך לטקס הפוג`ה, ליד רציף המעבורת, ירדתי למרפסת כדי לצפות בסירות המאמינים השטות בנהר. בעוד אני מביט בסירות השטות, ומקשיב לקריאות ההידד של יושביהן כשהן מגיעות לחוף, ניגשה אלי אשה הודית די מבוגרת, מלאה, והתעניינה מה מעשי כאן בהודו. התחלנו לשוחח, והסתבר לי שהיא תושבת כלכתה, ומלמדת בבית-ספר לילדים מוגבלים, שלומדים שם בעיקר דרך עבודות יד בעץ, ובחומרים נוספים. לפני כמה ימים היא הגיעה עם קבוצת תלמידים לדלהי, לתחרות בין תלמידים מוגבלים. התלמידים חזרו לדלהי לאחר התחרות, עם מורה אחרת, ואילו היא עם בני משפחתה הגיעו אתמול ברכבת להארידוואר, והבוקר לרישיקש. "הארידוואר מסחרית מדי והמונית מדי", היא אומרת, "ולכן המשכנו לרישיקש, שגם היא קדושה". איפה בני משפחתה, אני שואל, והאשה, מהימה שמה, אומרת שכולם, עם בעלה, הלכו לצד השני של ראם-ג`ולה, לטבול בנהר, והיא נשארה כאן, כי הברך שלה כואבת וקשה לה ללכת. "איך אתה מתרשם מהודו?", היא שואלת אחרי כמה דקות, בעת ששנינו מביטים בעוד סירה אחת שמגיעה לחוף. את השאלה הזו כמעט כל הודי שאני מדבר אתו שואל אותי, ונראה כאילו מאוד חשוב להם לשמוע מה חושבים עליהם הזרים שמגיעים לכאן. אני אומר לה שהודו ארץ מאוד מעניינת ושונה מכל מה שהכרתי עד היום, אבל למרות שאני כאן כבר יותר מחודש, עדיין קשה לי להגיד משהו ברור יותר על ההודים עצמם, "אני צריך עוד זמן". "כן", היא אומרת, "גם לי זה קשה, ואני נולדתי וגדלתי פה", והיא מחייכת. "יש שונות עצומה בין ההודים בדרום, לאלה שחיים בכלכתה, או בצפון. שפות שונות, אמונות ותתי-אמונות, מנהגים, והתנהגות יום-יומית שונה". היא מביטה בנהר, חוזרת אלי, ואומרת, "הודו זו מדינה ענקית, וצריך הרבה זמן כדי להכיר ולהבין אותה". עוד סירת מאמינים מגיעה לחוף, ושוב נשמעות קריאות ההידד של יושבי הסירה, ומהימה שואלת אותי איפה עוד אני מתכוון לבקר. אני מספר לה על תוכניותי להמשך הטיול, והיא נאנחת, ומציינת בצער שהיתה רוצה להישאר כאן יותר, אבל מחר הם כבר צריכים לחזור לדלהי, ומחרתיים לכלכתה, כי ביום שני מתחדשים הלימודים...
אני עדיין בתוך `מחזיר אהבות קודמות`, ותוך כדי קריאה יש לי יותר ויותר תחושה שיש משהו משותף לספר הזה, ול`שלושה סיפורי אהבה` של יעל הדיה, שקראתי לפני איזה שבועיים. אולי זו ת"א שעושה את החיבור (אח, ת"א, העיר שאני הכי אוהב...), אולי הכתיבה המדווחת, המרוחקת, המנוכרת, שיש בה, אין ספק, כדי להדגיש את מצבם של גיבורי הסיפורים בעיר הגדולה, את חייהם, ואת בדידותם, ואולי משהו אחר שטרם עמדתי על טיבו. מעניין איך בין כל הספרים שלקחתי אתי לטיול יש שניים שיש ביניהם כה הרבה מן המשותף... טוב, אז מה בעצם אני אוהב? מה אני מחפש? איזה ספר `עושה לי את זה?`, לא יודע, באמת, קשה לי להגדיר בדיוק, אני רק יכול לומר שלא מזמן קראתי את החלק הרביעי והאחרון שפורסם (בינתיים) של `בעקבות הזמן האבוד` של פרוסט, בתרגומה הנהדר של הלית ישורון, וזה ספר שבהחלט עשה לי את זה, כמו גם שלושת חלקיו הראשונים...
