מסרינגר ללה
אמבות. איך שהתחילו הגרעפסים ידעתי. חטפתי אמבות. ביום האחרון שלי בקשמיר ביקשתי מבלוצ`י מי שתיה. תמיד הוא הביא לי מים רתוחים. גם הפעם הוא הביא לי בקבוק תמים למראה, ואני לא חשדתי בכלום. אמנם היה להם טעם קצת מוזר אבל עד עכשיו המים היו על הכיפאק, אז למה שביום האחרון יתחילו צרות? בלילה כבר לא היה לי ספק. הפכתי מבן-אנוש תקין ומאושר בדרך-כלל, לברז חלוד ומקולקל שמשפריץ מים מלוכלכים אחת לעשרים דקות. והגרעפסים. אלוהים, הגרעפסים...
אחרי לילה נטול שינה נפרדתי מבלוצ`י ומשפחתו ולקחתי את האמבות שלי לתחנת האוטובוס. האוטובוס מסרינגר ללה יצא ב-8:00 ולי לא היה זמן אפילו לקפוץ לקנות משהו בבית מרקחת. התיישבתי לי באוטובוס ליד מאט, בחור נחמד מניו-זילנד, ומצאתי את היתרון היחידי במצבי הבריאותי: על כל מקרה שלא יהיה זכיתי במושב שליד החלון. חוץ מזה - מאט בדיוק התפטר מעבודה בחברת תרופות בלונדון, והוא יודע בדיוק מה אני צריך, אם וכאשר נגיע לבית מרקחת. כששאלתי אותו למה הוא עזב את הג`וב בלונדון הוא אמר לי שחברות התרופות מעוניינות רק בכסף, ושלא אכפת להן מהאנשים. הוא מעוניין בהסבה מקצועית, ושוקל ברצינות קריירה של כבאי. כמו שאומר זאב נחמה: "להיות ניו-זילנדי..."
אחרי 4 שעות של נסיעה, בהן הפגנתי שליטה עצמית של אביר ג`דאי, עצרנו להפסקת צהריים ליד הקרחון "גולמארג". אני חיפשתי שיח סימפטי להתחלק איתו באמבות שלי ומצאתי לי סרפד ענקי. לא, הם לא נראים כמו בארץ. כשכבר חשבתי שהכל אבוד פניתי לבעל הדאבה (מסעדה) הקרובה ושאלתי אם יש איזשהו בית מרקחת בסביבה. ברור שהוא ענה שאין. נאמן לחוק "זמר שלוש התשובות" שאומר שבהודו צריך לשאול תמיד 3 אנשים שונים ורק כאשר יש רוב מכריע לטובת דעה מסויימת אפשר להתקדם הלאה, המשכתי לקוות לטוב.
תאמינו או לא אבל נוצרה מסה קריטית לטובת בית מרקחת בקצה שורת הדאבות. וכך, כשמסביבי בעיקר חול, כולירע, וקרחון ענק, מצאתי את הישועה. לרוקח הצעיר ששמע ממני תיאור תמציתי אך בהיר של הסימפטומים לא לקח הרבה זמן. הוא הושיט לי 2 חבילות של 4 גלולות כל אחת, והורה לי לבלוע אותן בצמדים פעמיים ביום. "תוך יום - אתה כמו חדש" הוא הבטיח והרביץ נענוע אופטימי בראשו. אפילו מאט אישר את הגלולות. זו היתה נקודת המפנה של המאבק. הסברתי לאמבות שלי שזה לא הן, זה אני, ושלדעתי אנחנו צריכים להיפרד. אפילו לא חיכיתי לתשובה. לקחתי שלוק גדול של מים (מינרליים!) ואת הצמד הראשון של הגלולות.
