בבנגקוק

אז נכון שהרעיון של תאילנד וטיול מאורגן באותה נשימה יכול לעורר תהיות מה אצל מי מאיתנו... אבל לא כך הדבר עבור כולם. הרעיון של טיול מאורגן בכלל ועוד טיול מאורגן לתאילנד בפרט, יכול להפוך לחוויה יוצאת דופן, בייחוד כאשר מצטרפים לקבוצה הומוגנית עם מדריך כריזמטי. החופים המדהימים, הטבע הפראי, הפירות הטרופיים ולחלק מהאנשים כמובן גם ה-Mad shopping או בתרגום חופשי שלי- "שגעון הקניות"!

בפועל הטיול התקיים כבר במרץ השנה ואולם, לא הרבה השתנה מאז ואני כולי מתגעגעת, עם הטעם של האננס בפי כאילו זה היה אתמול. אחד עשר הימים שעמדו לרשותנו תוכננו בקפידה רבה עם דגש רב על לוח זמנים צפוף וגדוש חוויות. מודה ומתוודה זהו "עקב האכילס" של כל טיול מאורגן- לוח הזמנים. לא חסר פה הקטע של לעלות לאוטובוס, לרדת ממנו, ולחכות למאחרים הכרונים, שלא עזרו כל הפצרותינו בהם... הזמן שלהם בעיניהם יקר יותר משלנו.

 אם נקדים את המאוחר, אז נסכם כי נחתנו בבנגקוק, התרשמנו מארמון המלך, מקדשיו של בודהה, הרחוב הכי ישראלי בעיר, "הקווסאן", שאגב נכתב כך Khaosan rd, השווקים, הקניות והאוכל. המשכנו בטיסה לעיר צ`אנג מאי, שמפורסמת בפילים, אטרקציות ועוד שווקים. משם לצ`אנג ראי ולמשולש הזהב שבגבול הצפוני של תאילנד עם לאוס ובורמה לשעבר. טיסה חזרה לבנגקוק ומשם נסיעה לפאטייה, "עיר החטאים", או כפי שאני כיניתי אותה "סדום ועמורה של שנות העשרים", והירגעות שכל כך הייתי זקוקה לה אל מול השקיעות היפות של האי קו צ`אנג. כבר אמרתי שצ`אנג בתאית משמעותה פיל? הרבה חשיבות יש לחיה הזו כאן...

אבל לפני שמתחילים לפרט על הכל נתחיל עם קצת פרטים יבשים, כהרגלי...

 הטיול שלנו התחיל בהתייצבות בנתב"ג לטיסתנו הישירה לבנגקוק, בירת תאילנד. פירוש השם תאילנד הוא "מדינת החופש", שמקום לידתה היא העיר Sukhothay (שממוקמת מצפון לבנגקוק). המדינה בת 765 שנה, ושם נעוריה היה סיאם (למי שראה את הסרט "אנה והמלך" בכיכובה של ג`ודי פוסטר). בתאילנד יש כ-60 מיליון תושבים, המתפרשים על פני כ-500 אלף קמ"ר, כששכנותיה בצפון הן לאוס ומיאנמר (לשעבר בורמה) בנקודה המפורסמת שנקראת משולש הזהב, ומדרום לה- מלזיה.

 צורת השלטון היא מונרכיה דמוקרטית, שבה רוחשים התושבים כבוד רב ביותר למלך הנערץ שלהם, אף על פי שאינו ממלא תפקיד פעיל בשלטון. זה המקום לציין, שהתאים מחשיבים מאוד את משפחת המלוכה, ולכן לעג על המלך או בני משפחתו נחשב לחוסר נימוס קיצוני ובמקרים מסוימים עלול להוביל לתקרית בלתי נעימה עם שלטונות החוק.

האקלים:

וזה חלק חשוב שהגיע הזמן להפריך כמה מיתוסים לגביו. הוא טרופי-לח, ומחולק ל-3 עונות: העונה החמה (נובמבר עד מרץ) שבה בממוצע כ-3 ימי גשם בחודש (תרגומם בפועל מתבטא ברוב המקרים בשעה אחת של גשם במהלך כל היום). העונה החמה מאוד (אפריל ומאי), שבה הטמפרטורה נוסקת ל-31 מעלות (!) עם לחות איומה, והעונה הגשומה (יוני עד אוקטובר) שבה ממוצע של כ-13 ימים גשומים.

