הנסיעה צפונה
קונים כרטיסים לאוטובוס הלילה לכיוון דרמסאלה היוצא לדרכו בשש וחצי בערב. הנסיעה תארך כ-13 שעות במשך כל הלילה. במשרד מייעצים לנו לרכוש שמיכות למשך המסע הלילי. הולכים לקצה השוק ומגיעים לתחנת האוטובוסים. מתארגנים באוטובוס ומיד מתוודעים לנוסעים השונים רובם תיירים ותרמילאים, טיבטים והודים. ביניהם גם ישראלים והשיחה קולחת ומיד ירידים לפרטי פרטים: מאין אתה מה למדת ואיפה אתה גר, ומי אתה מכיר מהצבא, וכו`. בין הנוסעים גם שתי בחורות העולות לצפון וזו לא הנסיעה הראשונה שלהן ועוד יסופר עליהן בהמשך.
היציאה צפונה אורכת כשעה כשהנהג מפלס דרכו בינות להמון ולפקקי התנועה. רק כשיוצאים לשטח הפתוח מתגלית שוב השמש שהיתה חבויה בתור הערפיח של ניו-דלהי. הנופים ירוקים מלאי עיצים אבל מהר מידי יורד הערב ואנו בעלטה מיטלטלים מצד לצד בכבישי הודו הזקוקים לתיקונים. במשך הלילה עצרנו למנוחות, ותמיד הגיחו מאין שהו רוכלים שהציעו לנו תה עם חלב חם, ששתינו בשקיקה. בחצות עצרנו בעיירה נדחת לאכול ומשם המשכנו צפונה. הקור עז ובאוטובוס אין חימום ואנו מודים ליועץ בקשר לשמיכות. אנו עוטפים את רגלינו הקפואות ומתכרבלים כמו כדור. הדרך מתפתלת כל הזמן, מפעם לפעם חוצים נהר על גבי גשר צר אבל הרבה לא ניתן לראות בחשיכה. עוצרים מספר פעמים במשך הלילה כדי למלא דלק הן לאוטובוס והן לשתיית כוסות תה חם עם הרבה חלב. הזדמנות לחלץ את הרגלים הכואבות מהישיבה הממושכת. עם בוקר נתגלה הנוף המרהיב שלרגלי הרי ההימלאיה. גאיות עמוקים, נהרות שוצפים, הכבישים צרים ובקושי מתאימים למעבר אוטובוס שלא לדבר על מפגש של שני כלי רכב. הרי מישהו חייב לפנות מקום לשני וכאן הנהג ההודי האמיץ יותר נשאר על הנתיב. בגבול המחוז עוצרים שוב לקבלת חותמות מעבר (לאוטובוס ולנהג), ואנו ממהרים לצידי הדרך לנצל את העצירה ולשחרר את שלפוחיות השתן המאיימות להתפוצץ.
דרמסאלה
האוטובוס מגיע לעיירה, מטפס בכבדות במעלה ההר כשהבתים שזורים משני צידי הכביש. שעת בוקר מוקדמת. שמש חורפית נעימה. אנו מעל העננים כשרוב הנוף שקוע בתרדמת הלילה עדין ופה השמים כחולים, כאילו מזמינים. אני מבחין בעורבים ושאר ציפורי טרף הדואים לאיטם בזרמים העולים, שרשרת ההרים שפסגותיהם עטופי השלג מאחורי, מלפני ומכל עבר עצים וירק. אני מבחין בחבורת קופים השוכנים בין ענפי העצים. האוטובוס עוצר מפעם לפעם ומוריד נוסע טיבטי.
במעלה ההר אנו מגיעים לתחנה הסופית בכפר מקלויד-גנג` (McLEOD GANJ) מקום מושבו של הדיילה-למה. אנו יורדים באפיסת כוחות ונושמים בפעם הראשונה אויר הרים צלול כיין. גם קר מאד ואנו ממהרים להתעטף שוב בשמיכות. אנו בגובה רב והאויר הדליל מיד נותן את אותותיו.
בחור טיבטי מקומי מתקרב אלינו ושואל אם אנו מעונינים במקום לינה, אנו מהנהנים ב"כן" רפה והוא מיד מציע מקום ומורה לכיוון השביל הסמוך. מוביל אותנו לבית הארחה של הגולים הטיבטים. הליכה קצרה במעלה (וכי מה?) התלול ואנו באכסניה. לולינג גאסט האוז (LOLING GUEST HOUSE) המחיר 180 רופי ללילה ללא ארוחות. תוספת חימום 25 רופי ליום. המקום מנוהל על ידי נזירים טיבטים בודיסטים (על טהרת הגברים) המתנדבים לעבוד באכסניה כחלק מהכשרתם הנזירתית. אבל המקום פתוח לשני המינים. החדרים נעימים ומרווחים, חלקם עם שירותים וחלקם ללא. המארחים נעימים, חייכנים וחרוצים, וימלאו את רצונכם מיידית. בערב הקר ידליקו תנורים במסדרונות וישבו להתבונן בטלויזיה, פלא שאינו קיים במנזרים.
