ביקור בארץ
24.5.02
ישראל
אמצע הלילה בטיסת ארקיע בדרך לארץ. לא יודע אם זה בכוונה או לא אבל תמיד בדלפק חברת הטיסה, בד"כ הישראליות, כבר עושים לך הכנה למה שמחכה לך בארץ. בלאגן, דחיפות וחוסר נימוס. במקרה של הטיסה שלי מסוע המזוודות לא עבד, אנשי ביטחון צועקים בקול אחד לשני (בשביל מה יש להם מכשירי קשר?) ופקידות אדישות בוהות בך בחוסר עניין. שני ערסים רבים עם אחת הפקידות כאילו זה אשמתה שהמסוע לא עובד. יהודים צרפתים, בדרכם לחגוג פסח בארץ, נדים בראשם למראה הבלגאן כאילו זה הרגע פגשו בן דוד מפגר מהצד השני של המשפחה שבימים רגילים מתעלמים ממנו כאילו הוא לא קיים.
אני עייף מת עוד מהחתונה ומתכנן לישון עד הנחיתה לפנות בבוקר. כך גם אחסוך זמן ואוכל לנצל את מלוא היום שלפניי. זמני קצר מאוד כי אני אשאר בארץ רק 5 ימים ומתוכם יום וחצי "הולכים" על פסח. תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לידי יושבת אשה ישראלית כבת 35-40 שנוסעת גם היא לחופשת פסח בארץ. אני, שחייב לדבר עם כל מה שזז, פתחתי בשיחה קלילה איתה. שיחת מטוסים. מאיפה? כמה זמן? בלה בלה. אין לי מושג איך, אבל בסוף כמובן הגענו לפוליטיקה ולמצב בארץ. שנים שלא "החלפתי דיעות" (באיזה שלב זה תמיד עובר לצעקות כי נדמה לך שהצד השני פשוט יבין אותך טוב יותר אם תצעק את זה עליו) על פוליטיקה, נזהר מזה כמו מאש, אבל להפתעתי היתה שיחה נעימה ותרבותית למרות שלא הסכמנו על רוב הדברים. בקיצור, לישון לא ישנתי.
לא מחכים לי בשדה התעופה. כבר התרגלתי לכך. (וגם הם התרגלו לנסיעות שלי ואף אחד כבר לא מתרגש שאני מגיע. חוץ מאחותי הקטנה הילה). אבא אמר לקחת מונית, שירות, והיא תוריד אותי מול הבית בירושליים. "בשביל מה שאקום באמצע הלילה" אמר. צודק. ("אבא?" אומרים אלו שקוראים את כתבותי באופן קבוע. " הרי רק בכתבה האחרונה הוא היה בבלגיה". צודקים, אבל בזמן שאני ביליתי בחתונה בצרפת הוא "עקף" אותי והגיע לארץ יום לפני).
הגעתי הביתה. 6 בבוקר וכולם ערים חוץ מהילה שאם היתה דוב היתה בוחרת לגור בקוטב כי שם חורף כל הזמן ולא צריך לקום. כמו שאני מכיר את אמא שלי היא ערה כבר מארבע, מחכה. חיבוק לאבאמא, קפיצה על הילה (אז מה אם היא ישנה), כוס קפה עם עוגה טריה של אנג`ל, גרים 2 מטר מהמאפיה, והופ על האוטובוס לת"א לבקר ת`חברה.
רוצה לגזול דקה מזמנכם לתת קרדיט. ישנו ספורט לאומי בקרב תרמילאים והוא לקטר על איסתא. שצריך. נשלח לי על ידי איסטא נתניה לחו"ל ואפילו בלי לשלם. " כשתגיע תכנס אלינו לשלם" אמרה לי אתי. נכון שאני נוסע דרכם הרבה אבל בהחלט הם לא היו חייבים לעשות מה שעשו. תודה לך שוב אתיל`ה (וגם אתי השניה, ליזה, בטי, אילנית וסימה). למה נזכרתי בזה? כי אני בדרכי אליהם עומד להיפרד מחבריי הטובים ביותר (השטרות הירוקים). עצוב.
