הקדמה
יש לי חבר בעבודה בשם מרטין עולה ותיק מארגנטינה שבזמנו הפנוי הוא משמש ככתב לעיתון ספורט יומי באינטרנט בספרד בשם `דון-בלון` Don-Balon שמסקר בעיקר את הספורט בספרד אבל גם בעולם, בעיקר כדורגל. לפני כשנתיים נסעתי לשישה ימים לברצלונה עם בני חבר טוב שהגיע מניו-יורק לטיול הזה ושאלתי את מרטין מה הוא יכול לארגן לנו אצל `דון בלון` בזמן שהותי בברצלונה, אולי איזה כניסה לאיזה משחק כדורגל של ברצלונה ואם לאו אז אני אסתפק במשחק של אספניול שהיא הקבוצה השנייה בחשיבותה בברצלונה. מרטין עשה את האימיילים והבירורים הדרושים והודיע לי במפתיע ש`דון בלון` החליטו לצ`פר אותי, הוד, וביקשו ממני להגיע יום לפני המשחק לאיצטדיון `נואו קאמפ` שנחשב לאחד מהאיצטדיונים הגדולים והיפים שיש ולשאול שם איפה המשרד של חלוקת הכרטיסים.
מגיע לאיצטדיון
שמח, מאושר ומופתע יצאתי בבוקר לאיצטדיון כדי לקחת את הכרטיסים, בליבי קיננה התחושה שלא יכול להיות, מה פתאום, למה שייתנו לי כרטיסים, אולי עד שאגיע יגמרו כל הכרטיסים ולכן צריך למהר ועוד כהנה וכהנה חששות. הגעתי בסביבות 10 בבוקר והתחלתי לחפש את המשרד המדובר והחיפושים לקחו הרבה זמן, האיצטדיון ענק בהיקפו עם הרבה משרדים, הרבה קופות למטרות שונות ומעט אנשים דוברי אנגלית שיכולו להבין אותי ואני אותם, בשעה טובה חשבנו שהגענו לקופה המיוחלת אבל היא הייתה אמורה להיפתח רק אחרי הסיאסטה, אז בילינו לנו בוקר וצהריים שלמים בצפייה באימוני קבוצת הנוער של ברצלונה, בצפייה בקומפלקס האימונים המדהים, באימוני הכדורסל של ברצלונה ושופינג ב`זארה` המקומי.
בשעה 5 נפתחו הקופות אבל הכרטיסים שלנו לא היו שם, לא האמנו, הרגשנו מאוכזבים ובאנו ללכת, אבל למזלנו היה אדם אחד שהבין אנגלית אמנם רעועה אבל עם הספרדית שהספקנו לרכוש עד אז הצלחנו לפתח איתו שיחה והבנו שאנו נמצאים בקופה הלא נכונה ומיד שמנו פעמינו ואולי רצנו בריצה מטורפת חצי היקף של האיצטדיון כדי להגיע סופסוף לקופה המיוחלת ושם קיבלנו אחר כבוד זוג כרטיסים למשחק שנערך למחרת נגד לא אחרת מאשר אספניול, כלומר הדרבי של ברצלונה. אמנם ביבזנו כמעט יום שלם בנסיון להשיג כרטיסים אבל אם היינו יודעים איזו הפתעה מחכה לנו למחרת אז היינו גם ישנים לילה שלם על הרצפה.
