הטרק מדאראמקוט ללאמבו דרך מעבר אינדראהאר
הסיפור הזה שנוי במחלוקת - האם כדאי לפרסם את התלאות נאמנים לזיכרון או עדיף איזה סיפור כללי המדלג בין אבני הדרך המרכזיות רק לשם עדכון. גם ככה הדמיון של אמא שלי בטח עובד שעות נוספות בדאגה ואילו אמא של יהל לא צריכה דמיון (למרות שמזה יש לה גם בשפע), יש לה סיפורים קודמים שלו והיא כבר יודעת למה הבן שלה מסוגל. אני הבטחתי לה שאני טיפוס פחדן, אין סיכוי שישכנעו אותי לעשות כל מיני דברים מטורפים הדורשים התגברות על תחושת פחד חזקה. ואכן, כזו אני. אני יכולה להתאמץ יש לי כוח רצון וכוח סיבולת, אבל כל מה שקשור בלפחד, משתק בי כל סוג של מוטיבציה.
יהל תכנן לנו טיול בשאנטי. אלה היו המלים שלו. אמנם הוא אמר שמדובר בטיול לא קל, אבל נלך אותו בשאנטי, בלי לחץ. לי זה נשמע מצוין. אם אני מצליחה לרוץ אז כמה קשה כבר יכולה להיות הליכה... מילאפ הציע שניקח מדריך שיוכל גם לסחוב חלק מהדברים, אני לא כל-כך רציתי. יהל מכיר את האזור הזה מספיק טוב. זה לא אמור להיות מסובך ותכננו שבטיול הזה נבדוק ציוד, איך ההליכה, איך התיק, המקלות, הכל. אם יהיה מדריך, אז סביר להניח שאני די מהר אוותר ואתן לו לקחת את התיק ואז כבר מתרגלים לנוחות... התפשרנו על זה שבסוף הדרך יחכה לנו הנהג אשוק עם המארוטי (הסוזוקי ההודית) ויחזיר אותנו ברכב לדראמסאלה במקום שנצטרך לחזור באוטובוסים. קצת מסבך את התאום, מתי בדיוק נגיע, אבל הם עשו חישוב של יום הליכה קשה יום מנוחה, ביום החמישי לקראת הצהרים, אנחנו שם. מקסימום אשוק יחכה לנו כמה שעות. מה זה בשבילו לחכות, הוא הודי.
מבאגסו לסנו-ליין
ערב קודם הכל ארוז. בודקים תיקים, את כל הציוד שנשאר אורזים במחסן של מילאפ. יוצאים בבוקר בשאנטי, 8 בבוקר אנחנו למטה. עוצרים ריקשה שתיקח אותנו למעלה לדארמקוט. יהל לא אוהב ללכת איפה שאפשר לנסוע, הריקשה בקושי עושה את הדרך למעלה. המנוע מתאמץ ומתאמץ והריקשה בקושי עולה. את אחת העליות היא לא מצליחה לגמור, הנהג מדרדר את הרכב למטה ומנסה שוב. אני בשלב הזה כבר יורדת מהריקשה. מעדיפה לעלות ברגל... יהל גם יורד ודוחף את הריקשה. הופ, עלינו את העלייה הקשה. אנחנו קופצים חזרה לריקשה וממשיכים למעלה לדארמקוט.
דארמקוט יושבת ממש מעל באגסו (איפה שהמלון שלנו) שיושבת מעל מקלוד-גאנג` (המרכז התיירותי) שיושבת מעל דארמסאלה ("העיר"). הרבה ישראלים מעדיפים לגור בדארמקוט שם הרבה יותר רגוע ושקט. אם אתם מכירים מישהו שניתק קשר בהודו, יש סיכוי טוב שהוא יושב בשאנטי בדארמקוט באיזה גסט-האוס עם נוף מדהים ושלווה, ואספקה קבועה של גראס (במקרה הטוב). כשירדנו מהריקשה פגשנו איזה שוטר. חשבתי שהוא מכר של יהל כי הוא ישר פנה אלינו ושאל אם אנחנו מכירים איזה אילן אחד והראה לנו צילום מהדרכון של האילן הזה. לא. אנחנו לא מכירים שום אילן והשוטר לא מכר של יהל, הוא זיהה שאנחנו ישראלים וניסה למצוא כיוון, הסברנו לו שהגענו רק לפני שבועיים ואנחנו לא מתמצאים בקהילה הישראלית כאן. הוא גם ראה שאנחנו שונים - התיקים על הגב, המקלות ביד. בכלל, זה שאנחנו במצב מאונך ולא מאוזן הופך אותנו לשונים מרב הישראלים כאן. טוב אני סתם מגזימה... אבל באמת נוצר מצב שהישראלים שמגיעים לכאן, גם אלה שאוהבים לטייל, באים לדראמסאלה לנוח (קורס יוגה, קורס בישול טיבטי, קורס מסאג`, קורס הינדית, רייקי, ויפאסנה ועוד) ופחות מסתובבים כאן למרות שיש כאן מקומות מקסימים לטיולים ממש בקרבת מקום.
