עושים חיים בבגסו

מכירים את פטנט ה"ללכת לאיבוד"? פשוט הולכים בלי לשאול הנחיות, או נוסעים בריקשה ועוצרים אותה באיזשהו מקום ומשם מתחילים ללכת, נכנסים לסמטאות קטנות, יושבים במסעדות מקומיות ומגלים שכיות חמדה שלא רשומות בשום ספר הדרכה. שום דבר לא נראה מאיים, אפילו בעיני ילדים שנמצאים קצת פחות מחודש בארץ זרה, הם נרגעים, מחייכים ונושמים ברוגע. מומלץ בחום!
משפחת עדוי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: עושים חיים בבגסו

משימלה אל דרמסאלה

שימלה, הו שימלה. כמה נחנו בשימלה אחרי ההמולה של דלהי הסואנת. אהבנו את דלהי אבל החום התיש אותנו, ומכיוון שנס לא קרה לנו, רכב לא מצאנו, לשימלה בעקבות האהרונים נסענו. שימלה איווררה אותנו מכל הבחינות, אוויר הרים צלול, אנשים נחמדים ומליוני בנדרים (קופים) חצופים. על נפלאות שימלה תשמעו ממשפחת אהרוני, אנחנו היינו עסוקים במחלה של יעלה ובמחלה של המחשב. יעלה הבריאה לשמחתנו, תודות לסבא רובי שצייד אותנו בתרופה סינית נפלאה שעזרה ליעלה ועל כך גם אספר בהמשך.

 נפרדנו משימלה היפה השכם בבוקר ונסענו, וכך תפסנו את עצמנו מיטלטלים בפעם השניה בזמן קצר מאוד (קצר מידי) אל דרמסלה (Dharamsala), וליתר דיוק לשכונה שקטה בפרברי דרמסלה- בגסו (Bhagsu), שם עשינו חושבים והגענו להחלטות.

 אחרי נסיעה מפרכת של שמונה שעות, כמה עצירות בדרך ובחילה מתמשכת מפאת הטילטולים, נחתנו במבואות בגסו. לא ידענו הרבה על המקום, פה ושם השתרבב השם במדור 1001 טיפים. על דראמסלה שמענו גם שמענו וגם על מקלוד גאנג` (McLeod Ganj ) ואפילו על דרמקוט (Dharmkot), אבל מה כבר אפשר לעשות בבגסו? מסתבר שהרבה.

 כל איזור דרמסאלה רבתי גדוש בטיבטים, (וכמובן הודים וישראלים). הטיבטים הגיעו לכאן בנסיבות מצערות- בשנת 1949 כבשו הסינים את טיבט וגרמו לטלטלה גדולה בעם הטיבטי. אנשים רבים נהרגו, מוסדות הדת נהרסו והיה חשש גדול לחיי הדלאי למה, מנהיגה הרוחני של טיבט, ולכן יצאו הוא וחבר מלוויו לצעידה ארוכה בהרי ההימאליה. הצעידה נמשכה שבועות רבים ובסופה הגיעו לאיזור דראמסלה או ליתר דיוק לגאנצ`ן קישונג (Gangchen Kyishong) שמתחת למקלוד גאנג`, ושם הקימו את מטה הממשלה הטיבטית הגולה ואת ביתו של הדאלאי למה. במשך 40 שנה הלכה וגדלה אוכלוסית הטיבטים ש"הסתננה" מטיבט לאיזור. הם בנו בשקדנות מנזרים, בתי מלאכה, מוזיאונים ועוד והשמיעו בכל דרך אפשרית את זעקתם לעולם. ובכן באיזור זה נחתנו עייפים ותשושים אחרי נסיעה מפרכת של שמונה שעות.