אח, איזה אושר! מאותו רגע ועד עכשיו לא שמעתי מהאמבות שלי. הן נכנעו ללא תנאים. עם בטן תוססת בפרפורי גסיסה עשיתי את יתר הדרך עד קארגיל. זהו הישוב המעופש והמדכא ביותר שיצא לי לשהות בו בכל ימי חיי (להוציא את שנות השירות הצבאי). זו עיירת גבול מלוכלכת, במרחק יריקה מפקיסטן, שנהנית בעיקר מהעובדה שהיא נקודת האמצע בין סרינאגאר ללה. הגסט-האוסים שבאזור תחנת האוטובוסים הם הדוחים ביותר שראיתי עד כה, והם לא זולים בכלל. אמנם כל התכנית בקארגיל היא להיזרק איפשהו בין שש בערב לארבע בבוקר, אבל גם את זה היה נחמד לעשות במקום נקי. הצלחנו למצוא מקום שנראה קצת יותר טוב משירותים כימיים, והנחנו את התיק ואת הראש לכמה שעות.
האמת, אחרי חוויות ליל אמש- ישנתי כמו תינוק, וכשהשעון צלצל בארבע לפנות בוקר האינסטינקט הראשוני היה לחבוט בו ולחזור לישון. למזלי למאט הספיקו 10 השעות בקארגיל, ולא היתה לו שום כוונה לאחר לאוטובוס ולשרוף כאן עוד יום. אחרי ניעור הגון קמתי, וב-4:30 יצאנו שוב לדרך.
הכפר צ'אנגספה
בצהריים הגענו ללה, ושמנו פעמינו לכיוון הכפר צ`אנגספה, או ליתר דיוק קיבוץ צ`אנגספה. המקום הזה הוא הכלאה בין כפר לאדאקי שליו לשכונת צעירים בקיבוץ. לאן שלא תפנה תראה צעירים וצעירות משורוולים ומגודלי שיער (כן, גם אני ביניהם), פוסעים לאיטם בשבילים, בין שדות חיטה, נחלים, ומסעדות שמגישות שניצל ושקשוקה. פה ושם חיבוק חם מאחד שעמד לפניך בתור לשרשרת החיול בבקו"ם, אגדות צה"ליות ואגדות מסצינת ההיי-טק המתחדשת בהרצליה מתערבבות כאן כמו חומוס וטחינה.
בסופי שבוע מתקהלים כולם בבית היהודי שנמצא ברחוב הראשי של הכפר. הבית פתוח בעונת הקיץ ומופעל על ידי זוג צעיר מזרם ברסלב שהגיע, יחד עם הילדה, להציע עוד אופציה למחפשי הדרך הרבים שמסתובבים במזרח, ולהקל על חייהם של המטיילים הדתיים שבינינו. ללא קשר למיקום שלי על מפת היהדות (לא בדיוק ברסלב), אני רוצה להגיד כל הכבוד לזוג ישראלי צעיר שלוקח את הדברים ומעביר כמה חודשים בלאדאק, מקיים בית פתוח לפעילות רוחנית, לשאלה, וכמובן לתשובה, והכל מכספי תרומות האורחים. מה שמעניין הוא האנשים הצעירים שנסעו למקום כל-כך רחוק גשמית ורוחנית מהבית, ובסוף מוצאים את עצמם מאזינים בשקיקה לפתגמיו של הרבי נחמן ולסיפורי הבעש"ט. גם זו הודו: ויפאסנה ויידעישקייט, חמין של טופו.
אם בעבר הרגשתי פה ושם במגנט הישראלי, בלה אני חושב שהגעתי לקוטב הצפוני. מכאן המגמה היא דרומה, ואני שואל את עצמי איך יראה המשך הטיול, מהזווית הישראלית. בסך-הכל, אין ספק שאחרי כמעט שבועיים של צרפתית שוטפת בקשמיר, יש משהו נחמד בחולצות הלבנות בערב שבת ובמגוון הספרים להחלפה. השקשוקה אגב, לא מתקרבת לגרסה הסינית של ליישה בלנגמוסה.