פה בדיוק המקום להסביר שהשוני באקלים בין חלקי המדינה הוא גדול. בחלקה הצפוני של תאילנד (באזורים ההרריים) יורדת הטמפרטורה בחודשי החורף אל מתחת לאפס מעלות, בעוד שבאזור הדרומי לאורך החופים נשארת הטמפרטורה חמימה ויציבה לאורך כל השנה. לצוללים שבינינו בפרט, ולחובבי הים על פעילויותיו בכלל, העונה האידיאלית במפרץ תאילנד היא בין נובמבר לאפריל, שבה המים חמימים. בתקופה שבין מאי לאוקטובר תוקף את האזור המונסון הדרום-מערבי ומשתק את תעשיית הצלילה המקומית.

 הדת השלטת היא בודהיסטית, מה שהופך את התאים (המיעוט הגדול ביותר) לעם אדיב, מסביר פנים וסובלני. השפה היא תאית, ובעלת חמישה צלילי הגיה שונים. הפרש השעות הוא כ-4 לטובת תאילנד, שמקדימה את ישראל והכי חשוב- המטבע המקומי (הרשמי) של תאילנד נקרא "באט", וערכו מול הדולר= 40 ומול השקל= 8.8 בממוצע. שימו לב שב-Change תקבלו את המטבע המקומי בהתאם לסכום אותו תפרטו, דהיינו אם תפרטו 100$ השער שיפרטו לכם אותו גבוה יותר מאשר אם תפרטו שטר של 20$. ולמרות חולשתו העצומה של הבאט אל מול השקל שלנו, אחת המילים הראשונות שכולנו לומדים לשנן מרגע הגיענו היא Pang, שמשמעותה "יקר"... וכך מוצאת אני את עצמי מתווכחת עם רוכל ברחוב על 10 באט, ותעשו את המתמטיקה בעצמכם!

לתחילת הכתבה

מקדשים וקניונים

אזור בנגקוק:
 בנגקוק היא אחת מהמטרופולינים הגדולים של יבשת אסיה. נוסדה כבירת תאילנד בשנת 1782 על ידי הוד מלכותו המלך Phra Phuttha הראשון לשושלת המלוכה Chakri. העיר נחשבת "אוצר לאומי", ומהווה את המוקד הרוחני, כלכלי, תרבותי, פוליטי וחינוכי של המדינה כולה. העיר משתרעת על פני כ-1500 קמ"ר ומתגוררת בה כעשירית מאוכלוסיית תאילנד. העיר מציעה למבקרים בה אטרקציות רבות, בין היתר: מקדשים, ארמונות, המון מים, מופעי פולקלור, ושווקים (קניות! מציאות!).

 התחלנו את הסיור בארמון המלכותי (The Grand Palace) שנבנה בשנת 1782, לאחר הכתרתו של הוד מלכותו המלך ראמה, ובתחומו לא רק הארמון המלכותי אלא גם כמה משרדי ממשלה ומקדשים. המתחם משתרע על פני 218 אלף קמ"ר ומוקף חומה שאורכה 1900 מטר. טרם הכתרתו למלך, הארמון המלכותי ומרכז הממלכה היו בטונבורי, מהצד המערבי של הנהר, אך משנבחר, החליט כי אין הארמון הישן ומיקומו מתאימים למלכותו, ובחר להעביר אותם למקומם הנוכחי, ותוך כדי לבנות את הפאר שאנו עדים לו היום.

ייחודו של המקום הוא בגודל הפסלים שבו, צבעיו העזים ושפע הזהב. האטרקציה הראשונה היא המקדש הגדול והעתיק ביותר בבנגקוק ובתוכו פסלו של בודהה בתנוחה האופקית, שמסמלת את מעברו לנירוונה, משכן הנצח של הנשמה. הפסל אדיר המימדים (אורכו 15 מטר ורוחבו 46 מטר) מצופה זהב ומשובץ פנינים. פשוט יפהפה.

 האטרקציה השניה היא ה-Royal Pantheon, אשר נבנה במאה ה-18 על ידי המלך ראמה ה-1, ובתוכו פסל הבודהה החשוב ביותר בתאילנד, שעשוי מאבן ירקן. (הערה טכנית לגבי הלבוש: חל איסור מוחלט לבוא במכנסיים קצרים, גופיות או סנדלי אצבע על מגוונם שאין להם סוגר מאחורי הקרסול. לא יעזרו לכם התחכמויות ו"לא ידעתי", כי אתם תעצרו על ידי השוטרים/חיילים בכניסה ותאלצו להשכיר את הפריטים החסרים, ומי יודע מי נעל את הנעליים שתקבלו קודם לכן). נקודה למחשבה תחילה הייתי אומרת...