 התמקמנו בבית מלון נחמד בשם Akash Deep. רק מאוחר יותר גילינו שיש זולים ולא פחות טובים ממנו. המלון מנוהל בפועל ע"י אחד האנשים הנחמדים ביותר שפגשנו עד כה- ראג`, שהוא גם הטבח וגם דואג לכל העניינים במלון. ראג` היה זה ששלח לנו מונית כשנתקענו בחושך אחרי "קבלת שבת" בבית חב"ד בדרמקוט, הוא עצר את בישול ארוחת הערב ורץ בחושך לחפש עבורנו ועבור משפחת אהרוני מונית פנויה. הוא גם בעל מסעדה בגואה, וכשעונת התיירות מסתיימת בגואה הוא עובר לבגסו ומנהל את המלון. משפחתו חיה בגוג`ראט והוא מתגעגע מאוד לילדיו ונכדיו, לכן אימץ את ילדינו שקוראים לו: "דוד ראג`". הוא גם אימץ את רמי, כששמע שיש להם מקצוע משותף- הבישול, ולימד אותו מרזי הבישול ההודי. בתמורה רמי הדגים לו איך עושים טחינה ישראלית ומלאווח...

הגענו לבגסו, נשמנו אוויר פסגות, נהנינו ממראה עינינו והחלטנו החלטות. החלטנו לא לרוץ אחרי הזנב שלנו אלא להתקדם ברוגע לפי החשק, לפי הילדים, לפי משב הרוח והחשקומיצין. הילדים מאושרים מההחלטה וגם אנחנו.
 החדר הופך להיות בית, הילדים הולכים בטבעיות אל האינטרנט או המכולת השכונתית, יודעים בדיוק מה יחכה להם על המדפים. הם גם יודעים שאם רעבים ונורא בא אוכל טעים מבקשים מראג` שיפנק אותנו, או קופצים לקנות קצת פירות ומקנחים במאנץ` - ופל טעים עם הפרסומת הכי מצחיקה בטלויזיה ההודית. כרגע אנחנו לא יודעים לאן נתקדם. כשנתעייף מבגסו נחליט. כרגע טוב לנו פה, יש הרבה נופים לראות, הרבה דברים חדשים לנסות, הרבה חברים חדשים לפגוש. אנחנו פה.

לתחילת הכתבה

משפחת עדוי הולכת לאיבוד בכוונה

למדתי פעם מחבר טוב את פטנט ה"ללכת לאיבוד". פשוט הולכים בלי לשאול הנחיות, או נוסעים בריקשה ועוצרים אותה באיזשהו מקום ומשם מתחילים ללכת, נכנסים לסמטאות קטנות, יושבים במסעדות מקומיות ומגלים שכיות חמדה שלא רשומות בשום ספר הדרכה. כשמשחקים ב"ללכת לאיבוד" שום דבר לא נראה מאיים, אפילו בעיני ילדים שנמצאים קצת פחות מחודש בארץ זרה, ילדים שרגילים לנופים מסוימים ולטיולים בארץ דוברת עברית. כשהלכנו כך לאיבוד בפעם הראשונה ראינו איך הילדים נרגעים, מחייכים ונושמים ברוגע. מומלץ בחום!

 הפעם הראשונה בה הלכנו לאיבוד בכיף אמיתי היתה כשהגענו למוזיאון Men-Tsee-Khang. כמובן שהגענו בדיוק בהפסקת הצהריים המקודשת שמתחילה בשעה אחת. אז מה עושים שעה שלמה, כשבחוץ סגרירי עד גשום? הולכים לאיבוד כמובן. הסתובבנו בסמטאות, מחפשים אחר בית תה או מסעדה. הלכנו בעקבות הניחוח והגענו למסעדת פועלים טיבטית אבל גורשנו משם בבושת פנים: "אין מקום", הם טענו. אנחנו ראינו שפע של מקום. החלטנו שההפסד כולו שלהם והמשכנו לשוטט בסמטאות. הגענו למסעדה טיבטית בשם Chuwar מסעדה חשוכה, על הקיר תמונת ענק של הדלאי למה מוקפת בקישוטים טיבטים. מתחת לתמונה "מנורת תמיד". הזמנו אוכל והוא הוכן על המקום. לא שמענו דיבורים מהמטבח רק את החבטות הקצביות של הסכין ורחש הירקות המוקפצים בווק. הניחוח הטריף את דעתנו וגם הטעם. וכמובן מכיוון שהיינו עמוק בתוך המובלעת הטיבטית המחירים היו נמוכים יותר ממה שהורגלנו לשלם במסעדות האחרות.

