על האופנוע באזור צ'אנג מאי
היה גם שיקול נוסף, והוא המחיר. זול מאוד בתאילנד, ומחירי ההשכרה וגם מחירי הדלק הנמוכים הפכו את המסע לכדאי גם מבחינה כלכלית. הגענו לצ`אנג מאי, ומצאנו אכסנייה נעימה למדי עם מיזוג אוויר, חדר אוכל נחמד ובריכת שחייה, והכול בדולר ללילה. קשה להאמין. לאחר שבביקורנו הקודם בעיר כבר מיצינו את כל הדברים המומלצים והלא מומלצים בצ`אנג מאי, החלטנו לשכור אופנוע ולצאת צפונה לאזור ההרים והכפרים שבהם חיים השבטים הנידחים. החששות המשיכו ללוות אותנו בדרכנו לסוכנות ההשכרה, כמו למשל איך נסחב את כל הציוד ואיך נסתדר עם הנהיגה בצד שמאל (אכן נוהגים בצד שמאל בתאילנד), כי גם כך לקח לנו זמן להתרגל לחצות כביש ולהביט לצד הנכון לפני החצייה.
כשהגענו לסוכנות, ראינו, התרשמנו ובחרנו סוזוקי שטח. תוך כדי סגירת העסקה נכנס למקום תייר עם הונדה מדהימה שהזכירה לי נשכחות, ובעיקר את האופנוע הראשון שלי ושל אחי. ללא שמץ של היסוס ויתרתי על הסוזוקי ועל אופציית השטח שעמו, ובחרתי לחכות עד ליום המחרת כדי לקבל את אופנוע ההונדה המפואר.
בינתיים התברר לנו שנוכל לאחסן את הציוד העודף שלנו באכסנייה תמורת פיקדון בלבד, ואבן נגולה מעל לבנו. הדבר היחיד שעוד נותר לעשות היה לקנות נעליים. כן נעליים, הלכנו רק בסנדלים והיה ברור שיהיה מאוד לא סימפטי לנהוג אתם באופנוע, וגם לא בטיחותי. בשוק הלילה מצאנו אולסטאר מזויפות שהתאימו לסיטואציה והלכנו לארוז. סוף סוף יוצאים. לאחר תכנון כללי של מסלול הנסיעה וסימון אתרים מומלצים על ידי חברים, מקומיים ומדריך הלונלי פלנט הרגשנו מוכנים ומזומנים.
יצאנו בכיוון ההפוך מן המקובל והתחלנו דווקא מדרום-מערב לצ`אנג מאי. לא חיפשנו בהכרח את האטרקציות התיירותיות אלא רצינו ליהנות מטיול על אופנוע באזור יפה, עם עצירות ספונטניות בדרך. פחות משעה נסיעה לכיוון צ`ום תונג וכבר חוויה ראשונה - נורת חום המנוע נדלקה. למזלנו היינו קרובים לנקודה עם טלפון, ודבר ראשון צלצלנו לסוכנות ההשכרה לקבל הנחיות. ההסבר שקיבלנו היה שיש בעיה עם המגעים בלוח השעונים, עובדה שפרחה מזיכרונו של בעל המקום, ולכן לא ציין אותה בפנינו. לנו נותר רק לנשום לרווחה ולהמשיך.
הגענו לצ`ום תונג, עיירה קטנה שבה מקדש יפהפה עם חזית מרשימה של גמלונים מוזהבים. המקום נראה שמור ומתוחזק היטב. לאחר סיור באזור המשכנו בדרכנו, והשתדלנו להגיע למקום הלינה לפני החשכה. החלטנו לישון במא סאראנג, עיירה קטנה ובה מבני עץ עתיקים ומקדשים פשוטים בסגנון בורמזי. כאן גם גילינו עובדה מפתיעה: שבכל אזור הטיול אין שום חשש להשאיר את האופנוע מחוץ למקום הלינה, כי אף אחד לא לוקח (רק אנחנו הישראלים נועלים ליתר ביטחון), והדבר נטע בנו איזו תחושה של ביטחון.