אני אישית התרשמתי מאוד גם מדגם של מקדש ה-Angkor Wat, שנמצא בקמבודיה ונחשב לאחד משבעת פלאי עולם. דגם המקדש משתרע על שטח של 1 קמ"ר, וכולו מלאכת יד. עד לתקופת מלכותו של המלך ראמה ה-4 היה המקדש חלק ממלכת תאילנד, אולם הוד מלכותו נאלץ לוותר עליו על מנת לשמור תחת שליטתו את שטחה המרכזי של ממלכת תאילנד.

יצאנו משם שמחי לבב הישר לדוכני הפירות העסיסיים, והרוכלים הערמומיים שחיכו לנו ליד האוטובוס. ושוב זהו המקום ההולם להזהיר את כולכם בצורה חד משמעית מכל ה"חאפרים", ויש המון כאלו בתאילנד. אז תפנימו כבר עכשיו שבתאילנד שום דבר אינו בחינם. כבר שמעתי סיפור עצוב על בחור צעיר שהסתבך עם השלטונות המקומיים בשל "טוב ליבו", כביכול, של נהג טוקטוק שניסה לסדר לו איזה קומבינה.

 טוב, איפה היינו?! אה, בדרך למעוז הישראלים באסיה- רחוב הקוואסאן. מה תמצאו שם? הכל מכל! תאמינו לי, זה כמו שוק הכרמל רק הרבה יותר קטן וצר, ולמרות זאת שוקק חיים באותה המידה. מסעדות, ברים, דוכני רחוב, סוכנויות נסיעות, גסט האוסים, בית חב"ד והכל בעברית! אז אם אתם נוחתים לבדכם וזו הפעם הראשונה... קחו מונית מהשדה ישר לקוואסאן, תאמינו לי תרגישו ממש בבית.

ואפרופו בתים, אז בתאילנד בסמוך לכל בית או עסק מקומי תראו מעין מבנה קטן וצבעוני, שנראה כמו קן מהודר של ציפורים ונקרא "בית רוחות". מקורו של בית הרוחות בהודו, אך בתאילנד משולבים בו אלמנטים של עיצוב מקומי. בשמו המקומי Phra Phum ניצב בית הרוחות דומם מחוץ לכל בית או עסק על מנת שרוחות הרוע יימשכו אליו, ויחליטו שלא להתגורר בבית המגורים ולהרע ליושביו. על בית הרוחות להיות סמוך לבית המגורים, אבל לא צמוד לו. ואגב, אם מחליטים לשפץ ולהרחיב את הבית, אזי יש לנהוג באותה המידה כלפי בית הרוחות ולהרחיב גם אותו.

 בדרך חזרה למלון למנוחה מאוחרת, לפני סיורנו הלילי בעיר, עברנו על פני מלון Bayok Sky, שבו מוגשת ארוחת ערב בסגנון בופה בקומות העליונות. הבנין, שגובהו 88 קומות, הוא הגבוה ביותר בתאילנד. ממש דומה ל"עזריאלי הקטן שלנו", למי שמחפש להרשים את זוגו/תו או להצעת נישואין וכדומה. משם המשכנו בכיוון BKK Talage, שוק הפרחים ליד גשר ה- Memorial, גשר הברזל הראשון של העיר, שנבנה לזכרו של המלך ראמה 1. השוק פועל בעידודה של ממשלת תאילנד, כ"קונטרה" לשדות האופיום, שהינם "עקב האכילס" של המדינה.

ובערב, בסיורנו הלילי, בחרתי שלא להתלוות למרבית חברי הקבוצה אשר סקרנותם הניעה אותם לצפות במופע הלהטוטים המיני. אלף כי כבר ראיתי והזדעזעתי, בית כי בעצם היותי אישה אני מתביישת שיש מופע כזה, אשר מהווה תעודת עניות לתאילנדים. מאוחר יותר משיחה שהתגלגלה ביני לבין המדריכה המקומית שלנו, התחוור לי שזו ממש "מכת מדינה" שמייחלים לפתרונה. איך? על ידי חינוך מגיל צעיר. אבל יעברו כמה דורות לפני שזה ייפסק.