באחת מה"ג`רמן בייקריז" בכפר פגשתי את עומר ורותם, הקצינים במיל` שהבהבו לרגע בבית הסירה בקשמיר והמשיכו ללאדאק בערך שבוע לפניי. הם בדיוק חזרו מטרק מלאמיורו לצ`ילינג (מצורף אחר כך סיפור דרך שהם תרמו), וחמושים במפות, כוהליה, ורוח טיול כלבבי הם הציעו לי להצטרף לטיול הבא שלהם- שלושה ארבעה ימים בין הכפרים דרום-מערבית ללה. איך יכולתי לסרב? מאט לעומת זאת, לא התגלה כטיפוס הררי במיוחד, ואחרי 3 ימים החליט לרדת ישר לגואה: "To chill out on the beach".
בשבת הלכנו עומר ואני לסרט דוקומנטרי שעוסק בהשפעות של התיעוש וחדירת המערב על לאדאק, ובנזקי הגלובליזציה בכלל. מסתבר שהאוכלוסיה הכפרית בלאדאק נפגעה מאד מההשפעות של פתיחת החבל לתיירים ב-1974, ומפעולות שנוקטת ממשלת הודו בשם ה"קידמה". מתוארת חברה שעד לפני 3 עשורים התקיימה בעיקר ממלאכת כפיים, בהרמוניה עם הטבע, ובינה לבין עצמה. כסף שיחק תפקיד קטן מאד בחוקי המסחר, ומושגי עוני ועושר היו זרים ללקסיקון הלאדאקי. הקריין גם קובע בפליאה שמרבית האנשים היו מאושרים בחייהם. ממתי לעזעאזל אנשים מאושרים הפכו למוצג מוזיאוני או עלילה לסרט תיעודי? בעשורים האחרונים משתנה התמונה בלאדאק - יש נהירה של צעירים לאזור לה, בתקווה למצוא עבודות שיכניסו יותר כסף. כך יוצא שהחקלאות הולכת ומצטמצמת לכדי הכמות שמספקת את משק הבית בלבד, כי כבר אין ידיים עובדות. שדות ועדרים שהיו פעם גדולים הם לא יותר מגינת ירק ושתי עיזים כיום. המים שבעבר היו צלולים מזוהמים כיום, והתושבים ממלאים חביות במים ממיכליות גדולות שפולטות עשן. חיטה מדרום הודו שמובלת לכאן במשאיות גדולות זולה יותר מהחיטה של השכן, בעקבות סובסידות ממשלתיות.
גיבורי תרבות מסוגם של רמבו ובריטני ספירס כובשים את ליבם של הצעירים, אך שיטת לימוד קלוקלת משאירה אותם לחלוטין חסרי-כלים להתמודדות במשחק של תרבות המערב, והם נשארים מנותקים מהשורשים, וחסרי עתיד. הסרט מודע לייתרונות של הגלובלזיציה, במיוחד בעניין השיפור בשירותי הרפואה, אבל מזהיר מפני הנזקים ומבקש לשקול מחדש את המשמעות של המלה "קידמה". נדמה לי שהוא גם מעז להציע סוג של פיתרון בשילוב בין המגמה הגלובלית, שאי אפשר ולא צריך לנסות לעצור אותה, לבין חזרה לערכים קהילתיים יותר והתנהלות בקנה מידה אנושי יותר. אפילו כאן, בהרי ההימאליה, בנוף בראשית, במקום שבמשך 8 חודשים בשנה שרוי תחת מעטה של קרח, מתגוששים יחזקאל הרפתן וביל גייטס בזירה של שאלת השאלות: כיצד לחיות את החיים?