טוב מתחילים ללכת. עלייה. המקלות נראים לי יותר מפריעים מאשר עוזרים. למה לעזאזל צריך אותם. התיק גם הוא לא כל כך יושב טוב ולמרות שהוא לא כל כך כבד יחסית (8 ק"ג), הוא כבר מפריע! יהל אומר שהמקלות יכולים להוריד 30% במשקל התיק אם הולכים איתם נכון: "רגל ימין קדימה עם מקל שמאל, רגל שמאל עם מקל ימין. אל תחשבי על זה - זה יבוא לבד!" לי זה כל הזמן יוצא הפוך. התחושה של ההליכה עם התיק מאוד זרה לי. אני רגילה לרוץ קדימה ולסחוב רק את המשקל העצמי שלי. אם אני כבר סוחבת איתי משהו, זה אופניים שאמנם שוקלות 12 ק"ג אבל רק מטיסות אותי יותר קדימה. פתאום שמים עלי נעליים כבדות, משא מכביד, זוג מקלות שמשתרכים לצידי וכל זה בעלייה. עוד לא הלכנו שעה, אני כבר לא יכולה. אנחנו עוצרים בצד. יהל מוריד כמה דברים מהתיק שלי ושם אצלו. מסדרים את הכתפיות והרצועות של התיק. "הרצועה התחתונה צריכה לשבת לך על המותניים". אצלי היא נמוך יותר, בגובה החגורה, זה מרגיש לי יותר נוח אבל אני בכל זאת מעלה. מותחים שוב את רצועות הכתפיים, קושרים חזק יותר את שרוכי הנעליים וממשיכים.
זה באמת מרגיש יותר טוב. לאט לאט גם המקלות מסתדרים יותר טוב עם הצעדים והקצב מתגבר. מזל. יהל כבר התחיל לדאוג שאם זה יהיה הקצב, יהיו לנו ימים מאוד ארוכים של הליכה... ב-9:30 אנחנו בצ`אי-שופ הראשון "גלו-דבי", בדיוק מתחת לאיזה מיקדשון. מורידים את התיק, לוגמים מים, שותים צ`אי, יהל קונה לנו מן קרקרים הודים: "הם נורא טעימים", טוב נו, ננסה. זה לחם מיובש עם גרגירי אניסון. מה טעים כל-כך ליהל - אין לי מושג. זה אפילו לא מתוק. מסתכלים על הנוף, כבר רואים היטב את ההרים. קצת מעונן, חבל. ממשיכים הלאה. בדרך פוגשים מעט אנשים - תייר אחד יורד לכיוון דאראמקוט והודי שיורד עם ערימת עצים על הגב. תוך פחות משעה אנחנו בצ`אי-שופ נוסף. איזה זקן באיזה צריף מצ`וקמק מלא ממתקים. עצרנו, אז כבר שתינו עוד צ`אי. לזקן יש ג`אמוס - הצ`אי שלו עם חלב ג`אמוסים ולא אבקת חלב. טעם מוזר, אבל מעניין. יהל מבסוט, הוא אוהב ג`אמוסים.. "וור איז באפולו?" הזקן מציג לנו את הבאפולו. תמונה עם יהל וכולם מבסוטים. ממשיכים הלאה...
הכל עדיין בעליה והשמיים נהיים יותר מעוננים. מגבירים קצב ואנחנו מגיעים לצ`אי שופ שהוא במחצית הדרך, כבר מיוזעים. המחיר של המים המינרלים מתייקר ככל שעולים למעלה. שותים מים. ומה לעשות - עוד צ`אי. הפעם אבקת חלב, הצ`אי משמש כמשקה איזוטוני מקומי. המים מלאים כל מיני מינרלים מכל הדליים והסירים שהם עברו בדרך. הרבה סוכר נותן כוח מיידית, קצת חלבונים בחלב לשרירים, מי צריך איזו-סטאר?! בצ`אי שופ הזה אנחנו פשוט בתוך ענן. לא רואים כלום מסביב. רק לבן. יושב שם איזה הודי. לא ברור איך המקומות האלה מכלכלים עצמם אבל נראה שהם רווחיים. טוב, אנחנו מפחדים שיתחיל גשם וממשיכים הלאה.