 מאושרים ושבעים חזרנו למוזיאון Men-Tsee-Khang, שהוא חלק מהמכון לרפואה טיבטית ואסטרולוגיה. במוזיאון שתי קומות. בקומה הראשונה יש תצוגה מרשימה של החומרים מהם מכינים את התרופות הטיבטיות- צמחים, מינרלים ומתכות. לכל חומר לוחית מידע עם השם הבוטני / המדעי, הטעם, לדוגמא- קריר, חם, מתוק, מר ועוד. והפעולה של אותו חומר. בנוסף יש דוגמאות של התרופות עצמן, תצלומי צמחי מרפא, ציורים טיבטים של צמחים והכל עם כיתוב טיבטי. בקומת המרתף של המוזיאון, או "חדר העינויים" כלשוננו, נמצאים כל מיני מכשירים מוזרים ל"שריפת מחלות". לצערנו, בשל איסור על צילום במוזיאון, איננו יכולים לצרף תמונה של המכשירים, בייחוד של אלו המפחידים שכתוב עליהם במפורש- לשימוש אנאלי...
חלק נוסף בקומת המרתף מוקדש לטבלאות אסטרולוגיות הכתובות בכתב יד קטן וצפוף ומצאו מאוד חן בעיניי יעלה. ההסברים באנגלית היו דלים לכן לא נוכל להרחיב את הדיבור על הפן האסטרולוגי. שווה ביקור למי שמתעניין בתחומים הנ"ל. איך מגיעים- עולים על ריקשה במתחם הריקשות שבמקלוד גאנג` ואומרים Museum Men-Tsee-Khang ומתכוננים לנסיעה פראית במורד. 5 רופי כניסה.
 עוד על המכון והמוזיאון באתר המוזיאון. אתר מעניין על רפואה טיבטית: tibetan medicine

לתחילת הכתבה

סינים? לא בבית ספרנו

מלאי התרופות הסיניות שהבאנו עמנו הצטמצם במידה מרובה בשל מחלתה של יעלה. בקשנו מסבא רובי שישלח לנו את ההרכב של התרופה שכה עזרה מתוך תקווה שנוכל לקנות את הצמחים בבית החולים הטיבטי. זהו, שלא כל כך פשוט.
ניסינו, באמת שניסינו בכל מרפאה טיבטית במקלוד, אבל האכזבה היתה מרובה. "צמחים סינים?", אמרו לנו בסלידה מרובה, "אנחנו לא משתמשים באותם חומרים". גם כשהסתרנו את העובדה שאלו הן תרכובות סיניות, מיאנו למכור לנו את הצמחים שביקשנו.
 כשהיינו במוזיאון הסתבר לנו שהצמחים דווקא קיימים ברפואה הטיבטית. האם הסלידה לסינים כה גדולה עד כדי כך שכל דבר החשוד בעיניהם כסיני נדחה על הסף? איננו יודעים. אנחנו בכל אופן החלטנו לא להסתמך על הטיבטים ובקשנו שישלחו לנו חבילת תרופות מהארץ.