טיולים באזור לה
למחרת בבוקר נסענו באוטובוס לכפר המיס (Hemis) שנמצא 45 קילומטר מדרום ללה, בסמוך לכביש לה-מנאלי. זהו כפר נחמד שבמרכזו גומפה (מרכז לפולחן בודהיסטי וללימודים) בת כ-300 שנה. אפשר לשוטט בין החדרים הקרירים שקירותיהם מעוטרים בציורים, או לעלות לגג שנשקף ממנו נוף מדברי עם פסגות מושלגות. כדאי מאד ללכת ל-5 הסטופות שבקצה הכפר ולעלות שם על השביל שמטפס במקביל לנחל עד למנזר הקטן, על צלע ההר כ-500 מטר מעל המיס. זהו טיפוס לא קל (אבל גם לא יותר מדי קשה) של 2 קילומטר, אבל מומלץ ביותר. איך שהגענו למנזר יצא אלינו קשיש חייכן וכיוון אותנו אל מרפסת המטבח- שם נמזגו לנו 3 כוסות צ`אי מתרמוס גדול. די מהר התקהלו סביבנו שוכני המנזר. בתקופה זו גרים שם רק 10 אנשים, ובחורף מאמיר המספר לכדי 20 דיירים. כולם נזירים בודהיסטיים שעוסקים בלימודי דת בלבד.
יש משהו פשוט ושליו באנשים האלה. נוכחות מרגיעה. זה כנראה השקט שמסביב והחיוך התמידי על הפרצוף שלהם. ירדנו לאט בחזרה לכביש, כדי לתפוס טרמפ בחזרה ללה. אחרי חצי שעה של עמידה בצד הכביש עצר לנו איזה מין אוטוביאנקי מצ`וקמק שכבר ישבו בו 4 אנשים. לי זה היה נראה מיותר אפילו לנסות להידחק. בכל-זאת, מדובר בתוספת של 3 ישראלים לא קטנים, על תרמיליהם. אבל בהודו- "סאב קוצ` מילגה"- הכל אפשרי. את הקטע הראשון של הנסיעה עשינו דחוקים כמו סרדינים, אבל אחרי כמה דקות ירדו הנוסעים ההודיים, הצטרפה טרמפיסטית נוספת (ישראלית) והדרך חזרה העירה עברה עלינו בנעימים, ובשיחה על הגעגועים של הנהג למטבח של פאנג`אב, מחוז הולדתו. זה היה יום טיול נחמד ביותר שהסתיים על כוס צ`אי וקינמון בג`רמן בייקרי שבמורד פורט רואד בלה.
למחרת בבוקר יצאנו לטיול קצת יותר רציני, מהכפר ליקיר (Likir) לכיוון טמיסגאם (Temisgam), בשניים שלושה ימים, תלוי בקצב ההליכה, ואף יותר מזה באורך העצירות. ירדנו מהאוטובוס בגומפה של ליקיר. מבנה מעניין שמתנשא מעל העמק ובו מרכיב לא אפייני: פסל מוזהב של בודהה בגובה בגובה 25 מטר. מסתבר שציפורניי הרגליים של בודהה כחולות. משם התחלנו ללכת בים השדות המצהיבים של ליקיר לכיוון הכפר יאנגטאנג.
היות ומסלול הטיול עובר מכפר לכפר, והכפרים שוכנים בדרך כלל בערוצי הנחלים, סמוך למים, מדובר בטיול של "תפירה" מעמק אחד דרך קו הרכס לעמק אחר וחוזר חלילה. זה קצת מעייף אבל ממש לא נורא, והפאסים לא עולים על 3700 מטר. אפשר ללכת על הכביש שחלקו סלול אספלט ורובו דרך עפר כבושה, ואפשר לבחור בשביל עיזים שההליכה בו שקטה יותר. די מהר נתקלנו בקבוצה של 9(!) ישראלים, אמרנו שלום שלום, התכבדנו בשאריות של עוגת קינמון, והמשכנו הלאה. בפאס הראשון שוב הצטלבו דרכנו. אחת הבנות, נקראה לה ד` מרעננה, בכפכפי אצבע וגופיה העיפה בנו מבט אחד וקבעה:
א`- אנחנו "טרקרים" ולכן לא מבינים שהקטע של הודו זה שאנטי.
ב`- אנחנו לובשים דגמ"חים ונעלי הרים ולכן צריכים בכלל לנסוע לדרום-אמריקה או לאוסטרליה.
ג`- אנחנו אוהבים שקשה לנו ולכן לא הולכים על הכביש.