אנחנו מגיעים לטריונד ממש עם טיפות הגשם הראשונות. איזה מזל! כנראה שהצליח לנו עם האלים והם לטובתנו. אלה שהגיעו קצת אחרינו כבר היו ספוגים במים. בטריונד יש צ`אי-שופ קצת יותר גדול ששייך לחבר של אח של מילאפ. זה שיש לו חנות מכשירי כתיבה במקלוד-גאנג` שכתוב עליה בעברית "קרביץ" יהל ואני קוראים לו הבעלים של קרביץ... ליד הצ`אי-שופ יש כמה בקתות מאוד יפות. מילאפ אמר שבדיוק באותו יום אח שלו עולה לשם עם החבר הזה ועוד כמה חברים. הם יושבים שם יומיים אוכלים משתכרים ונחים. סוף שבוע של גברים מנותק מהמשפחה. מי לא צריך את זה, הכל במרחק הליכה. הם מגיעים כבר בשיא הגשם לצ`אי שופ. הילד שעובד בצ`אי שופ, נראה הודי טיפוסי. יש לו עין אחת מעוותת לגמרי. הוא מכין לנו אורז עם ירקות ושם שם גם חתיכות כאלה של סויה מיובשת. רעיון מצוין לקחת איתנו לטיולים הבאים. מסתבר שיש כאן בכל מקום את הסויה המיובשת הזו. כשאחותי היתה צמחונית, לפני עידן ה"טבעול", היא היתה אוכל הרבה כאלה בשביל החלבונים. בעיננו זה היה נראה כמו אוכל לכלבים, אבל בגיל 10 אתה לא מתווכח עם אחות שהיא בגיל הטיפששעשרה. בהודו, כמובן אין טבעול, יש קצת טופו מהטיבטים, אבל הסויה המיובשת הזו בהחלט חיובית. גם אנחנו, כמו רב ההודים, לא נוגעים כאן בבשר. האוכל נורא חריף ומשהו שם קצת מגעיל לטעמי. יהל אוכל בשמחה גם את המנה שלי. אנחנו ממשיכים לשבת שם ומחכים שיגמר הגשם.
בינתיים כבר מתקבצים די הרבה אנשים שמחפשים מחסה מהגשם: הודית עם הבת שלה שבדרך לבית הספר, למטה. תייר מערבי מאנגליה עם אשתו הסרי-לנקית ועוד כמה הודים. החברה בבקתה רצים מדי פעם עם המטריה לקחת אוכל. הילד הכין להם מלא חביתות ולחם מטוגן. משיחה שלו עם אחד החברה, מסתבר שהעין שלו מעוותת רק בגלל משהו שעקץ אותו באותו לילה. אתה כל-כך מתרגל לכל העיוותים האנושיים האלה מסביב, שהאופציה שמדובר במשהו יחסית נורמלי והפיך לא עלתה אפילו על דעתי... אני מסתכלת על כל המוצרים בצ`אי-שופ.
הבקתה המצחינה הזו, בקושי יש בה מקום ל-4 איש. אנחנו כולנו יושבים צפוף על הרצפה. אני חולקת חצי ארגז עם הסרי-לנקית, יהל פינה את השמיכה שהוא התיישב עליה לאמא ובתה ההודית, ההודי סתום העין, עומד ומכין אוכל. יש שם מלא ממתקים, סוללות, פילם, סיגריות. מן פיצוציה הודית, באיזה חור נידח, שעושה חיל. אחרי שעתיים הגשם לא מפסיק ואני שוב רעבה. איתרתי שם חבילת לחם וקופסת חמאה. אני לוקחת ומכינה לי לחם עם חמאה. החמאה בהודו לא יושבת במקרר אלא בקופסת קרטון, כמו חבילת קלפים. מעניין אם היא טעימה, בסך הכל נראה שלפרות יש מרעה משובח שיכול להוות תחרות לא רעה עם חמאות צרפתיות או דניות. התוצאה קצת מאכזבת. חמאה רגילה פשוטה כמו של תנובה, בלי הרבה צבע ובלי הרבה טעם. שתי פרוסות הספיקו לי, הכנתי גם פרוסה ליהל ואחת לילדה ההודית החמודה. ב-15:00 אנחנו מתחילים להיות נורא עייפים, נמאס לנו לחכות שהגשם ייפסק. יש בסך הכל שעתיים הליכה עד לסנו-ליין (Snow-line), איפה שאנחנו מתכננים לישון. אנחנו לובשים את מעילי הפלסטיק (נפט גולמי) ומכנסי סערה על המכנסים, מחכים שהגשם טיפה יחלש ויוצאים.
