בגסו
כמו רוב המקומות בהודו, דרמסאלה (daharamsala) היא רק שם העיר הגדולה הקרובה לאזור המעניין יותר שבו נמצאים התיירים, ונקודת המוצא אליו. אזור האטרקציות התיירותיות של דרמסאלה רבתי הוא מקלוד גאנג` (McLeod Gange) והכפרים הקטנים שמעליה- בגסו (bagso) ודרמקוט (daramkot). אנחנו התמקמנו לנו בבגסו, כפר קטן מרחק 10 דקות הליכה ממקלוד גאנג`. מקלוד גאנג` היא מקום מושבה של הממשלה הטיבטית הגולה - אחרי שהסינים כבשו את טיבט, מספר גדול מאוד של פליטים טיבטים נמלט להודו, וכך נוצרה קהילה טיבטית גדולה בעיקר באזור הצפון. מקלוד עצמה הפכה לישוב עם אחוז תושבים טיבטי גבוה. מהסיבה הזו למקלוד ישנו אופי טיבטי יותר מאשר אופי הודי, מה שהופך את המקום לאי של שקט ושלווה בלב הבלאגן וההמולה ההודיים, במיוחד לעומת העיר הגדולה הקרובה דרמסאלה.
הריקשה הורידה אותנו במגרש החניה של בגסו, שנמצא בנקודה הנמוכה ביותר של המקום. חרף כל נסיונותינו הריקשאי לא היה מוכן לסוע במעלה בגסו התלולה, בתואנה שהריקשה ישנה מדי בשביל המשקל של שנינו יחד עם התיקים. הרוגים מעייפות של 11 שעות הנסיעה משימלה, החלטנו לקרוס במקום הראשון שאנחנו רואים ולמחרת לברר איפה נמצאים המקומות הטובים באמת, ולעבור לאחד מהם. המקלט הזמני שלנו היה מלון, שמלבדנו לא היה בו אף דייר, מלבד באבא הודי זקן והעובדים שכל לילה פרסו שמיכות על שולחנות מסעדת המלון ושם ישנו. למרות החלטנו הנחושה לעבור משם למקום סימפטי יותר, לא מצאנו מקום חלופי טוב יותר בשלושת הימים הבאים. כל גסטהאוס מועמד נפסל בגלל אחד השיקולים הבאים: המחיר, המקלחת החסרה או הגובה. לא התחשק לנו לישון במקום שדורש טיפוס תלול של 20 דקות כדי להגיע אליו, כי מבחינתנו זה היה גזר דין מוות לטיולים בסביבה (למי יש כח לטפס את ההר הזה כמה פעמים ביום?). כך יצא ששלושה ימים נשארנו באותו מלון שומם.
ערב אחד, אחרי שכבר חשבנו שמצבנו אבוד ואנחנו נשארים במלון ההוא, הסתובבנו בין החנויות של בגסו תחתית, וכשממש כבר היינו בדרך חזרה לחדרנו במלון קרא אלינו מישהו פתאום: "הי מה נשמע?" כשהסתובבנו לגלות מהיכן הקריאה הפתאומית, שמחנו מאוד לגלות שזה היה גלעד, חבר מהתיכון שטס אחרינו להודו. אחרי ששטחנו בפני גלעד ונועה, שותפתו לחדר, את מצוקתנו במציאת גסטהאוס חלופי, הם סיפרו לנו בהתלהבות אדירה על הגסטהאוס שלהם - האומני (OMNI): כמה שהוא נפלא, וכולם כמו משפחה, והבעלים נחמדים, והחדרים יפים, והאוכל טוב... עד כאן הכל יכל להיות תיאור של כל גסטהאוס רגיל שלא גורם בדרך כלל להתרגשות מיוחדת, אבל מה שקנה אותנו לחלוטין מהתיאורים שלהם וגרם לנו לבוא איתם בו ברגע לראות את המקום היה שהם תיארו את המקום כמושבת אומנים: כל דיירי המקום, מסתבר, השתתפו בקורס ציור טיבטי, ותמיד אפשר לראות שם מישהו מצייר. אנחנו, שאוהבים מאוד אווירה יצירתית, עלינו איתם מיד לר אות במה מדובר.
