מהמדבר אל (יערות) הגשם

גל -; המדבר האוסטרלי (או לפחות החלק שבו אנחנו ביקרנו) לא ממש דומה למדבר הציורי שרואים בתמונות -; אין בו דיונות חול לבנות-זהובות שמתנשאות אל מול שמיים כחולים. במקום זה יש מרחבים עצומים של אדמה אדומה, שמלאה בצמחייה מדברית ירוקה למדי, ציפורי טרף וכל מיני סלעים שונים ומשונים. כן, האטרקציות העיקריות במדבר הזה, שנמצא ממש במרכז אוסטרליה, בחלק הדרומי של הטריטוריה הצפונית, הן סלעים. בשביל זה נוסעים פחות או יותר 1000 ק"מ לכל כיוון. בשביל סלעים. בין הסלעים מוצאים לעיתים נדירות עיר קטנה (למדי), המון אדמה וכבישים ישרים שנמשכים עד אין סוף. תחילת המסע המדברי שלנו (וגם סופו, כך יתגלה בהמשך) הוא בטננט קריק (Tennat Creek). עיירה קטנה (בקושי 3500 תושבים) שנמצאת אי שם באמצע הדרך בין קת`רין (Katherine) לאליס ספרינגס (Alice Springs). אמצע הדרך אומר שמטננט קריק לכל מקום יישוב אחר צריך לסע 500 ק"מ. אין דרך יותר טובה לתאר את המקום מאשר חור. הסיבה היחידה להגיע לכאן היא בשביל הדביל`ס מרבלס (Devil's Marbles), וגם הם נמצאים 100 ק"מ דרומה.

רגע לפני שהגענו לטננט עצרנו להתרעננות קלה ברואד-האוס אי שם במדבר ( Road House, למי שלא מכיר, זה כמו הדאבה ההודית או בתיאור יותר מדויק -; תחנת דלק/ מסעדה/ חניון קראוונים שנמצא באמצע שומקום), ואחרי 3 חודשים ברחבי אוסטרליה בהם לא פגשנו אף ישראלי (איפה אתם באמת??), הופתענו למצוא אותה דווקא שם. הרחק מכל מקום ישוב, באמצע המדבר, מאחורי הדוכן, עמדה לה ישראלית חביבה שהחליטה שדווקא פה זה המקום הכי טוב לעצור ולחסוך כסף (זה כנראה המקום לדבר על עבודה לא-חוקית באוסטרליה, יתרונות מול חסרונות, אבל אנחנו לא נעשה את זה). על הבוקר יצאנו לעבר "גולות השטן" המפורסמות -; מחזה תמוה של עשרות סלעים עצומים, רובם בצורת כדור עגול להפליא. כמו בכל מקום באוסטרליה (ובעיקר בטריטוריה הצפונית) יש שני הסברים לאיך משהו נוצר -; ההסבר המדעי וההסבר האבורג`יני. ההסבר המדעי טוען שהגולות האלו נוצרו על ידי לבה לפני מליוני שנים. ההסבר האבורג`יני, שתמיד יותר מקורי, טוען שהסלעים הם הביצים של "נחש הקשת בענן". הם גם טוענים שמתחת לסלעים מסתתרות יישויות שיכולות להעלים ילדים. במה להאמין?? תבחרו לבד...

מכאן הדרך ממשיכה בתוך המדבר האדום, עד לעיר הגדולה (יחסית) אליס ספרינגס. הדבר העיקרי שנזכור מאליס, הוא הקור. למרות (או בגלל) שאנחנו באמצע המדבר, ולמרות שהגענו בשיא עונת התיירות, קפאנו מקור. הטמפרטורות ביום לא עלו על 20 מעלות (לא בצל..) ובלילה הן צנחו לכפור של 2 מעלות בקושי. מכיוון שממש לא היינו מוכנים לזה (תנסו אתם לישון בוואן קטן ולא מבודד בטמפרטורות שנושקות לאפס), ברחנו משם די מהר.תוך זמן קצר (או 5 שעות נסיעה) הגענו לקינגס קניון (Kings Canyon National Park / Watarka). קניון עצום, עם קירות אדומים בגובה של 100 מטר. מחזה מרהיב ששווה לראות, אבל עדיין היה קר. וכשקר לי, אני לא מתפקדת כל כך טוב. ולכן, החלטנו די "לרוץ" את המדבר האוסטרלי, כדי להגיע כמה שיותר אל האיזורים החמימים יותר.