הגשם יורד לא נורא חזק ואנחנו הולכים בקצב. לא נורא קר. הכל כרגיל בעלייה. בסנו-ליין יש איזה מערה שישן בה לפעמים איזה ברהאמין. אולי נישן שם ואולי בצ`אי-שופ. ב-17:00 אנחנו כבר שם. רטובים מבפנים מזיעה ומבחוץ מהגשם. בזכות בגדי הנפט, כל רטוב בנפרד. אנחנו יושבים, שותים צ`אי (מה לעשות...), מתאוששים. הילד שעובד שם אומר שהוא יוכל להכין לנו ארוחת ערב ואנחנו מחליטים גם להישאר לישון בבקתה שלהם. די מרווח שם. מזל שלא קר, אנחנו מחליפים בגדים וההרגשה הרבה יותר נעימה. הילד מכין לנו ארוחת ערב. ביקשנו אורז עם דל וסבדג`י, בלי צ`ילי שלא יהיה לי חריף הפעם. אחרי כמעט שעתיים של הכנות האוכל מוכן. קיבלנו אורז עם טיפה ירקות. משהו קרה לדל, לא הבנו מה. האוכל בלי הרבה טעם, לי זה בדיוק טעים. אנחנו נשכבים לישון. הלינה ב-3200 מטר, מתחילה להשפיע. אין כמעט כאב ראש אבל אני לא מצליחה להירדם. המחשבות נודדות ונודדות ואני מתהפכת. יהל כשהוא לא נרדם תמיד חושב על איזה סטארט-אפ או רעיון מבריק (יותר או פחות). הוא שוכב לצדי. כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה האם כדאי שנקרא לילדים שלנו בשם שמתאים למצלול של יעל ויהל או כדאי לשבור את זה לטובת שמות אחרים. אני מנסה לחשוב איזה שמות יתאימו והמחשבות האלה פשוט נתקעות לי בראש... קצת מאכזב לדעת שאחרי שגדלתי להיות, מה שהיה קרוי במערב, "אשה מתקדמת" (פמיניזם זה מילה גסה היום), המכנה המשותף שלי הרבה יותר קרוב לאמא ההודית שפגשנו בדרך מאשר ליהל ואולי טוב שכך...
בלילה יורד הרבה גשם. יורד ומפסיק, יורד ומפסיק ויש רעשים של כל מיני בע"ח. יהל הבטיח שיש כאן רק חיות טובות - "אולי עכברים, אולי הפרות מרחרחות בחוץ". שכנעתי עצמי שאלו הן פרות, למרות שלא ראיתי שם אף פרה. אם הגשם לא יפסיק, הכל יהיה רטוב נורא בבוקר. מצד שני, אומר יהל, כשיורד כל הלילה גשם, יש סיכוי שהמחרת יהיה כבר בהיר.
זה לקח הרבה זמן אבל בסוף נרדמתי.
מסנו-ליין ללאהס-קייב
כל בוקר אתה מתעורר והשאלה הראשונה שעולה לך לראש "אולי היום באה השמש?" מצד אחד זה פריבילגיה שכל טרדות היום שלך מסתכמות במה יהיה מזג האוויר. מצד שני, מזג האוויר כל כך משפיע, הוא יכול להפוך יום נפלא ליום מחורבן ולהפך.
יהל קם לפני. הוא אמר שמזג האוויר לא נראה משהו ונתן לי לישון, אולי עוד יתבהר. כשקמתי היו כמה קרניים בחוץ, אבל די סגרירי. אין גשם בינתיים, יש לנו הליכה קצרה יחסית ללאהס קייב - מערה, גבוהה מאתנו ב-300 מטר, שעתיים הליכה בערך. מקום טוב לישון שם, להסתגל לעוד קצת גובה, לנוח, ולמחרת לחצות את הפס (Pass) - מעבר אינדראהאר. יהיה היום יום קל, נוכל לנוח, יש למעלה מפלים ומים והכל ירוק. מכאן אין כבר צ`אי-שופס ליומיים הקרובים. ככל שעולים הגשם אמור להיפסק. אמור.