ומה הייתה ההפתעה? ובכן, הגענו שעתיים לפני המשחק לאיצטדיון וניסינו להיכנס פנימה דרך אחד מעשרות הכניסות, בכל שער שאליו הגענו לא ידעו השומרים לזהות את הכרטיס ושלחו אותנו לשער אחר או שקראו לאחראי שגם לא ידע לאן להפנות אותנו וכך במשך חצי שעה אמרנו משפט אחד באופן קבוע Donde Estas - איפה זה? בשביל למצוא את הכניסה המתאימה. הייתה לנו הרגשה מבולבלת- מצד אחד למה לא נכנסים, מה קורה פה, הרי קיבלנו את הכרטיס מהמועדון עצמו, מאידך הרגשנו שמדובר בזוג כרטיסים מיוחד ולא שיגרתי שהשומרים בשערים לא נתקלים בו ולא מכירים אותו והנה אחרי חיפוש מייגע ואף מייאש שוב המזל האיר לנו פנים- נפל עלינו ספרדי מבוגר מאד, נמוך עם שפם, אחד שנראה כמו אותם אנשים שיודעים הכל ומכירים כל חור ונקיק באיצטדיון, הוא קרא לנו שנבוא אליו והסתכל על הכרטיסים שלנו ואז ביקש מאיתנו לענוד אותם על הצוואר ולקח אותנו כמה מטרים לאיזה כניסה צדדית ואפלולית שרחוקה מכל שער כניסה רגיל אחר והצביע על היד כאילו בא להגיד תיכנסו מפה ותתחילו ללכת, אתם כבר תגיעו או בעברית- (יהיה בסדר).
התחלנו ללכת, די חשוך, לא שמענו אף קול אדם, הרבה מדרגות חלקם לולייניות, חשבנו לעצמנו "האם יכול להיות ששולחים אותנו למרתפי האינקוויזיציה" , אחרי 2 דקות הגענו לשער אחר, שם עמד אדם אחר, לבוש חליפה יפה והסתכל על התגים שלנו ואמר בספרדית/קאטלונית מה שזה לא היה, שעלינו להתחיל לרדת והצביע עם היד למטה. הלב התחיל לדפוק חשנו שמשהו בלתי רגיל ולא צפוי עומד לקרות ואז מצאנו את עצמנו יורדים במדרגות שכיוונם אחד- מטה.
התחלנו לרדת ולרדת ואחריי עוד כמה דקות של ירידה שנראתה כנצח התחלנו להריח ריח מאד מאד מוכר- דשא. ואז בני אומר לי כדרך אגב- "שמת לב שיש פה חדרי הלבשה", לא ייחסתי לזה חשיבות כי הייתי מרוכז בריח הדשא המשכר של מגרש כדורגל וכך אנו יורדים באותה מנהרה חשוכה למחצה שנראית כמו מנהרה של כורי פחם עם אור קטן שתלוי מעל כל כמה מטרים, לפתע נגמרה המנהרה וכמו מבתוך חלום היינו על הדשא של מגרש הכדורגל ב`נואו קאמפ`, הסתכלנו אחד על השני לא מאמינים, הלם מוחלט- הנה אני הוד מר"ג שצופה בברצלונה דרך מסכי הטלוויזיה אשר בבית שלי פתאום נמצא על הדשא של הקבוצה הזו ומרגיש לחלוטין לא שייך ואת האמת די מפוחד, מפחד שעוד שנייה יבוא איזה סדרן ויעיף אותי לכל הרוחות, שיאשימו אותי בהתגנבות לדשא, שיזרקו אותי מהאיצטדיון ואני בכלל לא התכוונתי להגיע לדשא, רק קיוויתי להשיג כרטיס בחינם למשחק כדורגל של ברצלונה.
מסביבי עשרות עיתונאים עם מכשירי הקלטה ועשרות צלמים עם מצלמות משוכללות וכולם מצלמים את הקהל שנמצא באיצטדיון כ- 80,000 איש, ואני ובני יש לנו מצלמות קטנות, מצחיקות, לא שייכות בכלל, בני בכלל עם מצלמה חד-פעמית ואני עם מצלמה דיגיטלית שקניתי ב- 50$ כמה ימים לפני-כן והאיכות תמונות שלה לא טובה (כפי שרואים בתמונות שצילמתי) וכולם מסביבנו מסתכלים עלינו, מנסים לברר מי אנחנו ואנחנו משחקים את המשחק ואומרים שאנחנו עיתונאים מארה"ב שקיבלו את הכרטיסים מדון-בלון, אחר כך אנחנו מוסיפים שאנחנו עיתונאים מהאינטרנט ואז המבטים הופכים למבטים מעריצים והמצלמה הדיגיטלית שלי פתאום הופכת ללהיט ועדיין אנחנו לא מבינים מה אנחנו עושים פה ואז בני אומר לי "תתחיל לצלם לפני שיעיפו אותנו".