 בטרם נמשיך אל מעוזינו הבא, בירת הצפון של תאילנד, אני אסכם לטובת חובבי השופינג את מרכזי השופינג בעיר. פה המקום להכריז קבל עם ועדה שאני בכלל לא אוהבת קניות! אבל בתאילנד, וגם בטיול המאורגן הזה, חלק נכבד מאופן הבילוי ממוקד בשופינג, בהתמקחות על המחירים, בצבעים ובמבחר העצום... כי זה זול!

  • רחוב הקוואסאן- אמרנו.
  • אזור צ`יינה טאון- הרובע הסיני היפהפה, שבנוי סביב רחוב Yaowarat. הכי כיף זה לשוטט בו ללא מצפן ורצוי גם ללא שעון, ופשוט ללכת לאיבוד בין סוחרי אבני החן, התיקים, התבלינים והזהב.
  • שוק פראטונאם- ליד כיכר Siam ובו מגוון מוצרים בתעתיק מדויק לאורגינל. והמבין יבין...
  • טוקיו סנטר (קניון MBK)- הקניון המרכזי בעיר. שש קומות שניתן ללכת בהן לאיבוד ולאבד בהן את כספכם. יש שם הכלללללללל כמעט. רצוי ומומלץ להתמקח על המחיר, ביחוד אם קונים יותר מפריט אחד.
  • פנטיפ פלאזה- קניון ענק ובו שלל מוצרי מולטימדיה, מוסיקה, וחומרה מזויפים... בזול כמובן.
  • שוק הלילה Suan Lum דומה מאוד לשוק הלילה שברחוב ההזוי פט-פונג, מה שאני כיניתי "רחוב התועבה", אך הרבה יותר נעים מקודמו. הזדמנות למי שלא הספיק לקנות במהלך היום או למי שיש לו נדודי שינה.

על שווקי ירקות ופירות אני מוותרת...יש לי מספיק מדוכני הרחוב, אך למי שמתעניין בתחום, קרי שפים מתחילים, חקלאים או סתם זללנים של כל טוב...יש כמה שווקים כאלו בעיר. תבררו לכם. אבל תמונות הבאתי ללא תירוצים, כי "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים"

 לתחילת הכתבה

באזור צ'אנג מאי

ומקץ כמה ימים של שיטוטים ברחבי בנגקוק וקניות, ועוד קניות, (אוף!) וגם כמה ארמונות ומקדשים, יצאנו עליזים וצוהלים בכיוון הג`ונגל הבלתי מעורער, "בירת הצפון", צ`אנג מיי (Chang Mai). העיר משמשת נקודת מוצא מעולה לטיולים בכל אזור הצפון. גם שוק הלילה שלה (זוכרים? אנחנו כאן בשביל השופינג) "יחסל" סופית את רשימת הקניות שעוד נותרה, ויכלה מארנקיכם את אחרוני הדולרים שעוד לא פרטתם. מה שכן, בעיני, התחרות העיקרית של השופינג היא המסאז`ים: כ-99 באט בלבד לשעת עיסוי ברגליים ובכפות האומללות שלא ראו אור יום בשל אינספור השיטוטים. אז מה? לא נעשה אחד או שניים לפחות בכל לילה? אני מתכוונת למסאז`ים. העסקים סביב שוק הלילה פתוחים עד חצות לערך.

 ליד מלון Phornping, שנמצא אגב בכניסה לשוק הלילה, תמצאו את הדיסקוטק הכי "שווה" בעיר שנקרא Bubble. החוויה כוללת נוכחות מרשימה של קבוצות ישראלים, מוסיקה קצבית רועשת וכמובן טראנסים לתוך הלילה. לא רחוק משם על גדת הנהר, באזור שנקרא Riverside, שלל פאבים ובתי קפה שבהם מתקיימות הופעות חיות של להקות. לא תאמינו, אבל בפאב בו ישבנו ניגנה להקה עם סולנית אסייתית, והשיר שהיא נהנתה להתפרע בו היה לא אחר מאשר "הבה נגילה", או כמו שהיא בחרה לשיר אותו "אורחרחים בלב שמייח"...