צ`אי של בוקר ואנחנו ארוזים. מתחילים ללכת. הנוף הערפילי נותן תחושה מיסטית. אולי, אנחנו מנחמים את עצמינו, יש יתרון למזג האוויר הזה, הוא יותר מיוחד. מעבר להר במילא כבר בטח יפסק הגשם. לרגע רואים למטה את העמק ואז הוא מתמלא באיזה ענן שעולה לאט לאט. כמו עשן. ממש רואים את העננים נוצרים. הגשם של הלילה מתאדה בקרני הבוקר הראשונות והעננים מתגבשים והופכים להיות הגשם של הצהרים וחוזר חלילה... איתן אמר לי שהטיול שלי יהיה לימוד הגיאוגרפיה האמיתי. אני פקפקתי שבטיול כזה מה שירשים אותי זה גיאוגרפיה. אבל זה פשוט מדהים לראות את כל התהליכים קורים ממש יחד איתך. זה לא מפות סינופטיות ושקעים שמדבר עליהם דני רופ. אתה ממש צועד יחד עם העננים. כאן לחזאי-מזג-אוויר אין ממש פרנסה. מקסימום הם מקבילים לאסטרולוגים- או שאתה מאמין או שלא. מזג האוויר משתנה פה כל כך מהר והכל תלוי בכל כך הרבה גורמים דינאמיים בגובה הזה, שאין סיכוי לחיזוי.
ליתר בטחון אנחנו שואלים כל רועה שאנחנו פוגשים בדרך - מה דעתו: יהיה גשם היום? מתי יהיה גשם? אולי לרועים יש נסיון והם יודעים לזהות את השמים ויש להם דיבור עם האלים, אז הם יכולים לדעת. כולם מבטיחים גשם אבל אחר כך. לא ברור מה זה אחר-כך אבל נשמע שיש לנו סיכוי טוב להגיע יבשים למערה. אנחנו מטפסים. אנחנו מגיעים לנחל עם מפלים קטנים כבר ספוגים בזיעה. איזה קרן שמש יוצאת ועושה לי חשק לטבול במים. לא התקלחתי כבר יומיים ואני מתחילה להרגיש את זה. אנחנו מתלבטים אם כדאי להניח את התיק או להמשיך מהר למעלה. רעיון המקלחת מאוד מפתה ואני כבר עומדת להניח את התיק אבל השמיים מתקדרים. בצד אחד הם מעוננים לגמרי ובכיוון אליו אנחנו צועדים אפשר לראות שמיים כחולים. עדיף להמשיך. נעצור במערה ומשם גם אפשר ללכת למפלון אחר. שותים מים מהמפל. קשה להאמין שיש עוד מקומות שאפשר לשתות מים ישר מהמפל. מים מינרלים. אין מה למלא מים בבקבוקים כי למעלה יהיו עוד מפלים. אנחנו עולים.
ב-10:00 אנחנו כבר במערה. המערה היא בעצם איזה חלל ענק מתחת לסלע עצום. קבוצה שלמה יכולה לישון שם וכנראה גם די הרבה קבוצות ישנו שם כי המקום היה מאוד מלוכלך. מלא שקיות ריקות של מאגי נודלס וג`יפה. לא בא לנו לישון שם. יהל מטפס עוד קצת למצוא מקום נוח בלי שיפוע לשים בו את האוהל. יש כזה מקום קצת מעל המערה ואנחנו מתחילים להתנחל. כבר מתחיל טפטוף שהולך ומתחזק ומאלץ אותנו להיכנס לאוהל. עוד לא צהרים, נחכה שהגשם יפסק ואז נלך להביא מים מהפל ולהסתובב לנו קצת. יהל מקריא לי סיפור מהספר של גבי ניצן. אנחנו כמו ביום חורף בגן ילדים - אתה תקוע ב`ריכוז` ורק חושב על הגשם בחוץ. אני מתחילה להציק ליהל משעמום. בסוף נמאס לנו להיות תקועים באוהל ואנחנו כבר חייבים מים. שמים מעילים ומכנסי סערה ומחליטים ללכת למפל. מסביב הכל ירוק עם פרחים קטנים.
מין שוויצריה כזו. אנחנו גבוהים מדי לעצים אז יש פה רק צמחיה נמוכה. מגיעים למפל תוך רבע שעה. ממלאים מים. יש קצת הדף של המים שמשפריץ וגם טיפות של גשם. איזה באסה. אין מה לדבר על מקלחת. המים מי קרחונים ובלי קרן שמש שתחמם אותי אחרי הרחצה, אני לא מוכנה אפילו לטבול רגל. אם יש שמש אין לי בעיה להיכנס למי קרח. אנחנו חוזרים לאוהל עם בקבוקי מים מלאים. מפה לשם כבר נהיה אחר הצהרים וזה נראה לנו זמן טוב לארוחת ערב מוקדמת.
