יוצאים לטרק
טוב... אז אחרי ציפייה ארוכה וממושכת של שנתיים מהטיול הראשון שלי להודו (ספטמבר 2001), הגיעה חופשת הקיץ מהלימודים ואני מיהרתי לקנות כרטיס טיסה להודו שלי, שכל כך חיכיתי וציפיתי לחבק אותה שוב מקרוב.
ב-17/10/03, עליתי על מטוס לבדי, היישר לדלהי. דלהי, המנהטן של הודו, ומי שלא היה שם, לא יבין על מה אני מדברת. כבר בטיול הראשון שלי, נחרטה בליבי כמיהה לעשות את הטרק שעליו שמעתי נפלאות על גבי נפלאות - הטרק למקורות הגנגס. עוד במטוס, כבר גייסתי לעצמי פרטנר, שעל ידי מסע יח"צנות לטרק שכנעתי אותו להצטרף, בטענה שנופים יפים מאלה הוא לא יראה, הטרק קל וקצר (שלושה ימים) והחברה (אני...) נהדרת - אז למה לא?...
תוך שלושה ימים, שכרנו ג`יפ מרישיקש (Rishikesh) לכיוון גנגוטרי (Gangotri) הנמצאת כ-6 שעות נסיעה מרישקש. גנגוטרי, כפר קטן, שלו ועוצר נשימה ביופיו אשר ממנו יוצא הטרק למקורות הגנגס. זהו מקום שבלי שום קשר לטרק - שווה ביקור. מקום מיוחד, אין הרבה כמותו בהודו. ביום שלמחרת, התארגנו על ציוד מתאים (הטרק הוא לאורך רכסים גבוהים וקר... מאוד...) ויצאנו אל הדרך - אני וגולן.
המסלול של הטרק, על פי הלונלי פלאנט, הוא יום ראשון הליכה לכיוון גמוק (ghomuk) ושם גם לינה של לילה אחד. ביום השני, השכמה מוקדמת בבוקר והליכה לכיוון הקרחון שממנו מתחיל הגנגס הקדוש כאשר עוד באותו יום ניתן לעשות את כל הדרך חזרה עד לגנגוטרי (נקודת ההתחלה). קיימת אופציה של עלייה מנקודת המוצא של הקרחון לכיוון טפוואן (Tapovan), אשר נמצאת במרחק עלייה של כ-3 שעות מהקרחון, כאשר בלונלי פלאנט מצוין מפורשות שמומלץ לקחת מדריך.
אז את היום הראשון עברנו בשלום. ההליכה הייתה נעימה ומלבד גשמים שהרטיבו אותנו עד לשד עצמותינו, היינו מרוצים מקצב ההליכה, מהנופים ומשעת ההגעה. את הלילה העברנו בהתכרבלות צפופה עד כאב, ליטוף אצבעות כפות רגלינו בג`ינג`ר (שידוע בסגולות חימום הגוף) ועטופים במרבית בגדינו על סוגיהם. בבוקר שלמחרת, התחלנו את היום שמחים ומאושרים, הקרחון נראה באופק והדרך לא נראתה מאיימת והייתה אמורה להסתכם ב-4 שעות הליכה - אם לא פחות.
הגענו לקרחון, התרשמנו ממנו, צילמנו, מלאנו בקבוק מים מינרליים במי גנגס טהורים וישבנו לעשן סיגריה בתוך הנוף המופלא הזה שבו אתה מרגיש נבלע וקטן בתוך חוצות היוצר של אלוהים. מסביבנו רכסי הרים עצומים, פסגות מושלגות, שמיים בהירים, פסל של שיווא מעוטר ומטופח, ושקט שקורע לך את הלב. בתוך כל השלווה הזאת, גולן ואני מתחילים לשקול עלייה לטפוואן אשר ממנו נצפה ההר הקדוש שיוואלינג המתנוסס בגאווה מעל לקרחון. בטפוואן, כך שמענו, יש שני מקומות לישון (שני אשראמים) אך אנשים לא מרבים לישון שם בשל תנאי הקור הקשים. ראינו על הדרך אנשים שכבר מתחילים את העלייה, שמלמטה נראתה כלל לא מאיימת, בטח לא בשבילנו - מדריכת חי"ר קשוחה ושיריונר חסון.
