אחרי כמה ימים מזמין אותי בודהדו לבוא אליו בערב. אני מתרגשת ונמלאת ציפייה לקראת המפגש. הערב מגיע. נסיעה קצרה באוטו-ריקשה, והנה אני כבר בפתח ביתו. אני נכנסת אל הבניין ועולה בגרם המדרגות אל חדר המחול, צלילים שבוקעים מבעד לדלת מלווים את פעימות ליבי. החדר פונה מרהיטיו ונראה לפתע ענקי. בקצהו יושב נגן סרנגי, כלי מיתר עם קשת שפירוש שמו "מאה צבעים". צלילי הסרנגי הארוכים מהדהדים בחדר כקול שירה אנושית. לצידו של נגן הסרנגי יושב נגן תופי טבלא-באיה. המתופף מכוון את הכלי בפטיש לפי צליל קבוע שנגן הסרנגי משמיע. התיפוף נשמע כמו מנגינה. שלושתנו, אני ושני הנגנים, מצפים לבואו של בודהדו. כיצד יקבל את פני?

בודהדו נכנס לחדר. הבעת פניו שמחה ומרוממת. הוא טופח על שכמו של נגן הסרנגי, מברך את נגן הטבלא ואותי. הוא לבוש מכנסיים הדוקים ומעליהם חולצת קורטה לבנה ארוכה בהצלבה - לבוש כשל כוהן דת ראג`סטהאני. שערו משוך לאחור, לצווארו מחרוזת פרחים. הוא מתיישב ומתחיל לכרוך סביב קרסוליו גהונגהרו, מחרוזת פעמונים ארוכה המתפתלת על הרצפה. לרגע הוא נראה כמו מהפנט נחשים. נגן הסרנגי, סנטוש, מחבק את הכלי בחיקו ומתחיל שוב לנגן. לעיתים הוא נראה כאם המלטפת ומחבקת את בנה הרך, ולעיתים כגבר המלטף את אשתו במעשה האהבה.

לצידו ממתין נגן התוף בידיים שלובות, דרוך לקראת רגע שאינני יודעת מתי יבוא, שבו יוכל להצטרף לנגינה. ההמתנה מגבירה את הקשב שאני נתונה בו. גוני השמיים משתנים מדי רגע ברגע. החשכה מתחילה לרדת כווילון על החלון מולי. צלילי הסרנגי נבלעים בעומק השמיים והחלל. שקט משתרר בחדר. בודהדו קם ממושבו ונעמד, הגהונגהרו לקרסוליו. הוא עומד בעיניים עצומות. הסרנגי מנגן כעת מנגינה קבועה, המתמזגת בצלילי הערב. אט אט נגינתו כמו נדחקת את הרקע ומפנה את מקומה לנגינת התוף. כעבור כמה דקות, בתנועה פתאומית ומהירה, בודהדו מתחיל לנוע. ידיו עולות באיטיות, מציירות מעגל ונפגשות בבית-החזה, מול הלב. הוא מכופף מעט את ברכיו, ומתחיל לתופף בכפות-רגליו מקצבים שונים,

בשטף שגואה ומתפרץ עד שהוא נעצר לפתע. הסרנגי ממשיך לנגן. ואז פותח בודהדו בריקוד חדש, שר בהברות זריזות את המקצבים שרגליו מתופפות. כך הוא מנגן ברגליו, רוקד, מסתובב, מסתחרר, נראה כאילו העולם מסתובב איתו סחור סחור. צלילי הפעמונים שלרגליו נשמעים כציוץ ציפורים. מהירות תנועותיו והמקצבים שהוא מתופף ברגליו גוברים, עד שהשטף נפסק פתאום לחלוטין. הוא אמנם הפסיק לרקוד, אבל נדמה שתנועת הריקוד נמשכת ומהדהדת. אוקיינוס המחול שגאה וגעש קודם באינספור גלים שוכך עתה. המתנה, השקט שאחרי הסערה. אני מביטה בו ולרגע לא יודעת אם הוא אותו צייר שהכרתי או סתם רקדן תמהוני, האם הוא גבר או אישה, אדם או אל, שיווה או ש�ק�ט�י. הוא משתנה מרגע לרגע ומופיע בפני באינספור דמויות, סיפור שלם של תנועות וצבעים. אני תוהה מיהו הכוריאוגרף.

הוא רוקד אל תוך הלילה במקצבים מסחררים ומורכבים, אשר סוחפים אותו ואותי לעולם אחר. הגוף הופך לכלי במרחבי החדר, העולם והזמן. הבעות פניו לובשות ופושטות רגשות: עצוב, שמח, מתפלא, שליו, מאיים. נדמה שהוא מצייר בידיו מנדלות, תרשימים מקודשים: מעגלים, מרובעים, משולש על בסיסו, משולש על קודקודו, מגן-דויד. ברקע נשמעת עדיין נגינת התוף והסרנגי, הרקדן אחד עם עצמו, עם הזמן ועם הריקוד. כשהוא מסיים, אני מרכינה את ראשי מתוך כבוד. אני מבקרת אותו למחרת, וכבר לא חשוב לי מה ילמד אותי. בעיקר אני רוצה לשהות במחיצתו.

"ללמוד? מה בדיוק את רוצה ללמוד?" הוא שואל.
"ריקוד", אני עונה.
"כדי ללמוד ריקוד עלייך ללמוד על עצמך. האם את מוכנה לזה?"
 בקלות הראש שאפיינה אותי באותה עת אני עונה במהירות, "כן."


 הקטע שלפניכם לקוח מתוך הספר "במפגש הנהרות, תשע שנים בהודו" בהוצאת מודן. הספר נכתב ע"י אסנת אלכביר, שחייתה תשע שנים בהודו, שם למדה בדרך מסורתית ואקדמית שירה בסגנון הדהרופד ומחול הודי קלאסי.כיום, היא משלבת את אהבתה לתרבות ההודית בעיסוק בתיאטרון,בהוראת שירה ומחול במתן הרצאות בנושא ובהדרכת טיולים של החברה הגיאוגרפית להודו. צילמה:אסנת אלכביר. לרכישת הספר- לחצו כאן

יעדי הכתבה