לתחילת הכתבה



השכמנו קום (אני מתכוונת לאלו שהלכו לישון...) כי מה שאני עשיתי נקרא רק לנמנם, על מנת לבקר את 400 נזירי מקדש העיר. לוח הזמנים שלהם קבוע מראש וחייהם מתנהלים בסדר מופתי. כל בוקר הם יוצאים לרחובות העיר עם סיר האוכל שלהם כדי ללקט מזון ונדבות מתושבי העיר ומתיירים, כמוני. תושבי הכפר המקומי הם שמספקים את האוכל המבושל, שתיירים או מקומיים קונים מהם, על מנת להגיש לנזירים ולקבל מהם ברכה. גם זה סוג של פרנסה...

הנזירים אוכלים פעמיים ביום, ואחרי השעה 12 בצהריים מפסיקים לאכול וצמים עד ליום המחרת. במהלך היום הם מנקים את שטח המנזר, לומדים (לימודי בית ספר) ויש להם גם חובות ומטלות דתיות שכוללות זמן שאנטי, התנהגות נאותה ומדיטציה, שבמהלכה הם מבצעים תרגילי נשימה, בהם נהגה שמו של בודהה במקצבים איטיים יותר ויותר.

כל שנה בין התאריכים 13-18 באפריל מתקיימות בעיר צ`אנג מאי חגיגות השנה החדשה הפופולאריות, אך גם ברחבי המדינה. ואז, או אז... משפריצים מים ברחובות על כל העוברים והשבים. שבועות, לא? תאמינו לי, בסופו של דבר אם מישהו יטרח להעמיק את מחקרו בנושא דתות, נגלה פתאום שכולנו מאמינים באותו הדבר רק שחילקנו שמות תואר שונים למנהגינו ועל זה כל הריב שלנו בעצם, השם של מי מתאים יותר או נכון יותר. ואני שואלת- למי זה בדיוק משנה?

 אטרקציה נוספת, שהיא בגדר חובה בעיני, הוא מקדש דוי סוטפ. Doi Suthep ממוקם על ההר הגבוה באזור, שגובהו כ-1100 מטר. האגדה מספרת על נזיר שחיפש מקום בו יוכל להסתיר את כתבי הבודהה שהיו ברשותו, והחליט לאפשר לפיל שלו להוביל אותו אל מקום הקבורה הנבחר, וכך אכן היה. הכביש המפותל המוביל את המקדש נבנה בלא פחות מחמישה חודשים על ידי נזיר שאפתן, שביקש להפוך את המקדש לנגיש לכל. הרבה מתנדבים, תרומות ומאמצים הושקעו בבניית הכביש.

הדרך לפסגה עוברת דרך 290 מדרגות (ספרנו אותם!), שמצידן שני נחשי ענק. על פי האגדה, וכתמריץ לנשים העצלניות שבחבורה שלנו, מספרים שכל אחת שתטפס את המדרגות לפסגה בין שני הנחשים תזכה להתחתן בשנה הקרובה. נו, ונראה לכם שזה לא היה תמריץ מספק לכל נציגות המין הנשי הרווקות?! לנשואות שבינינו וסתם לעצלנים יש גם רכבל בעלות של 20 באט.

על פי האמונה הבודהיסטית לנחש יש חשיבות רבה. זו החיה שסוככה על בודהה בפיה בזמן שעשה מדיטציה, ואכן כך הוא מונצח בציורים ופסלים רבים. לרוב יופיע הנחש עם מספר אי-זוגי של ראשים. התאילנדים המקומיים, כדרך המסורת, מבצעים שלוש הקפות של כיפת המקדש: אחת למען בודהה, אחת למען הדארמה (חוקיו ואמונותיו הלכה למעשה) ואחת למען הנזירים. פגודת הזהב של המקדש מכילה על פי המסורת את שרידיו של בודהה, ולכן נוהרים לבקרה בודהיסטים מכל העולם. באחת הפינות שסביב לכיפה (דאגאבה) ניצבים במלוא הדרם תשעת פסליו של בודהה, שמסמלים את ימות השבוע, ואשר בהן הוא מונצח בתנוחות מדיטציה שונות. אז למה תשעה, אם ישנם רק שבעה ימים בשבוע? אהה. יום שני ויום שבת מיוצגים על ידי פסל נוסף.

אמונת ה- Trianta המשולשת היא בעלת ערך רב לתאיים הבודהיסטים, שכן היא כוללת את בודהה, הדארמה שלו (כתביו ואמונותיו) והסאנגה (אחוות האחים הבודהיסטים). ביום יום ניתן לראות אמונה זו הלכה למעשה בכך שבכל מקום, כולל מסעדת הדרכים הזולה ביותר, ניצב פסלו של בודהה על מדף רם. את הדארמה מזמרים בוקר וערב ומלמדים בבתי הספר. את הסאנגה רואים בכל מקום בצורת נזירים עטויים בד כתום, ביחוד בשעות הבוקר המוקדמות, שבהן הם יוצאים לבצע את ביקורי הצדקה שלהם ואיסוף המזון.