מתחילים לעלות
החלטנו, באופן ספונטני לחלוטין ש-"שנתחיל לעלות, הכי הרבה, אם נתחרט- נרד...". "בלי מדריך"? שאלתי.... "בלי מדריך, בשביל מה אנחנו צריכים מדריך? הסתדרנו עד עכשיו לא רע". העלייה התחילה בנימה אופטימית. היה קשה, החמצן חסר בנשימתנו, א-ב-ל הכח היה במותנינו. בראשית העלייה לטפוואן, היו לצד הדרך אירופאים עם נעלי הליכה ומקלות הליכה שעשו רושם כאנשים מקצועניים שיודעים ומבינים את המשמעות של הטרק על הקרחון. בשלב מסוים, עשינו הפסקה קלה שבגללה איבדנו קשר עין עם שאר המטרקים ובנוסף גם השמש החלה את דרכה דרומה. העלייה הפכה קשה ומפרכת. כיוון שהעלייה לטפוואן הייתה ספונטנית, לא היינו ערוכים מבחינת מים ולכן מילאנו מים ממפרצי הקרחון, בהם זרמו מי גנגס נקיים וטעימים, הכי טעימים ששתיתי מימיי.הדרך הפכה מטושטשת ולא ברורה. המסלול לא היה מסומן ולצידם של כל כך הרבה רוג`ומים מצאנו את עצמנו מתוסכלים מתוך הבנה שאיבדנו קצת את הכיוון, ואמנם אנחנו רואים את הסוף (הרחק, הרחק שם למעלה) אבל את הדרך אל הסוף לא ראינו והחוסר בחמצן החל לעשות את שלו. סיכמנו שלא נחזור למטה, כי אנחנו רואים את הקצה, ובשביל שני ישראלים גאים שכמונו לחזור אחרי ש-"כבר הגענו עד לכאן" - לא בא בחשבון על אף שכבר הבנו שמצבנו לא מזהיר. בשלב מסוים בטרק, היינו צריכים לחצות מפל קטן ולעבור לצידו השני - כך על פי סימון חץ על אחת האבנים שבסמוך למפל.
כשחצינו את המפל, הבחנו במישהו שמנופף לנו מקצה ההר אליו שאפנו להגיע. האדם שנופף לנו, ניסה לסמן לנו לחזור אחורה כי אנחנו בדרך הלא נכונה. לא הבנו את האיתותים שלו ובחרנו להמשיך בשלנו, בהסתמך על כך שהלכנו בעקבות החץ. בשלב הזה, אני הייתי עצבנית, עייפה, רעבה, צמאה ומפוחדת עד מוות - ואני לא מגזימה.
החושך החל לרדת, גולן ואני תקועים בזווית של 90 מעלות על הקרחון שממנו מתחיל הגנגס. עם רדת השמש, השכבה העליונה של הקרחון החלה להמס במקצת, כך שהסלעים בהם נאחזנו תוך כדי העלייה במסלול הלא ברור בו ניסינו ללכת - החלו להידרדר. לא היה במה להיאחז, ההליכה הפכה קשה ומתישה. בשלב מסוים, מצאתי את עצמי נאחזת בשיח קטן שעוד רגע נתלש ממקומו ואני - איתו. הייתי מאוד מאוד קרובה לקצה ההר המיוחל שלא האמנתי שאזכה לראות. גולן, מתחתי, נאחז בסלע שנראה כיציב וכאחוז היטב בקרקע.
בשלב הזה, לא יכולתי יותר לזוז, כיוון שכל אבן בה נגעתי התדרדרה מטה לכיוון ראשו של גולן שהתחנן שאפסיק לזוז כי כל האבנים מתדרדרות לכיוונו. בזמן שאני באותה פוזיציה, מתפללת לאלוהים שיציל אותנו ותוך כדי זה גם נפרדת מהחיים שלי, אותו בחור שניסה לכוון את דרכנו באמצע הדרך לפני המפל, עמד על קצה ההר שהיה קרוב אלי מאוד אך עדיין בלתי אפשרי.