יהל מבעיר אש בבנזיניה ב"מרפסת" של האוהל: "לא לזוז, אל תזיזי אותי אני ממלא בנזין, רגע, שקט, צריך להקשיב ללהבה, לשמוע שהיא לא נכבית". אנחנו מכינים מאגי-נודלס עם הרבה מים שיהיה גם כבר מרק. אני מציעה להוסיף לזה קאטה-מיטה, החטיף ההודי האולטימטיבי שמכיל עדשים קלויים, בוטנים, חומוס ומלא דברים טובים והוא בו זמנית מתוק, מלוח, חמוץ וקצת חריף, אבל לא יותר מידי. זה בהחלט שיפור למאגי-נודלס... מתלבטים אם להכין תה. חבל שלא הבנו אבקת חלב, אז היינו גם עושים לנו צ`אי. לטרק הבא מביאים שקית אבקת חלב. טוב, לא צריך תה עכשיו אולי אחר-כך. הולכים לישון. כבר 8:00 בערב. שמים שעון ל-5:00 בבוקר. יש לנו הליכה קשה וארוכה מחר. צריך לקום מוקדם להספיק לחצות את ההר לפני הגשם. 300 המטרים הנוספים שעלינו בגובה כנראה לא משפיעים. הגוף הסתגל כבר כל היום. ישנים כמו שצריך.
מלהס-קייב לצ`אטה דרך מעבר אידראהאר
ב-5 השעון מצלצל, הכל עוד חושך,רטוב ולא נראה הגיוני לקום. ממשיכים לישון עד 6:00. ב-6:00 יהל קם כבר קצת בלחץ. נורא מאוחר, הוא רוצה לארוז מהר ולהתחיל לטפס. אורזים מהר ומתחילים לטפס.
הכל בצבעי עננים לבן-אפור. לפחות אין גשם. אנחנו מטפסים. השרירים כבר מתחילים להביע את מורת רוחם מהטיפוס. בהפסקה הראשונה, כשיהל עסוק בעניינים של בוקר, אני עושה מתיחות. אנחנו רואים את האוכף של המעבר מעלינו אבל הוא לא נראה מתקרב. זה נראה כמו תפאורה של סרט הוליוודי. באמצע הטיפוס מתקרב אלינו עדר עיזים עם רועים. לא מדובר בכמה עיזים ששומרות על איזה רועה מסכן אלא עדר שלם של כמה מאות ראשים, שבא על השביל שלנו בכיוון ההפוך. העיזים, כמו עיזים, מדלגות את כל הסלעים והאבנים כאילו הן נולדו לזה. אפילו הכבשים. קשה לעלות כשהן תופסות את כל השביל ומחרבנות לכל אורכו. מצד שני העדר לא נגמר, לא נשב ונחכה. אנחנו פשוט מתקדמים בשביל והעיזים מוצאות דרכים קצת פחות נוחות לעבור בהן. הרועים הולכים עם הגדיים הממש קטנים בידיים, "נמסטה, נמסטה-ג`י". יהל לוקח גדי אחד להחזיק, אני מצלמת.
הכלבים מכוונים את העזים ונובחים על הגדיים שמשתרכים מאחור. העסק מתקתק, מאוד מרשים. אנחנו ממשיכים לעלות מתחיל להיות קר ומזג האוויר הסגרירי משפיע גם על מצב-הרוח. יהל שואל אם זה יותר גרוע מלעשות טריאתלון. אני כבר עניתי לעצמי על השאלה הזו. אני בהחלט זוכרת שבשלב הריצה בטריאתלון אני עוברת ומקללת כל אחד שלדעתי אשם או שסתם נראה לי כדאי לקלל אותו. כאן, כרגע, אמנם קשה ואני לא נהנית כמו שציפיתי, אבל אין לי צורך לקלל. כנראה שזה עדיין יותר טוב מלעשות טריאתלון ומה זה משנה בעצם, עובדה שלמרות שאני עושה טריאתלון ומקללת, איך שהתחרות נגמרת אני כבר חושבת על הטריאתלון הבא. זה סוג של הנאה אחרת. היא לא נמדדת ברגע אחד אלא במכלול האימונים והדרך. גם הטרק הזה יתחיל להימדד אחרי המקלחת האמתית הראשונה. לאט לאט נראה שהפסגה מקרבת. מגיעים לפינה שאילו לא היה כל-כך מעונן היתה משקיפה על כל הדרך שעלינו מאתמול: "רואה את טריונד" רואה את סנו-ליין, הנה הכתם השחור שם זה להס-קייב". לי זה נראה כמו מקום ראוי לפאוור-ג`ל.