 לאחר ביקורנו את הנזירים יצאנו כל הקבוצה ליום גיבוש. עמוק בתוך הג`ונגל צפונית לצ`אנג מאי, ממוקמת חוות הפילים Ping Mae. מה אגיד לכם? חוויה נפלאה! מה היה לנו שם: מופע מאלף של כל הפילים, מהקטן ועד לגדול. אקרובטיקה, פעלולים והרבה צחוקים. בקטע אחד, ושימו לב טוב-טוב הבנים שבחבורה, מבקש אחד התאילנדים מתנדבים מהקהל. נשמע תמים, לא? אז ככה שבכלל לא. את שני המתנדבים הראשונים משכיבים על הבטן, כדי לזכות לכמה דקות של תהילה מול המון מצלמות התיירים, שמבזיקים לפלאשים כדי להנציח את האירוע, כלומר "איך פיל עושה לבן אדם מסאג`". את המתנדב השלישי, ורצוי ממין זכר, משכיבים על הגב. הבנתם? עוד לא? תקראו מהתחלה.

 לאחר המופע יצאנו לטיול פילים בג`ונגל, זוגות-זוגות, בדיוק כפי שהובלו לתיבת נח. ואני, נשארתי אחרונה ובודדה, ולכן זכיתי לפיל ו"טומאי-נער הפילים" משלי. כשסיימנו, קינחנו בשייט רפסודות לאורך הנהר שגובל בשמורה. ת-ע-נ-ו-ג.

לתחילת הכתבה

שבטי ההרים

בסוף יום הגיבוש, מה נאה יותר מארוחה אותנטית ומופע פולקלור? היום הזה התנהל כולו כמו מסע כומתה של גבעתי. השכמנו לפנות בוקר, ראינו נזירים, קיבלנו מהם ברכה, יצאנו בכיוון חוות הפילים, שטנו על רפסודה, חזרנו למלון, התקלחנו, התגנדרנו, התבשמנו... ושמנו פעמינו למסעדה מקומית, שנערכות בה הופעות פולקלור. הישיבה, כיאה למסורת, על כריות ומחצלות, האכילה המומלצת היא בידיים והאוכל בשפע ומכל טוב. במהלך הארוחה מתענגים על מוסיקה מסורתית והופעת פולקלור. למחרת השכמנו קום (נו, מה אתם רוצים? אנחנו בטיול מאורגן) ויצאנו בכיוון מא-הונג-סון, (Mae Hong Song) שגובל במיאנמר, ומפורסם גם בשל שבטי ההרים. וכך סיפר לנו טאן, המדריך התאילנדי המקומי שלנו, את סיפור חמשת השבטים המקומיים:

 מצפון לצ`אנג מאי נמצא אזור Thaton, המפורסם בשל "שבט ארוכות הצוואר". שבט זה הינו תת שבט של שבט קארן, שהינו הגדול ביותר ומונה כ-250 אלף איש. שבט זה במקור הינו מבורמה, ונחשב המתקדם ביותר מבחינה תרבותית (זו של המערב כמובן). זהו אחד השבטים עם האמנות הכי עתיקה בכל הקשור לתכשיטים. מספרים, שאחת הסיבות לצמידים ולברזלים שמקשטים את הנשים היא על מנת למנוע אונס ולהגן מפני נמרים.

לדוגמא: הנמר אינו יכול לנשוך את הילדה בצווארה בגלל הטבעות. בני השבט נודדים בסמוך למקורות מים, ובגלל שהמערכת החקלאית שלהם קורסת וה"כפר הגלובלי" מתפתח, אפילו במקומות הללו מתפרנסים בני השבט מהתיירים. חוליות הצוואר של הנשים לא רבות יותר מצוואר אישה מערבית, אלא שמיקומן של טבעות הצוואר הרצופות וקיבוע הסנטר, הם שיוצרים את האשליה. החלפת הטבעות סביב לצוואר וגודלן נעשית בהתאם להתפתחותה של הילדה.