ה"בחור" היה באבא, שרץ מהר להביא חבל, אותו זרק לעברי ועם כל תת המשקל שלו ועודף המשקל שלי - הצליח למשוך אותי למעלה ואחרי גם את גולן. הבאבא הזה זכה לחיבוק הכי גדול שנתתי אי פעם בחיים שלי. עלינו למעלה, באבא לקח אותנו למערה שלו שהיא מערה תת קרקעית עם שני "מפלסים", כאשר בתחתון - איך לא- פסל מהודר של שיווא, ובמפלס העליון שמיכות מעופשות עליהם באבא מארח אנשים פעם ב... באבא, סיים בדיוק חמש שנות שתיקה, ועל כן כינה עצמו silent baba. החושך כבר ירד על פסגות טפוואן, ואני וגולן הרגשנו כאילו קבלנו את חיינו בחזרה. באבא הכין לנו תה העשוי מצמחי תבלין מרים יתר על המידה, אורז קר שהיה מוכן מבעוד מועד וצ`אפטי יבש עם עיגולי עובש ירוקים בדפנות.
באבא לקח אותנו לתת donation לשיווא, ואני, ברוב נדיבותי - מודה לשיווא, לבאבא ולכל אלילי היקום על היותי בחיים - שמתי "מעשר" בנדיבות רבה. הבנו שאת הלילה אנחנו נעבור אצל באבא, שלזכותו ייאמר השאיר אותנו לישון שם לבד אך ציין בטרם עזב אותנו כי יש עכברושים בגודל אסטרונומי... יופי, איזה כיף, עכשיו אני בטוח ארדם. ישנו על הריצפה שהיתה קפואה לאין תיאור. חתיכת המתכת, שהייתה גג לראשינו, הייתה מנוקבת, והשלג שירד במהלך הלילה ליטף ברכות את גופינו. ואם עד עכשיו חשבנו שהיה לנו קר - טעינו !!! חיכינו שייעלה הבוקר וסיכמנו שנשלם לבאבא כדי שייקח אותנו חזרה למטה, כי אני סירבתי בכל תוקף לרדת שוב את דרך האימים ללא מדריך, ובאבא נראה כמי שמכיר את הדרך.
בבוקר, באבא הצליח לשכנע אותנו שאם כבר עלינו לטפוואן בסופו של דבר - אנחנו מוכרחים לראות את "האגם". לאחר שיכנועים רבים, הסכמנו להצטרף אליו וזאת לאחר שהבטיח שההליכה היא במישור והדרך ברורה לחלוטין. כמובן, שבדרך עצר לנו באבא בכל מיני מערומי אבנים שבתוכם הסתתר לו שיווא קטן שרק חיכה ל-donation שלנו, וכשבאבא מרצה לך על כמה חשוב ה-donation ועל נפלאות שיווא בעולם הגדול - אתה לא יכול לא לשים donation.
אני מודה ומתוודה, שכשהגענו לאגם - נעתקה נשימתי. הסיוט של ליל אמש כמו נשכח מזיכרוני ומארנקי. האגם, נמצא בין שני רכסים קטנים, כולו בצבע תכלת בהיר ונקי נקי נקי (!!!), עד שדמותך משתקפת במים כמו אל מול מראה שכרגע צחצחו אותה במיטב חומרי הניקוי המתקדמים.
את הדרך למטה באבא סירב לעשות איתנו (אך זה כמובן לא מנע ממנו לקחת מאיתנו עוד donation בטענה שבאבא ירד איתנו עד לאן שנבקש ממנו וילווה אותנו לאורך כל הדרך, אם לא פיזית אז במבט מלמעלה ויכוון את דרכנו במידה ונטעה). תוך דקות מספר באבא נעלם מהאופק כלא היה. את הדרך למטה עברנו גם כן בייסורים. הלכנו שוב לאיבוד, החלקנו על אבנים לא יציבות והרגשנו שוב את סף העצבים שלנו מרקיע שחקים. אבל בסוף, בסוף, בסוף - הגענו חזרה לגנגוטרי בריאים, שלמים ועם סיפור טוב לספר לנכדים.