אבל הגענו עד לכאן, אז לא נלך לראות את אחד מסמליה החשובים והידועים ביותר של אוסטרליה?? ברור שנלך, לא היה שום ספק בכך.

ערן -; אז הלכנו, מעבר להרים ולמדבר, אל עבר הסלע האדום. פעם קראו לו איירס רוק (Ayers Rock), והאחיות שלו נקראו האולגות (The Olgas). אבל מאז 1976, כשהפארק הוחזר לבעלים האבורג`יניים המקוריים שלו, השמות השתנו חזרה למקורות והפכו לאולרו (Uluru) וקטה-צ`וטה (Kata Tjuta). בכלל, נדמה שהאבורג`ינים מנסים לפצות קצת יותר מדי על שנות הקיפוח ההם, ועכשיו כשהפארק שלהם שוב הם מנסים לכפות את אמונותיהם על המבקרים. אפילו בחוברת הרישמית של הפארק, ההסבר הגיאולוגי להיווצרות הסלעים מופיע בתור "תיאוריה מדעית" ובהערת שוליים. אבל אחרי שמתעלמים מהפוליטיקה, נשארים עם שני גושי סלע גדולים ומרשימים. מאוד גדולים. מאוד מאוד מרשימים. האולורו הוא החלק המפורסם ביותר של הפארק, ואחד מהסמלים הבולטים של אוסטרליה כולה -; סלע ענק (יותר קרוב להר למעשה), צבוע בגווני אדום ומתנשא בבדידותו מעל המדבר השטוח. הוא מרשים ויפה וגדול, אבל אחרי שמסתכלים עליו ומצלמים את התמונות ההכרחיות בשקיעה, הוא לא כל כך מרתק (אלא אם כן בא לכם לטפס עליו. זה מותר, אבל מבקשים שלא).

 הקטה-צ`וטה זה סיפור אחר. אוסף של כיפות סלע אדומות, שמחביאות בינהן נקיקים עמוקים וירוקים. חוץ מזה שהקטה-צ`וטה פוטוגניות לפחות כמו אחיהן הגדול, אפשר גם ללכת לטייל בינהן. אנחנו הלכנו לעמק הרוחות (The Valley of the Winds), שמתפתל בין גושי הסלע הענקיים עם נקודות תצפית מרהיבות על העמקים שמסביב.

 באנו, ראינו, צילמנו. ועכשיו צריך לחזור 500 ק"מ בחזרה לאליס, ועוד 500 ק"מ עד לטננט. העולם נע בחזרה כמו הילוך חוזר. באליס עצרנו לחניית לילה. לידנו עצר שיכור. לא שיש לנו דעות קדומות, אבל לאדם שמרוקן 5 פחיות בירה בשעה אין תיאור אחר. אחרי שהוא סיים לחקור אותנו על חיינו בגולה (בשיחה שנפתחה במילים -; "אני שונא לשאול אנשים שאלות...") הוא סיפר לנו שהוא עובד 6 שבועות בבוש ואז בא לאליס ל4 ימי שתייה רצופים. רק אחרי שעה ארוכה של תשובות לקוניות ומבטים עויינים משהו הוא הסכים לעזוב אותנו לטובת הפחית הבאה. רק באוסטרליה, רק באאוטבק. וממשיכים לסע. איך שורדים ימים רצופים של 6-8 שעות נהיגה? הרבה דיבורים, הרבה מוזיקה טובה (ותודה לממציאי ה-3MP) וכמה דברים חריגים שאפשר למצוא רק באוסטרליה. אחד מאלה מצאנו ברואד האוס בוויקליפ וול (Wycliffe Well). מסתבר ששם, באמצע הכלום, נמצאת בירת העב"מים של אוסטרליה. כל האיזור מקושט בציורים ופסלים של עב"מים, ובתוך המסעדה אפשר לראות תמונות אותנטיות (?) של צלחות מעופפות. כמה שחיפשנו לא מצאנו אף חוצן מסתובב, למרות שהמוכרת במסעדה הייתה חייכנית בצורה מחשידה.