ואנחנו מתחילים לצלם כמו מטורפים כל דבר באיצטדיון, כל שחקן, כל אוהד, כל פינה, מחכים לרגע שיזרקו אותנו והנה השחקנים עולים למגרש לחימום ואני פתאום נעמד מטר מריבאלדו הברזילאי ומקבל שיתוק, לפתע אני מתעורר מהחלום ומתחיל לתקתק צילומים עליו אני ועוד עשרות צלמים ומה אני עושה שם בכלל, והנה עולה עמנואל פטי ולואיס אנריקה וקלייברט וכל השחקנים המפורסמים של ברסה בפי תושביה והנה השחקנים יורדים מהחימום ועולים שוב ואלפיי ניירות נזרקים באוויר ואני עדיין שם על סף התקף לב, והנה המשחק עומד להתחיל וכל הצלמים מתפנים ואין לנו מושג לאן אנחנו הולכים ואז תופס אותנו אותו אחד זה ממקודם הנמוך עם השפם זה שיודע הכל ומראה לנו כיצד להגיע ליציע שלנו שנמצא למעלה למעלה בקצה היציע בולט פנימה מעל הדשא, מקום מיוחד לעיתונאים, שנמצא בקו ישר מעל הדשא עם מסכי טלוויזיה ושתייה קרה/חמה ואיזה נהדר היה לראות את המשחק מהיציע הזה.
סוף המשחק
זהו, נגמר המשחק 2-4 לברצלונה בדרבי, לאן עכשיו? אנחנו שואלים מישהו ומראים לו את התג שלנו, הוא אומר לנו בואו אחריי ואנחנו הולכים אחריו והדרך נראית מוכרת והנה שוב אותו אדם ממקודם שהראה לנו את הדרך למנהרה והפעם הוא אומר לנו לפנות שמאלה ולמעלה ואחריי עלייה קצרה אנחנו מגיעים למסיבת העיתונאים והפעם יש לנו בטחון- אנחנו כן שייכים לפה, אף אחד לא יעיף אותנו, אנחנו העיתונאים של `דון בלון` מהאינטרנט בארה"ב.
ואז מגיע המאמן של ברצלונה ונותן ראיון קטן והנה נשיא ברצלונה והנה צאבי השחקן הצעיר שגדל באגודה והנה לואיס אנריקה יושב מטר ממני על כסא ומאחוריו קרטון עם פרסומת לספונסר ואנריקה נותן ראיון ואני מסתכל עליו כאילו מבין כל מילה ואז נכנס קלייברט ההולנדי המוכשר שאגב הבקיע 2 גולים באותו משחק והיה המצטיין במשחק והוא עונה לעיתונאים, אנחנו אפילו שוקלים להרחיק לכת ולשאול אותו שאלה באנגלית אבל נמלכים בדעתנו, יש גבול לכל תעלול.
ואז נגמרה מסיבת העיתונאים ואנחנו יוצאים למסדרון ורואים את קלייברט נותן ראיון לטלוויזיה, אני נעמד לידו צמוד צמוד ובני מצלם אותי (כפי שניתן לראות בתמונה).
אחרי כן אנחנו עושים תמונות אחרונות ויוצאים החוצה לחושך אבל הרבה אור בתוכו ואנרגיה שלא ניתן לתארה וחוויה שללא ספק אחד הגדולות שהייתה לנו או לכל חובב ספורט בעולם, למחרת אני מקבל הודעה ממרטין שאומר לי שהוא ראה חדשות הכדורגל בערוץ הספרדי ובעודו הוא חצי מנמנם חצי צופה הוא לפתע מסתכל ורואה אותי עומד ליד קלייברט כאשר אני מסתכל על מצלמות הטלוויזיה והוא פשוט לא האמין שזה אני הייתי, הוא לא מאמין? אני עד עצם היום הזה מתקשה להאמין!
כתב וצילם הוד בן בנימין
[email protected]