כשהגענו לאומני נכנסנו למסעדה של המקום והתפלאנו לראות שגלעד ונועה לא הגזימו בכלל: על אחד השולחנות הונחו קופסאות רבות של צבעי מים ואקריליק, וצבעים רבים הסתובבו בין כל השולחנות הנמוכים לשימושם של יושבי המסעדה, שלרבים מהם היה בד ציור גדול עליו ציור טיבטי מרהיב וצבוע חלקית. מי שלא היה מכחול בידו החזיק מסרגות צמר. ויותר חשוב מזה, נראה היה שיש במקום אווירה נהדרת ממש. הבנו מיד שמצאנו את המקום שחיפשנו, אולי במשך כל הטיול, והחלטנו להתמקם. מובן שקודם כל הסתכלנו על החדר הפנוי שהוצע לנו, כמקובל כאן, חדר שהתברר כגולת הכותרת העתידית של שהותנו במקום - הציעו לנו חדר גדול וחדש לחלוטין, שרק סיימו לבנות אותו שבוע לפני כן. אמנם עוד לא הספיקו להתקין בו דוד חימום וצריך להתקלח עם דלי, אבל גם עוד לא הספיקו ללכלך אותו. כבר למחרת בבוקר העפלנו לאומני, עם כל הציוד הכבד שלנו, במסע מייגע אך משתלם. לא עבר יותר מחצי יום עד שכבר הרגשנו שהנה הבית החדש שלנו בהודו, ובו הפכנו לחלק ממשפחה גדולה ואוהבת, שכללה גם את התיירים מכל העולם וגם את עובדי האומני.
לאט לאט הכרנו את כל יושבי המקום הצבעוניים - פרם, המלצר המצחיק שממש מנהל את המקום אבל מסטול תמידית, שתמיד שוכח את המנות שהוזמנו אבל אי אפשר שלא לסלוח לו, צ`וטה וצ`וטה, המלצרים בני השש עשרה שקיבלו את שמם (צ`וטה = קצר) בגלל גובהם היחסי (ובגלל שלא ידעו אנגלית הם היו אומרים רק "צ`וטה" כל הזמן), קרלוס הגאון שנולד בצ`ילה, גדל בקנדה וחי איפשהו באירופה, שהיה מעביר שיעורים בכובד ראש על סוגי הג`ראס והאופן הנכון לגלגולו, קרלי הסינית היפהפיה שעבדה באיטליה כאקרובטית בקרקס רחוב ולימדה את כולם ג`אגלינג, קרן מהולנד, עם סיפורי הקופי שופ שעבדה בו (שקפה הוא לא הדבר העיקרי שנמכר בו), שבשלב מסוים כל החצי הגברי של הגסטהוס כרכר סביבה, גי הישראלי שהתאהב באמונה הטיבטית והיה לבוש כמו נזיר, גלעד, שאחרי קורס הבישול שעבר בכל תזכורת של מאכל הודי העלתה לו חיוך על הפנים וקריאה שהוא יודע לבשל את זה, נועה, גל ומיכל הציירות, אלון שמנגן, ליאת שסורגת, ופיטר.
התוודענו לפיטר באחד הערבים, כשישבנו כולם במסעדה, סורגים, מציירים, שרים ואוכלים, כשפתאום פיטר קם מהפינה שלו וצעק על כולנו - No masterbation here anymore!!! אחרי ההתקפה הפתאומית והלא קשורה שלו, פיטר התיישב שוב, ועד שהוא נרדם למשך עשרים השעות הבאות הוא הספיק להכריז על אורגיה המונית אחת ("אורגיה המונית בעוד עשר דקות! מקווה שכולם התקלחו, עשר! תשע...") ולאיים על כולנו בצליבה. פיטר הוא בחור סקוטי, שנראה ששנות השישים השאירו עליו חותם כבד מאוד שקשה לו לשכוח. מאז שיצא לפנסיה, ואולי גם לפני (די קשה להבין משהו מתוך ההזיות שלו), פיטר משוטט לו בהודו, מתבונן על אנשים ועל הנוף ומעשן. בעיקר מעשן. כשרק הכרנו אותו חשבנו שהוא מטורף לחלוטין, ששנים ארוכות של סמים גרמו למח שלו לאבד שליטה. במקרה, באחד הערבים, מצאנו את פיטר במסעדת האומני כשהוא עדיין לא מסומם או שיכור. הסתבר שבמצב צבירה נורמלי פיטר דווקא איש מעניין וחביב, שמלבד שמחה גדולה שאופפת אותו ואותה אהבה של צפיה באנשים, אין בו יותר מדי מן הטירוף. אפילו הזמנו אותו להצטרף אלינו לאכול, והוא סיפר על ניתוח מיוחד בגב שהוא עומד לעבור עוד מעט, שרק בגללו הוא נאלץ לחזור לבריטניה לזמן קצר. מיכל, שישבה לידנו, קפצה מיד - הסתבר שפיטר סובל מאותה בעיה שסובל קרוב משפחה שלה בארץ, הסובל כבר שמונה שנים מכאבי תופת קשים. בסבלנות גדולה פיטר רשם לה את כל פרטי הניתוח המיוחד ופרטי בית החוים, והסביר בדיוק עד כמה הניתוח החדשני מוצלח. מי היה מאמין שדווקא האדם שחשבנו אותו למטורף, באמצע גסטהאוס קטן בסוף העולם, יכול להיות המפתח להצלתו של אותו קרוב? לפעמים ישנם צירופי מקרים מדהימים.
