פרק 9 : אמריצר

אנחנו יוצאות אל מקדש הזהב. בכניסה כבר אווירה אחרת של שקט, סדר ויעילות, אבל שום דבר לא מכין אותי לרגע המופלא שבו, בעודי יורדת במדרגות, מתגלה לעיני המקדש, נוצץ בקרני השמש הנמוכה, יופיו משתקף במימי הבריכה. מימיני ומשמאלי סיקים נופלים ומשתחווים, נושקים את רצפת השיש הזהובה, פניהם קורנות.
עליזה אוקו
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: פרק  9 :  אמריצר
depositphotos ©

הדרך לארמיצר

בדרך לאמריצאר שמח. ברכבת כזאת נוסעים הודים מהמעמד הבינוני, יודעי אנגלית הששים לפצוח בשיחה, והם אכן פוצחים. אנחנו מתוודעים לכל בני משפחה אחת, על טפיה וספיחיה בני כל הגילים, ונתקלים בפעם הראשונה בתופעה שתחזור על עצמה - אישה נשואה צמודה למשפחת בעלה ורואה את משפחתה הטבעית רק בימי חג מיוחדים, כי לפעמים מרחק גדול מפריד ביניהם. מעולם לא נתקלנו באישה מטיילת עם אימה, עם אביה, עם אח או אחות. זה עצוב. אנחנו נוסעים במרחבים עצומים. שדות חיטה, כפרים קטנים ואנשים עוסקים בעבודת השדה, נחים לעתים ליד הבאר. זוהי פנג`אב, אסם התבואה של הודו ואחת המדינות העשירות בה. פעם, לפני שחלקים ממנה הועברו לפקיסטן ואחרים נלקחו לטובת יצירת מדינת הריאנה החדשה, היא היתה גם אחת מהמדינות הגדולות בהודו.

מגיעים לאמריצאר, עיר מאובקת להפליא, ומחליטים לנסות הפעם מלון ממשלתי. זאת טעות מרה, אבל חם מאוד ואנחנו עומדות על זכותנו לקבל חדר פחות או יותר נקי. אחרי פסילה של שלושה חדרים, בתהלוכה עם כל צוות המלון, ניצת סוף סוף שביב הבנה בעיניה של חדרנית אינטיליגנטית אחת: "נקי הן רוצות!" אומר השביב, וחיש מהר מסולק המזרון עמוס משקעי העבר לטובת מזרון מנוסה פחות, ולאחר רחיצת שרותים אנחנו מואילות ברוב טובנו להכנס לחדר.

 סוף טוב הכל טוב, ואחר הצהריים אנחנו יוצאות אל מקדש הזהב. בכניסה כבר אווירה אחרת של שקט, סדר ויעילות, אבל שום דבר לא מכין אותי לרגע המופלא שבו, בעודי יורדת במדרגות, מתגלה לעיני המקדש, נוצץ בקרני השמש הנמוכה, יופיו משתקף במימי הבריכה. מימיני ומשמאלי סיקים נופלים ומשתחווים, נושקים את רצפת השיש הזהובה, פניהם קורנות. קשה לתאר את הרגע הזה, את תחושת השלמות שאופפת מיד עם הכניסה למתחם. מעולם לא חשתי תואם כזה בין סביבה פיסית לבין הרגש והרוח של מקום.

לתחילת הכתבה

מקדש הזהב

המקדש יושב בתוך בריכת ענק רבועה, שסביבה משטח שיש בגוונים בהירים, רבוע אף הוא, ותחום בשורה של מבנים, בהירים אף הם. שלווה ורוגע אופפים את המקום, וגם האנשים שלווים ורגועים הם. זוגות, משפחות וקבוצות של צליינים ממלאים את הטיילת,הולכים,יושבים על רצפת השיש הקרירה, מפטפטים. כולם מחייכים אלינו (בתוך אלפי הסיקים ספרתי שישה תיירים) ואחדים פונים ופותחים בשיחה, מברכים אותנו על בואנו לכאן. קבוצה של סיקים מזוקנים, גבוהים ונשואי פנים נראים כמו האבות מספר בראשית. הם נעמדים לידינו ומנסים ליצור קשר, למרות שאינם מבינים מילה באנגלית. אנחנו מסבירות להם שהם נראים כמו אברהם יצחק ויעקב, אבל זה לא מזיז להם. בסופו של דבר הם מצטלמים עם אהוביק, שבאותה הזדמנות משחקת את רבקה אמנו.

אנחנו מטיילות מעדנות סביב הבריכה. אי אפשר לעשות את זה אחרת. הנשים לבושות בלבוש בן שני חלקים, שניהם מבדים שקופים יפהפיים, בגוונים בהירים. כשמביטים סביב באור השמש היורדת - הן כמו פרפרים עדינים בכל צבעי הקשת. אנחנו יושבות על השיש הקריר, שותקות וסופגות. מדי פעם ניגשות אלינו נשים צעירות, מציגות את my mother in-law (אין אמא, זוכרים?) ומפטפטות קצת where are you from? עם שתי הנשים המבוגרות מעולם אחר.

ביקור קצר בתוך המקדש. אין פסל ואין תמונה, רק ספר קדוש אחד והרבה אנשים יושבים סביבו. אולי הם באמת קצת יהודים? לא רוצות לעזוב. הלילה יורד ואנחנו עוד שם, עם הצבעים המשתנים מול שמי הלילה.

למחרת - הפתעה. מזג האוויר, שעד עתה היה במיטבו, החליט לערוך לפנינו תצוגת מונסון לפני שיהיה מאוחר מדי. התאריך הוא 14.11.01 וזה באצת קצת מוגזם. בקצרה - מלקוש סטייל הודו. אי אפשר לזוז מהמלון, ואנחנו מתבוננות איך העולם שבחלון משתנה לסדרה של צעיפים לבנים המצליפים בעצים, בבתים, בכמה סוסים שקשורים פה בחוץ, ראשיהם רכונים.

אחרי המבול נוסעים לאתר ההנצחה של ג`אליאן וואלה, שהוקם לזכר אחד הארועים הטראגיים ביותר בתולדות הממשל הבריטי בהודו. כאלפיים בני-אדם נורו למוות על ידי איזשהו אידיוט בשרות הוד מלכותה, בשעה שקיימו הפגנת-שבת לא אלימה. זה קרה ב-1919 ותרם תרומה אדירה הן למאבקם של ההודים על עצמאותם והן להכרתם של הבריטים שהגיע הזמן ללכת. (הצרה היא שבין המאורעות המעצבים לבין ההכרה, ובינה לבין ההוצאה לפועל יכולות לעבור שנות דור, ומי כמונו יודע). מי שראה בשעתו את הסדרה המופלאה "היהלום שבכתר", או קרא את הספר הנפלא לא פחות, המתאר בדיוק ובחכמה את היחסים המורכבים שבין כובש ונכבש, יזכור לעולם את ג`אליאן וואלה.

 חזרנו ברכבת לאמבלה. בשעה שמונה בערב התחנה הייתה שקטה וריקה ושום אישה עירומה לא איימה על שלוות נפשנו. הנהג שלנו עמד שם הכן, כולו חיוכים, והביא אותנו בחזרה למלוננו הקט בצ`נדיגאר. רק דבר אחד היה לו לבקש מאתנו: שנגיד שהוא הנהג הטוב ביותר בהודו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אמריצר