אחרי שבוע של נסיעות, נופים וסלעים, חזרנו אל נקודת ההתחלה -; טננט קריק. מפה עוד נסיעה קצרה (רק 470 ק"מ) והופ אנחנו בגבול, עוברים אל מדינת המלכה. מדינת השמש. או לפחות ככה הבטיחו.

נסיעה רצופה ומתישה הביאה אותנו במהרה אל יעדנו הראשון בקווינסלנד (Queensland). טוב, לא ממש יעדנו הראשון, אלא הנקודה הראשונה, פחות או יותר, בקווינסלנד אחרי שעוברים את הגבול ומזיזים את השעון עוד חצי שעה קדימה. מאונט אייזה (Mount Isa) היא עיירת כורים פעילה של 20 אלף תושבים, מתוכם 15 אלף גברים, והשאר נשים. יחס של 1 ל-3. ככה זה שכל העיר היא מכרה אחד גדול. יש כל מיני אטרקציות בעיר שרובן ככולן קשורות למכרות. אנחנו מצאנו שהאטרקציה העיקרית בעיר היא המוסך. יואי בדיוק היה בזמן המתאים לטיפול שלו, והחלטנו להשאר יום בעיר כדי שהוא יקבל אותו. יום אחרי הטיפול, התכוונו לצאת לדרך. יואי לא חשב כמונו, וסירב להניע. כל הנסיונות נחלו כשלון ויואי חזר למוסך. המוסכניק אבחן במהרה -; "המצבר מת, צריך חדש". אחרי אנחת רווחה שזו הבעיה היחידה, המתנו שהמצבר יוחלף. למוסכניק היה רעיון אחר, ובמקום לטפל ביואי החולה, הוא החליט להביא לנו לראות את חיית המחמד שלו -; נחש פיתון שחור ראש. בסופו של דבר המוסכניק הסכים לטפל ביואי ולהניח לנחש החלקלק לנפשו, ואנחנו היינו שוב בדרכים. מפה ועד לחוף של קווינסלנד (ששם באמת היה יעדנו הראשון) מפרידים 2000 ק"מ בערך. זה אומר עוד 4 ימי נסיעה רצופה. קשה לומר שזה כיף גדול, אבל התנחמנו בזה שזו כנראה תהייה הנסיעה הארוכה האחרונה שלנו באוסטרליה.

הדרך עוברת דרך כל האאוטבק הצפוני של קווינסלנד -; דרכים מאובקות, עם בקושי נתיב אחד (לשני הכיוונים), מעט מכוניות והרבה רכבות-כבישים (Road Trains -; משאיות עם 2-4 נגררים באורך של עד 60 מטר שיכולות להוריד אותך מהכביש בקלות או לחילופין להעיף עלייך איזו אבן שתנפץ לך את השמשה הקידמית). פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, הנוף משתנה בקיצוניות. מין העפר והכלום צומחות להן גבעות מוריקות, פרות רועות באחו, הכבישים מטפסים מעלה-מעלה והצמחייה הופכת להיות ירוקה ועבותה. הגענו לארץ הטלטאביז! או לפחות זה הכינוי של המקום, ובאמת היה נדמה שעוד רגע יצוצו מתוך הגבעות יצורים פרוותיים וצבעוניים. השם היותר מקובל של האיזור הוא את`רתון טבללנד (Atherton Tableland) והוא מכיל בתוכו המון תוצרת מקומית עקב כמויות המים שזורמות שם ומזג האוויר הנוח. התוצרת העיקרית של האיזור הוא קפה. 90% מתוצרת הקפה של אוסטרליה גדל פה, ואי אפשר להכחיש, הקפה בהחלט משובח. נסיעה קצרה (באמת קצרה הפעם) הביאה אותנו סוף סוף לקו החוף, ואל המקום בו נפגשים שני אתרי מורשת עולמית -; קייפ טריביוליישן (Cape Tribulation) -; הנקודה (כמעט) הכי צפונית שאפשר להגיע אליה ללא רכב שטח בקווינסלנד.