לתחילת הכתבה

שתינו ביחד וכל אחת לחוד

בודאי שמתם לב, כי משפחת עדוי ומשפחת אהרוני מטיילות כמעט בצמידות החל מפגישתנו המחודשת בנתב"ג, ואכן השמחה שורה במעוננו. אנשים נפלאים וילדים מקסימים בגילאים קרובים לאלו של ילדינו, עושים את כל הסיפור קל יותר. לילדים יש עוד חברים לשחק איתם, אין צורך להתגבר על מכשולי השפה, שרים את אותם השירים ומלמדים זה את זה משחקים חדשים. כרגע אנחנו יחד. אוכלים לפחות ארוחה משותפת אחת ביום אולם מטיילים בנפרד. הילדים, וגם אנחנו המבוגרים, נהנים להיפגש בערבו של יום ולהחליף חוויות. לא יודעים מה יהיה בהמשך, כרגע אנחנו נהנים ביחד ולחוד.

לתחילת הכתבה

העונה הגשומה

גשום פה בבגסו. הימים מתעתעים. בבוקר יכולה להיות שמש חמה ומלטפת ולאחר כשעה יכול לרדת גשם זלעפות. רכשנו במקלוד גאנג` מטריות מקומיות במחיר של 100 רופי האחת וכמובן את הש�ל�ים המקומיים, שרוב התיירים מתהדרים בהם. יש שני גדלים של שלים- גדול וענק. מחיר הגדול 120 רופי ומחיר הענק- 180 רופי. השלים עשויים מצמר כבשים רך ונעים ונותן תחושה של חיבוק תמידי. אנחנו גם התחכמנו, הלכנו לתופר מקומי והוא תפר כפתורים ולולאות והפך את השל לפונצ`ו, וכך הנמוכים בינינו לא צריכים לדאוג שמא השל ישתלשל לשלולית. אם יורד גשם, ויורד כמעט כל יום, אנחנו מתעלקים על חנות מקומית או יושבים במסעדה, אוכלים מטעמים הודים או שותים תה (כשההמלצה שלי היא תה ג`ינג`ר לוהט ונפלא), משוחחים עם המקומיים, מחליפים דעות או סתם מקשקשים ולומדים תוך כדי את ההווי המקומי, את הלך הרוח וגם איך לא למהר ופשוט להרגע. שיעור לא קל לישראלי ממוצע.

לתחילת הכתבה

דוקטור סאיני ההומיאופת

מרבית התיירים השוהים פה לומדים קורס זה או אחר. ההיצע רב החל מהילינג ורייקי וכלה בקורס בישול טיבטי. כל ישראלי שפגשנו פה למד לפחות בקורס אחד. "זה כמו קייטנה", אמרה לי מורן שעובדת איתי בביה"ס ונפגשה איתנו פה בשמחה, "מחירי הקורסים זולים בהרבה מהארץ". ובאמת, כל אחד מאיתנו מצא את עצמו בקורס כזה או אחר, מאורגן או מאולתר.

לפני הנסיעה להודו הצהרתי שאני עומדת לפגוש הומיאופתים וללמוד אצלם. וכמובן, מכיוון שאין מקריות, הדבר הראשון שראיתי בבגסו היה השלט של דוקטור סוניל סאיני, שהמרפאה שלו ממוקמת במרחק מטרים בודדים מהמלון.
ישר ניגשתי אליו וקבעתי פגישה. ישבתי אצלו ערב אחד, שוחחנו ארוכות על כוס תה והתרשמתי כי לפני איש צנוע ועניו והומיאופת מעולה. במהלך השיחה נכנס בחור שחלה במחלת מעיים לא פשוטה הוא ביקש תרופה למחלה. דוקטור סאיני הסביר לו בצורה ברורה כי בהומיאופתיה אין דבר כזה תרופה למחלה מסוימת, אלא מסתמכים על סימפטומים אישיים. כמה פשוט, כמה נכון. הבחור קם מהופנט כולו מהשיחה הקצרה והבטיח לחזור לטיפול מעמיק יותר. משיחות עם ישראלים מסתבר שרבים הולכים אליו והוא עוזר להם לפתור בעיות כרוניות מהן הם סובלים במשך שנים רבות, וכן הוא נותן עזרה גם במקרים אקוטים (וכאלה לא חסרים בהודו).
בקרתי גם במרפאתו בדראמסלה ושוחחתי עם מטופלים הודים, ביניהם רופאים שאינם נעזרים עוד ברפואה ה"קונבנציונאלית" ונעזרים אך ורק בדוקטור סאיני ההומיאופת. יעל אשת הרב מבית חב"ד למדה הומיאופתיה וגם היא נעזרה בהצלחה מרובה בשירותיו של דוקטור סאיני והתרשמה ממנו מאוד לטובה.

