מגיעים להודו
לפני שננחת בדלהי, בואו נודה - מה הדבר הראשון שאנחנו עושים כשמגיעים למדינה בדרך האוויר? לפני התור לבקשת הגבול יש תור ארוך לשירותים. חיכיתי לקבלת הפנים ההודית, לקחתי אויר ונכנסתי לשירותים. מצב הניקיון היה בינוני פלוס. כיורים מראות, גברת נעימת סבר בסארי מחלקת נייר טואלט בכניסה. הכל בסדר. נשמתי לרווחה. פתחתי את דלת התא ומה לא היה שם? לא היו שם שירותים! ברגע הראשון ממש נעלבתי. חשבתי שלפחות בשער הכניסה להודו אני אקבל הנחה. למי שעוד לא הבין, השירותים היו בסגנון "בול קליעה". טוב, צריך להודות, זו דרך מאוד היגיינית להתפנות. רון חיכה לי בחוץ, מביט בי במבט שואל. "הכל בסדר? התמודדת?" והוא היה חייב לשאול "עשית פיפי בכלל?". הרגשתי גיבורה גדולה. היום, ממרומי השבוע בהודו, אני אספר לכם שנתקלתי ביותר אסלות מבול קליעה, אז אל חשש.
הגענו לשדה התעופה מצויידים במספיק מידע כדי שהכל יהיה חלק. יוצאים, לוקחים טוק טוק (או מוטור בייק או וספה עם מושב נוף, תחפשו בגוגל), מתמקחים עם הנהג על 250 רופי שזה 25 ¤ (שער המרה פשוט)- זכינו! נוסעים חצי שעה ל-Yes Please Hotel שנמצא ב-main bazaar ומבקשים חדר. לא נשמע מסובך, נכון? אז נראה אתכם נוסעים בטוק טוק בהודו במשך חצי שעה! ארבע פעמים אמרנו את ברכת הגומל. ראשית, הם נוסעים בצד הלא נכון של הכביש. שנית, הם נוסעים מהר. שלישית, הם כל הזמן צופרים. רביעית, כביש של שני נתיבים הם הופכים לחמישה נתיבים. אז צריך לברך ארבעה פעמים... במיומנות רבה עברנו בין סמטאות צרות. מזל שהגענו בשעה 04:00 לפנות בוקר, כי בשעה כזו כבר לא ראיתי שום דבר. עצרנו בפתח המלון, נתנו לנהג 50 רופי יותר שיהיה מבסוט ושוקולד "פסק זמן" (נדיבים הישראלים) ובמצב רוח טוב נכנסנו למלון. לא היה חדר פנוי אז הלכנו למלון ליד וקיבלנו חדר ובו מיטה, מאוורר תקרה וארבעה קירות. מרפסת משותפת לכולם (בסגנון פטיו) ושירותי בול קליעה משותפים. כל זה במחיר מציאה של 170 רופי ללילה, היינו מאוד מרוצים. לילה טוב!
מטיילים בדלהי
קמנו נמרצים בוקר בעיר זרה (השעה היתה כבר בצהרי היום אבל למה להיות קטנוניים). התלבשנו בבגדים מהטיסה כי אנחנו סוחבים מעט בתיק גדול. נעלנו נעליים סגורות היטב (בכל זאת הודו), לקחנו בקבוק מים מינרלים ויצאנו לראות את דלהי. השעתיים הראשונות עברו עלי ב"וואו, תראה את זה, מקסים!". בעיקר התרגשתי ממוכרי פירות על עגלות ברחוב, מתופרים עם מכונות תפירה ישנות, כאלו המופעלות בעזרת רגלית ששמים אצנו בגינה לנוי, מהמון נשים בסארי צבעוני וגם מהסנאים. יש להם סנאים על העצים, ברחוב. ממש פסטורליה. אחרי שעתיים התחלתי להבין שיש גם הרבה מכוניות, טוק-טוקים, רוכבי אופנועים ואופני ריקשה וכולם נוסעים בתוך בליל של אנשים וצופרים. הם דרסו אותי ואת רון. הם כל הזמן שואלים אם אנחנו רוצים מונית שהרי למה שאדם יטייל ברחוב בשלווה אם הוא יכול לשלם למונית שתיקח אותו ותחזיר אותו. כל דלהי שוק אחד גדול.
