פריאג
פריאג. שעת בין-ערביים. השמש החלה שוקעת על הסנגם - מפגש הנהרות. קבוצת חניכים יושבת רחוק על גדות נהר הגנגא. חלקם כורעים וחלקם יושבים בישיבת לוטוס, מחכים לאות הסיום מכוהן הדת - סוף טקס ההלוויה שהשתתפו בו. חלקם עירומים, וחלקם עוטים רק בגד תחתון דק שמכסה על מפשעתם. מרחוק הם נראים כמו כתמים חומים על רקע מי הגנגא, חומים כצבע הקפה או השוקולד. אור אחרון עכשיו, וו הפרידה האחרונה שלהם מזהותם הקודמת: מוות שמלו�וה בלידה. הם עוזבים את הנהר וצועדים זוגות זוגות בשביל המוביל למאהל, ואני אחריהם. "אום נמה שיוואיה, אום נמה שיווה," קולם שר לקצב רקיעות הרגליים שלהם. קריאתם חודרת לליבי. האנשים מפ�נים להם את הדרך הארוכה אל המאהל. אלו סאדהואים, שעד עכשיו היו להם ראסטות ארוכות וזקן. כעת הם עירומים: עירומים מלבוש, משיער, מחומר ומזהות קודמת. זהו טקס החניכה שבו הם עוברים אל השלב השני בחיי הסאדהו - סניאסין.
ערב ינואר בפריאג, המקום שבו נפגשים הגנגא, היאמונא והסרסווטי הבלתי נראית, הנהר השמימי המיתולוגי שכל הינדואי יודע שהוא קיים. האדם הרגיל מאבד את זהותו בסנגם, אבל הסאדהו מקבל זהות. אחרי הלילה וטבילת ההיטהרות בשחר, הוא ייעשה סניאסין, אדם שפרש לגמרי מחיי העולם הזה. הסניאסינים החדשים צועדים בזוגות לכיוון המאהל, ובכל מקום שכף-רגלם דורכת, עולי-הרגל נשכבים, נוגעים, נושקים לאדמה המבורכת ולוקחים מעט עפר הביתה לברכה ולסגולה.
הסאדהואים
ביציאה ממתחם הסאדהואים העירומים אני מבחינה בתהלוכה של סניאסינים. שני סאדהואים זקנים מושכים את תשומת ליבי, הם כבר הגיעו לגיל הפרישות ובחרו לפרוש לגמרי. אני מביטה בהם, ומחשבות על העבר ועל המשפחה שלהם עולות בי. הרי הם לא יפגשו יותר את הקרובים שלהם. האם היו עניים או עשירים? כיצד נפרדו מנשותיהם ומילדיהם? האם בני המשפחה מחפשים אחריהם? הם משפילים מבט אל הארץ וקוראים, "הידד! הידד לשיווה!" נראה שהקור העז מכה בגופם העירום. מעתה, בן משפחתו היחיד של הסניאסין הוא האל. הוא מלווה אותו בדרכו אל האוהל, "אום נמה שיוואיה". אני ממשיכה הלאה עם התהלוכה. מהאנט גירי קורא לי, הוא ראש המיסדר. הוא אומר לי, "אנחנו הפורשים משחקים. בחיים האנשים עובדים - הסאדהואים משחקים. "
לאחר שתיקה הוא מצביע על ילד בשיירה, ואומר, "את רואה את הילד הזה? הוא יתום שאימצתי, וממחר הוא יעמוד בזכות עצמו." אנחנו חולפים על פני סאדהו כפוף, ומהאנט גירי אומר, "איש זקן זה נפרד לעולם ממשפחתו ומזהותו הקודמת." הוא מצביע על בחור בהיר עור, ואומר, "הבחור האיטלקי הוא תלמיד שלי זה חמש שנים, וההיא שלבושה לבן היא סאדהווי. גם היא גילחה את שערותיה." אני מתקרבת, ושומעת את קולה הדק קורא, "אום נמה שיוואיה, אום נמה שיווה." התהלוכה מתקדמת לכיוון המאהל, ואנשים מחכים בצידי הדרך, מחווים בידיהם נמסטה אל זה שפרש מהחיים הרגילים; כאילו אמרו `אני מודה שהחיים הרגילים הם לא העיקר, ואולי גם לא הדרך, אבל אני, איש ההמון, לא מסוגל לחיי פרישות, לכן אני משתחווה ומכבד את זה שיכול`. וזו אינה קידה רגילה. נראה שהסאדהו הפורש עוזר לעולם, ומראה לו שהחיים הם לא רק התעסקות בחומר, אלא גם רוח.