לקראת אחר-הצהריים אני הולך לראות עוד טקס פוג`ה, זה שמתקיים קרוב אלינו, ליד ראם-ג`ולה. כבר אמרו לי שזה טקס שמיועד יותר לתיירים ומבקרים, שמרביתם מתגוררים כאן בסביבה, אבל עדיין שווה לראות, כך אמרו. טוב, אז באמת מייד רואים את ההבדלים, גם בהכנות לפני וגם בטקס עצמו. מקום הטקס עצמו יפה ומסודר, כשמדרגות הגאט יורדות עד למים, ולקראת הטקס פורשים עליהן שטיחים, כדי שכל האורחים יוכלו לשבת בנוחיות... ואכן המדרגות מתמלאות באורחים רבים, חלקם הגדול תיירים, כולם עם המצלמות ביד (ולפעמים איזה סנדוויץ` ביד השניה), מוכנים לצלם... אני נזכר בטקס בגאט טריבני, הגאט המרכזית של רישיקש, שחוויתי לפני יומיים. טקס פשוט מאוד, על חוף הגאנגס, כולם עומדים על החול, אף אחד לא יושב, אולי כדי שלא יהיה נוח מדי, אין תיירים (כולם כנראה בטקס של ראם-ג`ולה...), אין מצלמות, אין הבזקי פלאש, והטקס כולו קצר ואינטנסיבי, ומאוד עמוס רגשית. כאן, לעומת זאת, הטקס ארוך, נמתח ונמתח כמו מסטיק (יותר משעה!), בעוד כולם יושבים, נינוחים, כמו בהצגה, והבזקי מצלמותיהם מהווים תאורת רקע קבועה (גם שלי, אני מודה)...
כאן גם משתתפת בטקס קבוצה גדולה של ילדים חמודים, לבושים בצהוב-כתום, חלקם עם כובעי צמר על ראשם, ששרים ומלווים את הטקס לכל אורכו, יחד עם תזמורת של כמה מנגנים וזמר. לקראת סיום הטקס עוברים הבראהמינים עם מנורות האש בין הקהל, על המדרגות, ומזמינים כל אחד לנענע אותן, ולשים ידיו מעל הלהבות; טקס יפה, מתוכנן, אבל ללא התרגשות אמיתית; זה יותר כמו לצפות בהצגה שיכולה להיות טובה ומרגשת יותר או פחות, אבל היא תמיד נשארת הצגה, ואתה תמיד נשאר צופה; בקיצור, טקס תיירותי למהדרין. אין ספק, דרך ארוכה עבר טקס הפוג`ה כאן, בראם-ג`ולה, ממצב שהיה קיים בעבר, שהכניסה לגאט היתה אסורה על מבקרים שאינם הינדים, ועד לשותפות פעילה ומלאה של הזרים והתיירים בטקס; ואם נשמעת נימה של ביקורת בדברי, אז כן, אני לא בדיוק אוהב את זה (ויסלח לי עמית, שהולך כל יום, באדיקות, לראות את הטקס הזה כאן בראם-ג`ולה...).
שיעורי יוגה
1.12.2003: זהו, היום התחלתי את שיעורי היוגה שלי! לקח לי 4 ימים כדי לשאול, לברר, לבדוק, לשמוע מהחבר`ה כאן, ישראלים ואחרים, מה יש ומה מומלץ, לגלות שיש הרבה סוגי יוגה (מה שלא ידעתי, בור שכמותי), והרבה מקומות שמלמדים יוגה, ולהחליט. אמנם אף פעם לא הייתי בענייני יוגה, אני חייב להודות, אבל רישיקש ידועה כבירת היוגה, וזוהי ההזדמנות לנסות משהו חדש, בשביל זה אני כאן! האמת שבהתחלה בכלל חשבתי לגור באיזה אשראם, ושם גם ללמוד יוגה, אבל אחר-כך ירדתי מזה, מכל מיני סיבות, והעדפתי להישאר בגסט-האוס שלי, ולקחת שיעורים פעמיים ביום (שמונה וחצי בבוקר, וחמש אחר-הצהריים, כל שיעור 50 רופי), במקום ועם מורה שימצאו חן בעיני, ובקבוצה קטנה.