קורס בישול וקורס סריגה
מקלוד גאנג` ידועה בקורס הרבים שאשפר לעבור בה - קורסים לבישול טיבטי והודי, קורסי ציור טיבטים, פיסול בנייר וגילוף בעץ, יוגה, מדיטציה, רייקי ועוד ועוד... אנחנו החלטנו לעשות קורס בישול. נרשמנו לקורס הבישול הראשון שראינו - הקורס של לאהמו, השף הטיבטי. למדנו אצלו להכין לחם טיבטי מסוגים שונים: מכינים בצק אחד גדול (עדי התנדב ללוש בשביל כולם), חותכים אותו לחתיכות, וכל אחת מערבבים עם תוספות אחרות ומבשלים בצורה שונה, וכך יוצאים לחמים ומאפים מסוגים וטעמים שונים - כולם מעולים אחד אחד (בסוף השיעור אכלנו את התוצרת...). לאהמו סיפר לנו שאת אמנות הבישול הוא למד מאמו. כשהיו בטיבט, הסינים הכובשים אסרו על הטיבטים ללמד את הילדים בבתי ספר. כדי ללמד בכל זאת את הילדים, יצרו הטיבטים בתי ספר מאולתרים במקומות נידחים בטבע, לשם הסינים לא הגיעו מחמת הגובה או הקור, ושם היו מלמדים את הילדים שיעורים שונים, בינהם גם בישול. אמו היתה אוספת כמה ילדים ומלמדת אותם, וכך לאהמו עצמו למד (עד כמה שהבנתי, מאוחר יותר הוא גם למד משפים טיבטים מקצועיים, אבל זו היתה ההתחלה).
מתכון טיבטי לחטיפי בצק מתוקים:
מכינים בצק מכוס קמח, 3 כפות סוכר גדושות, 2 כפות מים קרים, ביצה וכף שמן. לשים את התערובת ונותנים לה לנוח, מכוסה, למשך שתי דקות. ממלאים סיר בחצי ליטר שמן ומרתיחים אותו על אש גבוהה.
מתכון 1: משטחים את הבצק לנחשים ארוכים, מגלגלים קצה אחד 5 פעמים עם היד, כך שכשמחברים את שני הקצוות (המגולגל והלא מגולגל), שניהם מתגלגלים יחדיו לחבל. אם השיטה לא הולכת, אפשר פשוט לעשות צמות קטנות. מטגנים כל חלה כזו דקה אחת בשמן, וזה הכל.
מתכון 2: מרדדים את הבצק לעובי של חצי סנטימטר בצורה אליפטית. מערבבים כפית כורכום עם שתי כפיות מים, ואת התערובת משטחים עם היד לתוך הבצק. מגלגלים את הבצק לרולדה ומגלגלים על משטח כמה דקות, כדי להספיג את הכורכום. אחר כך יוצרים מהבצק נחש ארוך, ואותו משטחים עם מערוך דק. חותכים את הנחש המעוך לחתיכות בעובי שתי אצבעות, וחורצים חריץ במרכזן. משחילים קצה אחד של כל חתיכה בחריץ שבה, ומושכים אותו פנימה והחוצה כך שנוצרת מין אטרייה משונה. מטגנים את כל החתיכות דקה אחת בשמן רותח.
שיעור נוסף שאני לקחתי היה סריגה - כבר שנתיים שלוש אני מכינה צעיפים בכמויות, רק צעיפים- כי זה מה אני יודעת לסרוג וכבר הרבה זמן שאני רוצה ללמוד משהו חדש ולגוון את הצעיפים שלי, והנה בבגסו ראיתי באחת החנויות שלט בעברית - "שיעורי סריגה". מייד התלהבתי והזמנתי לי שיעור, אותו העבירה לקשמי- ישראלית לשעבר עם שישים שנות ניסיון בסריגה לפחות ומבטא הונגרי, שחיה כבר ארבע שנים בדרמסאלה ומדי פעם מבקרת בארץ. את השם המקורי שלה היא לא היתה מוכנה לגלות, ורק אמרה שלקשמי הוא שמה החדש והנוכחי, וזה מה שהיא וזהו. לקשמי, אגב, הוא שמה של אחת האלות החזקות והאהובות בהודו, והשם נראה מתאים לה מאוד. אחרי שאצל לקשמי למדתי לסרוג סוודר (או לפחות הבנתי את הרעיון...), ראיתי במקרה במסעדה מישהי ישראלית סורגת כובע, ובלי מסרגות- עם האצבעות! מסתבר שחצי מבגסו כבר יודעת לסרוג בצורה הזו- כך גם הרבה מהטיבטים וההודים סורגים, זו שיטה הרבה יותר מהירה לסריגה, מה שעוזר להם בהכנת כמויות הצעיפים והבגדים שהם צריכים לייצר על מנת למכור את התוצרת בזול יחסית בחנויות. עכשיו קצת מוזר לי שהייתי צריכה להגיע לסוף העולם כדי ללמוד משתי ישראליות שונות שתי שיטות של סריגה שבאו בכלל ממקומות אחרים - אחת מאירופה ואחת מטיבט.