בבוקר מזמינים ארוחת בוקר ויורדים לחדר האוכל הקטן הצמוד למטבח: חביתה, קנקן תה בחלב ופיתה מקומית גם גבינה מגורדת, כל זאת ב-50 רופי.
מלון נוסף בעיירה: מלון אום (OM HOTEL) נמצא במורד הדרך מרחבת האוטובוס. מאד מומלץ במיוחד בגלל הנוף המרהיב מהמרפסת הפתוחה.
מספר עצות לשוהים בדרמסאלה: דאגו לנעלים גבוהות וסגורות, סוודר חם, וכדאי להקפיד ולהביא כובע צמר וכפפות. הקור הוא עז וישנם ימים בהם הגשם אינו פוסק מלרדת ופשוט אפשר לקפוא למי שלא לבוש היטב. יתרון לגובה ולמורדות הזקופים - המים אינם ניקוים וזורמים מיד למטה במרדות וכך נשארים הדרכים והשבילים "יבשים" ואפשר לטייל כמעט מיד לאחר הגשם. ביישוב מסעדות קטנות אך חביבות, מספר קפה-אינטרנט משוכללים עם ציוד טוב שבא לידי שימוש בקשר עם הארץ. הכנסו, מיד יכבדו אתכם בכוס תה חם ומתוק וקדימה למחשבים. הקפידו לבקש שיקרבו תנור אחרת תקפאו מקור בישיבה מול המסכים. התשלום על פי רוב לפי זמן מוקצב מראש.
מקדש הדלי-לאמה Tsuglagkhang
בוקר - השמש חודרת דרך החלון בשעה 8. מעירה אותי. כמו חדש לאחר שינה מתוקה של 9-10 שעות. אני יוצא החוצה, ועומד נפעם מהנוף המרהיב: מולי דרמסאלה הבנוי במורד ההר, משמאלי פסגות ההימלאיה עטורי השלג הנצחי, מימני מרחוק השפלה הפרוסה בין הודו לפקיסטאן. לאחר ארוחת הבוקר אני יורד עם היטן (הבחור ההודי מניו-דלהי) לשוטט בעיירה והדגש להגיע למקדש של הדלאי-למה. הרבה כמרים, פרחי כמורה, בנים ובנות שלוחי ראש ובחלוקים אדומים מטיילים בסימטאות. במורד הדרך מגיעים למקדש. המקום עצמו פשוט ונקי מאד. הרבה פסלים וציורי קיר מרשימים, שקט ושלווה. במקדש חדרי לימוד ושני תלמידים המתאמנים בנשיפה בקרן הארוכה. מסביב הרבה גלגלי תפילה ואני מצטרף למקומיים בסיבוב התופים תוך הליכה בכיוון השעון. במרכז האולם תוף תפילה גדול ממדים ופעמון קטן המוצב למעלה והמצלצל עם כל סיבוב שלם של התוף. הנוהג הוא לסובב לפחות 3 פעמים למזל טוב. אני מסובב 3 פעמים ועוד פעם נוספת למזל.
פוגשים את פנפה
יוצאים לכיוון שער המקדש פונים ימינה וצועדים במורד הדרך, מוצאים את השילוט לשביל המקיף את הגבעה ושעליו המקדש ופונים אליו. אנו מהלכים בחצי שעה בשביל, מצדדיו פזורים תילים ועליהם מתנוססים בדי תפילה טיבטים ססגוניים. לאחר כברת דרך אנו מגיעים לצומת שבילים ומחליטים לשאול טיבטי לכיוון. ואת הראשון שמגיע אנו עוצרים ושואלים לאיזו הדרך החוזרת לעיירה. הוא מצביע על השביל אך מיד שואל אותנו לעיניננו. אנו מצידנו שמחים לפגוש תושב שמדבר אנגלית, אמנם צולעת קצת אבל מובנת. לאחר כמה משפטים הבחור מציג את עצמו בשם פנפה טסרינג, ומדרבן אותנו להצטרף אליו לביתו הקטן ושבווודאי אין לנו פגישות מיוחדות לאותו יום. הוא דוחק בנו להצטרף אליו במורד הגבעה, למרות תחנונינו שהחזרה תהיה קשה ומפרכת לשני עירוניים כמונו. הוא כבר נעלם מעבר לעיקול הדרך ואנו בעקבותיו.