ד`- אנחנו יוצאי יחידות קרביות והיא פשוט חייבת לברר איפה שירתנו. ניסינו להתחמק וכמו שמלמדים בשבוע שבי (לא שיש לי מושג) נשבענו שאנחנו חברים מהקרייה.
מודה: נשברתי ראשון (קצינים או לא קצינים?) והסכמתי לגלות את האמת בתמורה להבטחה שהיא לא תשאל אותי אם "אני מכיר את..." בהתחלה היא הסכימה, ואז סייגה בתנאי אחד. שאני לא אגיד ששירתתי ב"עורב נח"ל". זה כבר היה יותר מדי- כי אני, איך שלא נסתכל על זה, ביליתי 3 שנים כחייל ב"עורב נח"ל". מכל היחידות בצבא, מכל הישראלים בלאדאק, היא הייתה חייבת ליפול עלי. סאבקוצ` מילגה, לא?
נו, אז אני מכיר את החבר-לשעבר שלה, וכולי תקווה שהידיעה הזו העשירה לה את החיים. נאלצנו להיפרד בכאב, אנחנו ירדנו עם השביל לואדי, והקבוצה המשיכה על הכביש. במרכז השמיים כבר עמדה שמש חזקה, ואנחנו קצת רעבים לאוכל, וקצת צמאים לצל שמחנו לגלות בית בודד בעמק, מוקף מטעים ושדות. דפקנו על הדלת והוכנסנו אחר כבוד לסלון/מטבח לאדאקי קלאסי, שדומה מאד לאחיו הטיבטי מהצד הסיני, רק הרבה יותר צנוע. על הכיריים התחממו תה ומרק ט`וקפה ואנחנו נשארנו לארוחת צהריים. תמורת שלושים רופי לבן-אדם נפטרנו מהצורך להיסחב עם אוכל, וזכינו לאירוח בבית לדאקי טיפוסי.
אחר כך מצאנו לנו פינה קלאסית לשנת-אחר הצהריים קצרה. כר דשא ליד הנחל, מוצל על ידי עצים גבוהים ומסביב פסגות הרריות של מדבר וקרח. רותם, עדיין חי"רניק בהוויתו הניח את הראש ונרדם מיד. אני ועומר, עם הרגליים במים ועל שקית של משמש מיובש, שוחחנו. קצת על אמנות וקצת על החיים.
בארבע אחר הצהרים המשכנו בהליכה (עוד בערך שעתיים) עד לכפר- יאנגטאנג. נכנסנו לגסטהאוס הראשון שמצאנו, של בחור בשם פאדמה, פנסיונר של הצבא. מה גדולה היתה ההפתעה כשפגשנו שם את ד` וחבורתה. המחיר השערוריתי- 200 רופי לאדם - כלל ארוחת בוקר וערב, וחדר קטן עם חלון גדול שנשקף ממנו נוף מדברי, ובלילה - שמיים זרועים באין-ספור כוכבים. יותר מאוחר, אחרי ארוחת ערב של אורז עם קארי ודאל הלכנו אני ורותם להתחבר עם בני-עמנו, ועומר נשאר עם ילדי המשפחה לשיעור ציור. אחרי סיבוב של טאקי שבו ניצח רותם ("הייתי עצבני אז השקעתי") ואחרי שנפטרנו מהדעות הקדומות, קיבלתי הסבר שלא הניח את דעתי על טקס ה"מכיר את?", והסבר מעניין מסטודנטית למקרא בנושא נביאי תרי-עשר. לקחתי איתי תנ"ך לטיול ועד חורבן בית ראשון דווקא די הבנתי מה הולך. בספר ישעיהו נתקעתי חזק והייתי זקוק להתנעה מחודשת. קיבלתי אותה בדמות ההבטחה שכשאקרא את דברי הימים אבין יותר. בעזרת השם.