באחד הימים, כשישבתי ולימדתי בגסטהאוס סריגה, עדי יצא לטרק של יום. הוא, גלעד, קרן ההולנדית ועוד בחור אנגלי החליטו שהם עולים על ההר הגבוה של האזור- הטריון (Triun). הטריון הוא הר בגובה 3 ק"מ פחות או יותר, שכשאנחנו ראינו אותו מרחוק לראשונה הפסגה שלו היתה מושלגת לחלוטין, ונראתה כמו ציפוי קצפת ענקי בין הפסגות הירוקות של ההרים הנמוכים יותר בסביבה. כשעדי עלה לטריון, השלג כבר החל להנמס, ובמקומות מסוימים הם צעדו על ברד. הטיפוס על הטריון הוא טרק של יום, שאפשר לפצל ליומיים אם ישנים בגסטהאוס במעלה ההר. עדי והשאר עשו את הטרק ביום אחד - יצאו בשמונה בבוקר וחזרו בשש בערב, אחרי טיפוס קשה מאוד, ולא מעט הפסקות צ`אי בדרך. כשעדי חזר, יותר משסיפר על הנופים וההליכה עצמה, הוא סיפר על הכלבים שהצטרפו אליהם לטרק - בתחילת הטיפוס הצטרפו אליהם שלושה כלבים, ובהמשך שניים נוספים. כל חמשת הכלבים עלו איתם בעליות הקשות, עצרו איתם בהפסקות, חיכו להם כשהתעכבו, והפכו ממש לשותפים שלהם לטרק. כשהגיעו לשלג, כל הכלבים שיחקו בו, קפצו והשתוללו, וכמובן שגם עדי, המטורף על כלבים, הצטרף לחגיגה.
הכלבים פה שונים משאר הכלבים שראינו בהודו - הם הרבה יותר יפים, שמחים וחברותיים כלפי בני אדם, וגם בינם לבין עצמם. עד עכשיו ראינו בהודו כנופיות כלבי רחוב מוזנחים רבות האחת עם השניה, מתעללות בכלבים שפלשו לטריטוריה שלהם, וחשדניות מאוד כלפי בני אדם. בדרך כלל החשדנות הזו מגיעה מהיחס המתעלל שהם מקבלים מההודים (יש מקומות שהמשחק האהוב בהם על הילדים הוא Kick the dog), ויתכן שהדבר משפיע גם על היחס של הכלבים בינם לבין עצמם. במקלוד ישנם גם סוגי כלבים שונים מאלה שנמצאים בשאר הודו, וגם יחס הומני יותר לבעלי חיים (הטיבטים מאוד מקפידים על יחס הומני לכל יצור חי, כולל תולעים ורמשים), ולכן הכלבים פה יפים, בריאים ושמחים מאוד, ואנו משחקים איתם כמעט בלי פחד.
לתחילת הכתבה
נוסעים לאמריצר, וצ`לו לפקיסטן
ערב אחד שמענו על קבוצת ישראלים שהתארגנה יחד ונסעה לטיול יום באמריצר (Amritzer), בירתם של הסיקים. שמענו רבות על המקום, והחלטנו שאנחנו רוצים גם. תוך כמה ימים מצאנו ג`יפ לנסיעה, שהחלה ביום שישי בשש בבוקר, והסתיימה באותו היום באחת בלילה. מבחינת המרחק נסיעה כזו היא כמו לסוע מנתניה לאילת וחזרה באותו יום, מה שבחיים לא היינו עושים בארץ, אבל כאן מושגי המרחק שונים לחלוטין, ונסיעה כזו היא בבחינת קפיצה קטנה לתל אביב.
הדרך לאמריצר היתה נעימה יחסית. למרות שהנהג לא ידע לשלוט בגז ובברקסים, וכל שתי שניות הטלטלנו לנו בתוך הג`יפ בגלל הלחיצות הקצרות על הגז (כנראה שהרישיון שלו הוא לטוסטוס ולא לג`יפ), הנסיעה היתה קלה יותר מלהעביר אותה באוטובוס, וגם יכלנו לבקש עצירות שירותים בדרך. באחת העצירות האלה נעמד הג`יפ ליד שיח גדול וירוק. במבט ראשוני השיח היה סתם שיח יפה, אבל מבט שני גילינו שהשיח היה קנביס. אחרי הגילוי שמנו לב פתאום שכל הכביש עטוף בשיחי קנביס משני צדדיו, ואלה פורחים פרא כמו עשבים שוטים. מי היה מאמין שבמדינה שהסמים בה יכולים להביא לשנים ארוכות של רקבון בכלא, צומח הקנביס כמו סביונים באין מפריע?