למחרת היום קמנו מוקדם מאוד כדי לנצל את השעות הקרירות יותר. מזג האוויר שהיטיב עמנו במשך כל הטיול היה שמשי ובהיר, לא חם מדי ולא קר מדי (בניגוד לבנגקוק החמה והלחה). יצאנו צפונה ונסענו בנופים מרהיבים העוברים בעיירות שונות שכל כולן כמה בתים; ואי אפשר בלי מסעדות מקומיות נהדרות ואנשים מקסימים, שעל אף מגבלות השפה תקשרו בדרכם הלבבית ומסבירת הפנים. באחד השבילים נתקענו ללא דלק באמצע שום מקום, באזור המרוחק למדי מכל נקודה נראית לעין. בתוך דקות חלף לידינו טוסטוס, והנהג הציע עזרה. הוא שאב דלק מהטוסטוס שלו, העביר לנו וכך יכולנו להגיע לתחנת הדלק הקרובה. לולא הוא היינו תקועים במצב לא נעים לקראת חשכה.
באותו יום כבר לא הספקנו, למרות הכוונה, להגיע למעיינות החמים, והגענו בלילה למא הונג סונג, עיירה גדולה במושגים מקומיים, עם היצע גדול של בתי הארחה ומסעדות. התמקמנו בקלות, ובבוקר טיילנו בעיירה ובשוק המקומי הצבעוני והתוסס. את ארוחת הבוקר אכלנו במסעדה מקומית אופיינית והמשכנו להצפין לאורך גבול מיאנמר במטרה להגיע לתאם לוד. תוך כדי נסיעה בכביש מתפתל, סתם כך לצדי הדרך ומבלי שצוין במפה או בשום ספר שהיה ברשותנו, ראינו מקבצים של פסלי בודהא בתנוחות שונות מכוסים במטריות ומעוטרים בפרחים, קטורת ומנחות שונות לצדם. בחלק מהריכוזים האלה הייתה גם מערה שהובילה למשכנו של פסל גדול יותר. במעלה הכביש עקפנו שיירת פילים, מראה שכיח כנראה למקומיים, אבל לנו זו הייתה אטרקציה.
עצרנו להתרשם וכמובן לצלם. מעט הלאה משם ניצלו חייו של נחש, שחצה את השביל שעליו רכבנו כאילו לא בוער לו כלום. אסנת, שנחשים הם הסיוט האמיתי שלה, הרימה רגליה תוך כדי נסיעה לגובה שלא היה מבייש לוליינית בקרקס. לפנות ערב הגענו לקייב לודג`, בית הארחה מקסים השוכן בתוך ג`ונגל סמוך למערת הנטיפים. במקום היו פזורים מבנים קטנים על כלונסאות מסביב לביתו של בעל המקום, בחור אוסטרלי, ארכאולוג במקצועו, שחקר את המערה. תוך כדי עבודתו התאהב בבת המקום, נשא אותה לאישה והתמקם שם סופית. ביתם משמש היום מקום מפגש לתיירים, ובו נערכים מפגשים חברתיים ספונטניים ומתנהלות שיחות על פוליטיקה בין-לאומית.
למחרת הלכנו לטייל במערה המפורסמת תאם לוט, מערת נטיפים מדהימה שבה גם ארונות קבורה פרה-היסטוריים מגולפים מבולי עץ. בחלק מהמערה התנועה היא על רפסודה קטנה שמשיט אחד המקומיים, ומדריכה מלווה עם עששית, הסבה את תשומת לבנו לצורות הנטיפים המזכירות בעלי חיים, דמויות אדם ועוד. בשעות אחר הצהריים טיילנו לאורך הנהר שזרם בקרבת הכפר. טבלנו בו ופגשנו את הילדים בני המקום מבלים להם במשחקי מים שונים.