לאחר כ-10 דקות של הליכה ואנו מגיעים לקבוצת בתים וגרם מדרגות אין סופי היורד לצידם. רגלינו וברכינו צורחות מהמאמץ הממושך של ירידה במדרון, ואנו שמחים להיעצר ליד פתח אחד הבתים. הוא מסיט וילון ואנו במסדרון חשוך לאורכו דלתות מספר. הוא מקיש על אחד מהם ומיד נפתחת ויוצאת אשה המחזיקה ילדה קטנה. פנפה מציג אותה כאשתו ואת ביתו הקטנה. הבת הגדולה עומדת מאחורי האם ומחזיקה בקפלי שמלתה. אנו נכנסים לחדרון קטן לא יותר מ-3 על 3 מטר בגודלו. פנפה זורח כולו בחיוכו הרחב ומזמין אותנו לשבת על 2 הכסאות היחידים שבחדר בעוד הוא , אשתו וילדיו נשארים עומדים. הוא מסביר בשפתו לאשתו שהוא פגש אותנו במעלה השביל מסביב למקדש ושהוא החליט להזמיננו לביתו לכוס תה.
אשתו נעלמת במסדרון האפל וחוזרת מקץ דקות מעטות כשבידיה מגש ועליו ספלי תה חם ומהביל. בלגימה הראשונה אני כמעט ומטיל כוויה בלשוני כי התה רותח. לשאלה מה בתה הוא מיד מסביר שזה חלב של לאמה והוא שמן וסמיך במיוחד. מסתבר שבאזורי ההרים מתחילים הטיבטים את הבוקר עם כוס תה עם חלב מלא וכך מחזיקים מעמד במשך שעות רבות בקור המקפיא. החדר קטן כאמור, צפוף במיטות וארונות, על הקיר תמונה של הדלא-לאמה ובנוסף תלויות עליו כלי נגינה שונים, כגיטרה והרבה חלילים.
היטן מספר לפנפה שבלונדון במבוכי הרכבת התחתית הוא פגש במנגן בחליל צד המיוצר מקנה במבוק. היטן כמנהגו נעמד ושאל את הנגן למקור הכלי והוא סיפר לו על מוצאו הטיבטי וששם בשיפולי ההימליה הטיבטים מגלפים לעצמם חלילים מהצמחיה המקומית.
פנפה מיד מוריד חליל מהוו על הקיר ומתחיל לנגן. והמנגינה עצובה ומתמשכת ופנפה זורח מאושר ומנעים לנו מנגינות. מסתבר שפנפה מלמד נגינה וריקודים טיבטים מסורתיים בארגון טיבטי בשם טיפא, המכון הטיבטי לאומנויות העם הטיבטי השוכן בדרמסאלה (TIPA, Tibetian Institute of Performing Arts) . באמצע המנגינה הוא עובד לכלי אחר ומנגן בסיטאר הודי וחוזר לגיטרה. מסתבר שפנפה מעורה ברזי העולם ואפילו שיריו של אלביס פרסלי לא נעלמו מהרפרטואר שלו. הוא מוציא מאתנו הבטחה שנבוא לבקר במרכז האומנויות ובמושב הפרלמנט הגולה של הטיבטים.
לחברי היטן הוא מבטיח שיגלף עבורו חליל ותוך ימים מספר יהיה מוכן להתחיל ללמדו. כך עוברת עלינו שעה ארוכה, אנו מספרים לפנפה המתרגם לאישתו (שאינה שומעת אנגלית) על ארצותינו הרחוקות ועל הווי חיינו והיא מגיבה בהרמת גבות ובהשתאות, שהרי מעולם לא עזבה את הכפר ורק דרך הטלויזיה הכירה מקומות רחוקים.
אנו נפרדים בלחיצת ידים ארוכה כשפנפה ומשפחתו מלווים אותנו במעלה הגבעה, שוב לחיצות ידים, קידות קטנות ואנו כבר קרובים למרכז דרמסאלה.
בעיירה בתי אוכל רבים חלקם טיבטים וחלקים מנוהלים על ידי מערביים וכך אפשר לקבל עוגת תפוחים עם קצפת וסלטים מערביים. הבישול הטיבטי מזכיר אוכל סיני וגם הודי וישנם מאכלים המיוחדים לטיבטים.