 השבט השני נקרא ליסו, מונה כ-30 אלף איש, ומקורו בסין. שבט זה נחשב למתקדם ביותר מבחינה חקלאית. בני השבט ידועים בחריצותם, ומה שמבדיל אותם בצורה חד משמעית משבטים אחרים היא הדרך בה הם מנהלים את חיי המין שלהם ותפיסת הזוגיות שלהם שהינה פתוחה מאוד, כגון סקס לפני הנישואים או החלפת זוגות במהלכם.

 השבט השלישי, אקה, נחשב הנחות ביותר, ומונה רק כ-25 אלף איש למרות שבמדינות השכנות נודדים להם עוד כמה אלפים. את מעמדן של הנשים ניתן לזהות על פי הכובע שעל ראשן. ככל שיהיה גדול ומקושט יותר כך מעמדן גבוה יותר (מה שלא קשור ולו בעקיפין לרמת בריאות השיניים והחניכיים הירודה של נשות שבט זה. הוסבר לי שזה בגלל הניקוטין שהן לועסות).

 השבט הרביעי, פאלונג , התהווה יחסית מאוחר, ומקורו מבורמה גם כן. שבט זה נהנה מתמיכתה של הממשלה, שמעוניינת לעזור לו להשתלב לקול מחאתם השקטה של התושבים, שאינם מסבירי פנים במיוחד כלפי בני השבט. הממשלה עוזרת להם לגדל עצים ולשחזר את הג`ונגל.

 השבט החמישי, לאהו, מונה כ-35 אלף איש ומקורו בטיבט. כשזה מגיע לשבטים, גבולות המדינה הם ענין שולי. בעבר, התמחו בני השבט בגידול האופיום, אך כיום, ובתמיכתה של הממשלה, הם מתנסים בגידולים חקלאיים כגון: פירות, אורז ואפילו קפה. נכון להיום גידול אופיום אינו חוקי בתאילנד, ושימושו העיקרי כסם משכר הינו בתרופות. אומנם שימוש בו יכול להיות הרסני, אך השפעותיו השליליות של האופיום לא גורעות ממראה הפריחה היפהפה שלו, שתוכלו לראות בסמיכות לחודש ינואר. פרחיו משנים צבעיהם מלבן לאדום לסגול, והשטיח הצבעוני המרהיב הוא חגיגה לעיניים... ולמצלמות התיירים!

לתחילת הכתבה

משולש הזהב וקו-צ'אנג

התכנון המקורי היה לישון בעיר Chang Rai אך מכיוון שהרבה פעילות בה אין, חוץ מקניות כמובן, החליטה הקבוצה "פה אחד" להמשיך בנסיעה ל-משולש הזהב (בתאית Doi Tung), כך מכונה נקודת הגבול הצפונית של לאוס, תאילנד ומיאנמר (לשעבר בורמה). שמה של נקודה גיאוגרפית זו נגזר מצורת המשולש, שיוצרים נהרי המקונג (Mae אמא, Nam נהר, Khong שם) והרואק (סלע), וגם בשל הסיפורים על "הזהב הגדול", שנקשרו בפעילות הענפה של הסחר באופיום שהתקיים באזור.

 שווה לעצור ולהתמוגג מפלאי הטבע, אפשר גם לקחת סירה ו"לחצות את הגבול" ללאוס או "לעבור את השער" למיאנמר (רק כדי להגיד שטיילתם גם שם), או כדי לשתות וויסקי תנינים/נמרים/תולעים, תאמינו או לא אבל יש מבחר כזה בדוכנים שעל גדת הנהר מצדה של לאוס. שתינו לחיים, האמיצים מבינינו כמובן, והעמסנו את כל המצלמות על המדריך שלנו, טאן, כדילתעד בתמונה קבוצתית אנשים מבסוטים. לידיעתכם, כפי שהסביר לי המדריך המקומי שלנו, טאן, ויזת המעבר היא ליום אחד ולא מאפשרת מעבר יבשתי בין המדינות. מה שכן, ממש לפני מעבר הגבול ישנו מוזיאון מדליק שכל עיסוקו הוא בצמח האופיום. איך מגדלים, מתי, למה, כמה, איך מכינים, כמויות ואפילו איך מומלץ להשתמש. בקיצור, "מורה נבוכים".