לתחילת הכתבה
בעיירה פאי
למחרת המשכנו לכיוון העיירה פאי הקרובה יחסית. ניצלנו את הזמן, ובדרך סטינו מדי פעם לשביל אשר הוליך לכמה מבני עץ שיחד יצרו מעין יישוב קטן. בכל "כפרון" כזה חיות כמה משפחות, ותרנגולות וחזירים מסתובבים להם חופשי. בפאי עצמה לא התעכבנו הרבה זמן, אף על פי שהיא מקסימה ומאוד תיירותית. העדפנו לישון כעשרה ק"מ מזרחה ממנה באזור המעיינות החמים.
הגענו לבית ההארחה היפהפה אשר בסמוך לו בריכות מים חמים מדיפות ריח גפרית (הבעיה הייתה שגם למים במקלחות היה ריח גפרית). בחרנו להישאר במקום הזה שני לילות, ובזמן שהיה לנו טיילנו באזור המעיינות. בכל העולם כשנמצא מעיין מים חמים, עטים עליו יזמים ובונים סביבו בריכות ואתרי ספא, אבל במקרה הזה הכול נותר כפי שהוא - טבעי לחלוטין, ואת הטבע הזה אהבנו. בתוך בית ההארחה, דאגו לפנק את האורחים ובנו בריכה עם מי המעיינות. מי המעיין מבעבעים מתוך האדמה בינות לאבנים, חלוקים וגזעי עצים, ובהתפרצותם מרימים עמם ענני גזים המעידים על המינרלים שבמים. טמפרטורת המים גבוהה ולא מאפשרת שהייה ממושכת מדיי בתוכם.
אחרי שטעמנו מרזי הטבע, הסתובבנו בחזרה לכיוון העיר צ`אנג מאי שממנה יצאנו למסע. בדרך שוב ניצלנו את נפלאות הדו-גלגליים ועצרנו אצל שבטי הצפון הידועים, אבל נכנסנו דווקא לכפרים הפחות מתוירים שבהם המקומיים עדיין לא מבקשים כסף כדי להצטלם ולא מצפים שישאירו להם מזכרות. עם זאת הם לבושים כמיטב המסורת בבגדיהם הצבעוניים ועונדים את תכשיטיהם הייחודיים. לשבטי הגבעות (כך הם מכונים) אשר מקורם בטיבט, מיאנמר וסין יש מאפיינים מובהקים המבדילים אותם מבני השבטים האחרים, ומדהים לראות עד כמה הם מקפידים על כך.
את הדרך חזרה לא עשינו באופן רציף, אלא "חתכנו" וערכנו גיחות לשבילים שסקרנו אותנו ולפינות נידחות. כיוון שלא הבנו את הכיתוב על השלטים מצאנו את עצמנו במפל יפהפה, במסלולי הליכה בתוך הג`ונגל ונהנינו מטבע פראי במיטבו. אחת "התגליות" הייתה הביקור בבית הספר לפילים. בעבר שימש המקום חווה לגידול פילים ולאילופם לצורכי עבודה פיזית כמו הובלה ושינוע של עצים. היום בתחום הזה יש "אבטלה" ואין תעסוקה כל כך אינטנסיבית כמו פעם, ולכן נותר רק בית ספר קטן. למרות שהמקום מושך אליו תיירים, אין תחושה של קרקס. הערכנו את המטפלים על שום הכבוד הרב שרחשו לבעלי החיים האדירים האלה, ועל הקשר האישי המעניין שפיתחו עמם.
רגע אחד ממש לפני שובנו לצ`אנג מאי ערכנו תצפית אחרונה על כל האזור, מדוי סוטפ, והבטחנו לעצמנו שעוד נשוב כי מסענו זה היה רק על קצה המזלג.
לתחילת הכתבה