 לצערי הרב, עם קריסת המחשב הישן איבדתי את התוכנה ההומיאופתית שלי. עד שאתארגן ואתקין במחשב החדש את התוכנה הציע לי הדוקטור ספרים לקריאה וללימוד, עזרה ברכישת ספרים, תרופות וכו` ועבודה אצלו בקליניקה בכל זמן שאחפוץ. התפעמתי מהנדיבות והחלטתי להיענות להצעה. על דר` סאיני אפשר לקרוא באתר שלו: כאן.
לכל מי שמטייל בסביבה ונזקק לעזרה רפואית כזו או אחרת מומלץ לבקר אצלו בבגסו או בדהראמסלה.
טלפונים- 01892-224521
 נייד- 94180-86721

לתחילת הכתבה


יוגה, יוגה, יוגה

הוא הפציע על גג הבית הסמוך למלון ביום הראשון לשהותנו כאן. וכך, מדי יומיים בדייקנות מופתית, מופיע המאסטר ליוגה זקוף כלולב ולבוש בצבעי השמש ומלמד את בני המשפחה השכנה וילדיהם יוגה. זה נראה כה נפלא בעיניי עד שזרעתי באוזני ילדיי את הרעיון. יעלה היא זו שקפצה על המציאה ולכן זירזה אותי ליצור קשר עם המורה הלולבי. אני, כמו כל ישראלית טיפוסית, פשוט חיכיתי שיסיים שיעור ושאגתי אליו מהמרפסת: "היי, המורה ליוגה!"(באנגלית כמובן). הוא חייך וסימן לי לבוא ולדבר איתו בצורה קצת פחות ברברית. שלחתי את רמי. רמי גם נשלח למחרת עם הבנות שחפצו בשיעור יוגה- יעלה, אילאיל ועדי (אהרוני). יעלה תספר לכם מחוויותיה: "כשראיתי בפעם הראשונה איך שהם עושים יוגה על הגג, ממש התאהבתי ביוגה. תמיד אהבתי לעשות גלגולים וישיבת לוטוס ותמיד עשיתי בקלות תרגילים שלאנשים אחרים קשה לעשות. אז הצקתי להורים שיקחו אותי ליוגה אחרי שאמא אמרה לי שזה יכול להיות נהדר בשבילי.

 הלכנו לשיעור יוגה בו כל המשתתפים היו ישראלים, חוץ מבחורה אחת שהיתה טיבטית. השיעור נמשך שעתיים. עשינו בו תרגילי גמישות למשל תרגיל הפרפר שבו יושבים ואז תופסים את הקרסוליים יחד בעזרת הידיים ומנפנפים את הרגליים כאילו שהן פרפר. זה התרגיל שאילאיל הכי אוהבת. בסוף השיעור אחרי הרבה תרגילים וגלגולים שכבנו על הגב ישרים כמו ברוש בעיניים עצומות ונרגענו כשהוא שר מילים בשפה ההינדית. כבר בשיעור ראיתי שאילאיל ועדי לא בדיוק נהנות ואני היחידה מבין הילדות שנהניתי ורוצה להמשיך ללמוד". שיעורי יוגה אפשר ללמוד אצל רבים וטובים. תשאלו את הישראלים והם כבר ינחו אתכם.

לתחילת הכתבה

הקשר הקשמירי- משה מאלה מלמד אותנו פרק בהלכות מקרמה

ביום הראשון שצעדנו במקלוד תפס אותנו בחור קשמירי שחרחר דובר עברית והציע לנו ללמוד איך מכינים מאלות (מאלה- שם כולל למיני חרוזים ומחרוזות. איש אינו יודע את הפירוש המדויק, גם לא משה מאלה). הבטחנו לחזור ובאמת חזרנו ונהנינו מכל רגע.
יעלה ורותם למדו להכין קשרים בסיסיים וכעת הם יכולים להכין תכשיטים בכוחות עצמם. החומרים פשוטים- חוטי ניילון דקים ואבני חן- קריסטלים בלשון העם. אופן ההכנה- קשרי מקרמה בסיסיים. הבטתי והתפעמתי- ככה בדיוק אחותי נועה הכינה אהילי מקרמה בשנות השבעים, היא בטח היתה עושה קופה במקלוד. יעלה ורותם ממליצים בחום ללמוד אצל משה קורס בהלכות קשרים ואילאיל מציעה לשתות אצלו תה קשמירי מעולה ולקנות תיקי עור קטנים ויפים.
 איך מגיעים- כשצועדים בכביש מבגסו למקלוד מביטים אל הבניינים משמאל. ומחפשים שלט עם אותיות אדומות "משה מאלה". אם לא תמצאו תשאלו כל אחד מהבסטיונרים שנמצאים בצד ימין של הרחוב, הם ידריכו אתכם.

לתחילת הכתבה

בישול הודי

אחחחחח האוכל ההודי, כמה שרמי התגעגע. אני עוד זכרתי כמה שרף לי, ולא רק בפה, אבל אין מה לדבר- חזרתי להיות צמחונית גאה. השפע ההודי מדהים, וכשמוצאים מסעדות טובות- לא מרפים וחוזרים שוב ושוב לבדוק האם הא�לו� גו�ב��י (תבשיל תפו"א וכרובית) עדיין נפלא, ואיך מרגישה המ�ס�אל�ה דו�ס�ה (מעין פנקיק גדול הממולא בתפו"א) ומה קורה עם הת�אל�י (צלוחיות מלאות כל טוב המונחות על מגש גדול, תענוג של ממש) או הב��א�יג�אן (חצילים רבותיי, חצילים), וכמובן חשוב לקנח בסו�נף (זרעי שומר+סוכר נבט או סוכר רגיל) המוגשים בסוף הארוחה ומסייעים לעיכול ולתחושת הפה הרעננה. כל אחד מוצא לעצמו מה לאכול: חובבי החריף (רמי, יעלה ואני) מתענגים על הכל, רותם ואילאיל מבקשים "לא חריף" ולרוב מקבלים. אף אחד לא נשאר רעב.
 רמי אילתר לו קורס, הוא אוסף מתכונים ועומד עם ראג` שעות במטבח, לומד להכין מאכלים שונים. כבר הכנו את מקורבינו שכדאי שיתאמנו על אכילת חריף לקראת שובנו לארץ.

לתחילת הכתבה

עם ישראל חי (פה)

לא יאומן כמה ישראלים מסתובבים בדראמסלה רבתי. רבים מהם בחרו להתגורר בדרמקוט ובמקלוד גאנג` בשל המחירים הזולים, אולם יש רבים המתגוררים בבגסו, שלרוב יקרה יותר. המעניין הוא שהישראלים הבאים לכאן הם מכל שכבות הגיל. אפשר למצוא כאן צעירים ומבוגרים מסתובבים בשבילים ונהנים מהשקט והשלווה.
למה כולם באים לפה, שאלנו את עצמנו וכמעט את כל הישראלים שנכנסנו איתנו לשיחה. התשובות היו מגוונות: הנוף נפלא, שקט פה, האוכל טוב, החברה נעימה. יש שענו בכנות שזו הדרך שלהם להתפרק אחרי הצבא עם חבר`ה בני גילם, כשהם בודקים גבולות של מותר ואסור ויש שאמרו שבאו הנה כדי ללמוד.
ילדינו נהנים מאוד מהעובדה שהם יכולים לשוחח בעברית עם אנשים כיפיים ומעניינים. המקומיים כבר יודעים להגיד כל מיני מילים בעברית וצועקים לי מרחוק "שלום!", והחבר`ה עסוקים בשלהם, לעתים מתעניינים בכל הילדים שצנחו לפתע בנוף המקומי ולעתים מתעלמים. לעתים אפשר לשמוע נהמת אנפילד הפולחת את השקט של בגסו. ישראלים ארוכי שיער דוהרים בכבישים ואנחנו מזילים ריר ורוצים גם.
את הקומפלימנט הטוב ביותר על הישראלים סיפר לי דר` סאיני סוניל ההומיאופת. הוא אמר שמזה שנים רבות הוא מטפל בתרמילאים ישראלים ומעולם לא עוררו בעיות או צרות. "אלה האנשים שאני הכי אוהב לטפל בהם" אמר לי ההומיאופת ואני הסכמתי איתו.