חזרנו בטיסה לבנגקוק, בדרכנו ל"סדום ועמורה"- העיר פאטייה, שנקראת על שם הרוח שנושבת באזור. כשעתיים נסיעה מזרחה מבנגקוק, זהו יעדם המועדף של התיירים שמצביעים ברגליהם. המקומיים מתרחקים ממנה ומכנים אותה Sin City, "עיר החטאים", בשל הפעילות המינית הענפה בה. בטרם נסעתי, קראתי בקטלוג אחד ש...שימו לב: "עיירת הקיט" מיועדת גם להרכב משפחתי הכולל פעוטות. סליחה?! פתחתי פה פעור במבט משתהה, קוראת ואינני מאמינה. אני מצטערת אבל אין לי מילים לתאר את התועבה שנחשפת שם לאחר השקיעה. אולי בגלל זה אמרו פעוטות... בערב הם ישנים בלי הדאגות. למה דאגות? לשלום האישה, לשלום הקשיש שהולך איתה... לא תאמינו עד שתראו במו עיניכם.

טוב, מספיק עם המאבק לשלם האישה התאילנדית, אנחנו בטיול לא? אז ככה... השוק של העיר פתוח עד לשעה אחת בבוקר. האזור המזרח תיכוני של העיר מפותח מאוד, ובו נוכחות רבה של מסעדות ערביות על שלל מאכליהן, למי שמתגעגע קצת הביתה. מוניות אין פה, אבל טנדרים כחולים בהמוניהם יש! הטנדרים נוסעים לפי מסלולים קבועים ברחבי העיר. המחיר הוא כ-10 באט לאדם אבל אם הנסיעה היא ספיישל אז המינימום הוא כ-100 באט.

ברחוב שבו ממוקם המלון הפופולארי Hard Rock Café ישנו קניון "BIG C", שפתוח עד לשעה אחת בלילה. אזור שופינג אחר הוא ליד מלון Royal Garden Plaza. ובל נשכח להזכיר את מועדון התיאטרון הגדול והמפורסם ביותר בעיר, Alcazar, שבו מפזזות להנאתן כל הליידי בויז והדראג-קווינס, שהנודעות ביותר ביופיין הן ה"נערות" של מועדון Tifani. ניתוחי מין שכיחים בתאילנד ולכן עלותן הממוצעת היא כ-30 אלף באט. יש מתנדבים?!

 ועכשיו, אוטוטו לפני שחוזרים הביתה: מה עדיף אם לא רביצה חסרת מעש על החול הרך? ואיפה אם לא באי השני בגודלו בתאילנד (לאחר פוקט)? חברים וחברות, הריני להציג בפניכם את האי קו-צ`אנג (Ko Chang). במרחק נסיעה של כ-6 שעות מבנגקוק שוכן האי, שרק לאחרונה "התגלה" על ידי המון התיירים שמאז נוהרים אליו. האטרקציות של האי דומות לאופיו- רגועות ושלוות. כבר אמרתי רביצה חסרת מעש?

אם יש משהו שהודיתי עליו בסתר ליבי ובאוזני שותפתי הנהדרת לחדר, דנה, היא העובדה שחיי לילה סוערים, ברים, נערות ברים, מסעדות ודוכנים - פשוט אין פה! לפחות לא בכמויות שגודשות איים אחרים. כאן בקו צ`אנג מצאתי שלוות נפש. מצאתי חוף ים עם עצי דקל וארוחת בוקר מטר מהים. מצאתי מפלי מים נהדרים, צוננים, והכי חשוב שקטים. ואפילו מצאתי צדפים תוך כדי שנירקולים.

אבל שלא תחשבו ששום דבר לא קורה כאן! וחוץ מזה, בדיעבד, אולי קצת הגזמתי... כי באזור שכביכול נחשב לתיירותי באי ונקרא "חוף החולות הלבנים" יש איזה פאב או שניים, ויש מוסיקה, ויש אפילו כמה דוכנים וקפה אינטרנט, ככה שבכל זאת יש קשר לעולם המערבי.

נקודה חשובה לתכנון היא מזג האוויר, כי האי ממוקם בצפון מפרץ תאילנד (מונסונים להזכירכם). מומלץ להימנע מלבקר בו באפריל או בחודשי הקיץ שבהם הים סוער, ולהגיע בין החודשים נובמבר עד מרץ.

 וזהו, ככה עם התמונה החייכנית של דנה, שמטיבה לתאר לדעתי את התנהלות העניינים בקו צ`אנג, אני בוחרת להיפרד מכם הפעם. נתראה בכתבה הבאה, שלכם, כמו תמיד, דורין.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה