ממשלת בריטניה וחברת התעופה וירג'ין אטלנטיק (Virgin atlantic) מקווים שהמסע הטרנס-אטלנטי, שמומן מכספי המיסים של אזרחי אנגליה (כמיליון ליש"ט), יוכיח שטיסה ירוקה יותר היא דבר אפשרי בהחלט וששאיפות "סילון האפס" של החברה לשנת 2050 הן יותר מאוויר חם.
עם זאת, האם הנסיעה - כפי שטוען שר התחבורה, מארק הארפר (שבעצמו מתכונן לטיסה) היא רגע היסטורי שסולל את הדרך לשנות את עתיד הטיסה? או כפי שאחרים טוענים, תרגיל חד פעמי שתעשיית התעופה תתקשה לחקות - וחמור מכך, כזה שמשכנע את הציבור שהם יכולים לטוס ללא נזק סביבתי?
ללא ספק, הטיסה ההיסטורית תוכיח שניתן לעשות זאת מהבחינה הטכנית עם יצירה ושימוש במיכל מלא של דלק חלופי, מסונתז מפחמן שנלכד בשילוב שמן ממוחזר. לטענת המארגנים, טביעת הרגל הפחמנית של הטיסה צפויה להיות נמוכה בכ-70% מזו של דלק סילוני רגיל.
תעשיית התעופה מאמינה כעת שדלק ה- SAF הוא הכלי הגדול ביותר להורדת פליטת פחמן למספרים נמוכים ואפילו לכדי אפס פליטת פחמן עד 2050. שר התחבורה הבריטי ריצ'רד הולדן אמר בשבוע שעבר בוועידת חברות תעופה, שעתידים להיות כחמישה מפעלי ייצור לדלק SAF עד 2025! "כדי לבנות את בסיס ה-SAF של בריטניה". מנגד, מנהיגי התעשייה אמרו שהפעולה איטית: שון דויל, מנכ"ל בריטיש איירווייס, שמפעל הפסולת לדלק המתוכנן שלה נמצא בדיון כבר עשור, אמר: "אנחנו נאבקים באמת רק להניע את הכדור ולבנות מפעלים. אולי אנחנו צריכים לבחון מה רשויות שיפוט וממשלות אחרות עושות, שהולכות לפנינו בהקשר הזה".