 את גודל התופעה הישראלית הבנו רק כשהגענו בפעם הראשונה לבית חב"ד בדרמקוט.

לתחילת הכתבה

ערב שבת בבית חב"ד

לבגסו הגענו ביום חמישי וביום שישי החלטנו לנסוע לבית חב"ד שממוקם בדרמקוט. פגשנו שם את עופר ויעל ההרה, שהגיעו לעזור ולהחליף את המשפחה שגרה שם עד לא מזמן. כרגע בית חב"ד נמצא בשיפוצים והאנשים המתגוררים בו חיים ממש בתוך אתר בניה.
"מטרתנו" הסביר לי עופר,"היא לתת אופציה אחרת לכל אותם אנשים המחפשים את עצמם באשרמים ובקורסים. להעניק להם בית חם ואוזן קשבת." ואכן כמות האנשים שהגיעה ל"קבלת שבת" היממה אותנו. בערב שבת הראשון בו היינו הגיעו למעלה ממאתיים איש, שנדחסו על מזרנים, שרו, שוחחו ואכלו.
האווירה היתה נעימה, האוכל היה נורא. רמי החליט כמובן שכך זה לא יכול להימשך והתנדב לבשל בשבוע שלאחר מכן. יעל ועופר היו סקפטים אבל לא דחו את הרעיון על הסף. וכך חלף לו השבוע ורמי גייס את יוסי אהרוני וביחד הלכו "לכבוש" את בית חב"ד. אנחנו התענגנו בינתיים על שרק 2 באחת המסעדות הישראליות, על האוכל שהוגש לנו שם לא נרחיב את הדיבור.
 כשהגענו לבית חב"ד היו רוב המאכלים מוכנים והילדים השתלבו בשמחה בהכנת סלט פירות. רמי ויוסי נראו מיוזעים אך מאושרים. מיטב הנוער הצטרף אליהם ועזר בשמחה רבה להכין את הארוחה ואף להגישה. רמי מצטנע ולא מסכים שאכתוב סופרלטיבים על הארוחה. לכן רק אכתוב שהיא היתה טעימה ביותר.

לתחילת הכתבה

אהבות אבודות בבגסו

הוא הופיע על הכביש ביום הראשון לבואנו, בחור צעיר זהוב שיער שהלך בעיניים בוהות, עשה תנועות מוזרות בידיו ועורר בכולנו תמיהה ורחמים. וכך ראינו אותו מדי פעם עולה ויורד לאורך הכביש. התחלנו לשאול אנשים על אודותיו ומעט ידעו לספר. הם ראו אותו לא פעם ולא פעמיים אבל הם לא מתעסקים בעניינים שלא שלהם. רצינו לברר אם הוא ישראלי ואם הוא זקוק לעזרה ופנינו אליו בעברית ואנגלית אך הבחור לא הגיב והמשיך ללכת, שקוע בתוך עצמו, לאורך הכביש.
 פתרון החידה הגיע מראג`, מנהל המלון בו התגוררנו. מסתבר שהבחור גרמני ששוהה באיזור כבר כ-9 שנים. במהלך שהותו התאהב בבחורה טיבטית, אולם היא ברחה עם כל כספו והוא נותר כאן שבור לב. "נשבר לו הלב ומזה הוא השתגע" אמר לי ראג` בפה מלא טבק. הוא סיפר לי שהקהילה הגרמנית הקטנה של המטיילים דואגת לו וכי יש לו מקום ללון ויש מי שדואג שיאכל וישתה. באחד הימים האחרונים לשהותנו בבגסו הופיע אדם מבוגר דובר גרמנית. הוא שיכן את הצעיר במלון שממול למלוננו ודיבר אליו בסבלנות וברוך. שמחנו שיש מי שדואג לבחור שאיבד את אהבתו, כספו ושפיותו בבגסו.

