אל נחל קדש
עבר עליי חודש מטורף, לא הפסקתי לריב עם ההורים שלי, לא התחשק לי לעבוד, והייתי צריך לטפל בים של בירוקרטיה - למצוא דירה בבאר שבע, טפסים, חשבונות, פה, שם... אז ב-05:21 בבוקר יום שבת בהחלטה ספונטנית, שנבעה מאיפשהו בנבכי מוחי המעורפל, וחלחלה אט אט אל התודעה שלי, עד שאי אפשר היה עוד לחלוק עליה... קמתי והתלבשתי מהר, ונסעתי 130 כל הדרך ממטולה לנקודת ההתחלה של נחל קדש.
נחל קדש ואני ידידים משכבר הימים, ובכל זאת כל פעם שאנחנו נפגשים הוא מדהים אותי מחדש. עדיין באותו דחף פסיכוטי, נעלתי את האוטו בצד הדרך, והתחלתי ללכת עם שביל שלא ממש היה השביל הנכון. משמאלי, בשורות מרווחות, נחו להם עצי זית, מימיני היתה גדר תיל כפולה, וממש לא סימפטית. היה לי ברור שזה לא השביל הנכון אבל המשכתי. כשהגעתי לפינת החלקה, לרגע חלפה במוחי מחשבה מדאיגה על חצייה מסובכת של גדר תיל כפולה.
אבל פתאום לנגד עיני, ממש בפינה, הופיעה פרצה בגדר הפנימית, ומה אתם יודעים... בסמוך לגדר החיצונית, ישבו להם שני בולדרים. היה משהו חשוד בבולדרים האלו, הם היו קצת מרובעים מדי, ושניהם נשקו לגדר החיצונית, זה מבפנים וזה מבחוץ. חציתי את הגדר ללא כל מאמץ. רגע קטן של ניצחון, ואז העפתי מבט ימינה, וראיתי שבעוד אני מתקדם לאורך הגדה הצפונית, הנחל התחתר עמוק, והירידה אליו נראתה בעייתית.
הרגליים הובילו עד לנקודת ראות יפה אל מורד הנחל. מימיני השתלחה שלוחת קוצים ואבנים אל תוך הנחל ומעליו. ירדתי ימינה, ואז התחילו למשוך אותי שבילי החזירים למטה וימינה עד לפיצול הנחלים שבתוך נחל קדש. עכשיו הרגשתי כמו צולל אל תוך גוונים של ירוק ואפור, השחר המתקרב עוד לא נתן את אותותיו בתחתיתו של הנחל הסבוך. בקצב איטי ורגוע המשכתי, נשען על העצים החמימים, מלטף את האבנים הקרירות והחלקות. עוד קצת ולפתע נפתחו קצת העצים והופיע המפל. קצת אור נכנס מבעד למעטה הירוק.. צעדתי אליו, ומצאתי עצמי עומד על מפל גדול, שהוא למעשה מן בולדר עצום ומשופע.
חמש דקות של תנומה על המפל. קמתי והסתכלתי סביב. הנחל בקטע הזה הוא היפה ביותר - כבר יש לו את העוצמה הנובעת מאיחוד שני היובלים, אבל הוא עדיין שומר על נעוריו, ועוד לא נפתח אל העמק. הנחל מתפתל מן פיתול יפהפה בצורת S, והקירות המצוקיים עמוסים באלונים ואלות.
עוד דקה, בהיתי בעננים שרבצו מעל הגולן. עד לפני כמה דקות הם היו אפורים וכבדים, אבל עתה כאילו משהו דחף אותם מלמטה וצבע את תחתיתם בגוונים של זהב.
הזריחה קרובה.
המשכתי לרדת בנחל, שעכשיו הפך למבולדר. סלעים גדולים וחלקים, עם חורים קטנים שכאילו נוצרו כדי לתת נקודות אחיזה. הנחל המשיך להתחתר, והקירות המיוערים, נעשו יותר ויותר אנכיים, יותר ויותר חשופים. שוב פעם נכנסתי אל הצל, והזריחה זחלה כמה דקות אחורה. הסתכלתי קדימה, כמה מטרים לפני לא היו עוד עצים ואבנים, רק עמק החולה והגולן נפרשו לפני.
הגעתי למפל הגדול. כמה שהייתי עייף קודם, פתאום נמלאתי אנרגיה מחודשת. ושאגתי עד לב השמיים, קולות שישמעו למאזין הזר, כמו הכלאה תמוהה בין יללת תן לקריאת תרנגול. ואז זה קרה בתזמון מושלם, אני כיליתי את כוחותיי בשאגות, מצאתי לי סלע על שפת המפל הגדול, ורבצתי...