המשכנו לנסוע לאמריצר, וככל שהתקרבנו מזג האוויר התחמם. אם לפני כמה חודשים לא רצינו לנסוע לאמריצר בגלל הקור המקפיא ששרר שם, הרי שעכשיו שרר בר מזג אוויר הפוך לחלוטין - כל עצירה של הג`יפ הכניסה חום כבשן כבד לרכב, שכמובן שהמיזוג היחיד בו הוא האוויר הנכנס מבחוץ. באמריצר עצמה החום היה בלתי נסבל ממש, היה חסר רק העשן כדי שנחשוב שאנחנו עומדים ליד מדורה. אם לא היינו במרחק 6 שעות מבגסו, הייתי מקפלת את עצמי חזרה לג`יפ המוצל ומחכה שכולם יחזרו מהאטרקציה המרכזית, אבל מאחר ועשינו מרחק רב כל כך, לא היתה ברירה וגררתי את עצמי יחד עם כולם למקדש המוזהב של אמריצר.
המקדש המוזהב
המקדש המוזהב הוא המקום המקודש ביותר לסיקים, ברמה של בית המקדש שלנו, רק ששלהם עדיין קיים. הסיקים הם בני דת שנוצרה אי שם במאה ה-15, על ידי אדם שניסה לשלב בין המיטב של הדת ההינדית והאיסלאם, וליצור חברה נטולת קסטות. בפועל יצר אותו אדם קסטה בפני עצמה, הקטסה הסיקית הנוקשה. ממבט ראשוני הסיקים מזכירים מוסלמים - בלבוש הרחב ורצועת הבד הכרוכה על הראש כטורבן. לכל סיקי, גבר או אישה, אסור לגזור את השיער מרגע הלידה ועד למוות. הגברים אוספים את שיערם בכדור על הראש ועוטפים אותו ברצועת בד באורך שלושה מטרים. גם את הזקן מגלגלים באותו כדור שיער. בנוסף, ישנם חמישה דברים שעל כל סיקי לשאת על גופו בכל עת (כמו כיפה אצלנו): השיער הארוך (סימן לקדושה), מסרק (סימן לניקיון), צמיד מתכת (סימן לדבקות, שהתבוננות בו מזכירה לסיקי שעליו לדבוק בדברים טובים), תחתונים (מסיבה כלשהי זו סיבה לעירניות), וחרב, אפילו קטנה, לצורך הגנה. גם על הנשים הסיקיות חלות החובות הללו, אבל מראן אינו אופייני כל כך כמו זה של הגברים.
בכניסה למקדש התבקשנו לחלוץ נעליים ולשים אותם בשמירת חפצים, בחינם (בדרך כלל גובים על כך רופי או שניים). הסיקי שלקח את נעלינו היה חביב מאוד, נתן לנו עלון הסברים עם מפה קטנה של מתחם המקדש ואמר לנו לא לפספס בשום אופן את חדר האוכל. על חדר האוכל הזה שמענו כבר מזמן, כשמטיילים נרגשים חזרו משם מלאי חוויות. המקדש הסיקי, מעבר להיותו מקום פולחן מקודש, משמש גם כמרכז חיים מסוים - יש במתחם שלו מלונות ובתי הארחה טובים, בהם ניתן ללון תמורת סכום סמלי בלבד, וישנו חדר האוכל - בכל שעות היום המטבח של המקום מספק ארוחות ל30 אלף המבקרים במקדש. 30 אלף כל יום!!
מאחר וידעתי על המספרים העצומים הללו, הייתי בטוחה שתור ארוך של אנשים יקדם את פנינו בכניסה למקום, וכמובן בתור לקבלת הארוחה. כמה טעיתי.... חדר האוכל הזה פועל בשיטתיות ויעילות מדהימה - כבר כשנכנסנו קיבלנו צלחת, כוס וכף משלושה אנשים שונים - לכל אחד ערמה של כלים מסוג אחד בלבד, לייעול העבודה. העובדים הושיבו אותנו במהירות על מחצלות ארוכות לאורך חדר האוכל הענק. לא עברו כמה דקות עד שהחלו לעבור עובדים עם דליים בין השורות הארוכות, ולשפוך מתוכם דאל (נזיד עדשים) לתוך הצלחות. מיד אחריהם הגיעו עובדים עם סלים גדולים של צ`פאטי, ואחריהם עובדים עם דליים של מים. מזון פשוט, אבל מספיק כארוחה בסיסית למבקרים במקום. תוך כדי שאנחנו אוכלים, גילינו שמאחורינו התמלא אולם האוכל הענק שהיה ריק בהתחלה, ולפחות אלף איש ישבו וסעדו בו באותו רגע. כשסיימנו אנחנו את הארוחה האולם כבר היה ריק, והעובדים החלו לנקות את הרצפה עם מגבי ענק לקראת הנגלה הבאה. בדרך החוצה לקחו מאיתנו את הכלים המלוכלכים - שוב כל כלי בנפרד, לייעול העבודה.
כשסיימנו לאכול המשכנו לתוך המקדש המוזהב עצמו, במרכזו של האגם המקודש בו הוא נמצא. בדרך ראינו כמה סיקים משכשכים באגם, כנראה כסגולה למשהו טוב. מובן שרק הגברים שכשכו בו, כמעט עירומים. המקדש עצמו, מעבר לכך שהיא יפה מאוד, לא השאיר עלי רושם מיוחד. לעומתו, התרשמתי מאוד מהמוזיאון הסיקי הקטן ביציאה ממתחם המקדש. הרבה מוזיאונים ותמונות כבר ראיתי, אבל תמונות כמו אלה שהיו במוזיאון הזה לא חשבתי שאראה אי פעם - במוזיאון הוצבו תמונות המתארות באופן גרפי מאוד את ההיסטוריה העקובה מדם של הסיקים: תמונות קדושים שנוסרו מכף רגל עד ראש כעונש על היותם סיקים, קדושים רבים שמבושלים חיים בסיר ענק, תיאורים של טבח אכזרי בו הנשים אולצו לענוד שרשרת של חלקי גופות תינוקיהם, ועוד ועוד זוועות. אבל הזוועה הגדולה ביותר לא היתה תמונה של אמן: באחד החדרים בו הוצבו תמונות שמרחוק נראו כמו פוטורצח מצחיקות, אבל במבט מקרוב התברר שאלה תמונות של 13 הסיקים שהתאבדו או נרצחו בקרב ההגנה על המקדש מפני השלטונות, אי שם בשנות החמישים בערך. התמונות היו של הגופות לפני הקבורה, בפנים מפוצצות ממכות וזרועות פצעים, כשבצדם בקטן הוצבו התמונות שלהם לפני המכות. זה בהחלט היה המוזיאון הכי מזעזע שראיתי אי פעם.
מעבר הגבול עם פקיסטן
מהמקדש המשכנו לאטרקציה השניה שלנו באותו היום -הורדת הדגל בגבול עם פקיסטן, מרחק שעה נסיעה מאמריצר. בתקופת השלטון הבריטי היתה הודו מדינה גדולה שכללה גם את שטחי פקיסטן ובנגלדש. כשקיבלה הודו את עצמאותה ב1947 חולקה הודו השלמה לשתי מדינות - הודו לרוב ההינדי, ופקיסטן לרוב המוסלמי שהתגורר בה (בנגלדש הוקמה שנים מאוחר יותר). הסכם החלוקה גרר התנגדויות רבות משני הצדדים, חלק בשל טענות לחלוקה לא צודקת, חלק בדרישה להקמת מדינות נוספות וחלק שביקש להשאיר את הודו כמדינה אחת שלמה (גנדי היה מהבולטים שתמכו במדינת הודו השלמה). בסופו של דבר הוקמה פקיסטן, אך עד היום ישנו סכסוך בינה לבין הודו - כשהסיבה הרשמית לכך, למיטב הבנתי, היא השטחים של קשמיר, שנמצאים כרגע בבעלות הודו אך פקיסטן מבקשת להפכם לשטחיה שלה (אנחנו לא המצאנו שום גלגל עם בעיות השטחים שלנו).
בגלל הסכסוך הארוך, אחת הקללות הנפוצות בהודו היא "צ`לו פקיסטן" - ביטוי המקביל לביטוי הישראלי "לך לעזה". הודו ופקיסטן מנסות לגבור האחת על השניה בכל דרך אפשרית, וההתנצחות הגיעה אפילו לחילופי המשמרות בגבול הודו-פקיסטן. הגענו לגבול, וכשהגיעה השעה התחלנו לעקוב אחר זרם ההודים הגדול לתוך מעבר הגבול עצמו. ההליכה עד למעבר הגבול מהחניה לא היתה כמעט מאובטחת על ידי חיילים, ומלבד גדרות התיל שבצדי הכביש לא חשנו כלל שאנחנו ממש בגבולה של מדינה עוינת. באמצע הכביש המוביל למעבר הגבול עמדו דוכן קטן, גלאי מתכות ושני חיילים הודים. כל המבקרים כולם התבקשו לעבור בגלאי המתכות הזה, רק כדי לצפצף ולהמשיך הלאה. כנראה שהם לקחו את גלאי המתכות כפשוטו - לגלות לאילו מן התיירים ישנם מתכות בכיסים, כי כמעט כולם צפצפו אבל החיילים רק חייכו אליהם וסימנו להם להמשיך הלאה. אז מה אם זה הגבול עם פקיסטן, ואז מה אם אולי אלף איש באו לראות את התצוגה ואפשר להוריד את כולם עם איזו פצצה קטנה או רובה. אני לא גרמתי לגלאי לצפצף כשעברתי דרכו, ולכן קיבלתי מאחד החיילים מבט נוזף, והמשכתי הלאה.