לתחילת הכתבה

ההודים VRS הטיבטים

על פני השטח ובמיוחד אחרי שמתעדכנים במדריכי טיולים פופולריים נדמה שהכל שקט ונהדר פה בדהרמסלה רבתי. הנוף נפלא, הנזירים מחייכים, ההודים נראים מבוססים יותר, כמעט ואין קבצנים. מה רע? אבל כשמשוחחים עם ההודים המקומיים מסתבר כי מתחת לפני השטח רוחשים כעס וחוסר שביעות רצון. כל הדברים שאפרט עכשיו הינם דברים מפורשים ששמענו ממקומיים. חשוב לציין כי האנשים איתם שוחחנו הינם אנשים מבוססים ומשכילים וכי דבריהם היו זהים באופן מפתיע, ואולם אסור לשכוח כי זהו הפן ההודי בסיפור.
בהתחלה, כך נאמר לנו, כשהגיעו הטיבטים הראשונים לאיזור, בשנות השישים, כולם התגייסו לעזור להם. זו נראתה מצווה חשובה לעזור לגולים במיוחד אחרי כל הסבל שסבלו. הטיבטים היו נחמדים, הוגנים ומוסריים וכך נשארו עד היום זקני הקהילה. הבעיה התעוררה כשהטיבטים שידעו לעורר את רחמי העולם החלו לקבל תרומות מרובות מהאמריקאים. לכל ילד טיבטי יש יותר מספונסר אחד, מה שהופך את המשפחות הטיבטיות לעשירות מאוד יחסית למשפחות ההודיות המקומיות. הנוער הטיבטי הסתאב, עם שפע הכסף הם קונים סמים ואלכוהול והופכים לצרה צרורה. איננו מרשים לילדינו להתרועע איתם מחשש שיצאו לתרבות רעה, נאמר לנו. ההודים גם כועסים על בית הספר האמריקאי של ילדי הטיבטים, הם חשים קנאה עזה בראותם את המשאבים העומדים לרשות הילדים הטיבטים לעומת אלו העומדים לרשות הילדים ההודים. יש להם כתות מרווחות ומעט ילדים בכתה והם תמיד נקיים ומסודרים. איפה תראו הודים לבושים כה יפה ומסודר ובתי הספר ההודים צפופים ולא מצוידים.
עד כאן דברי המקומיים. ואנחנו שהטנו אוזן קשבת לדבריהם ורחשי ליבם הרגשנו צורך להביא לפניכם קצת ממה שזורם מתחת לפני השטח ומשוכנעים שיש צדדים רבים ונוספים למטבע.

 הגשם שהחל לצוץ בתדירות מעוררת חשד רומז לנו לארוז את המזוודות ולעזוב את בגסו האהובה. הכל רטוב פה, לעתים חם ומהביל ולעתים קר. בעל המלון סיפר כי בשנה שעברה ירד פה גשם ברציפות שבעה ימים ולילות. מכיוון שלא בנינו תיבה אנחנו נודדים הלאה אל מקום פחות גשום. הכל ארוז, צריכים לזוז... הכיוון מנאלי.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על דרמסאלה