המקום שבחרתי הוא `Omkarananda Yoga Academy`, (`אקדמיית אומקאראנאנדה ליוגה`), מצידו המערבי של גשר לאקסמאן, ממש מעל לגשר, שמלמד האתה יוגה, שהיא גם סוג היוגה הנפוץ במערב, עם דגש חזק על כל נושא הנשימות (פראנאיאמה), שהן חלק מההאתה יוגה. מקורה של היוגה לפני אלפי שנים, יש האומרים 5000, והיא החלה כאחת המסורות הפילוסופיות של הודו, והתפתחה במשך דורות רבים, וכך גם נוצרו לה ואריאציות שונות. פרוש המילה יוגה הוא אחדות, ובתרגום חופשי "חיבור חוטי המחשבה זה לזה", וכל סוגי היוגה, בסופו של דבר, עוסקים בחיבור שבין הגוף לנפש ומימוש העצמי, באמצעות תנוחות ונשימות. את הידע הזה מספר לנו קאראנפאל יוגי, המורה שלנו ליוגה, בתחילת השיעור הראשון, כשאנו עומדים בתוך אולם גדול, בקומה השנייה של האקדמיה. אחר כך הוא שואל אם יש לנו ניסיון קודם, ואני אומר שבשבילי זו הפעם הראשונה. יחד איתי משתתפים בשיעור עוד שניים, ג`יימס, בחור מניו-זילנד, שמסתבר שיש לו הרבה ניסיון ביוגה, ופייר, בחור צרפתי, שגם לו יש ניסיון. כל אחד מאתנו מקבל שמיכת צמר, פורס אותה על הרצפה, ויאללה לעבודה... בלי הרבה הסברים אנחנו עוברים לשכיבת פרקדן, על הגב, והמורה אומר "relax...", ולאחר שהייה קלה, "breathe in, breathe out...", ואחר-כך הוא מוסיף "slowly...", ואז, לאט-לאט הוא מתחיל עם כל מיני תרגילי מתיחה, שמפעילים אצלי שרירים שכבר מזמן שכחתי את קיומם (או שאף פעם לא ידעתי...). טוב, גמיש במיוחד אף פעם לא הייתי, ואם היה צורך בהוכחה נוספת לכך אז אני מקבל אותה עכשיו, אבל אני משתדל, באמת... בשלב העמידה על הראש אני לא כל-כך מצליח עד שהמורה בא לעזרתי. יש לו נגיעת יד רכה, וכל פעם שהוא מגיע לתקן לי את התנועות, להפעיל עוד קצת לחץ על השרירים שלי, ולמתוח לי עוד יותר את הגב, הבטן, הצוואר, וכל שאר החלקים, הוא עושה את זה בעדינות, אבל בכוח, והשרירים שלי צורחים וזועקים מרה....
לקאראנפאל יוגי יש קול סמכותי, המלווה בפנים רציניות מעוטרות זקן מטופח, ולמרות הופעתו המעט שמנמנה הוא מתגלה כבעל יכולת וגמישות מפתיעים. מה שטוב אצלו במיוחד זה שהוא עושה הרבה תרגילי הרפייה ונשימה, שגם עוזרים לגוף כל פעם להתרגל למצבו החדש לאחר כל סדרת מתיחות, ("breathe slowly in and out"), תוך ויסות השאיפה (דרך האף), הנשיפה (דרך הפה), עצירת הנשימה ושליטה בה, שהרי לפי היוגה הנשימה היא המחברת בין הגוף לנפש. בתרגילי ההרפיה והנשימה האלה אנחנו שוכבים על הגב, מרוקנים את כל האוויר מהריאות, אפילו מה שכבר אין, והבטן נדבקת לגב, ואחר-כך מנפחים את הריאות, עוד ועוד, דוחפים את הסרעפת למעלה, עוד קצת, עוד קצת, ושוב, מרוקנים את האוויר, וחוזר חלילה... בסוף השיעור אנחנו מקבלים שמיכה נוספת, כדי לשמור על חום הגוף, ועושים הרפייה לצלילי המנטרה `אום`, המבוטאת בצורה ממושכת (אומממממממ...) וחוזרת על עצמה שוב ושוב בטייפ של קאראנפאל יוגי. ה`אום`, יש לדעת, הוא אחד הסמלים החשובים בהינדואיזם ונחשב למנטרה (מילה מקודשת) חזקה במיוחד. ה`אום` מורכב מצורה שמזכירה את הסיפרה 3, ומסמלת את השילוש הטרימורטי של בריאת העולם, שימורו, והחרבתו; חצי הסהר (צ`אנדרה) מסמל את התודעה חסרת המנוחה, והנקודה שבתוכו (בינדו) מסמלת את בראהמאן, האחד, שבתוך התודעה, מקור הקיום כולו.
בסוף השיעור כל-אחד ניגש ומשלם למורה, מבררים שהשיעור הבא אכן מתקיים בחמש אחר-הצהריים, ונפרדים, שלום ולא בהכרח להתראות, כי יש כאלה שמגיעים רק לנסות, אחרים לוקחים רק שיעור אחד ביום, ויש גם כאלה שמחליטים שהמורה לא מתאים להם. ביציאה החוצה אני מחליף התרשמויות עם ג`יימס, בחור רזה, שרירי, קצת יותר גבוה ממני, שיער בלונד ארוך קשור מאחור, בן 25 לערך, שיש לו לדבריו הרבה ניסיון ביוגה. הוא וחברתו גרים באשראם מבודד איזה 4 ק"מ מצפון ללאקסמאן ג`ולה, ויש להם אופניים אותם שכרו כדי להגיע לכאן. הוא בודק כעת מורים שונים, ובעקבות השיעור הוא אומר שהמורה כאן שם דגש חזק על נושא הנשימות (פראנאיאמה). יש מורים שמדגישים יותר את התרגילים הפיזיים, ואצלם בשיעורים עושים הרבה תרגילים ועובדים פחות על נשימות. עכשיו הוא וחברתו מחפשים אפשרות לגור באיזה אשראם באזור שלנו, ולקחת שיעורים באשראם עצמו, ועל כך גם התייעץ בסוף השיעור עם המורה שלנו.
ג`יימס מציע להראות לי עוד מקום שיש בו שיעורי יוגה למתחילים (כמוני), ואנחנו חוצים את גשר לאקסמאן ויורדים דרומה מצידו המזרחי של הגאנגס. יש כאן מקום עם חלונות כהים, ובחוץ כתוב שיש 3 כיתות, מתחילים (שמונה בבוקר), מתקדמים, ואלה שבאמצע, לכל כיתה שיעור אחד ביום. אני נפרד מג`יימס ונכנס פנימה לקבל פרטים, מסתבר שהמורה איננו, ואין עם מי לדבר, ואני מחליט לחזור בשלוש, לשמוע הרצאה על יוגה (יש הזמנה בחוץ), ולפגוש את המורה. טוב, זה הזמן לארוחת בוקר, שאחריה אני חוזר לגסט-האוס, להצטרף לחבר`ה שמשתזפים בשמש על המרפסת, איתי, מיכל, הדר ותומר. תומר, שגם גר בגסט-האוס שלנו, מצייר קצת, ומביא עכשיו, לבקשתי, ומראה לי ולאחרים מספר רישומים שהספיק לעשות בהמתנה בשדה התעופה של טשקנט, בואראנאסי, וגם כאן ברישיקש. גם בירו, מנהל הגסט-האוס, מצטרף, ומבקש מכולנו שנשלם לו את כל הלילות עד עכשיו, כי היום זה הראשון לדצמבר והוא צריך לסגור חשבונות...
בשלוש, כשאני מגיע למרכז היוגה עם החלונות הכהים, אני לבד. המורה שצריך להרצות לא הגיע (כשיגיע מאוחר יותר, יגיד שעכשיו, כשיש פחות תלמידים, הוא נותן את ההרצאות רק על-פי תאום מראש...). יש כאן כיתת לימוד אחת, עם שטיח ומזרונים דקים, והבחור שמקבל אותי, שאחראי כאן על כל הסידורים, מזכיר לי את חכים, חברו למסע של סינבד בספינה, הנימבוס, בסדרה המצויירת לילדים... `חכים` הזה מרגיש לא נעים שהמורה לא בא, ומזמין לי צ`אי מהקפה הסמוך, ואחר-כך מספר לי באנגלית רצוצה על המקום. טוב, אם זה המצב כאן אני נשאר איפה שהתחלתי. אחרי הצ`אי אני חותך חזרה לגסט-האוס לעוד קצת מנוחה על המרפסת, ובחמש אני שוב באקדמיה של קאראנפאל יוגי לשיעור השני. ג`יימס לא הגיע, אבל באו זוג נחמד, בחור אנגלי, הנרי, ובחורה מניו-זילנד, סוניה, ועכשיו אנחנו ארבעה, יחד עם פייר מהבוקר. השיעור השני כבר מתחיל להכניס אותי לקצב, ובסיומו אני מרגיש ממש טוב! גם הנרי וסוניה אומרים שהיה שיעור טוב, והם יבואו גם מחר, וכולנו יחד חוצים את גשר לאקסמאן מזרחה, מבסוטים, מרגישים טוב כזה, ומחליפים חוויות על השיעור, על המורה, ובכלל...