ערן -; נסיעת מעבורת קצרה, ואנחנו מגיעים לקייפ. עולם אחר לחלוטין. הצמחיה הדלילה הופכת ליער גשם עבות, והכבישים הישרים עד אינסוף הופכים לכביש הררי מפותל. עולים בהר, ומגיעים למצפה. שם אפשר לראות את שני אתרי המורשת העולמיים -; מולנו בים נמצאת שונית המחסום הגדולה (Great Barrier Reef), ומסביבנו יער הגשם הטרופי (Wet Tropics). יער הגשם הצפוף יורד לאורך ההר, ממש עד לחוף החולי והיפה -; בהחלט תפאורה מרשימה.

לתחילת הכתבה

גם מזג האוויר השתנה, ובמקום החום הלח של הטופ אנד (Top End), או הקור היבש של המדבר, קיבלנו שילוב מעניין של קור לח. מזג אוויר מושלם לטיול ביער. יש 4 מסלולי הליכה בקייפ. כולם קצרים וקלילים, ואנחנו עברנו את כולם אחד אחד. השבילים מתפתלים ביער, בינות לעצים, השרכים, והנחלים. טיילנו ביער וחיפשנו קאסאוורי (Cassowary). מה זה קאסאוורי? מסתבר שזו ציפור ענקית, קצת דומה לאמו, אבל עם צוואר וראש צבעוניים. בכל כבישי האיזור יש שלטים שמבקשים להיזהר מהם (כולל שלט מאוד גרפי של קאסאוורי לפני ואחרי מפגש עם מכונית), אבל כמה שחיפשנו לא מצאנו אפילו אחת. מה שכן ראינו זה עצים. והרבה. עצים ענקיים שמגיעים עד לשמיים, שרכים מתפתלים, דקלים נמוכי קומה עם עלים פרושים כמו מניפה, ועצים עם שורשים מוזרים שנראים כמו נחשים ענקיים או תולעים קטנות שבולטים מהקרקע. כל עץ וטקטיקת ההישרדות שלו. זה היה ממש כמו ללכת ביער מהאגדות, רק היה חסר לראות פיות מרקדות או את הבית של עמי ותמי באמצע הסבך. בלילה עצרנו לישון בחניון קרוואנים בתוך היער, ובערב התחיל הקונצרט. ציפורים בשלל מנגינות מצד אחד, וצפרדעים מקרקרות מהצד השני. זה היה קצת חזק מידי בשביל להחשב לשיר ערש, אבל בהחלט התאים לתפאורה.

גל -; ואיך אפשר להיות ביער גשם בלי שירד עלינו גשם? האמת היא, שאפשר. ובכלל לא היה אמור לרדת גשם בעונה הזו, העונה היבשה...אבל באוסטרליה, מה שלא אמור לקרות, לרוב קורה. ועם קרקור הצפרדעים נפתחו ארובות השמיים, וגשם שוצף הציף את היער. בבוקר קמנו לכבישים מלאי בורות מים, ולערפל כבד שכיסה את הגבעות, הכבישים והיערות. אם עד עכשיו לא היה לח מספיק, עכשיו היה לח יותר. ומהקייפ, ישירות לקיירנס (Cairns), "בירת" הצפון הרחוק של קווינסלנד, ועיר שמיועדת כמעט אך ורק לתיירים -; המון אטרקציות, פעילויות וחנויות מזכרות. אבל כמו כל דבר ב קווינסלנד (כך הסתבר לנו) -; הכל עולה כסף, והרבה. את הכסף שלנו החלטנו לשמור לכמה אטרקציות (יקרות) בהמשך, אז את קיירנס ניצלנו כנקודת מנוחה. למרות ששוב התחיל לרדת גשם...