...והעננים האפורים הפכו ליותר ויותר זהובים, עוד חצי דקה והחלו לצוץ מהם קרניים לכל הכיוונים, בצבעים של אפור וזהוב. ואז- פס דקיק של זהב צף מעל הגולן. לאט לאט הפס נהיה חרמשי, ואחר כך ממש חצי כדור. היה עוד רגע, ואז הוא הפך לשמש עגולה, זהובה ומושלמת. והעננים, כאילו מתוך כבוד, התפזרו קצת לצדדים והתכווצו. וואוו!!
לתחילת הכתבה
מפגש ליד המפל
הרגליים השבעות שלי לקחו אותי לאורך המצוק ימינה מחפשות את השביל שעוקף את המפל. שוב פעם השביל נראה חשוד, ואז קלטתי את השביל האמיתי 10 מטר מעלי. לרגע חשבתי לחתוך אליו דוך, אבל אז תפסתי את עצמי, הודיתי בטעות וחזרתי אל המפל לתפוס את השביל הנכון. מרגע שעליתי על השביל הוא לקח אותי מהר, אל הגדה הדרומית, לנקודת תצפית מעולה על המפל. עכשיו הוא החל לרדת, והנחל התחיל קצת להיפתח. הייתי שקוע לגמרי בעצמי ובירידה, כששמעתי רחשים בשיחים בנחל שמתחתי.
התיישבתי והסתכלתי. עוד דקה עברה ושוב רעשים - בטח שפני סלע ששמעו שהשמש זרחה, ומחפשים כבר עכשיו את הסלע הכי טוב בגליל, כדי לתפוס עליו איזה אמבטיית שמש טובה. ואז היתה נחירה.. טוב כנראה זה לא שפן סלע... השיחים שוב פעם רחשו והפעם קרוב וחזק יותר. ואז קלטתי, ממש מתחתי אולי עשרים מטר, חזיר בר הולך בשביל. אם הייתי אדם קדמון, הייתי לוקח איזה סלע, ומוריד עליו, ואז היה לי אוכל לשבוע... נתתי לו להתקרב עוד קצת, ואז קלטתי עוד אחד הולך אחריו. זה כבר נהיה קרוב מדי, ופחדתי להבהיל אותם מקרוב, אולי זאת נקבה עם גורים, למה להסתבך?
לקחתי שתי אבנים בגודל אגרוף, וגלגלתי אותן יפה, ככה שיעשו הרבה רעש ואבק, וכדי שלא יהיה להם ספק שם למטה, הוספתי יללה. תוך כמה שניות הם שניהם כבר היו על המצוק בגדה שממול, אבל משום מה הם לא נראו טרודים ממני אלא ממשהו אחר. זוג החזירים הסתכלו במבט (מודאג?) אל תוך הנחל, והשמיעו נחירות קטנות. ואז שוב הרחשים מהשיחים, ושלושה חזירים קטנטנים טיפסו בשיירה מתוך הסבך אל המצוק שממול. חשבתי שכבר לא יכול להיות יותר טוב מזה, משפחה- שני הורים ושלושה ילדים, ואז השיחים שוב רעשו, הפעם חזק יותר והפעם יצאו חמישה חזירים קטנטנים נוספים. החמישה טיפסו אל שאר החמולה, אחד הגדולים הסתכל אחורה אל השיירה (בדק שכולם הגיעו?), ואז בצעד שליו, החל מטפס אל ראש המצוק בגדה הנגדית, ואחריו כל השיירה.
חייכתי אליהם חיוך של פרידה, והמשכתי בדרכי היורדת חזרה אל תוך הנחל. הנחל נפתח, הקירות המצוקיים הפכו לגבעות של קוצים ואורנים, ומצאתי את עצמי על הכביש. עוד 5 דקות לטרמפיאדה. אבל מי קיבינימאט יעצור לי בשבת ב-07:30 בבוקר?
התחלתי לספור עד מאה, בערך בארבעים נשברתי, עברה עוד דקה והגיע טנדר גדול עם שני אנשים- אחד בשנות הארבעים לחייו, והשני בערך שישים. הם עצרו לי בלי להתלבט, עליתי. אחרי דקה של שתיקה, שאלתי אותם - מה להם ולשעות האלה בשבת בבוקר... והם סיפרו לי.
הם ניסו כל הלילה לצוד חזירי בר, ולא ראו אף חזיר.
שוב פעם חייכתי.