לפני הירידה לגסט-האוס אני פוגש את הילה ונמרוד (מקבלת השבת), שעומדים ומדברים עם הדר ותומר, והילה מזמינה את כולנו "עוד איזה שעה וחצי או משהו" אליהם לגסט-האוס, לכוס צ`אי. אחרי ארוחת ערב במסעדה איטלקית סמוכה (לא משהו), וקצת אינטרנט על-יד, אני מגיע ל`בומביי קשטרה`, הגסט-האוס של הילה ונמרוד, שכשהגעתי לרישיקש כמעט לקחתי אותו, רק שאין בו שירותים בחדרים. דן ועמית כבר כאן, ועמית, אם אתם לא יודעים, נמצא כאן ברישיקש כבר יותר מכולנו; הוא כבר מעז לשתות מים הודים מהברז, ולא מבקבוקים כמו כולנו, וכל מה שאנחנו רואים ועושים ברישיקש הוא כבר הספיק לשכוח (למעט טקסי הפוג`ה בראם-ג`ולה, ומסיבות ה`פול מון` לחוף הגאנגס...). תכף יגיעו תומר ואיתי, ובסוף גם הדר, עם כמה צ`ופרים, ובינתיים הילה עומלת על הצ`אי, שמוכיח עצמו כצ`אי שלא מבייש שום באבא או צ`אי שופ. אנחנו מקשקשים על כל מיני דברים, ומתווכחים על ההודים, על טקסים, ועל הגאנגס, עד שדן מתערב; מחר הוא לוקח את האוטובוס לדלהי ולראג`אסטאן, ובינתיים הוא מספר לנו ששמע ממישהו על ניסוי מדעי שהיפנים עשו, כדי לבדוק האם יש משהו מיוחד במימי הגאנגס, כתוצאה מתפילות האנשים אליהם, והיחס הקדוש שמקבל הנהר מכולם. הם מילאו שלושה מיכלים במים, למים במיכל הראשון הם כל הזמן חייכו, אמרו דברים טובים, וצחקו לידם; את המים במיכל השני הם כל הזמן קיללו, ואמרו להם דברים רעים, וכלפי המים במיכל השלישי הם היו אדישים, והתעלמו מהם. בתום הניסוי (לא ידוע לו כמה זמן נמשך, כי הוא שמע את כל הסיפור הזה ממישהו אחר), הסתבר שהמים שקיבלו חיוכים ואהבה היו הצלולים ביותר, ואילו המים שקיבלו אדישות והתעלמות, וזה גם מעניין, היו הכי עכורים; המים שספגו קללות ורוע היו גם הם עכורים, אבל עכירות שונה. לפי עורכי הניסוי זה יכול ללמד, שאולי כל האנרגיות החיוביות שמיליוני הודים מעבירים לגאנגס אכן גורמים לו שיהיה נהר בעל איכויות מיוחדות, ולכן גם כל הזבל שנזרק אליו, צינורות הביוב שנשפכים אליו, הגוויות שלא נשרפות והאפר שמפוזרים בו, וכל השאר, לא פוגעים באיכותו. נו, מה תגידו? אני אומר שזה מעניין, אפילו מדהים, באמת. ואתם יודעים מה, אני מוסיף לאחר מחשבה, זה בעצם דומה לבני אדם; גם עבורנו אהבה וחיוכים מוציאים מאתנו את הטוב, והתעלמות ואדישות כלפינו גומרות אותנו; כבר עדיף שיגידו דברים רעים, העיקר שיתייחסו. הילה מחייכת ומוזגת עוד כוס צ`אי, איתי מגלגל סיגריה, הדר מביטה בי, ואני אומר שבעיני הרבה יותר חשוב מהבדיקה המדעית של היפנים זה מה שבראש של ההודים, מה הם מייחסים לנהר הזה. "מה שמעניין באמת, לדעתי", אני מוסיף, "זה מה שהאנשים מרגישים כלפי הנהר, האמונה שלהם בכוחותיו, ואיך זה משפיע על מעשיהם והתנהגותם, גם אם היה יוצא בבדיקה שהנהר הזה הוא נהר ככל הנהרות". "אתה מדבר כמו פסיכולוג", אומר לי מישהו, דן או תומר, ואני חושב רגע, ואומר "אולי, אבל גם בלי קשר לפסיכולוגיה תמיד הרגשתי שהאמונה שלנו בעצמנו, כמו שההודים מאמינים בגאנגס, תשפיע על כך שהדברים בהם אנחנו מאמינים יתרחשו בסופו של דבר; לפעמים צריך הרבה סבלנות, אבל בסוף זה יקרה...".