למחרת אנו מחליטים להזמין את המשפחה הנחמדה לארוחה במסעדת מלון. רק דבר אחד לא נח - אין דרך להודיע להם כי אין להם טלפון. ומה עושים? מוצאים שליח שתמורת מספר רופי יואיל להעביר מסר ליעד. וכך עשינו ובשעה טובה חיכינו ליד המלון ובשעה 6 בדיוק הגיע מונית וממנה ירדו המשפחה כשהם לבושים מיטב בגדיהם. כבר בכניסה למסעדה נתחוור לנו שהם לא ראו פנים מסעדה הרבה זמן ולילדות היה זה ביקור ראשון. הנחנו לזוג להזמין ככל העולה על רוחם מהתפריט העשיר ואכן קראו למלצר ושטחו בפניו את ההזמנה. גם הילדות נהנו מהאירוע ובמיוחד מהקינוחים. בסוף הגיע החשבון ופנפה התעקש לדעת בכמה עלתה הארוחה. אני לא הסכמתי כי ידעתי שאין בידו לשלם ואפילו לא את חלקו והרי הם היו אורחינו: הסכום כולל היה כ-500 רופי (שהם כ-50 ש"ח).
לסיום עצרנו מונית ולמרות שפנפה התעקש שילכו הביתה ברגל כבימים ימימה, אנו חשבנו אחרת, ולאחר שסיכמנו עם נהג המונית את מחיר הנסיעה ושילמנו מראש נעתרו להיכנס למונית. (להזכיר כאן שהוצאות האוכל בלבד של המשפחה כולה לחודש הוא כ-500 רופי.)
כפר הנוער הטיבטי
במרחק קטן יחסית מדרמסאלה נמצא כפר נוער לילדים טיבטים (T.C.V - Tibetan Childrens Village ). הכפר מונה כמה מאות ילדים בגילים שונים מגיל ינקות ועד בגרות. חלקם הגדול הם ילדים שהוברחו ממחוז טיבט שבדרום סין בדרך לא דרך, על פי רוב דרך ההרים המושלגים בעוד הוריהם נשארים בטיבט הנתונה לדיכוי המשטר הסיני הנוקשה. הכפר ממומן על ידי תרומות מארצות רבות וכל מבנה נקרא על שם המדינה התומכת ואשר סיפקה את הציוד בתוכו. הכפר נמצא בגובה של 1880 מטר בראש אחד הפסגות כשדרך אספלט טובה מוליכה אליו. ניתן להגיע לכפר במונית או בטוקטוק (וספה שלושה גלגלים). הכפר פתוח למבקרים בימי השבוע בשעות 9 עד 5 ובמשרד הכפר ישמחו לסייר איתכם ובודאי יקבלו כל תרומה ברצון.
מרכז נורבלינקה לשימור התרבות הטיבטית
מרכז נורבלינקה לשימור התרבות הטיבטית (Norbulingka Institute, Sidhpur) נמצא כ-14 ק"מ דרומית למקלוד-גאנג` בתוך גן מרשים המושפע מהתרבות היפנית: שבילים צרים ומפותלים, גשרי עץ על מעברי מים ומפלים מלאכותיים קטנים. המרכז הוקם כדי לשמר את התרבות הטיבטית שהיתה נהוגה בסין, להורות את אמנויות הדת וללמד ולהדריך את הדורות הבאים. במקום מרכז אומנויות לעבודות עץ, ציור, גילוף, עבודות מתכת, ריקוע בזהב ורקמה. אפשר להכנס לחדרי העבודה ולראות את הדור הממשיך עסוק במלאכת הקודש. ריח הנסורת הטריה בקומה הראשונה משך את תשומת ליבי לקבוצה שעסקו בגילוף פרחים על כותרת של שער למקדש, ובקומה השניה רתכים עבדו על סיום פסל מברונזה של אל כלשהו. חדר הריקמה היה מלא בצעירות שישבו ועסקו בריקמה עדינה.
תערוכה של ההיסטוריה של הטיבטים במולדתם ותצוגה מרהיבה של תלבושות הטיבטים בכל הדרם. לא להחמיץ סיור במקדש, כולו גילופים המאפיינים את פאר התרבות הטיבטית ובעבודות העץ, הריקמה וריקוע הנחושת והזהב. חפשו את המנדלה הגדולה בחצר. בצמוד אכסניה לנזירות טיבטיות הלומדות במכללה לפילוסופיה בודהיסטית. ניתן להגיע באוטובוס הנוסע לכיוון יול (YOL) ולבקש לרדת בסידפור (SIDPHUR). משם מרחק קצר לנורבלינקה. אני התחלקתי במונית ממקלויד-גנג` ביחד עם עוד 3 ישראלים ועלה לנו יחד 180 רופי לכל כיוון.
דרמסאלה לתרמילאים - כל מה שצריך לדעת באתר "עפתי" >>