התעייפתם? גם אני ואני גם קצת רעבה, אז הולכים למסעדה שרון בחר. זוהי מסעדת פועלים, 8 שולחנות מתוכם שישה תפוסים. הצצנו בסירים ובחרנו: צ`פאטי (לאפות קטנות למי שפיספס), עדשים, שעועית. אוכל מקומי טוב ובריא. רון היה מבסוט, לי זה היה חריף מדי אז הג`וקים על השולחן אכלו את החלק שלי. שתינו מים מינרלים. כשסיימנו לאכול פתחנו מפה של העיר והצבענו על כתם גדול וירוק באמצע העיר שעונה לשם "פארק" כיעד הבא. דרך הגעה: ננסה ריקשת אופניים. למי שלא מכיר מדובר בילד בן 10-16 שסוחב אותי ואת רון, שני חבר`ה מבוגרים על אופניים עם שלושה גלגלים וספסל ברחבי העיר. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאני מנסה את זה, כי זה לא נעים שילד סוחב אותי עם אופניים וכי הילדים האלה לא יודעים לאן הם נוסעים ואני בטח שלא. אז במקום להגיע לפארק, הגענו לאדם שטען בתוקף שהפארק סגור ושעלינו לגשת לסוכנות לתיירים להחליף את המפה. נשמע הגיוני, נכון? אל חשש, אין יאוש, רון ינווט אותנו לפי המפה.
לאחר צעידה של שעתיים נוספות הגענו לגינה קטנה במרכז העיר. לא לשם התכוונו להגיע, אבל קצת דשא יש. במשך היום הזה הגענו לשתי תובנות. האחת: אין שום אפשרות להסתובב בדלהי ברגל מפאת מחסור בשמות לרחובות או לחילופין רחובות רבים מדי מכדי להכניס את כולם למפה. שנית: יש בהודו דשא, עצים נותני צל וספסלים. פשוט לא חיברו ביניהם. כלומר, או שתשב על הדשא או הספסל בשמש, או שתעמוד מתחת לעץ באמצע הכביש. לך שמורה זכות הבחירה. בשלב הזה, אחרי קצת יותר ממחצית היום הבנו שאנחנו ודלהי זה לא סיפור אהבה. כרטיס היציאה שלנו נראה כמו כרטיס רכבת. חבל שלקח לנו עוד חצי יום כדי למצוא אותה.
האם כבר הייתם בתחנת רכבת בדלהי? כשאתה מגיע, אתה עולה לקומה השניה, אך יש לעשות זאת מהעליה הנכונה כיוון שיש כמה עליות. איפה העלייה הנכונה אתם שואלים? התשובה פשוטה מאוד. תעלו ותרדו שלוש פעמים ובפעם הרביעית זו העלייה הנכונה. היכנסו לחדר שעל דלתו כתוב "כרטיסים לתיירים בלבד". לפניכם כסאות מסודרים בצורת ח`. תחילת התור בצד אחד של ה-ח` וסופו בצד השני. בכל פעם שהתור מתקדם, כולם זזים כסא אחד קדימה, כמו מסיבת התה של עליזה בארץ הפלאות. זהו סיום מושלם ליום מושלם.
את היום השני בדלהי העברנו בהמתנה לרכבת לילה. מנחשים איפה? מי שמכיר אותי כבר ניחש - בגן החיות של דלהי. האמת היא שלא היה משהו יוצא דופן. החלק הכי טוב בגן החיות היה ה"קנטינה" שלו, ככה קוראים פה למזנון, עוד ירושה מהבריטים. זו היתה הפעם הראשונה שאכלתי בדלהי והיה לי טעים, אלה היו נודלס. לכל יום יש סוף יום ושם בסוף היום חיכתה לי רכבת לילה לצפון הודו, בדרך לניינטל (Nainital). אולי שם נמצא שקט ושלווה, ירוק בעיניים כמו שהבטיחו לנו. קיבלתי דרגש שכיבה ברכבת. ניפגש בנייניטל, משם אני מבטיחה חוויות יותר חיוביות. לילה טוב.