התקבצנו עם כל ההודים שעברו גם הם את הבדיקה הבטחונית הקפדנית ההיא, והמתנו שינתן האות מהחיילים הסדרנים ונוכל להכנס למעבר הגבול. עוד לפני שהגיע הזמן, סימנו לנו החיילים לעבור לצד השני (נראה שסימני השאלה התיירותיים שלנו קלטו את עיניהם, והם ריחמו עלינו). עברנו להמתין בצד הריק והנוח, הרחק מן הצפיפות הגדולה שהיתה בצד של המקומיים. בשלב מסויים טיול ביצפר הודי שוחרר גם הוא מהצד הצפוף, החל לרוץ לכיווננו, והמשיך הלאה לתוך שביל מגודר בשדה. החלטנו שלא לעקוב אחריהם, הרי אנחנו ליד הגבול ואנחנו לא יודעים לאן הדרך מובילה. כשהגיעה השעה והחיילים נתנו את האות, כל המוני ההודים שעמדו צפופים על המדרכה החלו לרוץ בבת אחת לכיוון שרצו אליו ילדי בית הספר, דוחפים ורומסים אחד את השני בלי חשבון. לקח לנו כמה שניות לעכל את העובדה שהיינו צריכים ללכת אחרי הילדים כשהתור עוד היה ריק, ושכעת רצוי שגם אנחנו נדחף לתוך התור המטורף אם אנחנו רוצים לראות את הורדת הדגלים.
אחרי חמש-עשר דקות הליכה בתור הצפוף, נדחפת לכל הכיוונים על ידי מבקרים הודים חסרי סבלנות והתחשבות, או סתם כאלה שפשוט נהנו לדחוף את אלה שלפניהם, התחלתי לחשוב שלא יהיו לנו מקומות טובים לצפייה, או שלא יהיו לנו מקומות בכלל ושעשינו את המסע המתיש עד לכאן רק כדי לחזור חזרה לבגסו, בלי לראות כלום. בגלל החום הנורא וההתייבשות שבטח חטפתי, המחשבה הזו ממש תיסכלה אותי, ובעצבות גדולה התקדמתי עם הזרם לכיוון מעבר הגבול.
בסוף התור הופרכו כל חששותי ונגמרו התסכולים- הסתבר שטקס הורדת הדגלים הוא אירוע רציני, והשקיעו בו עד כדי כך שנבנו יציעים משני צידי הגבול - ההודי והפקיסטני, כך שיש מספיק מקום לשבת. הצד ההודי והצד הפקיסטני היו צמודים זה לזה, ונראו בערך כמו השתקפות האחד של השני, כששער גדול משמש כגבול בין שני יציעי המדינות. בצד הפקיסטני לא היה קשה להבחין שהיציעים חולקו לשניים - צד לגברים, וצד לנשים. בצד ההודי לא היתה חלוקה כזו, אבל כל כך שמחתי לגלות שהיתה הפרדה יחידה בין יציע האנשים הפשוטים ליציע האח"מים, שבו הושיבו אותנו. כך בסופו של דבר לא רק שהיה לנו מקום, הוא גם היה מקום מצוין. וכל הכבוד להודים שיודעים לארח תיירים.
במתחם הסתובבו הרבה חיילים, כולם לבושים במדים יצוגיים: מדים בצבע חיל האוויר, עם מכנסיים שהרימו אותם עד מעל לפופיק כך שהם קצרים בתחתית, אבל חותלות לבנות משלימות את המרחק שבין המכנס לנעליים. על הראש התיישב להם כובע-טורבן שחור, עם עיטורים צבעוניים ומניפה צבעונית ענקית שנראתה כמו טווס גדול שיושב להם על הראש. נראה שהחיילים היו כל כך משועממים מכל האירוע, שחוזר על עצמו כל יום מחדש, כשהם הלכו כל כך שפופים במתחם, מסדרים בשעמום את האנשים לתוך מקומותיהם ביציעים. בדרך כלל בהודו השעון זז אחרת מאשר במערב. אנחנו מצאנו את הנוסחה המדויקת לזמן ההודי: כשהודי אומר "רק עוד חמש דקות", יש להכפיל את הנתון שהתקבל בחמש, להוסיף את המשתנים "זמן מנוחה תוך כדי" ו"אופס, שכחתי" (רבע שעה במצטבר), ואת הסכום להכפיל בשתים אם מזג האוויר שרבי או קפוא (פעילות באיטיות מרבית). התוצאה שהתקבלה היא הזמן המדויק שיקח לביצוע הפעולה, מתורגם לזמן הודו.