פסח בישראל ובצרפת
ליל הסדר. מרוב שהמשפחה שלנו גדולה אנחנו עושים את הסדר באולם של בית הכנסת. לפחות 30-40 איש (אם אתחיל לספור את כל הבני דודים לא אסיים). כל שנה המספר גדל. ככה זה שחצי מהמשפחה דוסים שמעבירים את זמנם בין הספסל למיטה (לימודים וילדים). יושב בצד, מסתכל על כולם ומרגיש מוזר ולא שייך. פעם ראשונה שזה קורה לי. אני מכיר את כל ההגדה בעל פה, את המנהגים, הסיבות והרעיון שמאחורי. יושב בקרב המשפחה והאנשים הכי קרובים לי בחיים ועדיין מרגיש כאילו אני צופה בטקס מסורתי באיזה שבט אפריקאי, לא מבין את הסימליות והמשמעות אבל עדיין מרגיש אושר עילאי שזכיתי לחוות ולהיות חלק מטקס כזה. כאילו שהשתחררתי לרגע מהישראליות, היהדות והסביבה ואני צופה על כולם מלמעלה, ומכאן, אני חייב לציין, כל העניין ניראה דיי קומי. מה זה הקרקרים הגדולים האלו באמצע החיים? והאפיקומן? מחנכים ילדים קטנים לגנוב? (חמודי שלי, אם תצליח לגנוב תקבל מתנה). יושבים וקוראים סיפורים. איפה האוכל (ה"שולחן עורך")? סיפורים קוראים אחרי האוכל, לא על בטן ריקה. ובכלל מסכן ה"חד גדייא" הזה. כמה בלגאן בגלל גדי אחד קטן. (ומה הקשר בכלל לסיפור על הגדי ולפסח?) מדהים ומוזר במיוחד בהתחשב בעובדה שאני יושב בקרב המשפחה שלי. (נשבע לכם שהרגשתי את כל זה עוד לפני ששתיתי את ארבעת הכוסות. אחריהם כבר לא הרגשתי כלום)
אני חולה. מה זה חולה, מת. פעם ב 4-5 שנים אני חולה,ובאמצע אפילו לא מצטנן, אבל אז אני סמרטוט. אין הבדל גדול ביני למת. הפעם זה ממש פדיחה. זה לא שאכלתי איזה משהו אקזוטי או מוזר, וזו בדרך כלל הסיבה שאני חולה כשאני חולה - תמיד מאוכל. בסך הכל אכלתי בפיקן-סין. חכו, זה לא הכל. זה התחיל בכך שבמוצאי פסח הלכתי לראות אם חנות למטייל בדיזינגוף סנטר פתוחה. השלמות ציוד. היא לא היתה אבל המוכרת בפיקן סין, הצמודה לחנות למטייל, עשתה לי עיניים. "אם תקנה אוכל אני אשב איתך" היא אמרה לי. קניתי, ואיזה טעות זאת היתה. לא רק שחליתי אלא גם כשהיא יצאה מאחורי הדלפק................שומו שמיים. כשאני חושב על זה אני כבר לא בטוח ממה נהייתי חולה...................................
וזה הכל בגלל מרפי. מתוך 5 ימים בארץ, יומיים חולה? כשאגיע לשמיים דבר ראשון אחפש את המרפי הזה. "זובור" מגיע לו. (הוא בטח מתחבא מאחורי איזה עץ וכל פעם שאלוהים עובר הוא מוציא לו אצבע משולשת מאחורי הגב..............)
חול המועד. טיסת צ`רטר. חברה צרפתית. כל המרכיבים לטרגדיית טעויות. ואכן היא לא אחרה לבוא. ההמראה עברה בסדר ותור ארוחת הבוקר הגיע. מתברר שהאוכל הוא לא רק כשר הוא אפילו גלאט כשר אלא מה, הוא רק לא כשר לפסח!? דוס אחד החליט לקחת פיקוד על חיינו, טוב-הרגילו אותו לכך בארץ, והודיע במערכת הכרוזה של המטוס שמאחר וחול המועד וכולנו יהודים אז לא יחולק האוכל שכולל לחמניות (רחמנא לצלן) והבודדים שמתעקשים כן לאכול שיצלצלו בפעמון הקריאה לדיילים והם יביאו להם את האוכל. סמפוניית הפעמונים החרישה אוזניים. כמעט וכולם צלצלו. צחוק פרץ במטוס. (קראתי בעיתון של ערב חג ש כ 70% מהישראלים לא אוכלים חמץ בפסח. כניראה ששאר 30% היו איתי בטיסה).
חכו, פה לא נגמרה סאגת האוכל. טוב, הדיילים התחילו לחלק את האוכל אבל מתברר שהוא קפוא ואינו ניתן לאכילה. תארו לכם מטוס מלא ישראלים, רעבים, שמקבלים אוכל קפוא. גם מי שלא ידע צרפתית מצא את המילים לבטא את מה שהוא חושב על חברת התעופה, השירות והאוכל. (אלו שלא הצליחו למצוא את המילים השתמשו בתנועות ידיים. מילים מסויימות הם בהחלט הצליחו להבהיר)האמת שריחמתי על הדיילים שלא ידעו מה לעשות עם עצמם והאוכל והסבירו לכל נוסע ונוסע שמאחר והאוכל גלאט כשר הוא עטוף בניילון אטום, אחרת הוא מאבד את הכשרות, ולכן הם לא יכלו לחמם אותו בתנור של המטוס. זה לא כל כך עזר. (המסקנה המיידית שלי היא שבטן ריקה פוגעת ביכולת השמיעה)
יש לנו עם עם פתיל קצר. כשמדובר בסבלנות כניראה שכולנו מרוקאים (ללא כוונה להעליב מישהו). ניסיתי להסביר לאנשים לידי שמחר מחרותיים הכל ישאר בזיכרון בגדר חוויה ולכן זה לא שווה שנתעצבן בגלל זה אבל לך תדבר לקירות. מה אגיד לכם, האהבה ההדדית בין העם הצרפתי לישראלי בהחלט לא גברה בעקבות טיסה זו.
זהו, אני כמעט שוב בפריז. צריך לזוז.
יללא ביי
ענבל
