הָרָה הָרָה מהאדֶו... בום בום... רקיעות באדמה נשמעות כמו דהירות סוסים. השיירה ארוכה. בין ההמון הצפוף קבוצת נערים, בעל מושך אחריו את אשתו, אב ובן רצים גם הם. "בום בום!" הם קוראים. אבק עולה מהאדמה. אנשים חולפים במהירות, ואחריהם עוד ועוד פנים. כולם כבר נראים אותו הדבר, צלליות נעות בחשכה. לילה ללא ירח. הגנגא שותקת, כהה, וברקע צלילי קונצרטים בלילו של האל שיווה. במורדות לנהר שירת המון האנשים ופעמונים מצלצלים מהמקדשים. חלק מהרצים מחזיקים לפידים. קבצן כפוף מחזיק מנורה, מפלס בעזרתה את דרכו בין הרצים. בום בום. חלק מהעולים נוסעים בסירה כדי לקצר את הדרך. בום בום. קצב פעימות הלב גובר. כולם ממהרים להקיף הלילה את משכנו של שיווה, העיר קאשי, היא ואראנסי. המון האנשים נראה כמו חיה גדולה שדוהרת ומקיפה את העיר. זוהי הקפה מלאה של הקוסמוס, שבמרכזו מקדשו של שיווה.
במקדש קאשי וִישְוָנָאטְהָה התור משתרך. הלילה הזה הוא לילו של שיווה, שיווה-ראטְרי. שיווה -; האל הבורא, המקיים, המכלה, היוגי, הסגפן, הרקדן הקוסמי, הגר בוואראנסי. הלילה העיר היא העולם, ומקדש קאשי וישוונאטהה הוא מרכז העולם. מכאן יוצאים המאמינים להקפת העולם, לאחר שקיבלו ברכה. אבל אני עומדת בתור ועדיין לא יודעת לאן הוא מוביל ומה התכלית שלו. מעולם לא שמעתי על שיווה-ראטרי. עברתי במקום, תור ארוך של אנשים משך את תשומת ליבי -; והצטרפתי. כך חולפות כמה שעות ואני מחכה יחד עם ההמון: נשים, גברים, ילדים, אלמנות בסארי לבן, סאדהואים בכתום וסאדהואים עירומים. התור מתקדם באיטיות במעלה הסמטה, ברקע אני שומעת קבוצה של נשים מזמרות. והזרם נכנס אט אט אל תוך המקדש. קבוצה של כוהנים, חלציהם מכוסים בבד לבן, פלג גופם העליון עירום, מהכתף מתלכסן שרוך לבן על חזיהם. אלה ברהמינים, כוהנים של המקדש. הם נושאים מים מקודשים מהגנגא.
בתוך המקדש, בקודש הקודשים, יושב כוהן הדת ומעניק לי מים קדושים שזה עתה זרמו מהלינגם. אני יוצאת משם, וההתרגשות של המאמינים דבקה גם בי. גם אני שרה-ממלמלת מנטרות לשיווה. זרם האנשים הצפוף והחם יוצא ממתחם המקדש. שוטרים מכוונים את התנועה. אני שואלת שוטרת אחת באנגלית, "מה היה שם בפנים? ולמה התור ארוך כל כך?" היא עונה לי בטפיחה על כתפי. דוממת אני ממשיכה עם הזרם. בערב מסביר לי המורה שלי, סניאלג`י, בצחוק גדול, שנכנסתי למקדש שמותר רק להינדואים. הוא מוסיף, "שיווה קרא לך כנראה, וזה חזק מכל תקנה." "הלילה," הוא מספר, "יקיפו המוני מאמינים מכל רחבי הודו את עירו של שיווה. כולם מחכים בתור הארוך כדי לזכות בברכת דרך צלחה ליָאטְרָא, לעלייה-לרגל. אנשים מביאים חלב לרחוץ בו את הלינגם של שיווה, פרחים לבנים, אדומים וסגולים כדי לקשט את הלינגם. מניחים על הלינגם את צמח הדטורה המשכר וגם ממתקים ומטבעות לכוהנים." נאנאג`י, אבא של סובהא-לקשמי, שומע אותנו מהמטבח, נכנס לחדר בהתלהבות ומתחיל לספר:"קאשי היא בֵּיתו של האל שיווה. אבל פעם הוא עזב אותה. לא היתה לו ברירה." "מה זאת אומרת?" אני שואלת. "איך לא היתה לו ברירה, הרי הוא אל." נאנאג`י מספר, "תראי, קאשי היא ואראנסי. מאז ומתמיד היתה ביתו של שיווה ומשכנם של האלים כולם. את יודעת, יש שלוש מאות שלושים מיליון אלים," הוא צוחק, "וכולם גרו כאן בקאשי. פעם החל העולם להידרדר מבחינה מוסרית, אנשים סטו מדרך הישר, גנבו, שדדו, רצחו, שיקרו -; כמו היום. האלים חיפשו צדיק שימשול בארץ ויחזיר את המוסר לאנשים. אבל היה קשה מאוד למצוא צדיק," הוא לוגם מהצ`אי ונאנח בכבדות. מונו ואני דרוכים לשמוע את המשך הסיפור, אבל נאנאג`י משתהה. "מה קרה אז?" אני שואלת."בסוף מצאו צדיק אחד, דיווֹדאסה -; משרת האלים. שלחו את ברהמה הבורא בשם האלים לבקש ממנו למשול, והוא הסכים לשלוט בארץ ולהשליט בה סדר. אבל הוא הציב תנאי אחד: האלים, כל שלוש מאות שלושים המיליון, יעלו לשמיים ויעזבו את קאשי, שתהיה לבירתו הבלעדית.""ומה, כל האלים עזבו?" נאנאג`י עונה, "למען השלום בארץ, כן, כולם. וגם שיווה הסכים לעזוב את ביתו, ולפני שעזב הציב שם לינגם, הסמל שלו, כדי שקדושתו תשרור בקאשי. אבל למה את כאן? לכי לראות את השיווה-ראטרי. האנשים יוצאים עכשיו להקיף את העיר." "ומה סוף הסיפור?""אספר לך כשתבואי לשיעור בפעם הבאה. את תחמיצי את היאטרא אם לא תצאי."אני ממהרת לחזור אל הנהר.
הקטע שלפניכם לקוח מתוך הספר "במפגש הנהרות, תשע שנים בהודו" בהוצאת מודן. הספר נכתב ע"י אסנת אלכביר, שחייתה תשע שנים בהודו, שם למדה בדרך מסורתית ואקדמית שירה בסגנון הדהרופד ומחול הודי קלאסי.כיום, היא משלבת את אהבתה לתרבות ההודית בעיסוק בתיאטרון,בהוראת שירה ומחול במתן הרצאות בנושא ובהדרכת טיולים של החברה הגיאוגרפית להודו. לרכישת הספר- לחצו כאן