טקס הורדת הדגלים
מאחר והנוסחה שלנו פועלת בדיוק מרבי בדרך כלל, התפלאנו כל כך כשהטקס החל בדיוק בזמן. הבנו את הסיבה כשגילינו שבצד הפקיסטני מתרחש אותו האירוע בדיוק - מסתבר שכשצריך לתאם דברים, ועוד עם פקיסטן, ההודים יכולים להפוך ליעילים ומדויקים. כך הטקס החל בשש בדיוק: מנחה בלבוש אזרחי פתח את החגיגה, מחמם את הקהל בקריאות לתוך המיקרופון, צועק להם משהו שנשמע כמו "כיפאק!" והם עונים לו "הי!", אנחנו התלהבנו נורא וניסינו להשתתף בקריאות, אבל כשניסינו בפעם השלישית לענות "הי הי הי" כמו בארץ, הסתבר שבהודו זה עובד טיפה אחרת, הם עונים "הי" קצת יותר משלוש פעמים, ובסוף יש להם גם איזה משפט ארוך לסיכום העניין. כך התחיל האירוע בצעקות ועידוד של מגרש כדורגל, קריאות שנמשכו גם תוך כדי הטקס לפי תזמון של המנחה וגם בקריאות ספונטניות אקראיות מהיציע, שנלוו אליהן גם הנפות נרגשות של הדגל ההודי.
אחרי כמה דקות של עידוד, החל הטקס עצמו: קבוצה של חמישה-שישה חיילים הודים פתחה את האירוע, כל אחד בתורו צועק משהו לתוך המיקרופון של המנחה, והולך למקומו במרכז השביל שמתחת ליציעים, השביל המוביל לשער הגבול עם פקיסטן. אחרי הטקס השלם שבו התמקמו כל החיילים למול השער, בקבוצה של ארבעה-חמישה חיילים בשורה למול המפקד, התחיל הטקס של מעבר החיילים ממקום ההתמקמות שלהם לשער הגבול. כל חייל בתורו ביצע את המעבר הטקסי ממקומו שבשביל אל השער: תחילה הצדיע למפקד בתנועות מוגזמות וגדולות, ואחר כך החל לצעוד במהירות ובתנועות גוף של רובוט או חייל צעצוע, לכוון שער הגבול. את הצעידה המהירה החייל סיים בהנפת הרגל עד לראש, שפגט לגובה, כמה צעדים מוזרים נוספים והצדעה מוגזמת נוספת. כך כל החיילים, אחד אחרי השני, צעדו ממקומם עד לשער, כשהקהל מעודד אותם בכל עת.
בו בזמן, בצד הפקיסטני, התרחש אותו האירוע בדיוק - בתאום מושלם. ההבדלים היחידים בין הצדדים היו המדים השונים של הפקיסטנים (שלהם, לדעתי, היו הרבה פחות מגוחכים, למרות שהטווס על הראש שלהם היה גדול יותר), והבדלים בתנועות החיילים ובהצדעות (כל צד השתדל לעשות תנועות מרשימות ומהירות יותר, כדי להאפיל על הצד השני). בסופו של דבר, אחרי חצי שעה שבהם עברו החיילים ממקום למקום, הגענו לרגע הגדול - הורדת הדגלים. שני הצדדים, ההודים והפקיסטנים, הורידו את הדגלים בו זמנית, ונראה היה שהם משתדלים שהדגלים יהיו באותו הגובה כל הזמן, חס ושלום שלא יקרה מצב בו הדגל של המדינה היריבה יהיה גבוה יותר מדגלם. לא תמיד זה עבד, היתה בנקודה מסוימת חייל הודי אחד פישל, והדגל הפקיסטני היה גבוה יותר מהדגל ההודי. אבל לא לאורך זמן, לקול תרועות ועידודים מהקהל תוקן המצב, ושני הצדדים חזרו להיות באותו הגובה, עד שהגיעו שניהם לתחתית התורן.
מה שלא הצלחנו להבין עד היום, הוא איך שתי מדינות אויבות מצליחות לארגן טקס כזה, מתואם כל כך, ושלמרות שיש בו מאפיינים של התנצחות של כל צד על משנהו, הוא טקס ידידותי ושמח מאוד. ובלי להגזים, זה היה המופע הכי מצחיק שראיתי בהודו, אולי אי פעם: מההכנות שהקדימו את הטקס, שנראו כמו הכנות לטקס יום העצמאות של כתה ח`, בזמן שכל בית הספר בדיוק מתיישב על הכסאות, ועד לשירת ההמנון בסיומו עם קריאות העידוד שיצאו מתוך המונדיאל, לא ירד לי החיוך מהפרצוף.