את יתר הלילה העברתי בשינה עמוקה מתחת לשמיכה לדאקית במשקל של שני טון. למחרת, אחרי צ`אפאטי עם ריבה (צבאית) ותה, ואחרי התבוננות בדרך השלווה שבה צולחת המשפחה של פאדמה את מנהלות הבוקר, יצאנו שוב לדרך. גילינו שבעמק הבא, במרחק 20 דקות מהגסט-האוס, ישנו ריכוז נוסף של גסט-האוסים, כך שיכול להיות שהתחרות יוצרת מחירים יותר הגיוניים. אחרי עוד שעתיים הגענו לכפר בשם המיס, אותו שם - כפר אחר. כפל שמות הוא עניין נפוץ בלאדאק. עצרנו לתה וביסקוויטים בדאבה מקומית ולמדנו מעומר איך לשתות שוקו במחירים נמוכים ממחירי השוק. 2 כוסות של שוקו יעלו 30 רופי. לעומת זאת 2 כוסות של צ`אי וחפיסה קטנה של שוקולד נסטלה יעלו 20 רופי. השלך חצי חפיסה של שוקולד לתוך הצ`אי, והרי לך שוקו כלכלי! אני לא חסיד גדול של שוקו, אבל עומר ורותם אימצו את השיטה מכאן ואילך.
במהלך העצירה התגבש שינוי בתכנית: החלטנו לחתוך דרומה אחרי שנעבור את קו הרכס הבא, להגיע לכביש קארגיל-לה, ולתפוס טרמפ לכיוון הכפר אלצ`י (Alchi) ששמענו עליו דברים טובים. בסוף הדרך הנהדרת שעוברת בין הרים בצבעים צהוב, ורוד, אפור, וחום, על שביל שמשנה את צבעו בהתאם, הגענו למחנה צבאי כמעט נטוש, עם חבורת חיילים הודים שנראו כאילו הם נגזרו מגבעת חלפון. כמו פקחים של החברה להגנת הטבע הם התעניינו אם יש לנו מספיק מים, והראו לנו את הדרך הכי מהירה לכביש. הגענו, ובדרך פלא, לא עברה דקה ועצר לנו אוטובוס שנוסע ללה. ירדנו על הכביש 4 קילומטר מאלצ`י, ואת יתר הדרך עשינו בהליכה.
אלצ`י הוא באמת כפר מקסים, עם סימטאות של בתי טיט, נחל זורם במרכזו ונשפך לנהר האינדוס, שפע של עצי משמש עמוסי פרי כתום שתולים בטראסות, ובקצהו הגומפה הכי מרשימה שראיתי עד עכשיו. היא הוקמה במאה ה-11 על ידי רינגצ`ן זאנגפו "המתרגם הדגול" בשובו ממסע בהודו. עשרות אמנים, בעיקר קאשמירים, טרחו על העיטורים בתוך הגומפה והיא מלאה בציורי קיר מעניינים: גרסאות שונות של בודהה בצבעים שונים, מנדאלות, ופסלים ענקיים. בחדר אחד מוצגת בתוך תיבת זכוכית גדולה מנדאלה (גלגל טיבטי) מרהיבה מחול צבעוני.
השתקענו לנו בגסט-האוס חביב (50 רופי לאדם) לא רחוק מהמנזר, באזור שבו הגסט-האוסים יותר זולים, והעברנו את יתר הערב בנסיונות של עומר להסביר לי את תורת היחסות ואת מושג מהירות האור. אני חייב לציין שלראשונה בהיסטוריה, נרשמה הצלחה חלקית למאמצים, הודו נו, סאבקוצ` מילגה. למחרת אחר הצהריים, אחרי בוקר של התבטלות כפרית חזרנו ללה, ועוד לפני שמצאנו גסטהאוס עצרנו בדאבה ברחוב הראשי למנה של סאמוסה ברוטב חריף וקינוח של גולאב ג`אמון. מסתבר שגם אנחנו פיתחנו געגועים לאוכל של פאנג`אב.
בערב, אחרי מקלחת, קפה, וקרואסון, ורגע לפני שמתחיל פה פסטיבל בן שבועיים, אני מסכם לעצמי בנחת שנחמד להיות שוב בלה, מוקף במנעמי הציוויליזציה, אבל בסך-הכל: כל העניין זה לשתות משהו קר בלב מדבר.