שרירים כבר התאמצו ויש עוד עלייה רצינית לפנינו. לא תזיק קצת אנרגיה. יהל מנסה את הג`ל לראשונה. "המממ... זה דווקא לא רע", בטח שזה לא רע. השקית הקטנה הזו עולה 8 ש"ח ושקדו על פיתוחה מהנדסי מזון, תזונאים, ספורטאים, מעצבי מוצר ומי-לא! ככה זה כשאמריקאים עושים משהו, לוקחים הכל ברצינות, השקית הקטנה הזו היא כמו פרוייקט של נאס"א. יופי, אפשר להמשיך. חלק מהטיפוס כבר ממש אנכי, אני מוותרת על המקלות ונעזרת בידיים, אין תחושה מסוכנת שאתה עלול ליפול, אבל כל צעד הוא מדרגה גדולה. וכל כמה צעדים צריך לסדר את הנשימה. רק כשעוצרים אתה מרגיש שחלק נכבד מקצב הנשימה המהיר הוא בגלל הגובה, הנשימה כבר לא מאטה הרבה כשמאמץ הטיפוס נעצר. הגוף מחפש יותר חמצן באוויר ומגביר נשימות כדי להגיע למכסת החמצן שמספיקה לו. אבל אין ממש תחושה של קוצר נשימה, רק נשימות יותר כבדות. בחלק שבדיוק לפני המעבר הולכים במאוזן והעלייה פחות קשה. הנה כבר רואים את הקלשונים והסמרטוטים האדומים של שיבא במעבר.
הנה, יהל כבר שם. הכל מסביב מעונן. אני כמה דקות אחריו. השעה 10:00 ואנחנו באוכף ההר. טוב, כמעט לא רואים כלום מסביב. בצד השני של ההר קצת יותר בהיר אבל לא לגמרי ברור. קר נורא. צילמתי את יהל ועכשיו צריך תמונה שלי. יהל מתלונן על אצבעות קפואות ובקושי לוחץ על כפתור הצילום אך מספיק להרביץ כמה תמונות בפוזות. אנחנו מרגישים כמו מטפסי אוורסט, אבל אנחנו בערך בחצי הגובה של האוורסט... כולה 4350 מטר. הכי גבוה שאני אי פעם הייתי. יהל אומר שבמזג אויר אחר, אפילו בחורף, שאז יש הרבה יותר שמש, הכל כאן אחר לגמרי מכאן הוא בדרך כלל משאיר את התיק וממשיך לטפס למון-פיק, הפסגה הקרובה. שעה וחצי כל כיוון ואז הוא יורד חזרה באותה דרך. רק פעמיים הוא המשיך מצידו השני של ההר. "טוב אין לנו מה לעצור כאן, בואי נתחיל לרדת".
מתחילים לרדת. הכל סלעים ואבנים ורטוב מהגשם של הימים והלילות האחרונים. הירידה הרבה יותר קשה. המדרגות הגבוהות עם התיק על הגב מכאיבות לשרירי הרגלים שהספיקו להתכווץ מהעלייה. אני יורדת לאט, משתרכת הרבה אחרי יהל. בשלב מסוים אני קוראת לו שיחכה לי. הוא נעצר. לוקח לי 10 דקות להגיע עד אליו והוא שכוב על איזה סלע, נראה לא-טוב. "הכל-בסדר?" לא. הוא כבר איבד תחושה בידיים, הוא מוכרח את הכפפות ואיזה ג`ל לפה. מוזר, חשבתי שאני אסבול מקור הרבה יותר ממנו. אמנם גם לי קר בידיים והפנים קפואות, אבל הכל מתפקד בסדר. אני מוציאה מהתיק שלו את הכפפות היחידות שלקחנו איתנו ואיזה ג`ל שאני לוחצת לפה של יהל. הוא קצת מתאושש. חייבים להמשיך, קר כאן, גבוה מדי, ועוד מעט עלול להתחיל גשם. אנחנו ממשיכים לרדת אני לאט מאחור.
אם הצלחתי להתרגל להיעזר במקלות בעליה, בירידה זה עולם אחר והסתגלות חדשה. שוב המקלות רק מפריעים והתיק מעיק על הגב שמתאמץ כל הזמן למנוע ממנו לדחוף את כל הגוף למטה. הסלעים גדולים וכל צעד זה פרק שלם. עוצרים להפסקת פיפי כל גרם משקל שאני יכולה להוציא מהגוף הוא חיובי... יהל שוכח לסגור לי את הריצרץ` בכיס של התיק, איפה שהחזקתי את המגבונים הלחים והמשקפים. מאוד לא אופייני לו, הוא בדרך כלל נורא מסודר בשטח. זה עלה לנו באובדן הקופסא הקטנה של המגבונים הלחים, אומנם קורבן קטן ביחס לאובדן המשקפים שעלול היה לקרות, אבל הקופסא הקטנה הזו היתה המקלחת שלי לימים הקרובים, הרבה יותר שימושי מהמשקפיים!
לאט לאט מתחיל להצטבר לי כאב ראש נוראי. האוויר הצח בהליכה קצת עוזר אבל אז מצטרפת לזה בחילה וגשם מתחיל. אנחנו מגבירים צעדים וכך גם הגשם. יהל שואל אם אני רוצה לחכות שהגשם יפסק או להתעטף בבגדי פלסטיק ומעילי הנפט ולהמשיך. אני מרגישה שאני חייבת לישון. יש לי בחילה מטורפת ואני מציעה שנקים כאן אוהל. השעה רק שעת צהרים מוקדמת. רעיון טוב, אומר יהל ומתחיל לבנות את האוהל. אני יושבת בצד, הראש בין הרגלים. כשהאוהל מוכן אני נכנסת, מורידה נעליים, מורידה מעיל רטוב ונשכבת. בקושי אני מספיקה להישכב והבחילה מתגברת. אני יוצאת ומקיאה. מאחר ולא ממש אכלנו כלום חוץ מפאוור-ג`ל אז גם אין הרבה מה להקיא. עוד יתרון של הג`לים שהם נועדו לאכילה תוך כדי מאמץ. הם מספקים אנרגיה וויטמינים בלי לשבת בקיבה. אני חוזרת לאוהל, הבטן לא נרגעת והראש עומד להתפוצץ. ככה זה מחלת גבהים. כל מה שצריך זה לרדת למטה, אבל הגשם כבר נהיה ברד ואני לא מסוגלת להוציא את עצמי. יהל מציע אקמול, הוא אומר שזה עוזר. בארץ אני אף פעם לא משתמשת באקמולים, אני תמיד מנסה לפתור את הגורם לכאב ראש ולא את הסימפטומים, אבל כאן אני חסרת אונים. תביא אקמול, כל מה שיכול לעזור... אנחנו נשכבים באוהל ומנסים לישון קצת, לברוח מהתחושה הלא-טובה ואולי הגוף קצת יסתגל בינתיים. גם יהל מרגיש לא טוב אבל קצת יותר טוב. הוא לא מהמקיאים...
אנחנו מתעוררים, השמיים אפורים אבל הברד קצת שכח. יהל לוקח חטיף לאכול ואני יוצאת להקיא שוב. הבטן ריקה, הכאב ראש טיפה ירד בזכות האקמול. כדאי להתקפל ולנסות להמשיך לרדת למטה. אני בעד. אנחנו אורזים ומעמיסים. ממשיכים לרדת, חוצים סלעים. יהל מנסה לאתר את השביל וזה כבר לא קל. הכל מכוסה ברד. הנה שוב הוא מתחיל... אנחנו מנסים להתגונן מהברד מתחת לאיזה סלע, אבל זה לא מפסיק. העצירות מתחת לסלעים רק מקררות את הגוף. אנחנו ממשיכים עוד קצת בברד ואני מבקשת מיהל שימצא מקום לאוהל נלך לישון ונקווה שמחר יהיה יותר טוב. אנחנו מגיעים לצ`אטה בגובה 3900 מטר, זה עדיין קצת גבוה להתאקלמות וזה אזור של המון סלעים. השביל לחלוטין לא ברור והכל כבר מכוסה ברד. אנחנו חוצים את הסלעים ומוצאים פיסת אדמה ישרה, דשא עם שכבת ברד... מקימים בצ`יק את האוהל, לפחות בזה השתפרנו. הבחילות כבר די עברו לי אבל עוד יש כאב ראש. השעה רק 16:00. עוד אקמול, יהל הולך להשקיף על הדרך והולכים לישון, הבריחה האולטימטיבית.
לחלקו השני של הטרק לחצו כאן
